התפתחות העיר במאה ה-19
הערבים המוסלמים בנו בתיהם
מצפון לעיר העתיקה, לרוב בתים פרטיים, בתי פאר, שהתגבשו לשכונות: כך קמו שכונת
החוסיינים, הנששיבים, שיח ג'ראח ועוד.
הנוצרים האירופאים בעיקר בנו
מוסדות סעד, חינוך וצליינות: כך קמו מגרש הרוסים, ביה"ח האיטלקי, ביה"ח
הצרפתי ועוד.
היהודים בנו בעיקר שכונות
מגורים ובאו לפתור בעיית צפיפות כשהאוכלוסייה גדלה.
משכנות שאננים
השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ
לחומות, ב-1860. מונטיפיורי היה יהודי עשיר מלונדון שהצליח לצבור המון כסף וכשפרש
בגיל 47 החליט לעזור ליהודים ברחבי העולם. קיבל תואר אבירות והתעסק בעיקר עם דברים
לאומיים. מת בגיל 100 ו-9 חודשים.
רכש ב-56' את את שטחי השכונה
מכספים שהשאיר לו בירושה יהודה טורא. בתחילה תיכנן לבנות בי"ח לעניים יהודיים
(אז היו רק נוצריים מסיונרים) אך כשמשפחת רוטשליד בנתה את משגב לדך (ביה"ח היהודי הראשון) החליט על שכונה.
ב-1858 הקים את תחנת הרוח (שהופיעה
בעיתון בריטי כי נבנתה ע"י סר). עבדה כמעט 20 שנה אבל לא מתאימה לסוג החיטה
שכאן ולכן הרבה קלקולים וחלקי חילוף רק מבריטניה. בארץ היה נהוג תחנות מים (עגנון כתב
שהתחנה הפסיקה לטחון קמח והתחילה לטחון רוח).
ב-48' בנו אנשי ההגנה עמדת
בטון מעל הטחנה ולכן הבריטים החליטו לפוצץ אותה. אבל שלושת החיילים שנשלחו היו
מעיירה בשם מרמסגייט וכשהתקרבו עם חומרי הנפץ ראו שלט שאומר שמונטיפיורי מרמסגייט...
לכן פוצצו רק את הכיפה. אפשר לראות ששוחזרה לפי פס החלודה.
את תחנות הקמח הישנות החליפו
בסוף תחנות הקיטור.
המרכבה: סמל לאומי אבל מעולם לא השתמשו בה: לא היו דרכים
מתאימות בארץ ומונטיפיורי השתמש בה רק באירופה. הובאה לבי"ס בצלאל ב-32'
ואחרי מלח"ש העבירו אותה לכאן. נשרפה ב-1986, לא ידוע על ידי מי. אבל הברזל
שנשאר וחלק מהשסי, השאר שוחזר.
לפני משכנות
ב-1850 נבנה ע"י הבישוף
הפרוטסטנטי-הגרמני של ירושלים בי"ס לפרחי כמורה פרוטסטנטים.
ב-52' חווה חקלאית כרם אברהם
ע"י הקונסול הבריטי.
היו גם כמה וילות מוסלמיות משנות
ה-50 באזור מוזיאון רוקפלר.
הבתים בשכונה
בית ארוך (1860) ובית קצר
(1865), דלת חלון ודלת. סה"כ כ-30 דירות. ליד הבית הקצר היה בור מים.
בציור של השכונה רואים בית
נוסף שלא מחובר לכלום ופונה להר הבית. השערה היא שזהו סוג של בי"כ.
הקמת השכונה נתקלה בהתנגדות מחשש
לביטחון חיי התושבים. נבנתה בשני טורים עם חומה רצינית, שומר בדואי ושערים חזקים
שננעלו מדי ערב. הייתה מרווחת לעומת המגורים בתוך החומה ובכל זאת יהודים לא הסכימו
לשבת בה וטמפלרים החלו להגיע. לבסוף מונטיפיורי נתן את המגורים בחינם כולל מילגה ובתנאי
שייושבו מספר שווה של אשכנזים וספרדים (הוא עצמו היה נשוי לשוארצה).
תחנת הרוח נועדה לא רק לתת
פרנסה אלא גם למנוע צורך ביציאה לעבודה מחוץ לשכונה.
ימין משה
בשנות ה-80 של המאה ה-19 השתלטו
עניי הרובע (בעקבות שמועה שהאזור פרוץ) והקימו פה צריפים. כך הוקמה שכונת
"חפ" = לחטוף.
לפי החוק העות'מני לאחר 3
שנים הייתה להם איזשהי בעלות. מונטיפיורי חשב על פינויים ולבסוף בנה את השכונה
הנוספת של 130 יחידות דיור.
בתחילת המאה ה-20 היו שכונות
עוני. ב-1948 הפכו לשכונות גבול. חלק גדול מהתושבים ברחו והבתים הנטושים אוכלסו בעולים
חדשים. ב-1967 שוקמו. החברה לפיתוח מזרח ירושלים דרשה מהתושבים לפנות את הבתים.
רובם קיבלו פיצויים מעטים ועזבו, היו שפנו לבג"צ שפסק לרעתם. שכונת
אומנים, אז לא הצליחה, היום יותר.
מחנה ישראל
השכונה ה-2 מחוץ לחומות,
1868. מכונה גם שכונת המוגרבים שהגיעו מצפון אמריקה ולא היה לה מקום אחר. זו הייתה
הפעם הראשונה שהיוזמה לבנות מחוץ לחומות הגיעה מיהודים שגרו בעיר העתיקה. רבי דוד
בן שמעון (דב"ש) עמד בראשה. הייתה גדולה, אך עם השנים נעלמה ולא זכרו שהייתה
קיימת.
נחלת שבעה
השלישית. כיום, לאחר שיקום
ושימור, זהו אחד ממוקדי הבילוי של העיר, וברחובותיה הצרים יש מסעדות, פאבים ובתי
קפה רבים.
נוסדה ביוזמת שבעה צעירים
ירושלמים, אשכנזים בני המשפחות הוותיקות ביישוב הישן של ירושלים ששאפו לשפר את רמת
חייהם ולצאת מהצפיפות והתנאים הירודים של הרובע היהודי: ביניהם "ויואל משה
סלומון".
כדי להגביר את תחושת
הביטחון, נבחר אתר השכונה בסמוך למגרש הרוסים שנבנה שנים אחדות קודם לכן, ועל אם
הדרך הראשית ירושלים-יפו (רחוב יפו כיום). רכישת האדמה הייתה דבר מסובך: מרבית
יהודי ירושלים היו נתיני מעצמות אירופיות שונות, ובעיני הממשל העות'מאני נחשבו
נתינים זרים, עליהם נאסרה רכישת אדמה ובניית בתים עליה. על כן הוטלה משימת הרכישה
על אשתו של אחד מהם, לייב הורוביץ, שהייתה ילידת הארץ ובעלת נתינות טורקית. היא
ניהלה את המשא ומתן עם השלטונות תוך שהיא מצהירה כי ייעוד האדמה הוא "שדה לזריעת
חיטה למצות", והשדה נרשם על שמה.
הם קבעו תקנון לסדרי בנייה
ומימון שנקרא 'פנקס ייסוד' והיה דגם להקמת שכונות נוספות. לפיו, השכונה תיבנה
בשלבים ברצועות שוות בגודלן, בכל שלב שני בתים לשני חברים, שסידרם ייקבע על פי
גורל. הבתים אכן ניבנו עפ"י התוכנית, אך לא כולם אוכלסו ע"י בוניהם, או
שאוכלסו באיחור רב. ריבלין פנה ליהודי העיר העתיקה ליישב את השכונה וגייס כספים
מגבירי העיר, כוללים וקרנות. כמה עשרות משפחות נענו לקריאתו, כולל משפחות ספרדיות
שהצטרפו, וב-1875 כבר היו 50 דירות בשכונה, בתי כנסת ומוסדות ציבור. הקירבה לדרך
יפו הראשית סייעה כלכלית לתושבי השכונה, ואיפשרה להם למצוא פרנסה במכירת מוצרים,
מזון ושרותים לעוברי הדרך, תוך עקיפת תקנות השכונה שאסרו על הקמת בתי עסק. עד מלח"ע
גרו 861 איש בשכונה ב-253 בתי-אב.
השכונה נעדרה תשתית מתוכננת
או תוכנית אדריכלית מוגדרת שאפיינה את יתר השכונות החדשות שנבנו בעיר, והתפתחה על
פי הצרכים והאמצעים של מתיישביה. הבתים קושרו ביניהם ברשת צפופה של סימטאות צרות
ולא-מתוכננות, ברוחב שבקושי הספיק למעבר אדם או בהמה. סגנון הבניינים והסמטאות
הזכיר מאוד את זה של העיר העתיקה. מאפיין זה היה לרועץ להמשך התפתחותה, אך לימים,
לאחר שימור ושיחזור, היה לסימנה המאפיין וסוד קיסמה כיום.
ברבות השנים החל תהליך של
הזדקנות האוכלוסייה ונטישתה לטובת מגורים יותר מרווחים מחוץ למרכז העיר, והידרדרות
כוללת של המבנים והתשתיות.
בשנות ה-60 אושרה תוכנית
להריסתה, כמה בתים נהרסו והוקם על מקומם בניין המשרדים 'בית יואל' (ע"ש משה
סלומון). שאר בתי השכונה נהפכו לבתי מלאכה ומחסנים, שני רחובות השכונה - סלומון
וריבלין - היו לסימטאות פקוקות ורועשות, שמעבר הולכי רגל בהם חייב הידחקות בין
המכוניות לבין קירות הבתים שהשחירו מפיח. בשנות ה-80 העירייה והמועצה לשימור אתרים
הפכוה לאחד מאזורי הבילוי והתיירות התוססים בעיר.
שכונת בית דוד
בית הרב קוק - כיום מוזיאון
שבו מוצגת תערוכה וסרט על חייו ופועלו.
בית טיכו - אחד הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות ב-1864 ע"י
מוסלמי אמיד אגא ראשיד. הבית הושכר ליהודי מומר וסוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא
שלימים נודע כזייפן עתיקות. שפירא התגורר בבית עד התאבדותו בשנת 1884, בעקבות
הסתבכותו בפרשת הזיוף. אחריו אכלסו את הבית מספר דיירים, וב-1924 נקנה ע"י
רופא העיניים ואשתו הציירת אברהם ואנה טיכו. בתרפ"ט נדקר אברהם בדרכו למרפאתו
שבשכונת מאה שערים ובעקבות כך החליטו הוא ואשתו להסב את הקומה התחתונה של הבית
למרפאת העיניים. ביתם היה למקום מפגש לאליטה של אותה תקופה בארץ ובעולם. הבניין
שופץ למוזיאון עפ"י תכניות שאושרו ע"י אנה טיכו עוד בחייה, וכיום מפעיל
אותו מוזיאון ישראל כשלוחה חיצונית. במוזיאון מוצגים יצירותיה של אנה טיכו ואוסף
החנוכיות של ד"ר אברהם טיכו.
מלון קאמיניץ הוא בניין דו-קומתי בעל כניסה מפוארת, שנבנה בסוף
המאה ה-19. נחשב למקום יוקרתי ומפואר ביותר נקרא 'הוטל ג'רוזלם'.
בניין הכנסייה האתיופית הוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19. מבנה עגול, היות ולפי
אמונת האתיופים ביהמ"ק היה עגול. נבנה במתכונת של רוטונדה - מבנה הנצחה. על
כיפת הכנסייה מצוירים מלאכים מעופפים ועופות. רצפת הכנסייה מכוסה בשטיחים ועל
קירותיה תלויות איקונות רבות ושונות. במרכז המקדס ישנו פתח דרכו גישה אל המזבח.
הנצרות הגיעה לאתיופיה ככל
הנראה רק במאה הרביעית, כאשר המלכה האתיופית מתנצרת.
מסורת שלמה המלך ומלכת שבא:
מוצא בית המלוכה האתיופי מפרי אהבתם. מוזכר בברח"ש ומוזכרת גם אצל יב"מ.
עפ"י המסורת האתיופית,
שלמה המלך שיגר תבנית של ארון הברית לאתיופיה אך צדוק הכהן הצליח להחליף את ההעתק
במקור ושוכן שם עד היום. לכמה ממלכי אתיופיה היו שמות עבריים; בן ישראל או זרע
קודש; בדגל של המדינה ובית המלוכה מופיע
האריה, סמלו של שבט יהודה; הכינוי לקיסרים שהיו בעבר באתיופיה (האחרון - היילה
סילסי - שגלה לירושלים) הנו גור אריה יהודה; השבת היא יום מנוחה הנוסף על יום א‘;
לבנים האתיופיים עורכים טקס ברית מילה ביום השמיני וההטבלה באה רק לאחר מכן, אחרי
40 יום (הבנות מוטבלות רק אחרי 80 יום). הנוצרים האתיופיים אף מקיימים את דיני
הכשרות ואת דיני הטומאה והטוהרה היהודיים, והם גם לא מצטלבים ואף לא מתוודים לפני
מותם. להרבה מקומות באתיופיה יש שמות תנכיים - הנילוס הכחול נקרא בשפתם - גיון (=
גיחון) הר תבור מוזכר כדברה תבור, הר סיני כדברה סינה ועוד.
לקראת סוף המאה ה-17 נעלמה
הקהילה האתיופית מירושלים לחלוטין וכל האתרים שהיו בחזקתם עברו לידי הארמנים
והיוונים האורתודוקסיים. באמצע המאה ה-18 חזרו נזירים אתיופיים לירושלים והתרכזו בדיר
אל סולטן, על גג כנסיית הקבר שמעל הקפלה ע"ש סנט הלנה.
במאה ה-20 התהדקו הקשרים עם
ארץ האם ובית המלוכה האתיופי תומך בהם. הוקמה הכנסייה החבשית המרשימה ברחוב
אתיופיה בסוף המאה ה-19 ונרכשו מבנים רבים בסמוך. הקיסר האתיופי האחרון - היילה -
סילסי השתקע בירושלים לאחר שגלה מארצו ב-1936
בן יהודה
הבית של אליעזר בן יהודה
בשנים 1909-1922 (עם הפסקה במלח"ע). שכניו הדתיים ממאה שערים התנכלו לו, ולכן
בנה בית אחר בשכונת תלפיות, אותו לא סיים לפני מותו משחפת.
מאה שערים
נוסדה ב-1864. מקור השם בברכה
שהתברך בה יצחק אבינו שזרע ומצא מאה שערים. הפסוק הזה נלקח באותה תקופה שהשכונה
נוסדה מפרשת השבוע שהייתה בזמן חנוכת עשרת הבתים הראשונים בשכונה.
מאה שערים הייתה השכונה ה-5
שנבנתה מחוץ לחומות. נוסדה ע"י התאגדות תושבים שביקשו להקים בתי מגורים
בתנאים חברתיים וכלכליים נוחים. חברי האגודה לא היו בעלי אמצעים והתפרנסו מכספי
החלוקה ולכן יכלו לרכוש קרקע הרחוקה יחסית מרחוב יפו. בתי השכונה נבנו כחומה רציפה
מטעמי ביטחון וקירותיהם החיצוניים מקיפים חצר פנימית גדולה, כבתי העיר העתיקה
באותם ימים. השערים שלהנסגרו עם רדת לילה ונפתחו שוב בבוקר.
שרידים של החומה ה-3: ברחוב ההחומה השלישית בפאתי מאה שערים, סמוך לדרך
שכם.
