קמפוס נגב

יום ראשון

 

גילוי מכתש קטן

חבורה של חניכים ומדריכים ממחנות העולים שיצאו בחורף 42' להכיר את המדבר (מטאטאי המדבר). לא היו מפות מעודכנות.

הבריטים שרטטו מפות רק לצורך גביית מסים, ובמדבר אין כמעט תושבים משלמי מסים וכניסה ברכב הייתה אפשרית רק דרך מעלה עקרבים, אך גם בה נסעו רק כוחות הביטחון של ממשלת המנדט.  

המפות היחידות שהיו בנמצא שורטטו ע"י הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל - P.E.F  - אבל גם הם התעניינו רק באזור ים המלח, וגם כך קנה המידה היה מסובך מאוד, אותו קנה מידה שנהוג באימפריה הבריטית באותם ימים - אינצ' אחד למייל, כלומר: 1:63,360 וגם זה מקו ב"ש צפונה... לך תנווט עם הדבר הזה כשאתה נער בן 16...

למען הדיוק צריך לציין שב-42' הייתה כבר מפה צבאית גם של דרום הארץ, שהבריטים הכינו לקראת פלישה צפויה של גרמניה, אבל היא לא נמסרה לאזרחים. במפה הזו הופיעו המכתשים כבורות גדולים וסיור החמישים שהיה מאוחר יותר נעשה באמצעותה.

הבעיה המסובכת יותר הייתה, שלפי חוקי ממשלת המנדט אסור היה לטייל בכלל.

הבריטים חששו, ובצדק יש לומר... שיהודים שמטיילים הם בעצם לוחמים שמתאמנים עם נשק לא חוקי. הרבה פעמים המשטרה הבריטית עצרה פלמ"חניקים בדרכים צדדיות וקיבלו תשובה שהם רק מטיילים.

ועוד: הבריטים הגדירו את האזור שמדרום לב"ש כ'קו הנשק' כלומר: לבדואים מותר היה לשאת נשק ללא רישיון בכל המרחב הזה.

הם יצאו מאזור הר חברון, בליווי מדריך בדואי מקומי, אבל קשה מאוד לעקוב אחר מסלולם, כי הם, כאמור, לא ניווטו עם מפה ומכאן גם לא רשמו סיפור דרך מדויק.

יודעים שהם הגיעו מפה בלילה, נכנסו לתוך המכתש והלכו לישון. רק בבוקר, כשהתעוררו, הבחינו שהם מוקפים מכל הצדדים ברכס והחולות שנגלו לנגד עיניהם היו בשלל צבעים מרהיב.

התופעה הזו לא הייתה מוכרת ולא הייתה מוגדרת בגיאולוגיה.

נפעמים ונרגשים הם אמרו שזה נראה להם כמו מכתש, אותו כלי שבו כותשים קפה או זיתים... ובכך המציאו שם לתופעה גיאולוגית.

מסע החמישים היה מסע של חמישים מדריכים של תנועות הקיבוץ המאוחד וחברי קיבוצים מפלמ"ח ב' שיצאו בעקבותיהם. הם שמעו מהחניכים שלהם שיש תופעה גיאולוגית מעניינת שצריך לבדוק אותה ויצאו לדרך, מצוידים כבר במפות הצבאיות של הבריטים וברישום מדויק של מסלולם. ביניהם חוקר הטבע עזריה אלון.

החמישים יצאו מהר חברון אל סדום, עלו בנחל צין שנקרא אז ואדי פוקרה למכתש הקטן, חזרו דרך מעלה עקרבים לתל רחמה - היא ירוחם של ימנו ונתפסו שם ע"י משטרת הרוכבים המנדטורית.

לימים, לאחר הקמת מדינת ישראל, כאשר הצבא ניהל את פריצת הדרכים באזור, בעיקר שיפור מעלה עקרבים - הוזמנו עזריה אלון וחבריו לייעץ בדרכים שהם טאטאו זה מכבר.

