הדרכת דרך כביש החוף
עצי פאולינה: נמצאים בנתניה צפון, שדמות דבורה, שפיים, ברקאי
ורמת הכובש. צומחים עד מטר לחודש בשנה הראשונה. הובאו מסין למערב בסוף המאה ה-20,
יש נטיעות גם בארה"ב. הוצאות הגידול שלו נמוכות. הגזע ישר וקשיח, בעל שורש
שיפודי, יכול לגדול על מים, גם שפירים. אחוז הפרוטאין בעלים עד 18%, טוב למאכל
בעלי-חיים. לאחר כריתה, מתחדש במהירות. מהווה מגן רוח למטעים, מקור לדבש אורגני
בסין, מבודד תרמי טוב. מאוד מתאים לתעשיית הרהיטים.
מחלף ינאי ע"ש אלכסנדר ינאי.
כפר ויתקין: ע"ש יוסף ויתקין מתנועת העבודה.
נחל אלכסנדר זורם מהרי השומרון ועד לים התיכון. שפך הנחל מצוי
מצפון לנתניה בין המושבים מכמורת ובית ינאי. מנקז את אזור שכם ומרכז השומרון וכן
חלק משפלת החוף. אורך הנחל כ-45 ק"מ. בחלקו העליון, ההררי, הנחל אכזב, כיוון
שהמבנה הסלעי גורם לחלחול רב. ברובו זורם הנחל בעמק חפר. בנחל נמצאת אוכלוסייה
חשובה של צב רך, אך בניגוד לדעה הרווחת - זו אינה האוכלוסייה היחידה ששרדה בנחלי
החוף. על הנחל הוקם גשר הצבים במסגרת שיקום מ-95' בו הושקעו למעלה מ- 40 מיליון
ש"ח. הצב הרך מגיע עד לאורך של 1.20 מטרים ומשקלו יכול להגיע ל-50 ק"ג. יש
להם צוואר ארוך וגמיש המשמש אותם כצינור נשימה בעת היותם מתחת למים. הם ניזונים
בעיקר מבעלי חיים ימיים קטנים. נמצאים בסכנת הכחדה עקב פגיעה באזורי ההטלה שלהם.
"להציל את אלכס" - פרויקט הראשון בשיקום הנחל. במהלכו נבנו אזורים
מוגנים להטלת ביצים ומשטחי התחממות עבור הצבים, שהם בעלי דם קר. בעונת ההטלה קיני
הצבים מועברים לכלובים מוגנים, ויום לאחר בקיעתם הם משוחררים לנחל בלילה.
גבעת אולגה וכביש 2:
אורות רבין. פחם מייצר חום,
קירור מתבצע ע"י מי הים. גובה הארובה 300 מטר. התחנה מייצרת 25% מצריכת החשמל
בארץ. כביש 4 נסלל בשנת 1936. כביש 2 מקביל וממערב לו, נסלל בשנות ה-70.
ג'אסר א-זרקא: ב-1924 הובאו סודנים שחורים בני הרווארנה (כמו
בצאפי שבירדן) על מנת לייבש ביצות כי הם לא רגישים למלריה. מכיוון שהם מאוד
שחורים, ערבים לא מתחתנים איתם. כתוצאה מכך הם מתחתנים בינם לבין עצמם, ומכאן יש
דגנרציה גדולה.
מעגן מיכאל: ע"ש מיכאל פולק, מראשי פיק"א. הוקם ב-1949.
מגדלת דגי בורי בבריכות. מול מעגן מיכאל, 70 מטר בתוך הים, נמצאה ספינה מהמאה ה-4
לפנה"ס שהוצאה מהמים ושוחזרה.
מערת כבארה: פרהיסטורית, מול הכניסה למעגן מיכאל. שימשה בתקופת
האבן כמסתור לציידים ותושביה התקיימו מציד
ודיג בביצות.
דור: בולט מבנה גבוה עם 3 גגונים אדומים. רוטשילד בנה
בשנת 1891 מזגגה ליצור בקבוקים לשימוש יקבי זיכרון-יעקב. המזגגה, שנוהלה ע"י
מאיר דיזנגוף, לא הצליחה ולכן נסגרה. היום מצוי במבנה מוזיאון דור, מכיל מוצגים
מחפירות תל דור, עיר כנענית, וממצאים ימיים.
הבונים: נוסד בשנת 1949 ע"י ארגון "הבונים",
רובם מתנדבי מח"ל. על רכס הכורכר נמצאת מצודה מוסלמית עם מגדלים עגולים.
שיך בורק: ממזרח לכביש 2. כפר ארמני שנוסד אחרי הטבח הגדול
בארמנים ב-1915. השרידים של הכפר, שהתקיים עד שנות ה-70, נמצאים על רכס הכורכר,
בין צמחי סברס. מזרחית לשיך בורק נטעה קק"ל יער אתא-טורק.
פרדיס: הוקמה לפני כ-120 שנה סמוך להקמת זכרון יעקב. לא
ברחו בתש"ח (כמו ג'יסר) בזכות קשרים טובים עם היהודים (אמא של פואד), קליטה
של הרבה פליטים מכפרי חוף הכרמל שלבסוף נאלצו לעזוב. מהומות בשנת אלפיים, כתובות
נאצה על המסגד וגם ביקנעם (שרק בשנים האחרונות מסותת עליו דגם של אל-אקצה עם
כתובות מהקוראן).
זיכרון יעקב
אחת משבע המושבות של העלייה
ראשונה: ראש פינה, יסוד המעלה, זמארין, פתח תקווה, ראשון לציון, גדרה, מזכרת בתיה.
זיכרון הייתה השלישית לקום מבין המושבות והייתה שייכת למושבות השומרון לצד קבוצת
מושבות יהודה ומושבות הגליל. כפר חקלאי שנכסיו ואמצעי הייצור שלו היו בבעלות פרטית
של התושבים. המרחב הציבורי היה מצומצם וכלל את הפונקציות ההכרחיות.
הוקמה ב-1882 בידי קבוצה של
חובבי ציון מרומניה על מקומו של כפר האריסים זמארין, ייתכן ששימור לשם סמריה, היא
שומרון. איש צפת, אליעזר רוקח, הטיף בכנס ברומניה למלאכת כפיים ועיסוק בחקלאות
יצרנית כנגד הפאסיביות שאפיינה את החיים מכספי החלוקה וגם אוליפנט בחש. את האדמות
קנו מאפנדי נוצרי ערבי והאריסים שלו. היישוב הוקם על הגבעה והיהודים נכנסו אל תוך
החושות של ערביי זמארין. לאחר כמעט שנה, בגלל מחסור בהון והעדר ניסיון בחקלאות
עמדה המושבה להתמוטט והברון לקחה לחסותו. בסוף המאה ה-19 היתה זכרון יעקב עיירה בת
כ-870 תושבים, שכמחצית המפרנסים בה היו פקידים ובעלי מקצועות חופשיים.
בשנת 1900 העביר הברון
רוטשילד את זכרון ושאר מושבותיו בארץ לידי חברת יק"א וזו הביאה את המושבה
לעצמאות כלכלית וחברתית. אל המייסדים הצטרפו, יותר מאוחר, אנשי העלייה השנייה
ועולי תימן שהגדילו את כוח העבודה היהודי. כמו כן התגוררו בזיכרון פועלים ערבים
ובני משפחותיהם. בימי מלח"ע 1 הייתה זיכרון מרכז לפעילות של ניל"י שלא
נתמך ע"י כל תושבי המושבה. חשיפתו ב-1917 הגבירה את ההתנכלות של שלטונות
טורקיה ליישובים היהודיים בארץ. בתקופת המנדט התפתחה המושבה באיטיות, ועד 1932
הגיעה ל-1,500 תושבים.
לאחר מלח"צ קלטה זכרון
יעקב כמה מאות עולים, ששוכנו תחילה במעברות ואחר-כך בשכונות שהוקמו למענם. בשנות
ה-1970 החלה זכרון יעקב למשוך אליה עירונים בני שכבות מבוססות, שבאו ליישוב בגלל
איכות החיים בו. תהליך זה הואץ בשנות ה-1990, שבמהלכן הוקמו ביישוב שכונות וילות
והוא כמעט הכפיל את מספר תושביו.
קיר המייסדים: בעבר היה הגורן של המושבה ומקום הבילוי של הנערים.
רחוב המייסדים- נחנך לאחר
שיחזור ושיפוץ ב-1995. משני צדי הדרך בתים נמוכי קומה, שמאחוריהם משתרעת
חצר משק (חאכורה).
בית שטרנברג שנבנה בסביבות 1890 ומרתפו היה קשור לבית אהרונסון
הסמוך במנהרה סודית ששימשה כנראה את מחתרת ניל"י (כיום זהו מרתף יין פרטי).
מולו נמצא בית הלפרין (רחוב המייסדים 38), עם כתובת הקדשה מעל פתחו ורפת מקורית
יפה בחצרו שמשמשת כיום סטודיו. פנסי הרחוב לאורך המדרחוב מסוגננים ברוח הימים ההם,
הגדרות שוחזרו במתכונתן המקורית ובעציצי הרחוב נטועות גפנים, כיאה למושבת היין.
בית אהרונסון
קבוצה מצומצמת של בני המייסדים
ואגודת הגדעונים אשר תנועת השומר ראתה בה יריב אידאולוגי. הסיבה העיקרית להתנגדות
לפעילותה של ניל"י, הן ביישוב והן בקרב מנהיגים ציוניים רבים, הייתה הפחד
מפני פעולות גמול מצד הטורקים נגד היישוב היהודי. למרות זאת ניצלו המוסדות
היהודיים הרשמיים את ניל"י כדי להבריח כסף לא"י עבור היישוב. כנראה
שהגרעין הקשה של האירגון מנה 23 חברים וכלל האירגון מנה כמה עשרות. ניל"י
ניצלו את מעמדם של יהודים אחדים בצבא התורכי כדי להשיג מידע בטחוני רגיש. אהרן
אהרונסון, היה הרוח החיה של ניל"י והאחראי לקשרים הפוליטיים עם הבריטים. הוא
יצא בחשאי מן הארץ והגיע לאלכסנדריה במצרים ומשם הדריך את פעולות האירגון. עיקר
הקשר התבצע בעזרת אונייה (המנגאם) שמדי כמה שבועות עגנה בחוף עתלית, שם נפגשו
פעילי הארגון והחליפו מסרים. כאשר גירשו התורכים את יהודי יפו-תל-אביב, במארס
1917, וסכנת מוות מרעב וממגפות רחפה עליהם, העביר ארגון את הידיעה על התעללות
התורכים במגורשים אל מוסדות התנועה הציונית העולמית. בעקבות פניות לעזרה ולהשתדלות
מתאימה הופסקו הרדיפות ואף הועברה עזרה כספית לנצרכים. פיינברג נורה בינואר 1917
סמוך לאל-עריש, על ידי בדואים, בדרכו למדבר סיני לחצות את קווי החזית לצד הבריטים.
קבר אל יהוד אחרי מלח"ש ועצמותיו הועלו להר הרצל.
גילוי הרשת בסוף 17' בעקבת
תפיסתה של יונת דואר שנשלחה מתחנת הנסיונות בעתלית עם ידיעה מוצפנת לבריטים.
התורכים פתחו במסע אימים וטרור לגלות את המרגלים. שניים מחבריה, נעמן בלקינד
(1917-1889), ויוסף לישנסקי (1917-1890), נתלו על ידי הטורקים בדמשק. יוסף לישנסקי
נתלה לאחר שברח ממעצרו ונדד בכל הארץ, ואף שרד נסיון התנקשות על ידי ארגון השומר.
אחותו של אהרון, שרה אהרונסון (1917-1890), ירתה בעצמה באמבטיה בזמן שהנחקרים היו
אמורים לעבור לנצרת לחקירה יסודית יותר וניתן להם זמן לעבור בביתם להביא חפצים.
אהרון נהרג בתאונת מטוס מעל תעלת למאנש (גופתו לא נמצאה), בזמן טיסה מלונדון
לפאריס במאי 1919.
בעקבות גילוי רשת ניל"י
רדפו התורכים גם את חברי ה"שומר", אף שהיו ממתנגדי ניל"י. עשרות
מהם נאסרו והוגלו לדמשק.
המוזיאון הוקם לראשונה בשנת
1956 והיה מראשוני המוזיאונים בארץ. חודש בסוף שנות השמונים.
בריכת בנימין
נבנתה ב-1891 על ידי פקידי
הברון, כנראה מגדל המים הראשון בארץ. המים הועלו בתוך אמת מים מבאר היקב אשר נחצבה
לרגלי גבעת המושבה ונשאבו בכוחם של מנועי קיטור מודרניים לזמנם שיובאו מצרפת.
בי"כ אוהל יעקב
גם הוא נושא את שמו של אבי
הברון. כדי לא לעורר את זעם העות'מאנים, בנו אותו בטוענה שזוהי רפת או ארווה. נחנך
ב-1886 ושימש גם כמרכז חברתי ותרבותי להתכנסויות דוגמת קבלת פני הנדיב בביקורו
בארץ ודיון על דרישת התורכים להסגיר את אנשי ניל"י. סגנון הבנייה הוא של
טמפלום גרמני ממרכז אירופה מפני שנבנה על ידי טמפלרים, ללא עזרת נשים והבמה אינה
ממוקמת לכיוון ירושלים. כשהרב קוק הגיע לכאן עם משלחתו הוא באמת פסלו אך בסופו של
דבר הוספה גלריה לנשים והבמה הופרדה מארון הקודש.
מוזיאון העלייה הראשונה
במקום בו היה בית הפקידות,
אחד המבנים הציבוריים הגדולים והנאים בארץ שנבנה ב-1893. ב-1903 התקיימה כאן ה'כנסייה
הגדולה' - מעין פרלמנט של היישוב העברי שבמסגרתו נוסדה הסתדרות המורים. במבנה
התקיים גם בית ספר וגם מכבי האש הראשונים בארץ. הוא שוקם במימון תד אריסון
ב-93'.
גן הברון
הוקם במקורו ב-1887 והיה
לאחד הגנים הציבוריים הראשונים בארץ בנוסח אירופאי מודרני. בשנות השמונים של המאה
העשרים עבר המקום שיפוץ דורסני שבמהלכו נכרתו רוב העצים העתיקים וריהוט הרחוב
המקורי שאפיין את הגן כגון ספסלים ומזרקה. בשונה מהגן בראש פינה היה פתוח לכלל התושבים
ולא רק לפקידים.
אחוזת לנגה
משפחת בנטביטש הגיעה מצ'כיה
לאנגליה במאה ה-19 ואבי המשפחה הגיע עד לתואר אצולה בריטי והיה ממנסחי הצהרת
בלפור. ב-1913 הגיעה אחת הבנות, ניטה, עם בעלה מיכאל לנגה לביקור בארץ והתאהבו בזיכרון.
שמותיהם חקוקים על ספסל אבן בחורשה שמשמאל לבית ושורת עצי הוושינגטוניה בדרך לבית
אמורים לדמות לשורת עמודים.
ביחד איתם גרה אחותה של
ניטה, ליליאן, אחרי שהתאלמנה. האחוזה הפכה למרכז חברתי ותרבותי לעילית היהודית
בארץ. ניטה מתה ב-1922 ושנתיים אחר כך שלח מיכאל יד בנפשו בחורשה ליד הבית. בנה
הבכור של ליליאן, דניאל, היה פסנתרן מחונן שקפץ מבניין אל מותו בגיל 18. לזכרו
הקימה ליליאן את בית דניאל, בית נופש לאמנים ואנשי רוח, במבנה הסמוך לבית לנגה. שני
אחים מפורסמים: האחד, יוסף, התחתן עם ביתו של הלל יפה והשנייה, תלמה, התחתנה עם בן
למשפחת ילין ולאחר מותה הוגשם חלומה והוקם בית הספר לאומנויות תלמה ילין. כיום
הזכויות על המבנה של האו"פ.
יקב כרמל מזרחי
הוקם על ידי פקידות הבארון
והופעל כבר ב-1882 עם שלושה מרתפי ענק לייצור יין ואחסון חביות.
יקב תשב"י הוקם
ע"י תושב שפיה "תושב שפייה בארץ ישראל", שם שניתן ע"י ביאליק.
משמאל ליקב הגבעה עליה הייתה זמרין.
בית הקברות
קברי הילדים שמתו בימיה
הראשונים של המושבה ממלריה (מאל אריה - אוויר רע העולה מהביצות). ומרעב. בין
הילדים האח והאחות של שרה ואהרון. מצבה לזכרו וקבר המשפחה, כולל שרה.
וכן: אשתו של רופא המושבה
שמתה בעת לידת בנה הקבור לידה, הלל יפה, רעייתו ובנם, מיכאל וניטה לנגה ואחותה רות
(ליליאן). קברים של מתאבדים בתוך הבי"ק ומסביבם גדר.
גני הנדיב
במקום שבו בחר להיקבר
בביקורו האחרון (החמישי) בארץ. בנו, ג'ימס, יזם את הקמת הגנים ב-36' בין מושבות
הברון בשומרון ממזרח, ואלו שעל חוף הים התיכון ממערב.
סולל בונה גם אותם. עצמותיו
הועלו ב-1954 (הוא נפטר ב-34'). המקום מוחזק על ידי קרן רוטשילד.
הצומח ברמת הנדיב מוגדר
כצומח ים תיכוני הכולל מספר טיפוסים:
בתה המורכבת מבני שיח
ועשבוניים, גריגה הנשלטת ע"י שיחים בגודל בינוני, חורש המורכב משיחים גבוהים
ומעצים נמוכים.
הנוף השולט ברמת הנדיב הוא
של חורש לא מפותח או גריגה. לתופעה זו שני הסברים עיקריים:
א. מבנה הסלע הוא קארסטי
ברובו, ויוצר חלחול מהיר לשכבות הסלע הנמוכות.
ב. האזור היה נתון שנים רבות
להשפעת האדם (כריתה, רעייה מסיבית ושריפות). השריפה האחרונה התחוללה בשנת 1980,
והשפעתה עדיין ניכרת בחלקים רבים של נוף הצומח ברמת הנדיב, בין היתר בתפוצת שיחי
הקידה השעירה, ובשרידי שיחים מפוייחים. נראה, שנוף הצומח ברמת הנדיב מתאושש בקצב
איטי מהשפעות אלה.
ישנם מקומות בהם המסלע
והקרקע יוצרים בית גידול עדיף מבחינת משק המים. בעיקר לאורך שברים גיאולוגיים,
בקרבת שכבות הטוף אוצרות המים, ובחלקה הצפוני-מערבי של רמת הנדיב. במקומות אלה
גדלים אלון מצוי ואלה ארצישראלית, האופייניים לבתי גידול ים-תיכוניים בכרמל
ובגליל, אשר בהם כמות המשקעים השנתית דומה (כ-600 מ"מ).
עין צור
עובר דרך בית חורי, שרידי
בית חווה מהתקופה העות'מנית, וכן דרך מכלול מבנים מן התקופה הרומית, מימי הורדוס:
ארמון מבוצר, בית מרחץ, ועין צור - מעיין, ניקבה
ובה שלושה פירים אשר נחצבו בסלע, בריכת אגירה ובית מרחץ. סמוך למעיין שוחזרה מערכת של השקיית שלחין ולידה זורם פלג המים לאורך
שביל קטן. לאורך הפלג ובגדות הבריכות, מעשה ידי אדם, מתפתח בית גידול טבעי לח
המאופיין בצמחיית מים ובעושר בעלי חיים זעירים.
שוני
עיר מהתקופה הרומית. שיבוש
של שומי, אסם תבואה.
תיאטרון וכנראה גם אתר
לחגיגות המים של תושבי קיסריה. עיר היפודמית עם רחובות צולבים משני צידי הכביש של
ימינו.
בתקופה הצלבנית הוקם מבצר
קטן על שרידי התיאטרון, ובתקופה העות'מנית נבנה עליו בית אחוזה דמוי ח'אן (ח'אן
שוני) ששימש מרכזה של חווה חקלאית של האפנדי סלים חורי שהקים בה אסם תבואה וגידל
עצי תות לצורך יצור משי. התיאטרון בפארק משוחזר - בחצר המבנה נמצאים שרידי
התיאטרון הרומי המקורי ומעליהם שרידי התיאטרון הביזנטי. רחבת האורקסטרה נשמרה
בשלמותה, דבר שלא נמצא בשום תיאטרון רומי אחר בארץ. במרכז הרחבה נותר לוח שיש, ששימש
כנראה מקום מזבח לאל, אולי לאל היין דיוניסוס. פסיפס מהתק' הרומית שכיום הוא גן
פסלים. אמת מים מגיעה מאיזור בית המרחץ של עין צור ומצטרפת אל האמה של שוני. כנראה
מילאה את מי הבריכה שליד התיאטרון.
מעט מדרום-מזרח לח'אן נראים
שרידים של אמת מים קדומה, שראשיתה בעינות שומי שמצפון-מזרח לאתר ואשר היתה חלק
ממפעל המים הרומי מנחל תנינים לקיסריה. לרגלי הח'אן ממזרח נחשפו שרידי אתר מרפא
(אסקלפיאון) מהתקופה הרומית.
בנימינה
נוסדה ב-1922, בוניה יצאו
מזיכרון יעקב עם גרעינים מארה"ב. יוצאי אצ"ל הקימו את שכונת נחלת
ז'בוטינסקי וביחד עם יוצאי בית"ר הקימו 3 מושבים - אביאל, עמיקם וגבעת נילי.
פארק אלונה
אמת המים החצובה בסלע היא
חלק מהאמה הגבוה המאוחרת שיצאה מעין צברין לקיסריה באורך של 23 ק"מ. התגלתה ב-1967
בעת הקמת סכר על נחל תנינים (כחלק ממציאת תחליף לבארות מישור החוף לאחר שהומלחו על
ידי שאיבת). רק בשנות ה-1980 שמו לב שהנקבה קשורה ל-3 אמות שעושות את דרכן
לקיסריה.
המים זורמים בניקבה במשך כל
השנה, נשאבים בקצהה ומושבים לנחל תנינים. קיימים 7 פירים במרחקים של 50 מ' אחד
מהשני ונפתחו 300 מ' מתוך למטיילים מתוך ששת הק"מ שלה. נחצבה בשכבת האקוויפר
של הסלע, מה שמביא לכך שגם בדפנות שלה יש נביעות קטנות.
מעניין מאוד
השבמחק