הרובע היהודי
התהווה אחרי ימי הרמב"ן
במאה ה-13. כשהרמב"ן שולח את איגרתו, הוא היה בהר ציון ומכאן שזיהוי בית כנסת
הרמב"ן ברובע היהודי הוא מסורת בלבד. רק ב-1,400 נדד הרובע היהודי מהר ציון
למקומו הנוכחי.
הרובע הנוצרי התגבש סביב
כנסית הקבר, הארמני סביב קבר סנט ג'ימס, המוסלמי עוטף את המסגדים מצפון וממערב להר
הבית, והיהודי, שהיה אמור להיות ליד הכותל, התחיל להתהוות בהר ציון משום שהכותל
היה תפוס כבר על ידי המוגרבים.
בין רחובות העיר העתיקה יש
קשתות תמך. עד היציאה מהחומות באמצע המאה ה-19 העיר הייתה צריכה לתת מענה להתרבות
האוכלוסין ולכן החלה צמיחה לגובה של מבנים וכמו כן גם מגורים מעל קשתות התמך: בנו
על הקשתות יחידות דיור וכך ניצלו את העיר באופן מקסימאלי.
מוזיאון חצר הישוב הישן
מוזיאון אתנוגראפי המתאר את
הווי החיים בבניין הזה. תערוכות קבע ותערוכות מתחלפות שקשורות לישוב הישן ולעיר
העתיקה.
הבית בן 500 שנה או יותר. מי
שחי פה עד 1809 היו בעיקר מגורשי ספרד או מסתערבים כמו משפחת זינטי, שמעולם לא
עזבו את א"י. המהפך באוכלוסין בירושלים התחיל עם עליית תלמידי אגר"א
(הגאון מוילנה), שעלו מתוך אמונה מיסטית שעצם העלייה לארץ תקרב את בוא הגאולה.
זהו בית חצר שבכל חדר גרה
משפחה אחרת.
הבתים פה ברובם היו בבעלות
הווקף והיה איסור ליהודים לקנות דירה. היה חוק, שאם גרת יותר מ-11 חודשים בבית
מסוים, הייתה לך חזקה עליו, ולכן כל 11 חודשים היו דואגים להעזיב את הדיירים כדי
שלא יצברו ותק.
כנסיית סנט ג'יימס - הרובע
הארמני
יעקב בן זבדי, אחד משנים עשר
השליחים שראשו הוסר מעליו. על פי המסורת הארמנית ראשו נטמן כאן וזו סיבת הקמת
הכנסייה והתגבשות הרובע הארמני סביב לה.
פטרון נוסף של הארמנים הוא
יעקב הקטן, אחיו של ישו והבישוף הראשון של ירושלים. יש הטוענים שגם הוא קבור
בכנסייה זו לאחר שהוצא להורג בידי היהודים בשלהי בית שני.
הארמנים התהוו כקבוצה אתנית
כבר במאה ה-13 לפנה"ס, אז נדדו מהבלקן. אזכור שלהם במקורות היהודיים מופיע
במאה ה-1 לפנה"ס, בימי המלך הגדול טיגרנס, שניסה לפלוש לתחומי יהודה
ושלומציון המלכה הצליחה לפייס אותו במתנות ולמנוע קרב מולו. בזמן ההוא, ארמניה
נמצאה בשיאה וכללה חלקים מטורקיה ופרס.
ב-301 מלך ארמניה התנצר
ע"י השליח גרגוריוס, ובכך הפך את הארמנים לאומה המתנצרת הראשונה. מכאן הם
נקראים גם גרגוריאנים.
המצאת הכתב הארמני ב-404 היה
אירוע מכונן: התרבות הארמנית תורגמה, ויש כאן ספריה ענקית ונדירה של כתבים ארמנים.
בתקופה הביזנטית היו עשרות מנזרים וכנסיות ארמניות ברחבי ירושלים. ארמניה הפכה את
ירושלים למרכז תרבותי-דתי: בהר הזיתים, מצפון לשער שכם ובמקומות נוספים יש שרידים
לאותן כנסיות ארמניות.
בתקופה הצלבנית משפחות
ארמניות מיוחסות חיתנו את ילדיהם עם משפחות צלבניות מיוחסות: מליסנדה הייתה ביתה
של בולדווין ומורפיה, נסיכת ארמניה. בימי המנדט היה רחוב בירושלים על שמה, שהפך
היום לרחוב הלני המלכה. היא קבורה בכנסיית קבר מרים.
סנט ג'יימס קמה בתקופה
הצלבנית. רואים חָטְשְקָרים - עיטורי צלב אבן מהקדומים ביותר. צלב האבן הפך באמנות
לעץ החיים והוא מעוטר בצמחים.
במרתפי הכנסייה יש כלי זהב
וכסף וכתבים עתיקים שהפכו את הקהילה ארמנית בירושלים לעשירה מאוד בחיי התרבות שלה.
עולי רגל ארמנים הגיעו במשך
מאות שנים לירושלים וחלקם נשארו כאן ויצרו קהילה תוססת ועשירה. זו אחת הקהילות הנוצריות,
לאו דווקא מהגדולות, אך בגלל שמירת הקשר העתיק עם ירושלים הם זכו לרובע משל עצמם
בעיר העתיקה.
בכניסה לרובע יש כתובת
ממלוכית שאומרת שאוי למי שיטיל מיסים על הכנסייה הארמנית - עדות ליחסים סבירים עם
השלטונות.
במאה ה-18 הקהילה הארמנית המגיעה
למצב כלכלי קשה והפטריארך גרגורי 'נושא השלשלת' החליט לשים על עצמו שלשלת כבדה
ולבקר בקהילות ארמניות בעולם כדי לבקש כסף עבור הקהילה בירושלים. בתוך הכנסייה יש
קפלה מוארת בנרות - שם טמון ראשו של יעקב
הקדוש.
טבח הארמנים הוביל עשרת
אלפים מהם לא"י ב-1915, 4,000 מהם לירושלים. תחת עיני האירופאים הם חשו
בטוחים. הם התכנסו ברובע כאורחי המנזר הארמני.
היום נמצאים בפטריארכיה
צאצאי הטבח הנתונים לחוקי המנזר: בלילה בשעה 22:30 שער הרובע נסגר אלא אם יש אישור
מיוחד. החינוך פה הוא באוריינטציה דתית והם לומדים ב-5 שפות, כולל עברית. זוהי
קהילה עצמאית ואינטליגנטית מאוד.
יש התיישבות ארמנית גם בבית
חנניא, מצפון לירושלים. הארמנים ברובע לא מצביעים לכנסת אך כן מצביעים לעירייה.
יחד עם הפטריארך מנהלים פה את הקהילה הארמנית בארץ. ראש הכנסייה הארמנית נמצא
בארמניה.
יש ארמנים בקנדה,
ארה"ב, צרפת ובמדינות נוספות, בירושלים העתיקה יש כ-700-800 ארמנים,
בסה"כ בארץ יש כמה אלפים.
שער ציון
מנוקב מכדורי 48' וכתובת
מציינת את תאריך פריצת השער. רואים שימוש משני בכותרות צלבניות של הבונים הטורקיים
ומאשיקולי מעוטר.
עשרה ימים אחרי פריצת
הפלמ"ח, ב-28.5.48, נפל הרובע. הכוחות הכובשים עזבו אותו לטובת משימה אחרת, ויחידה
מבוגרת ופחות מיומנת החליפה אותם עד הנפילה.
משער האריות יצאו השבויים
לכיוון ירדן ומשער ציון יצאו הנשים והילדים מהרובע אל העיר החדשה, וכך שערי
ירושלים נסגרו בפני היהודים עד 1967.
אבן ישראל
אבן משום ש-53 (בגימטריה) משפחות
הם שהקימו ויסדו את השכונה.
לכל הגוש הזה קוראים כיום
שכונות לב העיר - מושג של העירייה. משלב מסוים השכונות נקראו נחלאות וזיכרונות -
צפונה יותר. שכונות אלו מטבען הן בתי אבן ביסודם אך תנאי מצוקה הביאו שימוש בפח
ובטיח ושינו את אופיין.
בית כלל: נבנה על חורבות בי"ס אליאנס (אחד מבנייני בית
הספר נותר מהצד השני, ליד שוק מחנה יהודה). בבי"ס אליאנס היו מגמות דפוס,
סיתות אבן, ציור ומלאכות שונות אותן ניסו ללמד היהודים במאה ה-19. באליאנס דיברו
צרפתית (בבי"ס לבנות דיברו אנגלית ובבי"ס למל - גרמנית). כל בי"ס
דיבר בשפה אחרת בעקבות מלחמת השפות בטכניןו ב-1913 החלה העברית להיכנס גם
לירושלים. הגימנסיה העברית היא המוסד הראשון שדיברו ולימדו בו בעברית.
בית היתומים: בית מ-1902, שהוקם ע"י משפחות בוכריות. חלונות
ענק כי חינוך זה אור.
לשכת הבריאות העירונית (ליד
שוק מחנה יהודה)הבית המקולל
כיום לשכת הבריאות, סמל
הסולטנות הטורקית. היה מקולל בגלל מותו של חתן משפחה ירושלמית נוצרית. כדי לא לבאס
את הכלה והאורחים, הלבישו את המת בבגדי חתן והכלה זעקה. במשך שנים איש לא נכנס
לבית ורק במאה ה-20 השלטון העות'מאני נכנס למבנה והפך אותו לבית חולים עירוני.
לידו בית הארחה שבנה הרב
שמואל לוי מאמריקה, בית מלון יהודי שנראה היה כגורד השחקים הראשון בעיר. לימים
הוסף לו שעון א"י, שעון שמש ושעון אירופי.
שכונת מחנה יהודה
מחנה יהודה זה לא רק השוק
אלא גם שכונה מהצד השני של הכביש (צפונה).
בשנות ה-80 של המאה ה-19,
יוסף נבון, יהודי צעיר, היה שותף בבנק של מיסיונר גרמני בשם יוהנס פרוטיגר. בבנק
נערכו יוזמות שונות, ביניהן הבאת רכבת לירושלים והקמת שכונת מסחר. יוסף נבון קרא
לשכונה ע"ש אחיו, יהודה נבון, שנפטר.
עם השנים השכונה גדלה לצד
השני של רחוב יפו וכך צמח שוק מחנה יהודה בתקופת המנדט.
הרבי מגור הקים מחדש את
חסידותו לאחר שברח מפולין והשאיר את צאן מרעיתו. ב-1948 מת סוף סוף ותלמידיו
החליטו לקבור אותו בחצר הישיבה כי לא יכלו אז בהר הזיתים. בנו הצעיר קבור לצידו.
שוק מחנה יהודה
התחיל בשנות ה-80 אך ראשיתו מסוף
המאה ה-19, כשערביות מליפתא היו מגיעות למכור כאן תוצרים, אך לא באופן מסודר.
היהודים הפכו את השוק למסודר עם מבני מגורים מעל.
היום יש כאן שוק עממי ומצד
שני גם טרנדי: יש פה חנויות בגדים, גבינות מובחרות, מסעדות ידועות ועוד.
שכונת משכנות ישראל/בתי גורל
בית אריה לוין, רבם של
האסירים: נהג לבקר אסירים בבתי הכלא, ביניהם אסירי המחתרות ועולי הגרדום
ובביה"ח למצורעים. על דלת ביתו קבוע עדיין שלט בכתב יד המפרט את שעות קבלת
הקהל.
ערך את גורל הגר"א
לזיהוי גופות הל"ה שהוחזרו שנה וחצי לאחר שנפלו בקרב.
אחת השכונות שקמה עבור
התימנים הייתה שכונת בתי גורל, שקמה בסיוע הקונסול הבריטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה