דביר המקראית, שמיקומה המשוער הוא באזור אשתמוע שבדרום
הר חברון, זוהתה בטעות ע"י אולברייט במקום שבו הוקם הקיבוץ דביר והיא חלק
מכמה יישובים מימי דוד המלך, שהוקמו על ידו וזאת עפ"י שרידים רבים שנמצאו.
קיבוץ להב, שהוקם ע"י יוצאי פלמ"ח, שהשתתפו
בשחרור באר שבע במלחמת השחרור, נוסד בשנת 1949 על אדמות השבט הבדואי, רמאדין,
שפונה משם ע"י צה"ל לדרום הר חברון במטרה להחזירם לאחר הקרבות (הם לא
נלחמו נגד צה"ל) אולם נותרו מעבר לקו הפסקת האש.
מרכז ג'ו אלון
על שמו של טייס חיל האויר שנרצח בהיותו בשליחות מדינת
ישראל בארה"ב ב-73' המקום הוקם כמכון מחקר לאזור הדרום ומרכז בתוכו את
המוזיאון הבדואי שהועתק מסיני לכאן לאחר החזרתו למצרים.
מרכז בתוכו כלים מסורתיים, אמצעי איחסון, כלי עבודה למשק
הבית של האישה כגון נול, קערות לכביסה וכן תיאורי הווי החיים הבדואים של סיני.
מחוץ למוזיאון יש אוהל אירוח בדואי.
אצל הבדואים ניתן להבחין בין אשה נשואה ללא נשואה על פי
הלבוש. תפקידי האשה הוא לטפל בילדים ולגדלם לצאת למרעה, תפקיד הגבר הוא לקבל
אורחים ולדאוג לפרנסת המשפחה.
האוהל הבדואי בציר צפון דרום כאשר פיתחו לכיוון מזרח משתי
סיבות: לקבל את קרני השמש החמימות בבוקר ולהתגבר על הרוח המערבית החזקה רוב ימות
השנה המביאה איתה אבק.
אורח יגיע לאוהל תמיד מצד צפון מערב כדי לא לראות את
החילווה - מקום הנשים באוהל. הוא יכחכח שלוש פעמים ויכנס לאוהל ואז יזכה לטקס של
הכנת קפה ושתייתו.
התיישבות
בכל מרחב דרום יהודה הקדומה מוצאים שרידים רבים של
יישובים גם מתקופת המקרא ובעיקר מתקופת המשנה והתלמוד, שאחרי מרד בר כוכבא ויש
יישובים יהודיים ששרדו עד המאה התשיעית והיעלמותם באותה תקופה לא מוסברת.
יער יתיר
גדול היערות הנטועים של הקק"ל, שטחו כ-33 אלף דונם
ויש בו למעלה מחמישה מיליון עצים. נטיעתו ב-64' לוותה בהתנגדויות וחוסר אמון שיצמח
משהו.
אזור יתיר נזכר במקרא כשטח בנחלת שבט יהודה, האזור נזכר
גם האונומסטיקון כמיושב ביהודים, גבול בין הישימון למזרע.
שביל המתקנים החקלאים הוא שביל מוסדר של קק"ל העובר
בבתי בד, בורות מים וגתות מהתקופה הביזנטית סביב האדמות החקלאיות של היהודים שחיו
בענים.
נטיעות בו החלו ב-1961 עם הקמת העיר ערד ובין העצים
הנטועים לרוב אורנים וכן אילות א"ישיטים, אקליפטוסים ופלפלונים, כאשר השיקול
לנטיעת האורנים היה בשל צימוחם המהיר.
האזור הדרומי של הר חברון מוגדר כמישור בעל בשלושה קמרים
היורדים דרומה כמראה שלוש אצבעות: קמר עירא המזרחי ביותר, קמר ענים ממערב לו בקצה
המערבי קמר יתיר.
כמות המשקעים באזור זה מגיעה לכ-300 עד 350 מ"מ
בשנה ואנשי המקום ידעו לאסוף ולאגור את המים האלה באמצעות מערכת של בורות, החפורים
בתוך הגיר והדולומיט ומטוייחים מבפנים, ותעלות המובילות את מי הנגר העילי אליהם.
תהליך ייצור השמן בעת ההיא היה כבישה קרה, כאשר הריסוק
הראשוני במפרכה יצר את שמן הכתית הראשון (זהו השמן שאיתו בלבד הוארה המנורה בבית
המקדש), שהיה רק 1-2% מכלל הפוטנציאל ולאחר העברת הרסק לסלים (עקלים) להמשך הסחיטה
במתקן הסחיטה נוצלו עד 80% מפוטנציאל השמן בזיתים.
הישוב ענים
הישוב ענים הנזכר בתנ"ך קיים כמצודה (עפ"י
ממצאים ארכיאולוגיים) עוד מהמאה ה-7 לפנה"ס וננטש לאחר חורבן בית ראשון. רק
במאה הראשונה יושב מחדש כיישוב מסביב למקום המצודה ובמרכזו נמצא בית כנסת המקבע
אותו כיישוב יהודי למהדרין.
בית הכנסת נבנה, כנראה, במאה הרביעית והתקיים עד סוף
המאה השביעית (שאז הפך למסגד עד המאה ה-10) והיה היחיד ביישוב, כאשר מבחינים
בשלבים שונים של מבנים שכל אחד מהם מוקם או משופץ על הקודם ובשלביו הראשונים לא
הייתה בימה.
דרום הר חברון הוא האזור היחיד בו שומרים על כניסה לבי"כ
ממזרח. הסיבה - היא שימור מסורת של כניסה למקדשים, דבר נוסף המעיד על קדמות
היישוב.
במאה השמינית ניטש היישוב ע"י תושביו היהודים,
כנראה בלחץ השלטון העבאסי שהציק ליהודים ולנוצרים, ומבנה ביה"כ הפך למסגד. הם
הוסיפו מבנה קטן בחלק הדרומי שהוא כנראה המיחראב.
ביהכ הזה מתאפיין גם בארכיטקטורה רוחבית המאפיינת בתי"כ
בדרום הר חברון, כלומר: הכניסה היא מציר הרוחב וגם כיוון התפילה הוא בציר הרוחב.
בכתבי האונומסטיקון של אוזביוס מוזכרים שני יישובים בשם
ענים (העלית הנוצרית והתחתית היהודית), כאשר הכפר היהודי מוגדר גדול (כ-4000 עד
5000 נפש) ועל פי הצבות מהמקרא, התלמוד, מקורות ערביים וארכיאולוגיה, אין ספק שזהו
היישוב ענים היהודי.
היישוב בנוי במערות אשר בגדרות הצאן כמו הנזכר במקרא -
כלומר הבית היה בתוך מערה ומחוצה לה הייתה גדר אבנים שהכילה את הצאן. בינה ובין
הכניסה לבית היה מחסום, כלומר כדי לצאת מהבית היית חוצה את תחום הצאן.
באתר נמצאו שני מבנים מרשימים: מצודה מהתקופה המקראית
מהמאה ה-8 לפנה"ס מתקופתו של עוזיהו המחזק את גבולו הדרומי כנגד פלישות
הנוודים מהמדבר ובי"כ מהתקופה הביזנטית בנוי אבני גזית. חלק מקירותיו נשמרו
לגובה של 3 מטרים. יש לו שני פתחים לכיוון מזרח וכיוון התפילה לצפון.
מבית הכנסת מתחילה מחילת מסתור אל אחת ממערת המגורים
בכפר והיא אחת מ-300 מחילות מתקופת מרד בר כוכבא.
סוסיא
ממוקמת על קער (גבוה אומנם), שבו שקעו קירטון וצור בים
עמוק בתקופת הסנון, וזה איפשר למעיינות שכבה להיווצר בתפר שבין הדולומיט והגיר
הקשה המרכיבים את קמר חברון והרי יהודה ושומרון.
הדרך הראשית מירושלים דרומה עברה ליד סוסיא ונסללה
ע"י דיוקליטיאנוס בסוף המאה השלישית כאשר היא מגיע לממסיס (ממשית), מואה, אסבה
(חצבה) ושם התפצלה ליוטבתה ואיילה (אילת) ולעבר הירדן לכיוון פטרה.
עפ"י מקורות תלמודיים, היו בסוסיא רק 2 חכמים
יהודים לעומת 300 בצפון. הקהילה קפאה על שמריה. במאה התשיעית משבר הדרגתי הוביל,
כנראה, חלק מהיהודים להתבולל בסביבתם המוסלמית (שלטון בית עבאס) וכל היישוב נעלם
(כמו יתר יישובי דרום הר חברון).
בית הכנסת בסוסיא שייך לקבוצת בתי הכנסת של דרום יהודה,
שנחשפו באשתמוע, מעון וענים והוא מאופיין בהיותו פתוח למזרח וחסר עמודים ובנוי על
החלק הגבוה ביישוב, דבר העולה בקנה אחד עם ההלכה הנזכרת בתוספתא לבנות ברומו של עיר.
נמצאו למעלה משלושים מקוואות, זה דבר חריג ליישוב בסדר
גודל כזה, כנראה בגלל הניתוק של האוכ' ואף בשל כמות המשקעים המעטה (כ-280 מ"מ
בשנה) והלא סדירה האופיינית לספר המדבר.
בכדי לפתור את בעיות הבטחון מול הנוודים, שפשטו מפעם
לפעם על השטח הנושב, קירות הבתים החיצוניים נבנו בצמידות זה לזה והיו עבים. הם
היוו חומה שהגנה על העיר הפנימית.
נוסדה במאה ה-4 לאורך הדרך שירדה מירושלים אל דרום הארץ.
העיר המגנה על אזור הר חברון מדרום ולכן כל הבתים לכיוון
הזה מחוברים ביניהם. משמרת הפתגם "עיר שגגותיה חומה".
בי"כ מפואר בסגנון דרומי השונה מגלילי בכך שהמבנה
לא נסמך על בזילקה אלא על מבנה רוחבי והחלל הפנימי אינו מכיל עמודים אלה גגו בנוי
קמרונות. פתח הכניסה צר, לכיוון מזרח, וכיוון התפילה הוא לצפון. הפתח מכיל אבן
גולל מסיבית לסגירתו בזמן מלחמה.
בתוכו נמצאה כתובת על פסיפס המזכירה את המנין העברי
לבריאת העולם - הכתובת היחידה הידועה עם התייחסות כזו.
לאורך הקירות ספסלי אבן המזכירים את סגנון הישיבה המזרחי.
בפסיספס המרכזי יש ציורים המזכירים את ביהמ"ק וכן בע"ח שונים מהאזור.
בכפר דריג'את
כפר פלאחי בן 850 תושבים, היחידי בין הכפרים הבדואים
בנגב. מוצאם של אנשי הכפר הוא מדרום הר חברון, מאזור הכפר דורה. בתוכו מדרגות
חצובות בסלע (ומכאן שמו) מתקופת דיוקטיליאנוס - הדרך שירדה מירושלים לכיוון ממשית.
אנשי הכפר חיו רוב השנים בתוך מערות. כיום לכולם בתים נוחים על פני הקרקע. אחד
התושבים הקים בתוך המערות אתר אירוח המדגים את אורח החיים במערה.
ייחודי במרחב הבדואי משום שתושביו ערבים פלאחים שהגיעו
במאה ה-18 מעבר הירדן ובתחילת המאה ה-20 קנו אדמות במדרגות ההר.
הכפר היה בלתי מוכר עד 2004 ולאחר מאבק משפטי ארוך נקבע
מעמדו והוחל בהזרמת תקציבים לשיפור התשתיות והמוסדות.
מאחר והאבטלה נחשבת בושה בכפר קיימת בו אידיאולוגיה של
עבודה שגרמה לכך שרבים מתושבי הכפר הם משכילים ומחזיקים במקצועות חופשיים כמו
עורכי דין, רואי חשבון, מורי דרך, רופאים וכו' וגם אצל הנשים יש אחוז גבוה של
עובדות ולומדות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה