אתרים חשובים בדרך
מבנה ישן עם דגל של האו"ם - בו התקיימה ועידת שביתת
הנשק בין ישראל לירדן ומפגש אחת לשבועיים לדיון בבעיות שעלו בשגרה בין שני הצדדים.
עמוד זיכרון המציין את שער מנדלבאום - המעבר היחידי בין
ישראל לירדן עד 67'.
בניין תורג'מן - מוזיאון על התפר.
כיכר צה"ל - הייתה חומה ענקית שחצצה בין הצד
הישראלי לירדני, מימינו מבנה שהיה של עיריית י-ם.
טיילת ארמון הנציב
על רכס ג'בל מוכאבר, שהנוצרים מזהים כהר העצה הרעה, מקום
החלטת הכוהנים להסגיר את ישו.
מושבו של הנציב הבריטי בתקופת המנדט, היום הוא מאוכלס
ע"י אנשי האו"ם.
למטה נחל אצל שבו מצאו מכלול קבורה מהתקופה ההרודיאנית
עם כתובת ושרידים של האמה התחתונה שעוברת מעין ערוב לג'בל מוכאבר במנהרה שחוצה את
נחל אצל וממשיכה להר הבית דרך שער האשפות עד לקשת נילסון - כל זאת כדי לנקות את הר
הבית מדם הקורבנות).
אין לאו"ם כל מסמך שמקנה להם את השטח הזה. הבריטים
כבשו ב-17' וכשהתחיל המנדט הלאימו את האוגוסטה ויקטוריה לצורך המבנה השלטוני שלהם.
ברעידת האדמה של 27' נסדק הבית שבו ישב הלורד פאלמר ולכן הוא עבר באופן זמני לבית
מחניים ברחוב הנביאים. הבריטים קנו את השטח הזה על ג'בל מוכאבר ובנו ארמון מפואר
מאוד: עם בריכה, אולמות, קשתות מפוארות - ועוררו ביקרות רבה בבריטניה. עם עזיבתם
העבירוהו לאנשי הצלב האדום עד אוק' 48', אז הגיעו משקיפי האו"ם שיושבים בו עד
היום ללא אישור או הסכם מול מד"י.
מתווה הקו העירוני שאפשר לראות מהטיילת: מאזור הגבעה
הצרפתית (מלון הייאט) לכאן. העיר העתיקה הייתה בידי ירדן והר ציון בידינו. הקו חצה
את אבו תור ועלה לכאן דרך נחל אצל.
הרקע להיווצרותו
מלח"צ הסתיימה ב-10.3. במבצע עובדה (הסכמי רודוס,
שגם בהם הייתה ירדן - 6.4). שלושה חודשים לפני עובדה, ב-30.11.48, ישראל כבר חתמה
עם ירדן על הפסקת אש.
עבדאללה הבין שאחרי דרך בורמה ותחילת סלילתו של כביש הגבורה המצור לי-ם נחלץ. הוא
פנה לישראל כבר ביולי, בלי תיאום עם המדינות האחרות, והודיע שלא יפלוש יותר לתחומי
מד"י. המטרה שלו הייתה להקבל את מה שהשיג עד אז.
הפגישות החלו ב-30.11 בבית נטוש במוסררה (ליד שער שכם):
נציגים ישראליים ובראשם סא"ל משה דיין ונציגים ירדניים ובראשם קולונל עבדאללה
א-תל. השניים סימנו את קווי עצירת הכוחות על מפה של 1/20 וב-ם כל אחד סימן את
כוחותיו - דיין בירוק וא-תל באדום. הקו חצה את ירושלים והקיף את רמת רחל. דיין
הציע השם: 'הסכם הפסקת האש הכנה' בנספח שנכתב למחרת. הם לא התמקדו בפרטים הקטנים, אותם חשבו
לסגור כשיגיעו להסכם ברודוס, אך שם נהפכה להיות המפה הקובעת.
אורכו של הקו 7 ק"מ: מאזור הגבעה הצרפתית (אזור
סנהדריה) ועד רמת רחל.
בגלל שהמפה שורטטה בקווים כלליים נוצרו שטחי הפקר (מושג שלקוח ממלח"ע
1: גיא הריגה שאסור להיכנס אליו). בהסכם אסור היה לבנות שם,
להכניס צבא או אזרחים. נוצרו בעיות תברואה וחילוקי דעות. אחד מהמקורות שלהם היה
טכני: הקו שורטט על המפה בשאווה, וכשהיא התחממה הקו הלך והתרחב: מ-2 מ"מ
במקור לכ-90' מ"מ בפועל. עם הזמן שני הצדדים פלשו לשטח זה, הקימו מבנים
זמניים והתלוננו לאו"ם זה על זה. המפה נשמרה בארמון הנציב, לשם היו באים לדון
בהפרות.
ב-1950 נקבע הסכם נוסף 'איכלוס הבתים בשטחי ההפקר', בו
קבעו כי מה שנעשה עד עכשיו יישאר אך מאותו הרגע אין להכניס יותר אוכלוסיה חדשה
לשטחים אלו. לאחר ההסכם הוקמו שתי עמדות מבוצרות, ישראלית וירדנית, זו מול זו,
כאשר המרחק ביניהן הוא 30 מ' בלבד. גם כאן נוצרו בעיות: כדורי משחק של ילדים ותלונות
על תנועות מגונות בין חיילים.
בעיות ההגדרה של הקו נמשכו גם אחרי ההסכם של 50'.
לדוגמא, מול עמדת תורג'מן עמד בית שטינמיץ. בית זה היה בתחומי הקו הירוק והמרפסת
הייתה כבר בשטח ההפקר. עובי הקו האדום שהירדנים סימנו ישב על החומות וכדי שהן
תיכללנה בשטחם הסכימו להגדרת העובי. כך יצא שהירדנים הקימו גם עמדות צבאיות על
חומות העיר.
כן נקבעו שטחים מפורזים שהוכרו כבעלי המדינות אך נאסר
להכניס אליהם צבא: מובלעת הר הצופים - הדסה (שהייתה אי בשטח הירדני), האונ'
העברית, כפר עוסויה הנטוש ומתחם אוגוסטה ויקטוריה.
מובלעת ארמון הנציב: שטח מפורז של האו"ם הכולל את
ארמון הנציב וסביבתו, ממערב לו היה האזור הישראלי, שכלל את חוות הלימוד של רחל
ינאית בן צבי וממזרח היה שטח מפורז ירדני, אך שם הירדנים לא שמרו על ההסכם והקימו
את מוצב הנקניק.
מעבר
מנדלבאום: המעבר הפורמאלי עבור צליינים, אנשי דת ודיפלומטיים שיושב ע"י
האו"ם.
כל העיר העתיקה הייתה שטח ירדני.
אחת לשבועיים, עפ"י הסכם השטחים המפורזים, עלתה להר
הצופים שיירה כדי להעביר אספקה ולבצע חילופי כוחות בין השוטרים. במעבר מנדלבאום
השוטרים הירדניים ידעו כי ישראל מעלה בעצם חיילים בתחפושת.
תקריות: חייל צה"ל ע"י הירדנים בטענה שנכנס
לעובי הקו. ישראל הגדילה את המפה והתברר שבתוך עובי הקו ישנה בעיה קשה ולכן אחת
לשבועיים, במנזר מר אליאס, נפגשו סגני הרמט"כלים במטרה למנוע התלקחות של
מלחמה נוספת.
למרות זאת, 'התקרית הגדולה' ב-1954: אי הבנה שהסתיימה
בארבעה הרוגים ישראלים וחמישה ירדניים. בעקבותיו הסכם 'המפקדים הגבוהים'.
האונ' העברית
ביוזמה של פרופ' למתיטמטיקה (צבי שפירא) שכבר בקונגרס
הציוני הראשון טען להקמת מוסד לתורה ולעבודה - פקולטות תיאולוגיות ומדעיות. ב-1913
הקומה וועדת ויצמן שביחד עם ד"ר ארתור רופין, מנהל המשרד הא"י, מצאו את
הר הצופים כנקי ממוסדות מוסלמיים ונוצריים. עמדה שם אחוזת נופש של בריטי (סר ג'ון גריי היל) שהסכים למכור לפני מותו.
היה שם גם בי"ק ומחנה צבאי בריטי. וויצמן השיג את
אישורם של בלפור ואלנבי וב-18' נערך טקס חנוכת אבן הפינה - גלעד עם 18 אבנים
ומגילת קלף שבה נכתב "שהחיינו". ב-25' נחנכה (אחרי שאיינשטיין נאם
ב-23').
שיירת הדסה: באפריל 48', נקמה על דיר
יאסין: 78 הרוגים, הבריטים עמדו מהצד. אנשי השכונה הערביים היו מוכנים למתקפה הזו
ודיפנו את בתיהם כדי לא להיפגע. בעקבות הפיגוע הועתק המוסד לעיר המערבית. בתוך
חודש אחד הורידו אלפי שיירות את הציוד לי-ם המערבית והאזור הפך מנותק ונצור.
לחץ של יהודי ארה"ב, בעיקר נשות הדסה ששכרו את
המבנים ובעקבות דרישתם מהמימשל וועדת הקונסולים, שפיקחה על י-ם. כך הוחלט ביולי,
שלושה חודשים אחרי השיירה וחודשיים לאחר העזיבה שהאזור יהיה מופרד מירושלים
המערבית, יהיה שטח מפורז, אך ישראל היא זו שתשלוט עליו משום שיש שם אונ'
ובי"ח ישראליים. בדרך זו נוצרה מובלעת הר הצופים.
בנוב' 48' הסכם א-תל להכליל את הר הצופים כמובלעת בשטח
הירוק.
אתרי קו התפר באבו תור
הקטע המערבי הגבוהה יותר של השכונה היה בידי צה"ל
והמזרחי, הנמוך יותר, היה בידי הלגיון הירדני. על גג בניין שניתן לראות ניצבה עמדה
מבוצרת של צה"ל ומולה ניצבה עמדה ירדנית. מפה הגיעה התלונה על הוצאת הלשון
לחיילים הירדניים.
עמדת אריה והגדר: בהסכם החליטו שלא לבנות
גדר בין שני הצדדים אך כשהבעיות החלו לצוץ החליטו בכל זאת לבנות. הירדנים סרבו כי
חששו שכך יוגדר גבול קבוע ולבסוף הסכימו בתנאי שמטרתה תוגדר כמניעת מסתננים. ברחוב
עשהאל נשקו קוי הגבול ששורטטו זה לזה ולכן במקום הבעייתי הזה החליטו להקים גדר
ושתי עמדות. במלח"ש נערך כאן קרב קשה בו נהרג סא"ל מיכאל פייקס.
סיפורו של בית שימוש: עשהאל 16 היה ביתה
של משפחה יהודית שהחליטה להעביר את השירותים שהיו מעבר לבניין לקרבת הבית. מיד על
התחלת השיפוץ (1966) הגיעה תלונה ירדנית לוועדת הפיקוח על הפסקת האש, בתואנה
שהישראלים עוברים על ההסכם ומבצעים בנייה במקום. במסמך שסווג כשמור והועבר לדרגים
הבכירים ביותר בשני הצדדים עסקו ב:"דיון אודות בית השימוש באבו תור". לאחר 18 שעות של דיונים
קבעה הוועדה על פירוק המבנה.
שיניה התותבות של הנזירה מנוטרדם: נפלו לשטח ההפקר שהיה חסום בגדרות. הנזירה פנתה לאב המנזר, שפנה לכוחות
צה"ל ולכוחות הירדניים בבקשה לחלץ לה את מגיני הלסת. שני קצינים, ירדני וישראלי,
הזיזו ביחד את הגדר, מצאו את האבידה והחזירו אותה לבעליה.
תקרית רגבי העפר: הרחבת כביש להר
ציון לקראת בוא האפיפיור ב-1964 הפיל רגבי עפר לצד הירדני, שמחו על הפרת הסטטוס
קוו.
הכיבוש במלח"ש
תוכנית הכיבוש: מצפון לי-ם נלחמה חטיבת חי"ר של משה
יטבת (שכבשה את לטרון כמעט ללא ירי), מאזור רמאללה נלחמה חטיבת שריון 10 של אורי
בן ארי: כבשה את נבי סמואל, בידו וצומת ביתניה והניחה שם מחסום כדי למניעת תגבור
ירדני.
החטיבה הירושלמית קיבלה את המשימה לחסום את האויב מדרום:
כבשה את ארמון הנציב ונעה למוצב הנקניק, לצור באח'ר ולמוצב הפעמון. בצורה זו אזור
הדרום היה בידינו והחסימה הייתה לכיוון בית לחם.
כיבוש העיר העתיקה בידי הצנחנים של גור: כדי לכתר אותה
נעזר בחטיבה הירושלמית. כבש את אבו תור (הקשה, שבו נפל המג"ד פייקס) וכמה
עמדות על הר ציון.
אחרי שניקו בשבילו את כל הגישות מסביב, ניגש גור לכיבוש
העיר העתיקה. המפקדה שלו הייתה במוזיאון רוקפלר. חה"א תקף את מתחם האוגוסטה
שהוחזק ע"י הירדנים וכך הצנחנים השתלטו על הר הזיתים. מוטה החל לנוע לכיוון
העיר העתיקה דרך גת שמנים, אך אז, בצומת אל עזריה, החליט לחזור לאחור, להר הזיתים
כדי לתת את הפקודה ממקום נישא ורב טקס.
"כולם בהאזנה... חטיבת צנחנים 55... אל מפקדי
הגדודים... אנו עומדים להיכנס אליה... אנחנו נהיה הראשונים שניכנס אליה...אלפי
שנות היסטוריה ישראל מחכה לשעה הזו... עלו והצליחו".
ד"ר אורי פרן: רופא של גדוד 28
בצנחנים, קיבל הודעה שיש אישה ערביה כורעת ללדת באחת הסמטאות ויילד בן בריא. לימים
התברר שזו יהודייה שהתאסלמה ואחרי המלחמה התגיירה ושינתה את שם ביתה מג'מילה
לתחייה. ד"ר פרן נפל ביו"כ בעת פיקודו על בי"ח שדה בסיני. טיל פגע
במסוק בו טס עם פצועים מהשטח לביה"ח.
כבל
וקרונית מעל הר ציון
כעת - מלון הר ציון, ב-48' בי"ח סנט ג'ון שטיפל
בחולי עיניים. באחד החדרים יש כננת עם כבל וקרונית קטנה בה העבירו להר ציון הנצור
(היה מוקף משלושת אבריו בקו הירדני) מזון וציוד מ-48' ועד מלח"ש. פעל רק
בלילה כדי להסתירו מהירדנים, נודע לציבור מקיומו רק ב-72'... מקימו, אוריאל חפץ,
נפצע בטבח הילדים במעלות מקפיצת אחד הילדים ונותר נכה.
גבעת התחמושת
מעבר לעצים נמצאת השכונה גבעת המִבְתר. אחרי מלח"ש
תכננו להטמיע את החיבור בין השטח המזרחי שנכבש למערבי ע"י הקמת שכונות והחלו
בהשטחת הגבעה. מחאת ההורים הובילה את ההכרזה של אתר הנצחה לאומי. התעלה המערבית
אותנטית: התוואי שלה והעומק שלה נשארו כפי שהיו במקור. הבית עם הגג העגול היה אחד
משלושה בתים ירדנים, ונשאר למשמרת. כמו כן, יש כאן מוזיאון כבוד והוקרה ללוחם
היהודי.
הפחד הישראלי היה מכיבוש ירדני של הר הצופים אליו ניתן
להגיע באיגוף צפוני דרך נבי סמואל ופסגת זאב (חטיבה 10) או מכאן, הדרך הקצרה יותר,
אך כאן ישבה משטרה בריטית ששימשה כבי"ס לשוטרים של הירדנים.
150 מ' של גבעה, עליה עלו 90 צנחנים: 11 נהרגו בניסיון
כיבוש ביה"ס לשוטרים ועוד 24 נהרגו בתעלות. כמעט שכל יתר החיילים נפצעו. 4 שעות,
25 צל"שים.
התקלות בגבעת התחמושת: המודיעין ידע על
שתי תעלות, לא על עומקן ולא על מספר הבונקרים. חשב שהביצור המרכזי הוא ביה"ס.
לא העלו בדעתם שיהיו כאן יותר ממאה לגיונרים ירדניים, שהיו שייכים לשתי קבוצות של
גדוד בדואי.
4 מחלקות היו אמורות להיכנס ל-3 תעלות, כאשר אחד התבלבל
וכך התעלה המערבית, המבוצרת ורבת הבונקרים, נשארה ללא כוח תוקף והלוחמים הירדנים
הרגו את רוב הכוח שלנו ממנה.
גופות '71 האמיצים' של החיילים הירדנים שרוכזו ע"י
הלוחמים מיד בסיום הקרב, 183 עצי זית שנטעו כמספר הנופלים בקרבות על כיבוש י-ם במלח"ש.
עופר פניגר, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, עמד יחד עם
החיילים המנצחים כשעתיים אחרי תום הקרב וחטף כדור מצלף ירדני שישב בגבעת המבתר.
אפשר לראות שגבעת המבתר שולטת בתצפית ובאש על גבעת התחמושת (מה שהופך את הקרב פה
לכמעט מיותר). בסביבות 12:30 בצהריים, שש שעות לאחר סיום הקרב, הגיעו לגבעת המבתר
טנקים בפיקודו של אורי בן ארי מחטיבה 10 וכבשו אותה. הדרך להר הצופים הייתה פתוחה.
הר הרצל
כבר בקונגרס הציוני שהתקיים בשנות ה-20 רצו להעלות את
עצמותיו של הרצל לארץ ומיד עם חתימת הסכמי רודוס היה ברור שהבאת עצמותיו היא הצהרה
פוליטית על ריבונות ישראלית בי-ם היהודית.
ארונו נישא בכל המקומות בהם ביקר בארץ וחצי מבני הישוב
היהודי, כ-350 אלף נפש, חלקו לו כבוד ברחובות. אנשי ההתיישבות העובדת הביאו עימם
עפר כדי לחבר את החזון הציוני אל מקום קברו של הרצל.
ביולי 1949 החליטו על מקום הקבורה: פסגה שמתנשאת לגובה
836 מ', הגבוהה ביותר בי-ם המחולקת, משקיפה להרי יהודה, אפרים ומואב. המצבה המקורית
הייתה יותר פשוטה מהקיימת - 16 טון.
למטה מקברו קבורים בני משפחתו.
מנזר סן סימון
אחד משני האירועים הדרמטיים של מלח"צ:
נפילת הרובע - ה'יישוב' היהודי הגדול ביותר שנפל
במלח"צ - 1,600 איש, 300 מתוכם הלכו לשבי. השאר הועברו לבתים של הכפר קטמון
כחודש אחרי כיבוש סן סימון. זהו המקום היחיד שביום הנפילה, ב-28.5 הייתה אוכ' לא
לוחמת. סה"כ נפלו עוד 16 ישובים מהם הספיקו לפנות.
הרובע החזיק 10 יממות, יותר מכל יישוב אחר: גוש עציון
נפל ב-48 שעות, ניצנים ב-24, יד מרדכי תוך 5 ימים.
הסיפור השני החשוב הוא סן סימון, סוף אפריל 48'.
המעגל החיצוני של הקרבות היה הדרך לי-ם וריכז את רוב
המאמץ בהרבה מבצעים. המעגל הפנימי י-ם עצמה, ריכז שני קרבות: הרובע וסן סימון.
(בדרך אל העיר: מבצע נחשון, מבצע הראל, מבצע מכבי א',
מכבי ב', מכבי ג', בן נון א', בן נון ב', דרך בורמה).
המטרה שלשמה הגיעו לסן סימון הייתה להציל את המרחב
הדרומי של ירושלים: שכונת תלפיות, ארנונה מקור חיים (בת רחוב אחד) וקיבוץ רמת רחל.
רוב היהודים נמצאו במערב העיר והערבים במזרחה. הבריטים פחות
או יותר באמצע, בנקודות הטופוגרפיות הגבוהות. בין השכונות היהודיות היה רצף של
שכונות ערביות שניתק את דרום העיר מהמרכז היהודי שברובע.
נמצא בקטמון, ישב בו אחד מהסגנים של אל-חוסייני (איברהים
אבו-דעיה). במנזר ובכל ההיקף שלו ישבו 400 מתנדבים/חיילים, חלקם מצבא ההצלה, חלקם
ערבים מקומיים של ג'יהאד אל-מוקאדף - הנקודה הכי חזקה של הערבים בתוך י-ם.
רואים פגיעות כדורים באחד המבנים, תוצאה של משוריין שעמד
בקצה הסמטה. על מבנה נוסף רואים את הכיפה המרכזית של המנזר וומתחתיה חלונות אטומים
וסגורים עם תריסים עם חורים - עדות למחסום שדה הראיה.
המנזר הוקם בסוף המאה ה-19 ע"י היוונים -
אורתודוכסים לפי מסורת של שמעון, כהן ביהמ"ק שהכיר במשיחיותו של ישו (שמעון
הקדוש = סן סימון).
ערבים נוצרים הקימו בסמוך למקום הקדוש את בתיהם. קטמון
מיוונית ליד המנזר - קטמוניס (זה לא הקטמונים).
70% מהכוח היו פצועים וכבר החלטת נסיגה כולל הריגת
הפצועים קשה במטען נפץ. רגע לפני הערבים נכנעו. בקרב השתתפו רפול, דדו, אורי בן
ארי, יורם קניוק.
הכיבוש בעקבות ידע על הקדמת יציאת הבריטים, שהתבררה כלא
נכונה. לאחר נפילתו, הצד הערבי בתוך י-ם קרס.
רמת רחל
קיבוץ של גדוד העבודה מ-26' (יחד עם עין חרוד ותל יוסף).
אחרי סן סימון חובר למרכז היישוב היהודי וקטמון, בקעה וגרביה כבר לא היו מחסום.
אבל שבועיים לאחר מכן נכבשו היישובים בגוש עציון ושוב היה רמת רחל הקו הראשון.
הצבא המצרי, שחקלו נעצר בגשר עד הלום (32 ק"מ מי-ם)
- הגיע בחלקו השני עד למשלט המשותף, היום בית שמש. כוח נוסף של המצרים כבש את
חברון ומשם לגבעה שהיום נקראית גבעת הארבעה (ב-19.5, יום ההגעה ליד מרדכי).
כך עמדה רמת רחל במרחק של ק"מ אחד מהצבא הירדני בכיוון
מזרח, ומרחק של מהצבא המצרי.
הפגזות שנמשכו 3 יממות. נשלחה תגבורת של משוריין אחד
ו-10 לוחמים שנפגע בפגיעה ישירה בדרכו, חצי ק"מ מהקיבוץ.
רמת רחל נפלה ב-22.5 לראשונה, הספיקו לפנות את הלא
לוחמים ב-14.5.
במשך 3 יממות, עד ה-24, עברה מצד לצד 3 פעמים.
המצרים והירדנים, במקום לתפוס עמדות הגנה, נכנסו לבתי
הקיבוץ. הכוחות שלנו כבשו מחדש בקלות יחסית. אבל העבירו את הלוחמים לגזרה אחרת
והשאירו את הקיבוץ ללא שמירה. למחרת חזרו המצרים והירדנים.
בפעם השנייה המצרים והירדנים כבר היו נצורים וחפורים
היטב וכוחותנו נאלצו לברוח לבית הביטחון ולהתרכז ביחד שם במצור (במקום שבו היום
המלון).
אחרי שכמעט חוללו בהם טבח, נשלח ג'ימי (אהרון שמי)
והבריח הערבים עם דוידקה.
במשך שלוש יממות רמת רחל עברה מיד ליד. החל מה-24.5.048
אפשר לומר שרמת רחל בידינו.
גבעת הארבעה: ע"ש חמישה הרוגים
ב-56' (אחד מהם אחרי שקראו השם), אחד מהם פרופ' יוחנן אהרוני. הפיגוע היה במהלך
כנס ארכיאולוגי (אז הייתה אחד המקומות הבודדים בי-ם בהם אפשר היה לראות שרידים
מבית ראשון ימי חיזקיהו). אהרוני ישב בסמוך לבריכת המים של הקיבוץ ומהגבעה החשופה
שממול לבריכה ירה מקלען ירדני. גבעת הארבעה הייתה בשטח ירדן עד מלח"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה