מגדל שלום
בן 36 קומות. כשנחנך ב-65', היה הגבוה ביותר במזה"ת, והיה בו הכלבו
הראשון במדינה.
בקומה העליונה יש מצפה נוף. ההגעה לתצפית - במעלית שעולה מהכניסה המזרחית
לבניין.
בקומת הכניסה, במבואה המערבית, נמצא המרכז להכרת תל אביב.
נכנסים אל קומת הכניסה המערבית של המגדל.
ליד הדגם של אחוזת בית
הייתה השכונה שלא נבנתה באוריינטציה ליפו, לעומת השכונות היהודיות שמחוץ ליפו
אך היו בזיקה אליה. מבחינה גיאוגרפית היא המשכה של נווה צדק והשכונות הראשונות
מחוץ ליפו, ומצד שני זהו משהו חדש לגמרי. יש אומרים שמייסדיה הקימו אותה מלכתחילה
כאנטיתזה ליפו הצפופה.
עקיבא אריה וייס עלה לארץ ב-06' וביחד עם ומאיר דיזינגוף, מנהל המזגגה
מטנטורה, הקים את האגודה ש-66 משפחות נרשמו אליה. ב-09' קנו שטח אדמה בחולות
שמצפון ליפו, מערבי בשם ג'יבלי, שהיה לו כרם שהוא לא השתמש בו. הגרלת המגרשים /
הצדפים המפורסמת, כדי לחלק את המגרשים לתושבים החדשים. האגדה, שהפכה זה מכבר
למיתוס, מספרת שהמארגנים אספו 66 צדפים לבנים ועל כל אחד מהם רשמו שם של משפחה, ו-66
צדפים אפורים שעל כל אחד מהם רשמו מספר של חלקה. את הצדפים הלבנים שמו בכובע אחד,
את הצדפים האפורים שמו בכובע שני, ונתנו לאחד הילדים להוציא צדף אפור וצדף לבן,
וכך הוחלט איזו משפחה תקבל איזה שטח.
הוקמה כשכונת גנים, רעיון שהתחיל באירופה ובעיקר בגרמניה ובבריטניה לאחר
המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה-19. המהפכה התעשייתית גרמה לנהירה אדירה אל מרכזי
הערים, שכתוצאה מכך הפכו צפופים מאד, וכך עלה הרעיון להקים שכונה פרברית מתוכננת
מחוץ לעיר, שתהיה טבולה בירק, ושטחה של כל חלקה יחולק לשליש בית ושני-שליש גינה. גם
בחיפה השכונות אחוזה (במקור: אחוזת הרברט סמואל), נווה שאנן, הדר הכרמל ובת גלים,
תוכננו כשכונות גנים, ובירושלים - השכונות רחביה, בית וגן, בית הכרם ותלפיות.
בשנות העשרים הוזמן גדס: מתכנן הערים החשוב באימפריה הבריטית, פטריק גדס
הסקוטי. גישתו הייתה ההפך משכונות הגנים. הוא ביקש להכניס את הגנים לתוך העיר,
ואכן, תל אביב היא עיר שיחסית יש בה הרבה ירק. הרעיון הגדול של גדס היה שהרחובות
הראשיים של העיר יהיו בציר צפון-דרום, ובין הרחובות הראשיים יש אונסולות (אונסולה
בעברית: מבנן) שבהם רחובות קטנים טובלים בירק, שקט ושלווה. חלק מהרחובות נגמרים
בגינה קטנה. אלא שפטריק גדס לא לקח בחשבון לפני 80 שנה את כמות המכוניות שיהיו בתל
אביב, ואת מצוקת החניה שתיווצר בעקבות כך.
כשתל אביב הלכה והתפתחה צפונה, כבר בשנות ה-20 גדס, אמר שצריך שתהיה בעיר גם
ריאה ירוקה, גן ציבורי לטובת תושבי העיר. זהו גן מאיר. היום הריאה הירוקה של תל
אביב היא פארק הירקון, וגם זה מעיד על התפתחותה של העיר: מה שפעם נחשב הריאה
הירוקה של העיר, הוא היום גינה קטנה במרכזה.
הדגם מציג את שכונת אחוזת בית בתחילתה: רחובות ישרים, שדרות, בתים, ולכל בית
יש חלקה מסביב. מכל הבתים הללו אין כיום ולו בית אחד, למעט ביתו המקורי של עקיבא
וייס שקיים עד היום אבל עם תוספת בנייה מעליו של קומה שנייה.
בזמן העלייה השנייה הסוציאליסטית, האידיאולוגית, האנטי-בורגנית הונח גם
הגרעין למרכז הבורגני הקפיטליסטי הגדול ביותר של מד"י. עקיבא וייס עלה לארץ ב-06',
תקופת העלייה השנייה, מאיר דיזנגוף עלה קצת לפניו (היה מנהל המזגגה בטנטורה).
רחובות וקיוסקים
הם הקימו אותה עם רחובות ישרים, בקונספט של שכונת גנים אך בזיקה לרשת הגריד
הרומית כמו שקרה גם גם בערים בעולם כמו בואנוס איירס, ברצלונה, רובע מנהטן בניו
יורק, ובארץ - אשדוד וב"ש).
הרחוב הראשי נקרא על שמו של הרצל, אבי הציונות המדינית שלאור החזון שלו הגיעו
לארץ. הרחובות הניצבים נקראו אחד העם (ע"ש אבי הציונות הרוחנית), רוטשילד,
לילינבלום (שעמד בראש אגודת 'חובבי ציון' - הציונות המעשית) ויהודה הלוי (שסימל את
הזיקה: "לבי במזרח ואנוכי בקצווי מערב").
על הרחובות הללו עשו את חלוקת המגרשים.
לפני תחילת הבנייה באו עם מריצות ליישר את השטח, שהיה כולו מלא דיונות חול.
בין הדיונות היה מין עמק קטן, שלתוכו שפכו ה'מריצניקים' מילוי חול מהדיונות, ועליו
הוקמה שד' רוטשילד.
החול הועבר במריצות, ולא כדרכם של הערבים עם סלים על השכם (מקור בדוח).
החידוש הבא הוא מגדל מים, שניצב בקצה שדרת רוטשילד. ממנו יצאו צינורות שהביאו
מים זורמים אל הבתים בברזים, חידוש באותה תקופה.
באופן אירוני, את תקנון השכונה, שקבע שלא יהיו בה בתי עסק ומסחר כתב מנחם שנקין.
הוחלט להתפשר ולבנות קיוסק שימכור שתייה קלה, בפינת הרחובות הרצל ורוטשילד. הקיוסק
שוחזר, אלא שכיום מוכרים בו אספרסו (וגם גזוז...).
ליד הקיוסק עמד הפנס הראשון של תל אביב. ב-07' השתמשו לראשונה בפנס לוקס או
נפט ביפו, וזמן קצר אח"כ הוצב פנס לוקס בשכונה החדשה. במוצאי שמחת תורה
תרפ"ג (23') החלו העבודות להקמת תחנת החשמל הראשונה של תל אביב, מול התחנה
המרכזית הישנה של היום, ובמאי 23' נחתם עם העירייה הסכם ובו התחייב רוטנברג לספק
לתל אביב 'אנרגיה אלקטרית'. תל אביב הוארה באור חשמל ביולי.
השם
השכונה נקראה אחוזת בית ע"ש האגודה, אולם כחצי שנה לאחר הקמתה התנהל
ויכוח על שמה הרישמי שהוחלט רק ב-21 במאי 10': רצו להנציח את הרצל אך חששו מהזעם
התורכי ובעיקר כי הייתה גימנסיה הרצליה והרחוב הראשי. לכן הציע שנקין את השם
ת"א, השם העברי שנתן נחום סוקולוב לרומן האוטופי 'אלטנוילנד' (בגרמנית: ארץ
ישנה-חדשה) שנכתב ב-02' ומתאר מדינת מופת מבחינה חברתית, טכנולוגית וחקלאית.
סוקולוב הסתמך על השם, הנזכר במקרא בנבואה של הנביא יחזקאל, כשמו של ישוב בבבל, ככתוב:
"ואבוא אל הגולה תל אביב היושבים אל נהר כבר ואשר המה יושבים שם ואשב שם שבעת
ימים משמים בתוכם" (יחזקאל ג, טו). נערכה הצבעה דמוקרטית, והשם נבחר ברוב
קולות.
הגימנסיה הרצליה, שהייתה המרכז הציוני ביפו, נבנתה ב-10' בראשו של רחוב הרצל,
כסמל לתחיית העם היהודי בארצו. בראש הגימנסיה שני עמודים, כיכין ובועז. אגב, כאשר
הוקמה שכונת אחוזת בית, בחיפה הוקמה שכונת הרצליה. כשהוקמה הגימנסיה, בחיפה הוקם
הטכניון. גימנסיה הרצליה תוכננה ע"י אדריכל בשם ברסקי, מהאסכולה של ברוולד,
בסגנון האדריכלי הארצישראלי. האמירה היא: העם היהודי קם בארצו מבחינה פיזית
ורוחנית ואף מבחינה אדריכלית.
השכונה הבאה שנבנתה לידה הייתה נחלת בנימין, ואז פרצה מלח"ע והכל נעצר.
ב-17' תושבי יפו ות"א גורשו ע"י התורכים, כדי שלא ישתפו פעולה עם
האנגלים (בבית הקברות כנרת יש מצבה לפליטי יהודה), וחזרו אחריה.
גידול באוכ'
בתחילת שנות ה-20 מנתה אוכ' העיר כ-2000 תושבים. ב-30' המספר קפץ ל-46,000
תושבים. הגיעו העליות השלישית והרביעית, שעלייה הרביעית היא עלייה עירונית, וב-40'
היו בעיר 150,000 תושבים.
ב-50' כבר רבע מיליון, כלומר: תוך 30 שנה קפץ מספר תושבי העיר מ-2000
ל-250,000.
ב-60' 350,000 תושבים אבל בשנות
השבעים הייתה ירידה חזרה לרבע מיליון בעקבות תהליך בכל העולם, שבו אנשים מהעיר
עזבו לטובת הפרברים. כיום התהליך הפוך, ואנשים חוזרים חזרה למרכז.
כיום יש קרוב ל-400 אלף רשומים ורבים שאינם רשומים.
הפסיפס של גוטמן
בניין הגימנסיה נהרס ב-58' כי העיר גדלה ועוד לא חשבו על שימור אתרים. וגם כי
עמדה בקצה שד' הרצל וחסמה את ההמשך שלה צפונה. ההרס עורר גל מחאה ראשוני ובשנות
ה-80' הוקמה המועצה לשימור אתרים, שהגימנסיה הוא סימלה.
תוך כדי בניית מגדל שלום פנו לאומן של ת"א שגדל בעיר, הצייר והסופר נחום
גוטמן, וביקשו ממנו ליצור קיר זיכרון שיעסוק בהתפתחותה של תל אביב. גוטמן צייר את
הסקיצות בארץ ולקח אותן לעיר רוונה שבאיטליה, שהיא מרכז פסיפס מאז התקופה הביזנטית
(אז הייתה הבירה של יוסטיניאנוס, אשר בנה את כנסיית הניאה והאריך את הקארדו
בירושלים). ברוונה יש עד היום כנסיות יוסטיניאניות עומדות, עם פסיפסים יפהפיים,
ובעיר נערכות סדנאות ללימודי פסיפס.
הפסיפס שיצר גוטמן מורכב מכמיליארד אבנים ומזכוכית צבעונית מותכת שחתכו אותה
ויצרו ממנה אבנים, ובו מעל 800 גוונים וצבעים. הפסיפס הוצב כאן ב-64'.
מתאר את ראשיתה של ת"א למן היציאה מיפו ומודגשות שנותיה הראשונות. לצד
הפסיפס יש לוחות הסבר קצרים בעברית ובאנגלית. ב-10 השנים האחרונות האור ליד הפסיפס
מודלק בשעה 9:00 בבוקר, מה שמושך את תשומת לב האנשים אליו.
כולל 4 לוחות שבהם 4 כתמי צבע המתארים 4 תקופות שונות בחיי העיר, ויוצרות
סיפור ב-4 פרקים.
הפסיפס של דוד שריר
מול קיר הפסיפס של גוטמן יש קיר פסיפס נוסף, של האמן דוד שריר, המתאר את יפו
ואת ת"א בשילוב הסיפור האישי שלו. שריר גדל ולמד בת"א ולמד אומנות
ביזנטית באיטליה (דבר שהשפיע רבות על עבודתו - בעיקר אפשר לראות את ההשפעה בכך
שלדמויות ולמבנים בפסיפס אין עומק - הן דו-ממדיות). הפסיפס נקרא גם "תל אביב-
הדור השני", וגם הוא נעשה ברוונה שבאיטליה. הפסיפס הוצב כאן ב-1994, והוא
מחווה לפסיפס של גוטמן.
דגם העיר בקומה הראשונה
בקיץ 2003 חלקים מתל אביב הוכרזו כאתר מורשת עולמית ע"י אונסק"ו,
בזכות בתים שנבנו בסגנון המודרני הבינלאומי. הדגם שכאן בא להראות את אותם בתים,
אלא שהבעיה היא שכל הזמן יש חידושים ונבנים בניינים חדשים שלא מעודכנים בדגם.
סגנונות בנייה
באמצע המאה ה-19 באירופה החלו לשחזר סגנונות בנייה של פעם. בנו מבנים בסגנון
בארוק, רוקוקו, קלאסי ועוד, ולסגנונות החדשים קראו "ניאו בארוק",
"ניאו רוקוקו" וכו'. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה החדירה של המעצמות
הזרות לא"י, וכשהמעצמות בנו מבנים בארץ, הן בנו בסגנונות הניאו הללו. באותה
תקופה באירופה ובעולם כולו התחוללה המהפכה התעשייתית, שאחת התולדות שלה היה תחילת
השימוש בבטון ותחילת השימוש בפלדה, שיצרו קונסטרוקציות מאסיביות. אולם היו אנשים
שיצאו נגד המודרנה הזו וביקשו להתחבר יותר אל הטבע. כך התפתח בסוף המאה ה-19 סגנון
בשם "אר-נובו", סגנון מעוטר מאד שבא לידי ביטוי בבנייה וגם בעיצוב. כך
למשל נמצא בסגנון זה עיטורים צמחיים רבים עם עלים מסתלסלים, כרכובים ומרפסות,
לפעמים עד גבול הקיטש. זה, כאמור, קרה באירופה בסוף המאה ה-19.
בא"י באותה תקופה, שלהי התקופה העות'מאנית, רוב הבנייה הייתה מסורתית,
והתפתחו בתי הליוואן, שהיו הבתים המפוארים בא"י.
חלפו השנים, ו-24' החלה להגיע לארץ העלייה הרביעית הבורגנית שכתוצאה מכך
התפתחה ת"א באופן מטאורי. העולים החדשים בעלי הממון בנו את הבתים בסגנון שהוא
שילוב האדריכלות שהם הכירו מאירופה יחד עם הסגנון האדריכלי של בתי הליוואן שרווח
בארץ, וביחד נוצר הסגנון האקלקטי (בעברית: הלקטני), שהוא שילוב של מזרח ומערב.
יתרונה של תל אביב הוא בהיותה עיר שנבנתה מן החולות, ואם רוצים לבנות בה, לא צריך
להתחשב בטופוגרפיה או באתרים ארכיאולוגיים כמו בירושלים. זוהי ההתפרעות האדריכלית
של שנות ה-20, שבספרי האדריכלות של אותה תקופה זכו לכינוי 'בתי החלומות של ת"א'.
היו אדריכלים שבאו לארץ, כמו יוסף ברסקי שתכנן את הגימנסיה העברית הרצליה,
ואלכסנדר ברוולד, שטענו שעם חידוש היישוב היהודי בארץ, יש לייסד גם סגנון אדריכלות
ארצישראלי, שיהיה שילוב של מזרח ומערב. כך למשל בניין הטכניון הישן שתכנן ברוולד
בחיפה בסגנון רנסנס קלאסי, אבל עם שילוב של קשתות מזרחיות, ומשני צדי הכיפה יש
שיניות שמזכירות את חומת העיר העתיקה בירושלים. בבית אקלקטי שנבנה בתל אביב אפשר
למשל למצוא שסורגי הבית יהיו בצורת מנורת שבעת קנים. זה היה ניסיון מעניין, שארך
כמה שנים.
דבר דומה נעשה גם בתחום האומנות הפלסטית. ב-06' יהודי בשם בוריס ש"ץ
ייסד בירושלים בית ספר לאומנות בשם "בצלאל", במטרה ליצור אומנות
ארצישראלית, בשילוב נופים ארצישראליים ופסוקים מהתנ"ך. בבצלאל הייתה מחלקה של
ויטראז'ים ושל קרמיקות, שבראשה עמד זאב רבן, ועשו בה אריחי קרמיקה, שכאן מוצגים
העתקים שלהם. בין המוטיבים שמעטרים את האריחים אפשר לראות את הנביאים ירמיהו
וישעיהו, דוד המלך, אליהו הנביא, רועי צאן, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, יהודה
המשוחררת, ערים בארץ (טבריה, יפו, חיפה, חברון...) ועוד.
יהודים ירושלמים עשירים שביקשו לעטר את בתיהם באריחי קרמיקה פנו לארמנים,
ואילו יהודים תל אביביים עשירים שביקשו לעטר את ביתם באריחי קרמיקה, פנו לבצלאל.
כאן יש העתקי קרמיקה אחד לאחד של אריחי קרמיקה שמעטרים בתים.
בתוך בית ביאליק, למשל, יש אריחי קרמיקה של בצלאל, שעל אחד מהם העתק של המטבע
הרומי המפורסם לאחר דיכוי המרד הגדול 'יהודה
השבויה' (יודאנה קפטה), ולידו: 'יהודה המשוחררת'.
באוהאוס והסגנון הבינלאומי
באוהאוס הוא שם של בי"ס בגרמניה לאדריכלות בינלאומית שנסגר ב-33 בהוראת
הנאצים. עולים רבים לת"א, הקולטת הגירה במספרים אדירים, היו מתלמידיו ובנו
תחת הרושם הזה.
בתחילת המאה ה-20 קמו אסכולות של אדריכלים ממקומות שונים בעולם, שיצאו נגד כל
הקישקושים. בימים בהם יש קורות בטון ופלדה לא צריך קשתות כדי להחזיק את גגות
הבתים. הועלה הרעיון ליצור סגנון חדש שישתמש באמצעים המודרניים ויתאים לכל מקום
בעולם. כך נוצר הסגנון המודרני הבינלאומי, שהתמצית שלו באה לידי ביטוי בשתי מילים:
מינימליזם ופונקציונאליות: קווים פשוטים, מינימליסטים נקיים ופונקציונאליים.
זה זול יותר ומתאים לכל אדם כי החומרים פשוטים יחסית.
לסגנון הזה היו כמה אסכולות, למשל בשיקגו, שמזה צמחו אח"כ גורדי השחקים.
בין האדריכלים שבנו בסגנון הזה נמצא את לה קורבוזיה הצרפתי, שהיה אבי אבות
השיכונים המודרניים, ואת היהודי אריק מנדלסון שבנה את ביה"ח רמב"ם הישן
בחיפה.
אחרי מלח"ע 1 קם בגרמניה בית ספר לאומנות בשם 'באוהאוס', שבו לימדו בין
היתר אומנות פלסטית, עיצוב פנים ואדריכלות. מתוך כ-700 תלמידים שלמדו בביה"ס
באוהאוס היו כ-10 ישראלים, שהתמחו באדריכלות בסגנון, וביניהם שלושה שכונו "שלושת
חיות הטרף": דב כרמי, זאב רכטר ואריה שרון, שגם הבנים שלהם הם אדריכלים.
ב-33' נסגר כי נחשד כביה"ס של יהודים וקומוניסטים. באותה הגיעו בעלייה
החמישית הייקים, ברובם לת"א ולחיפה. בת"א היה צורך לבנות מהר, ובנוסף
היה את נושא האתוס הסוציאליסטי, וכך הוחלט לבנות בתים שיתאימו לכל אחד. רחובות
שלמים נבנו באמצעי בנייה פשוטים, אך באיכות גבוהה, בסגנון המודרני הבינלאומי:
מינימליזם ופונקציונליזם, קווים פשוטים, אופקיים ואנכיים. אריק מנדלסון הציע לעגל
גם את הפינות, וכך התפתח הסגנון עם פינות הבית מעוגלת.
שלושת המרכיבים האופייניים למבני הבאוהאוס בת"א הם העמוד, הגג השטוח וצבע
לבן. בנוסף קיימים אלמנטים צורניים השואלים את צורתם מעולם המכונות, האוניות
והקטרים.
אפיונים:
חזית תפאורה לרחוב (המרפסת בתפקיד שימושי ודקורטיבי), חזית בעלת ממד ציבורי
(תחושת תנועה, משחקי אור-צל), חזית כפולה (שילוב של חזית ציבורית וחזית פרטית),
ציר אנכי כאלמנט ציבורי (הבלטת חדר המדרגות על ידי חלון זכוכית אנכי לכל אורכו של
המבנה), וגם בתי מגורים עם קומה מסחרית.
ברגע שבא הסגנון המודרני הבינלאומי, עזבו לגמרי את האקלקטיקה. לכן כאשר רואים
בית בסגנון אקלקטי בת"א, ברור שהוא נבנה בשנות ה-20, טרם הגיע הבאוהאוס. מאחר
ורוב בתי הסגנון המודרני הבינלאומי בת"א נבנו ע"י תלמידי הבאוהאוס, אנו
קוראים לסגנון "סגנון הבאוהאוס". לימים מהסגנון המודרני הבינלאומי צמח
גם הרעיון של גורדי השחקים, ובשנות ה-50 התפתחו השיכונים.
לפני יותר מ-20 שנה, בגרמניה, קם מחדש בית הספר 'באוהאוס', וסטודנטים החליטו
לעשות עבודה על בתי הבאוהאוס בגרמניה, ושמעו שכאן יש אף יותר מאשר בכל מקום בעולם.
כיום אנשים פרטיים משקיעים בשיפוצם והציבור מודע לחשיבות שימורם. יש מוזיאון
באוהאוס ותערוכות, סיורים בעקבות הבאוהאוס בת"א וספרים שנכתבו נושא.
אונסק"ו מכיר בת"א כאתר מורשת עולמית בזכות בתי הבאוהאוס.
אונסק"ו הוא אגף התרבות של האו"ם, ובשנות ה-70 הוחלט ליצור גוף
שיכריז על אתרים בעולם שמן הראוי שהאנושות תשמר אותם עבור הדורות הבאים, אתרי טבע
ואתרי נוף-אדם. וכך הוכרזו עד היום קרוב ל-900 אתרים בעולם, כאשר בא"י נמצא
את מצדה, עכו, הגנים הבהאים, דרך הבשמים הנבטית, והערים המקראיות חצור, מגידו ובאר
שבע. בתי הבאוהאוס של תל אביב נזכרים באותה נשימה עם האתרים שנזכרו כאתרי מורשת
בא"י, ובעולם בכלל, כדוגמת האקרופוליס באתונה, הפירמידות במצרים ועוד, כי הם
נקודה קריטית בהיסטוריה של האדריכלות הבינלאומית, קו פרשת מים שמסמל את נטישת
הבנייה הקלאסית שליוותה את האדם במשך מאות בשנים, ומעבר לבנייה המודרנית. כיום כבר
בונים בתים בסגנון פוסט-מודרני, ואפילו הניאו-מודרני - חזרה למינימליזם ולפשטות.
אגב, בחיפה יש יותר בתים שנבנו בסגנון המודרני הבינלאומי מאשר בתל אביב,
בעיקר בהדר, רמת הדר ומרכז הכרמל (הרחובות פבזנר, הס, מלצ'ט, בר גיורא, רש"י,
ירושלים) אבל שם, להבדיל מתל אביב, הבתים מפוזרים ולא משומרים היטב כי אין מודעות
לשימור כמו שיש כיום בתל אביב. המבנים בסגנון המודרני הבינלאומי של תל אביב נמצאים
במרכז העיר.
בית עקיבא וייס ברחוב הרצל 2, מול הכולבו. חי בו עם רעייתו שרה ובתם, שנקראה
בשם הסמלי "אחוזבית" (על משקל "אליזבט"). כן אפשר לראות את
המקום בו עמד הפנס והקיוסק.
אנדרטת המייסדים בשדרות רוטשילד מול בית דיזינגוף
ניצבת במקום בו עמד מגדל המים. ב-49'
נהרס ובמקומו נבנתה אנדרטה למייסדי ת"א במלאת 40 שנה לאחוזת בית.
מגדל המים נהרס בדיוק כשנחום גוטמן שקד על כתיבת השורות האחרונות בספרו 'שביל
קליפות התפוזים'. הוא הוסיף אפילוג לספר, בו כתב: "שמעתי שעכשיו הרסו את מגדל
המים הראשון של תל אביב. מה נורא הדבר. עוד יבוא יום ויהרסו גם את הגימנסיה העברית
הרצליה".
על האנדרטה יש שבעה כוכבי לכת, לציון חזונו של הרצל בדבר 7 שעות עבודה
יומיות. סמוך לאנדרטה הוקמה מזרקה קטנה, לציון מגדל המים.
בצידה השני של האנדרטה, מתחת לתבליט, אתרים המספרים את סיפורה של אחוזת בית
כבית ביאליק, גימנסיה הרצליה, מריצניקים וכו'.
ממול ביתו של דיזנגוף, ממייסדי א"ב ולימים יו"ר הוועד וראש העירייה
הראשון. בשנת 1930, לאחר שרעייתו של דיזנגוף, צינה, נפטרה, (הכיכר קרויה על שמה) הוא
החליט להרוס את הבית המקורי ובמקומו בנה בית חדש בסגנון המודרני הבינלאומי והפך
אותו למוזיאון תל אביב לאומנות, שבו הוכרזה העצמאות.
בהמשך שדרות רוטשילד
בית משפחת שרתוק (על פי השלט - גולומב), רוטשילד 23: משה למד בגימנסיה יחד עם
אליהו גולומב ודב הוז. השלושה היו חברים טובים, ולימים הוז וגולומב נישאו לאחיותיו
של שרתוק, רבקה ועדה, כך שהשלושה הפכו לגיסים, ועל כך אמר לימים ז'בוטינסקי, שמי
שהולך להקים את המדינה זה ההסתדרות והגיסתרות. אליהו גולומב היה ממייסדי 'ההגנה'
ומפקדיה ודב הוז היה גם פעיל ב'ההגנה' והקים את האוויריה הארצישראלית, לימים חיל
האוויר. חלק מההחלטות החשובות ביותר של ארגון 'ההגנה' נפלו בבית הזה. גולומב לא
זכה לראות את מדינת ישראל כשקמה, הוא נפטר ב- 45', ועל שמו נקראו שכונת יד אליהו
במזרח תל אביב וכן רחובות ומוסדות שונים ברחבי הארץ.
גם דב הוז נהרג בתאונת דרכים טרגית עם אשתו ובתו, ולזכרם הוקם בדרום קיבוץ
בשם דורות, ראשי תיבות של דוב, רבקה ותרצה. לימים, כשהוקם שדה תעופה בת"א גם הוא
נקרא על שמו.
בני משפחות שרת, גולומב והוז קבורים זה לצד זה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור.
הבית היה מתוכנן להימכר וכבר מצאו יזם שתכנן להרוס את הבית ולבנות מבנה חדש
במקומו. בערב האחרון לפני שמסרו את מפתחות הבית, עשו מפגש של ותיקי 'ההגנה',
וכעבור שעות של סיפורים ונוסטלגיה החליטו שלא ימכרו, והרימו מגבית, רכשו את הבית,
שהפך להיות המוזיאון הראשון במוזיאוני משרד הביטחון.
האדריכל יוחנן רטנר, לשעבר ראש המפקדה הארצית של 'ההגנה', קיבל על עצמו את
שיפוץ הבית והפיכתו למוזיאון. הוא שימר את חזית הבניין ושניים מהחדרים המקוריים
כפי שהיו בימים שבהם משפחת גולומב התגוררה בבית. נשמרו המרצפות המקוריות, עיטורי
הקירות, הפסנתר והסמובר שהביאה משפחת שרתוק מרוסיה. באביב 41' נחנך בבית המוזיאון
ההגנה ובקומותיו העליונות פרושה תצוגה נרחבת המתארת את תולדות ההגנה ביישוב העברי
במאה ה-20, מימי בר גיורא והשומר ועד מלחמת העצמאות.
במבנה נמצא גם ארכיון 'ההגנה'.
בר רפאלי
רוטשילד 46: בית ועד הקהילה, ולימים נרכש ע"י יהודי עשיר בשם לוין, שבנה
את אחד הבתים המדהימים בשנות ה-20, בסגנון רומנטי, בהשראת בניין אופרה באודסה.
בבניין המקורי היו 2 מגדלים ו-4 קשתות, והוא מעוטר בעיטורים שונים ורבים.
לאחר שמר לוין עזב את המקום, הבית החליף ידיים, וב-48' הפך להיות בית
השגרירות הרוסית. ב-53' נזרקה פצצה לעבר השגרירות והוחלט להעבירה לר"ג. המקום
עבר שוב ידיים שונות, הלך והתפורר, עד שלפני כ-15 שנים הוא נרכש ע"י יזם
יהודי עשיר בשם אלפרד אקירוב, שביקש לבנות בניין גדול מאחוריו. עיריית ת"א
הסכימה לתת לו אחוזי בנייה בשטח שמאחורי הבית, בתנאי שישפץ וישמר את הבית.
עד לפני כ-20 שנה רוב הבתים בשדרה היו חורבות, אבל בתחילת שנות ה-80 החלה
המודעות לשימור, כאשר מה שנתן את הדחיפה הגדולה לשימור בא"י, היה שנת 82',
שבה צוינו 100 שנים לעלייה הראשונה, שאז שמו לב שכל הבתים מאותה תקופה הם במצב
גרוע.
השימור: מוסדר בחוק התכנון והבנייה, ששילבו בו סעיפים לגבי מבנים שיש לשמר. בכל
מועצה ועירייה אמור להיות גוף שאמון על הנושא שמכינה רשימת מבנים שיש לשמר, בין אם
שימור מחמיר או פחות מחמיר. השימור, שהוא תהליך יקר, נופל על בעל הנכס. בעל נכס
שמיועד לשימור ולא רוצה לשמר אותו, הרשות לא יכולה להכריח אותו לעשות זאת. יש סעיף
בחוק שאומר שאם המבנה במצב קטסטרופלי, העירייה יכולה להפקיע את הנכס מבעליו, דבר
שעוד לא נעשה במדינת ישראל עד היום.
הדרך היא לתת ליזם אחוזי בנייה במבנה תמורת שימור החלק הראוי.
הבניין היה במצב רע מאד, והמשחזר, אמנון בראור, אחד המומחים לשחזור מבנים
בארץ, רוקן את הבניין מהתוכן שלו, הציב אותו על עמודי פלדה וחפר מתחתיו חניון תת
קרקעי ענק. בלחיצת כפתור הגג המרובע (שעשוי אריחי פליז - סוג של מתכת) זז על מסילה
(שמופעלת באמצעות גלגל) ונפתח ל-4 כמו פרח ממשפחת המצליבים כדי שהגג ייפתח ויהיה
מקום לסוכה כהלכתה. כפתור נוסף בתוך הבית הפעיל מעלית שעלתה ישירות מהמטבח אל
המרפסת. בעבר היה במבנה אולם המכירות של סות'ביס, ולפני כמה שנים נרכש ע"י
יהודי מקנדה (לכן יש על הבניין את דגל ישראל ודגל קנדה), שהקים עמותה בשם עמותת 'הישג',
שייעודה טיפול בחיילים בודדים משוחררים.
מאחורי המבנה (השטח שרכש אקירוב) הקים הבנק הבינלאומי הראשון בניין חדש
בסגנון פוסט-מודרני בתכנונו של האדריכל פיי, אחד מגדולי האדריכלים בעולם כיום,
שתכנן בין היתר את הפירמידה במוזיאון הלובר. הבנק הבינלאומי חויב לשמר את החזית של
בית ועד הקהילה, ובתמורה בנה מגדל גדול מאחורי הבניין, וכך נוצר דיאלוג מרתק של
ישן עם חדש.
היו רבים שמתחו ביקורת על כך שהבנק שימר מבנה נמוך ומיוחד, אולם בנה מאחוריו
מגדל גבוה, אולם היו גם שבאו וטענו שאי אפשר להשאיר את הרחוב רק עם בתים ישנים, כי
כאן מתפתח ה"סיטי" של תל אביב, היכן שכל הבנקים הגדולים יושבים, כמו גם
הבורסה לניירות ערך שיושבת בסמוך. צריך לבנות כאן גם חדש. וכך נוצר תמהיל מעניין
מאד של בנייה סופר-מודרנית לצד שימור המבנים ההיסטורי. מהרגע שנבנו כאן מגדלי
עסקים, כל האזור החל לשגשג, נפתחו בתי קפה ומסעדות ובארים של פיק-אפ ועוד. בת"א
יזמים שרוצים להשקיע, הדבר הפך אופנתי מאד, ויש גל אדיר של שימור מבנים.
בהמשך שד' רוטשילד:
הבתים הם משנות ה-30, כלומר: דרך האדריכלות אפשר ללמוד על ההתפתחות של העיר.
ככל שמתקדמים מהבתים הראשונים של אחוזת בית לכיוון הזה, כמעט ולא רואים משנות ה-20
אלא בתים משנות ה-30 ואילך. כאן היה בשנות ה-20 הגבול של העיר. בשנות ה-30 היה
צורך בבנייה מאסיבית, ובנו רחובות שלמים חדשים, עם בניינים חדשים שכולם בסגנון
המודרני הבינלאומי. במקור הבתים היו מסוידים לבן, ומן החולות קמה העיר הלבנה,
וככזו היא הוכרזה ע"י אונסק"ו עליה כתבה נעמי שמר את השיר שמתחיל במילים
"מקצף גל ועננה".
הייחוד של הסגנון המודרני הבינלאומי, שהוא מתאים את עצמו לכל מקום בעולם.
בא"י חם בקיץ וצריך מרפסות, והמרפסות סמוכות זו לזו כך שנוצר קשר בין השכנים,
תפיסה סוציאליסטית-משהו. מאוחר יותר שמו תריסול ואח"כ סגרו את המרפסת כדי להרוויח
חדר נוסף, ונוצר נתק בין האנשים. אם כך, מהמרפסות אפשר ללמוד גם על התקופה ועל
אורח החיים של האנשים שחיו בה.
במקור היה למבנה גג הצללה (כיום יש שם פנטהאוז). הקווים של המבנה אופקיים.
הארץ שטופת שמש, ולכן אפשר לעשות חלון ורטיקלי (מוארך) עם זכוכיות בחדר
המדרגות, כך שיחסוך חשמל ויחדיר אור שמש פנימה אל חדר המדרגות.
לאורך השדרה - עצי שקמה, וביתה של משפחת מוזס, ממייסדי 'ידיעות אחרונות'.
שד' רוטשילד פינת רח' נחמני
מקום ההכרזה של אונסק"ו על ת"א כאתר מורשת בינלאומי (לא כל תל אביב
היא אתר מורשת אלא רק מתחמי הבאוהאוס שלה, שכוללים את שד' רוטשילד, כיכר דיזנגוף
וסביבותיו, ורחוב ביאליק וסביבותיו). קשה להבחין בשלט, שמזכיר קצת מכסה ביוב, והוא
מואר בלילה. על השלט נמצא הסמל של אונסק"ו, שמזכיר את הפרתנון באתונה. העיגול
(כדור הארץ) מסמל אתרים בעולם שהם אתרי מורשת טבע. בתוך העיגול יש ריבוע, שמסמל
אתרי מורשת אנושית, ויחד נוצר שילוב של האנושות עם כדה"א, אתרי נוף ואדם, רמז
לקיום המשותף הנדרש מהם.
רחוב נחמני הוא הזדמנות טובה להבין את תכנית גדס: בין הרחובות הסואנים (שד'
רוטשילד ושד' אלנבי) יהיו רחובות קטנים ושקטים, ופה ושם בין הרחובות יהיו גינות
קטנות. בחצרות הבתים גם יהיו עצים, ושקט. עם החנייה הייתה אסורה ברחובות הקטנים
השקט היה נשמר בהם גם היום. בשנות ה-20 וה-30 אנשים בנו כאן בתים פשוטים ובתים מפוארים,
ובשנות ה-60 וה-70 האוכלוסייה המקורית החלה להזדקן והצעירים עזבו את העיר לטובת
הפריפריה. בשנות ה-90 החלה חזרה למרכז ות"א התמלאה באנשים צעירים שעזבו את
בתי הוריהם בפריפריות. אומנם שילמו שכ"ד גבוהה יותר, אך יכלו להרוויח יותר.
אותם צעירי שנות התשעים עזבו לפריפריות עם היוולד ילדיהם והדירות שנעזבו התמלאו
מחדש באנשים צעירים מהפריפריות. כך יש כל הזמן דינמיקה ותחלופה של אנשים צעירים,
וכיום יש גם הרבה זוגות צעירים שנשארים לגור במרכז העיר. אין את הדינמיקה הזו
בהרבה ערים בעולם, והיא זו שהקנתה לת"א את הכינוי 'עיר ללא הפסקה'.
רח' נחמני 43, בית הפגודה
חזרנו לשנות ה-20 מבחינת סגנון הבנייה, ואפשר לראות את ההתפרעות של
האקלקטיקה. נבנה כבית דירות ע"י האדריכל אלכסנדר לוי, שעזב את הארץ ונרצח באושוויץ.
חזית הבית עוצבה בצורת פגודה יפנית, קיר החזית קמור כלפי פנים הבית, והוא
מעוטר במרפסות היקפיות. עורפו של הבית צפה לרח' אלנבי, והחזית לכיכר המלך אלבר,
כיכר קטנה ובה שני עצי פיקוס.
עד לפני כ-15 שנים הבית היה במצב של הזנחה ועזובה, עד שנרכש ע"י יהודי
עשיר משוודיה בשם וייל, שהשקיע בשימור ובשיפוץ, וכיום כל הבית הוא בית מגורים של אדם
אחד, עם ספא, בריכה ופנטהאוז. הבעלים בא לארץ פעם-פעמיים בשנה ובשאר הזמן יש צוות
שמתחזק את הבית.
התוצאה כאן היא מרשימה, אבל היא הושגה בזכות אדם עשיר שבא מחו"ל והשקיע
כסף רב, מה שאומר שזה מעלה את ערך הנדל"ן. כיום ת"א הופכת להיות עיר של
עשירים בלבד. אין דיור ציבורי, ולאדם פשוט שחי מן היד אל הפה, אין כמעט סיכוי
לרכוש בית בעיר. אוכ' חזקה נכנסת ומביאה לפיתוח אדיר, אולם מבחינה חברתית נוצרות
דילמות מורכבות וקשות.
רחוב מונטיפיורי 36
דוגמא נוספת לבית אקלקטי משנות ה-20, שעבר כמובן שימור. אוצר וחוקר אומנות
ישראלית בשם גדעון אפרת, העלה רעיון: ששתי הקומות העליונות יהיו גלריה (בשם 'זמן
אומנות') שבה אומנים צעירים יוכלו להציג את יצירותיהם, והכניסה בחינם. המקום ימומן
מהמסעדה היוקרתית שתהיה בקומת הקרקע. המיזם לא הצליח, ובא יזם אחר. המסעדה נותרה
על כנה אבל החליפה בעלים, והקומות העליונות, שהיו גלריות, הוסבו למלון בוטיק
יוקרתי שכל חדר בו מעוצב בסגנון שונה. נחשב לאחד מ-50 מלונות הבוטיק הטובים ביותר
בעולם.
רחוב אחד העם 28 פינת נחלת בנימין
בית ורוד גדול מאד, שהיה מלון פלטין, שתוכנן ע"י אלכסנדר ברוולד ונבנה ב-25'.
המלון היה המפואר והגדול במלונות העיר, אך ב-37' הוסב לשמש בניין משרדים, וככזה
הוא משמש עד היום.
רחוב ביאליק
גם בו יש בתים משנות ה-20 וייצוג יפה של סגנון הבאוהאוס. ואף הוא ביטוי
לתוכנית גדס. ביתו של הצייר ראובן רובין, בית ביאליק.
אחרי שהיה מוכר כסופר הלאומי מאודסה, החליט ב-24', לאחר שהות קצרה בברלין, לעלות
לת"א. הבית נקנה מכספו, בבעלותו היו גם כמה הוצאות ספרים (כמו 'דביר'). מתוך
כבוד והתרגשות הרחוב כולו נקרא על שם הבית (לפני שהוקם הבית, לרחוב לא היה שם.
הבית היה אחד הבתים הראשונים ברחוב (ואפשר לדעת את זה כי כל שאר הבתים ברחוב
בנויים בסגנון הבאוהאוס, ואילו בית ביאליק בנוי בסגנון אקלקטי).
האלמנה, מניה ביאליק, שהתקשתה לעמוד בהוצאות המשכנתה על הבית, תרמה אותו
לעיריית ת"א ועברה לדירה צנועה ברח' מלצ'ט. נפתח מחדש כמוזיאון שבו תצוגה על
חייו של ביאליק, יצירותיו ופועלו, וכן מתקיימים במקום ערבי שירה וספרות. המבנה
שומר הן מבפנים והן מבחוץ, כולל הצבעים המקוריים.
גן מאיר:
תוכנן גם הוא על פי תוכנית גדס, עוד לפני שנבנו הבתים סביבו. קרוי על שם
דיזנגוף, שימש כריאה הירוקה בשנות ה-30 וה-40 עד שנדדה לפארק הירקון. נשמרה בו
שדרת עצי הפיקוס המקורית ההיסטורית שניטעה כאן ע"י בוגרי מקווה. עדיין הגן
הוא המפורסם ביותר בתל אביב. שירים נכתבו עליו, אנשים קיימו כאן פגישות, ובשנות
ה-50 היה כאן מקרה רצח שזעזע את כל המדינה.
תכנית של העירייה להפוך אותו לחניון סוכלה בזעמם של תושבים ואנשי רוח. בקצה
הגן יש אפילו גן משחקים לכלבים ושירותים לכלבים, ממפעלותיה של חברת מועצת העיר
אורנה בנאי.
בצד השני של הגן נמצא רח' קינג ג'ורג', שבו אי תנועה שעליו כמה עצי שקמה, שגם
עליהם נכתבו שירים. ברח' קינג ג'ורג' נמצאת 'מצודת זאב' או 'בית ז'בוטינסקי'.
בחלקו התחתון מוזיאון האצ"ל שעוסק באידיאולוגיה (מוזיאון נוסף בעיר הוא
האצ"ל בתש"ח (המכונה גם "בית גידי"), במקום בו היתה שכונת
מנשייה. כל המחתרות זוכות למוזיאון בת"א.
בית הקברות טרומפלדור:
נקרא ע"ש הרחוב שבו הוא נמצא, אבל אפשר לקרוא לו גם 'בית הקברות הישן של
ת"א'. ככל בי"ק, גם זה היה במקור מחוץ לעיר.
מאז שהתפתחה קהילה יהודית ביפו, התפתח גם בי"ק של יפו מחוץ לעיר דרומה.
ב-1903 פרצה בעיר מגיפה שגרמה לתמותה אדירה, ובי"ק היה צר מלהכיל. בעקבות כך
אהרון שלוש, שקנה את אדמות נווה צדק, קנה חלקת אדמה הרחק מצפון ליפו, כדי להקים עליו
את בית הקברות החדש של יפו, שבו חלקה של תושבי יפו שנפטרו במגיפה.
כאשר התפתחה ת"א קרה דבר יוצא דופן: קודם היה בי"ק ואח"כ עיר
שנבנתה סביבו. אין עוד הרבה ערים בעולם בהם בי"ק יהודי נמצא במרכזה.
קבורים בו יד ימינו של הרצל, מקס נורדאו, אבי הציונות הרוחנית, אחד העם, וראה"מ
משה שרת שביקש להיקבר ליד חבריו ובני משפחתו. אמנם אין בבית הקברות חלקה של חללי
צה"ל, אבל יש חלקה שמתוחזקת ע"י אגף ההנצחה של משרד הביטחון.
חלקה של חללי מאורעות תרפ"א (1921), שפרצו ביפו, ביניהם חיים ברנר שנרצח
בהם.
עוד קבורים בו:
חיים ארלוזרוב, חיים נחמן ביאליק, ורביצקי, שאיתו כתב את ספר האגדה, הרב צבי
פרץ חיות, שהיה גם סופר, שאול טשרניחובסקי, שיחד עם ביאליק היה ממשוררי דור התחייה,
אליהו גולומב ואשתו, אחותו של משה שרת, דב הוז בקבר אחים עם בתו, אשתו וחותנתו, הסופר
דוד שמעוני, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (שעל שמו כפר אז"ר), אחוזבית וייס, בת
עקיבא וייס, הילדה הראשונה של ת"א, יהודה ופניה מטמן כהן, שהקימו את הגימנסיה
העברית הרצליה בביתם שביפו, ולכן על מצבתם חקוקה הגימנסיה. יהודה מטמן כהן היה זה
ששינה את הבית של שירו של נפתלי הרץ אימבר, "התקווה", למילים שאנו
מכירים כיום, בשתי השורות האחרונות של ההמנון הלאומי. יהודה נובומייסקי, מייסד
מפעלי ים המלח, שמצבתו עוצבה ע"י הפסל אברהם מנלניקוב (שעיצב את פסל האריה
השואג בתל חי), מרדכי נמיר, מראשי העיר, הצייר נחום גוטמן.
מי שרוצה להיקבר בו משלם לפחות מאה אלף ש"ח. אפרים קישון ביקש להיקבר
כאן, ושילם על הזכות. כאשר נפטרה הזמרת שושנה דמארי, היא הייתה חסרת אמצעים, ועידן
רייכל ערך מגבית בין אומנים על מנת להביא אותה לקבורה כאן, בפנתיאון. על מצבתה של
שושנה דמארי עיטור של כלניות.
בית אוסישקין (הירקון 52)
נבנה ע"י מי שהיה בראש הוועד האודיסאי ולימים מנהל הקק"ל - מנחם
אוסישקין. חי ברחוב יהודה הלוי בירושלים, ועוד בחייו דאג שהרחוב ייקרא על שמו,
וככזה הוא נשאר עד היום (בשכונת רחביה). לאוסישקין היה גם בית בחיפה, ברחוב שגם
הוא נקרא על שמו - רחוב מנחם (ליד התיאטרון העירוני).
גם שלושת הקיבוצים דן, דפנה ושאר יישוב נקראו על שמו 'מצודות אוסישקין', כמו
גם בית אוסישקין שבקיבוץ דן, שלידו מתחיל שביל ישראל.
הבית תוכנן ע"י האדריכל אלכסנדר לוי (שתכנן את בית הפגודה שברחוב
נחמני). בפתחו תבליט המתאר את פירות א"י. החלונות מעוצבים בצורת קשתות
מזרחיות, ונשענים על עמודים בסגנון רומי קלאסי. במקור היו לבית שתי קומות,
ובתקופתו של אוסישקין נוספה לו קומה נוספת. ב-1999 הבית שופץ ועל גגו נבנו 3 קומות
נוספות.
אוסישקין קבור במערת קבורה מימי בית שני בהר הצופים בירושלים.
סיור רכוב:
ברחוב אלנבי יש חנות צילום בשם "הצלמניה", שבה אוסף צילומים של תל
אביב בראשיתה. בסמוך היה קולנוע מוגרבי.
ליד רחוב אבן גבירול היה עד 48' כפר ערבי בשם סומייל, ואח"כ צריפי עולים
שכמה מהם עוד נשארו כאן.
נבנה כרחוב אירופאי, מתחת לבתים יש חנויות, ובין החנויות לכביש יש עמודים.
זהו סגנון אירופאי: אפשר ללכת מתחת לעמודים ולא להירטב מגשם בחורף.
כל השטחים שבצדי רחוב אבן גבירול ומכאן עד נחל אילון, היו לפני כ-100 שנים
שטחים חקלאיים של הגרמנים הטמפלרים תושבי המושבה שרונה. הם הגיעו ליפו בשנות ה-70
של המאה ה-19 וכאן הקימו את המושבה החקלאית שרונה, שהיו לה שטחים עצומים שעליהם
פרדסים, כרמים ושטחי חקלאות. חלק עצום מת"א נבנה על אדמות שנרכשו מהטמפלרים
אחרי מלח"ע 1. אחרי גירושם במלח"ע 2, הבריטים השתמשו בחלק מהבתים
הטמפלרים כמפקדות. לאחר קום המדינה, חלק ממשרדי הממשלה ישבו בשרונה, כמו גם חלק ממשרדי
הקריה.
בשנים האחרונות בתי הטמפלרים פונו ממשרדי הממשלה שישבו בהם, ורוכזו בבניין
חדש ליד מגדלי עזריאלי (בדומה לבניין המפרש בחיפה). בתי שרונה רוקנו, והחלו לעשות
שימור כטרנד תיירותי. יזמים קיבלו אחוזי בנייה למגדלים הגבוהים מסביב בכוונה להשאיר
את שרונה כמעין ריאה ירוקה. עבודת השימור שנעשתה כאן הייתה מדהימה, כולל שימור חלק
מהעצים שניטעו ע"י הטמפלרים והזזת בתים על מסילות להרחבת רחוב קפלן.
נכון להיום רוב הבתים סגורים ומחכים ליזמים שישקיעו וייבנו מסביב, ועתידים
להיפתח בהם גלריות וחנויות ומסעדות. באחד הבתים מצאו בית בד שעובד על מנוע, ומתחת
לבית נוסף נמצא יקב ענק. באופן רשמי הבתים עדיין לא פתוחים לקהל, אולם מורי דרך
יכולים לטלפן אל חברת "אחוזת חוף" (שמחזיקה את הבתים) ולתאם מראש את
פתיחת בית הבד והיקב, תמורת 200 ש"ח לקבוצה. בין בתי שרונה יש ספסלי אבן שבהם
שובצו תמונות וצילומים של הטמפלרים, מדשאות ושבילים.
הטמפלרים קרו לרח' קפלן 'דרך הים', חלק מהבתים נמצאים בתחומי הקריה, ובאחד מהם
נמצא אוצר של מטבעות זהב שהשאירו הטמפלרים כשגורשו מהארץ.
ביה"ח ליולדות בקריה היה במקור בי"ס טמפלרי, אח"כ בי"ח
בריטי, אח"כ בית יולדות וכיום הוא הרוס ולא קיים יותר.