 

מעלה עקרבים

שימש כעורק תחבורה עיקרי בין ב"ש לאילת מאז סלילת הכביש ב-27' ועד סלילתו של מעלה העצמאות שפתח את הציר מאזור מצפה רמון ב-56'.

אנדרטה בצורת צריח, סמל של חיל ההנדסה, הוקמה לזכר הנופלים במבצע לוט ב-50' ומימין לאנדרטה לוח זיכרון לנרצחי הטבח.

כנראה נקרא עקראב על שם המילה פיתולים בערבית - 18 עיקולים תלולים מגובה 80 מ' מעל גובה פני הים עד למינוס 402. כך גם עקבה.

מוזכר גם במקרא למרות שאין ודאות שההתיחסות היא לאותו אתר.

האזכורים המקראיים: בתיאור גבולות ההבטחה כגבולה הדרומי של נחלת שבט יהודה וכהישארותם של בני האמורי באזור לאחר הכיבוש הישראלי.

בספר החשמונאים מסופר על השתלטות החשמונאים על המעבר האסטרטגי בין יהודה לאדום.

 

שרידי המעלה הרומי

נחצב במאה השנייה לספירה, באורך 1900 מ'.

במטרה להקטין את השיפועים בנו פיתולים והאריכו הדרך ל-2,500 מ'.

בנו קירות תמך, ובמקומות בהם השיפוע גדול מ-30% הוסיפו מדרגות רחבות.

המדרגות מחזקות את הסברה שבתקופה הרומית שיירות המסחר התבססו על בהמות נושאות שקים, ולא על כרכרות.

פריצת הדרך ע"י הבריטים למעבר כלי רכב - ב-27'.  המטרה הייתה לחבר בין שתי תחנות של משטרת רוכבי הגמלים: כורנוב (ממשית) ועין חוצוב (עין חצבה).

 

מבצע לוט

במלח"צ, מטרתו לחדש הקשר היבשתי עם סדום שאנשיה היו נצורים כחצי שנה.

בנוב' 48' אחר כיבוש ב"ש. משטרת כורנוב ועין חוסוב (דרך מעלה עקרבים). נתפסה גם ללא קרב משטרת עין חוסוב. משם המשיכו דרך נחל אמציה לסדום באסדות על ים המלח. למרות ההצלחה, חיל האוויר המשיך להטיס אספקה עד לסיומה של מלחמת השחרור.

מבצע עובדה: ב-6 במרץ חטיבת גולני, ויום לאחריהם אלכסנדרוני בדרכה לכיבוש עין גדי וים המלח.

 

הטבח

27 במרץ 54.

בדרכו מחגיגות 5 שנים להנפת דגל הדיו. על גג האוטובוס כרזה: ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב.

15 נרצחו, ביניהם 4 חיילים כמאבטחים שהנשק שלהם היה על הגג.

בשעת הצהרים, המחבלים התחבאו מאחורי האנדרטה של חיל ההנדסה.

כנראה 12 איש משבט אל-עזזמה בפיקוד סעיד אבו באנדק.

כוונתם הייתה להרוג את הנהג כדי שהאוטובוס יתדרדר לתהום. כשנפגע, כיוון את האוטובוס שהתנגש בסלע מאחוריו ונעצר. פתח את הדלת וקרא לכולם לברוח, והם נורו.

הבת ששרדה: מירי בת ה-5, ואיתם אשתו ובנו חיים בן ה-8. חיים נפגע, ולאחר שהסתלקו שאל את אחותו אם הם הלכו, הם שמעו, חזרו וירו בו שוב בראשו. נותר צמח במשך 32 שנים, עד מותו.

עלו לרכב וירו בכולם.  אחת לא נפגעה, אחת נפצעה קשה.

התעללו בגופות.

קומנדקר ובו 3 חיילים עבר בלי לתת עזרה. לקחו את מירי ונסעו למשטרה בב"ש. נשפטו על הפקרת פצועים. קומנדקר נוסף שהגיע מחצבה אסף הניצולה הנוספת ושני הפצועים.

לאחר שהגופות כבר הועברו לב"ש, הוחזרו בסמוך לאוטובוס במטרה לצלם הזוועות לעולם. רואים שהצילום בחושך למרות שהפיגוע היה בצהרים וכתמי דם במקומות רחוקים מהגופות.

הפעולה החמורה מאז מלחמת העצמאות. שיארו שההסתננות מירדן כפדאיון או ממצרים. עוררה זעזוע עמוק כאילו מלחמה בלתי נמנעת. ראה"מ שרת התנגד לפעולת גמול וכתב: "מעשה תגובה רק יטשטש את רשמו המחריד ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים.. מוטב לנו לעשות מנוף להתקפה מדינית על המעצמות למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו לא היה".

ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית דחתה את דרישת ישראל לגנות את ירדן, ובתגובה פרשה ישראל מהוועדה.

לאחר רצח שומר ע"י מסתננים מירדן במושב כסלון, נמצאה העילה לפעולת גמול וב-29 במרץ 54' פשט אריק שרון עם צנחנים על נחאלין שבקרבת בית לחם והרג 9 ירדנים, כולל מוכתר הכפר.

בעקבות ניסיון להפיג במעט את הדכדוך ששרר בארץ ביקש משה שרת ממרדכי זעירא ויעקב אורלנד לכתוב שיר, והם כתבו את הקלסיקה: שיר שמח (אם גם ראשנו שח).

ב-10 בנוב' 68' חוסל אבו באנדק בקרב בסיני ע"י סיירת שקד.

 

תחזוקת הכביש

מאז 67' אינה באחריות של אף אחד, לפיכך מצבה גרוע. לא חסומה, אך ב-07' הוצבו תמרורי איסור כניסה. ב-09' בעקבות פנייה של החלה"ט לשר התחבורה בטענה שמדובר בכביש תיירותי - הוסרו השלטים אך הכביש לא.

 

מצד צפיר

מצודה מהמאה השלישת או הרביעית הבנויה מאבנים גדולות. צורתה ריבוע 7.5 מ' לפאה, ונותר בה גרם מדרגות שהוביל לקומה שנייה. שימש כתחנת משמר דרכים בתקופה הביזנטית.

נמצאו בו בסיסים של שני מבנים מתקופת המקרא.

מצפון מערב למצודה נבנה סחר לאגירת מי שיטפונות.

 

מכתשים בנגב

בין המכתשים בנגב נכללים חמישה מכתשים אירוזיים, המהווים תופעת טבע ייחודית. בעולם כולו קיימים שבעה מכתשים שכאלה, כולם נמצאים בא" או בסיני ודרך היווצרותם דומה.

הסברה כיום היא שהמכתשים נוצרו משחיקה של שכבות סלע רכות הנמצאות תחת שכבות קשות יותר - מרכז המכתש היה בעבר ראשו של הר, שפתי המכתש פונות עדיין אל ראש ההר שכבר לא קיים, ופנים ההר נשחק והפך למכתש.

המכתשים בנגב הינם היווצרות נדירה, שכן דרוש שילוב של מספר תנאים כדי שייווצר מכתש: קמר א-סימטרי, שכבות סלע שונות במידת קשיותן (למעלה שכבות סלע קשות, כמו גיר או דולומיט, ומתחת להן שכבות סלע רכות), חתירת נחל הסוחף את תוכנו של המכתש בעל בסיס סחיפה נמוך, ואקלים מדברי (יובש השומר על קירות המכתש מפני בליה).

בתחילה הייתה סביבת המכתשים יבשתית. בסביבה זו שקעו סלעי אבן חול, שהם סלעי משקע יבשתיים רכים יחסית.

בשלב מאוחר יותר התכסה האזור בים וכך נוצרו על גבי אבן החול הרכה שכבות של סלעי משקע ימיים קשים (גיר), משקיעה והתפוררות עצמות בעלי החיים בים.

לפני כ-90 מיליון שנה פעלו באזור כוחות קימוט שיצרו קמרים (הרים הנוצרים מקימוט הקרקע).

לפני כ-50 מיליון שנה (בתקופת האאוקן) הציף הים שוב את איי הר הנגב וכך נותרו בו סלעי משקע ימיים אחרים, כמו הקירטון והצור. הקמרים התרוממו עוד יותר בתקופה זו.

לפני כ-30 מיליון שנה נסוג הים מאזור זה. נסיגת הים חשפה את האזור לתהליכי בלייה יבשתיים של הסלעים ששחקו את ראשי הקמרים. השכבות העליונות הקשות העשויות סלע גיר נשחקו ואבן החול הרכה שבתוך הקמר נחשפה.

בהמשך התפתחה באזור מערכת נהרות גדולים שזרמו מהרי אדום ומואב מערבה לכיוון ים טטיס ובדרכם השקיעו סחף של חלוקים ואבן חול באזור המכתשים. מי הנהרות החליקו את ראשי ההרים ויצרו את מישורי הגידוע, הנראים היום ברמת עבדת ובפסגות הצוקים סביב המכתשים של היום.

לפני כשבעה מיליוני שנים התרומם הרכס שוב בשל כוחות בפנים כדור הארץ. הוא נטה לכיוון מזרח אל עבר הערבה כיוון שאז החל להיווצר השבר הסורי אפריקאי. באזור רכסי הקמרים התפתחה מערכת נחלים לכיוון מזרח ולכוון מערב. אנרגיית הסחיפה של הנחלים שזרמו מזרחה הייתה גדולה בהרבה מזו של הנחלים שזרמו מערבה, ההרמה וההטיה אפשרו לשכבות החול שבלב הקמר להתרוקן במהירות בשל היווצרות בקע הערבה. הנחל שזרם על הרכס הסיר את תוכו של הקמר ויצר את המכתש: עמק מוקף קירות זקופים, המנוקז על ידי נחל יחיד בדרך כלל.

גודלו של המכתש נקבע על פי גודל הסרת שיא הרכס בתחילת התהליך. המכתשים לא שינו את עומקם ומעט מאוד את רוחבם מזה ארבעה מיליוני שנים. המחקרים החדשים במכתשי הנגב לימדו שאין קשר בין גיל המכתש לבין גודלו (מכתש רמון הוא המכתש הצעיר והגדול מבין המכתשים). תהליכי הבליה שיצרו את המכתשים הואטו עד כדי עצירה מאחר שהנחלים היום צרים וקטנים ואין להם יכולת להמשיך בתהליכי הבליה שהביאו להתפתחות המכתשים.

בדרך כלל נחל אחד בלבד מנקז את המכתש לכיוון מזרח. הדבר נכון לגבי המכתש הקטן והגדול, אבל במכתש רמון התמונה שונה. "שער רמון" דרכו יוצא נחל רמון אל מחוץ למכתש, אינו הפתח היחידי ואליו מצטרפים נחל קמאי, נחל מעוק, נחל חררים, מפער גוונים, שן רמון ופיטם. ייתכן שהמוצא מהמכתש נדד ממפער למפער.

 

מכתש רמון

האירוזי הגדול מסוגו בעולם. אורכו כ-40 ק"מ, רוחבו המרבי כ-9 ק"מ ועומקו היחסי כ-400 מטר.

בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית שגשגה החקלאות מסביב למכתשים אולם מחסור בשטחי מרעה בתוך המכתשים מנע רעיית יתר וכך השתמרה הצמחייה המקורית. לפני 20 שנה שוחררה במכתש קבוצה של פראים (חמורי בר) ומאז הם התרבו והתפשטו למקומות נוספים בנגב.

אתרים ותופעות במכתש כוללים את המצוק הצפוני ומרכז המבקרים על שפתו, המשקיף אל עבר נופי המכתש, הנגרייה, נחל ארדון, קיר האמוניטים (שרידי מאובנים) ונחל נקרות.

מתבצעת שנים רבות כרייה של מחצבים: חרסית, גבס, בנטוניט (סוג של חרסית) וחול. עד שנת 1994 לא היו נהלים ברורים להסדרת הכרייה והחציבה במכתשים ושנים של כרייה בהם הביאו להצטברות של השפעות סביבתיות שליליות: רעש, אבק, שפכים ופגיעה ויזואלית בנוף. מאז 1994 הסדרים לפעילות הכרייה לאחר פעילות אינטנסיבית של גופים ירוקים.

 

מכתש חתירה (המכתש הגדול)

 אורכו 14 ק"מ ורוחבו 6 ק"מ. עומקו המרבי הוא 410 מטרים. הנחל המנקז אותו הוא נחל חתירה.

האטרקציה במכתש הגדול היא אזור החולות הצבעוניים, שם נחשפו שכבות של אבן חול בצבעים שונים, המתפוררת במגע.

שמורת ארץ המכתשים כוללת את רכס חתירה, הגבוה ברכסי הנגב הצפוני, ששיאו 708 מ' מעל פני הים ופרשת המים הארצית עוברת לאורכו.

 

מכתש חצרה (המכתש הקטן)

במרכזו של הקמר הנמשך מבקעת צין בדרום-מערב ועד מדבר יהודה בצפון-מזרח וכולל את ההר החלק ואת מעלה עקרבים.

המכתש הוא עמק מעוגל, אורכו 7 ק"מ, רוחבו, 5 ק"מ, עומקו המרבי 520 מטר ועומקו הממוצע 450 מטר.

הנחל המנקז אותו הוא נחל חצרה הנשפך אל נחל צין.

 

מכתשי עריף וג'בל הילל

צמד המכתשים שבראש הר עריף הם המכתשים הקטנים מכולם, האחד על הפסגה ואחד על הדופן המערבית.

 

שימור אזור המכתשים

לאחר קום המדינה, יצאה לנגב משלחת המחקר הראשונה בראשות הגיאולוג יעקב בן תור, ומטרתה ניצול המחצבים הקיימים בנגב לטובת המדינה החדשה. במכתשים נמצא שיש מגוון של מחצבים הדרושים לתעשייה ולענף הבניה.

בשנות השישים והשבעים הפכו המכתשים לאתרי כרייה וחציבה. עיקר הפעילות הייתה במכתש רמון, שם נכרו קאולין (חרסית לבנה) ששימשה לייצור קרמיקה, חרסית דמוית צור ששימשה חומר גלם לייצור לבנים חסינות אש, כמויות גדולות של חרסית שוקולד המשמשת לייצור רעפים אדומים וגבס לתעשיית הבנייה. במכתש רמון ובמכתש הגדול הוצבו מתקני ייצור ובהם מכונות לגריסה ולניפוי חומר החציבה וכן תנורים ענקיים.

יוסי שריד שר איכות הסביבה ב-94'. שמורת ארץ המכתשים היוותה צעד חסר תקדים מאחר שהתייחסה לא רק לשמורות מוכרזות אלא לחבל ארץ שלם, לרבות השטחים שבין המכתשים.

בשנים האחרונות השתנתה המציאות במכתש רמון ובמכתש הגדול והחלה דינמיקה של שימור. חלק ניכר מפעילות החציבה והכרייה נפסק, ושאר הפעילות מתקיימת תחת פיקוח הדוק. חלק מפעולות השיקום נעשה תוך שיתוף פעולה בין רשות הטבע והגנים והצבא: הצבא נזקק למבנים שאפשר לפוצץ באימונים של חיל ההנדסה והרשות רצתה בהרס מבנים שהותירו הכורים. בנוסף, עוסקים אנשי הרשות ואדריכלי נוף בשחזור הטבע הפגוע בעזרת כספים של הקרן לשיקום מחצבות הפועלת בישראל ובמימונם של בעלי המחצבות. השחזור כולל הזזת ערימות עפר וסלעים שהשאירו הכורים, סתימת "חורים" וניסיון להחזיר אפיקי נחלים למסלולם.

 

עין ירקעם

מקור מים עונתי התלוי בשיטפונות בעונת הגשמים ונשארים עד אמצע הקיץ. (כלומר, גב, ולא עין). בקיר הצפוני יש מדרגות חצובות בסלע היורדות לתחתית המעוק ומתוארכות לתקופה הרומית-ביזנטית והן נחצבו על מנת להקל את הגישה גב המים.

בעבר חוקרים האמינו כי קיימת נביעת מים קבועה ממעיין שכבה, היום יש הסוברים כי מדובר במעין פועם שמקורו במאגר מים תת קרקעי, שיציאת המים ממנו תלויה במפלס המים. רק כאשר מפלס המים נמצא ממש על שפת סדק הסלע, המים יפרצו החוצה וימלאו את הגב.

 

מעלה פלמ"ח

ב-44' סיירה באזור הנגב פלוגה ג' של הפלמ"ח. באחד מסיוריה שמטרתם הייתה כיבוש הארץ דרך הרגליים נאלצו לעקוף את דרך מעלה עקרבים מחשש להיתקלות בפטרול בריטי, והחליטו להגיע מכיוון המכתש הקטן, דרך נחל צין, ולעלות בנחל חתירה. כאשר הגיעו למרגלות המצוק חששו שלא יוכלו לעבור, אך פרצו דרך והמשיכו במעלה הנחל לפי התוואי שלו היום.

הבדואים, שהכירו את המקום כבלתי עביר, כינו אותו: נאקב אל יהוד.

ב-66' שופץ השביל, הוצב סולם ברזל - תחליף לסלע שבו אחזו בעת שפרצו את הדרך, ונכתבה כתובת זיכרון בראש המעלה.

 

אתרים במכתש הגדול

מבנה גיאולוגי עתיק: בבסיס המכתש, אליפטי, שאורכו כ7- ק"מ ורחבו 2.5 ק"מ הבנוי מאבני גיר קשות מתקופת היורה. במקומות אחדים יש על פני השטח אלמוגים מאובנים ומאובני רכיכות. כמו כן יש בקרקעית המכתש מחשוף גיאולוגי מתקופת הניאוגן, הכולל אבן חול וקונגלומרט. חשיבותו של אתר זה בהוותו עדות לכך שהמכתש נוצר לפני תקופת הניאוגן.

את המכתש מנקזים נחל חתירה ויובליו, אך אין בו כל מקור מים טבעי למעט תמילה אחת, באפיק נחל חתירה, שניתן לזהותה ממרחק, על פי עץ תמר יחיד הגדל לידה.

חולות צבעוניים, שם נחשפו שכבות של אבן חול בצבעים שונים, המתפוררת במגע ומגלות מגוון צבעים רב. מחשוף עשיר במאובנים, ביניהם שרידי אלמוגים, אמוניטים, חבצלות ים ואף גזעי עצים ענקיים מאובנים.

הבריטים קדחו בשטחו על מנת למצוא נפט ולא העלו דבר. לאחר קום המדינה הוחל בכריית חרסית וחול. בתוך המכתש עצמו ממוקמים מפעלים לקריית מחצבים אלו.

מעלה אברהם: שמו של קטע הכביש העולה את מתלול המכתש הגדול. ב-64' פרצו הצנחנים דרך מאזור קיבוץ שדה בוקר אל תוך המכתש הגדול במטרה שתשמש אותם באימוניהם.

אברהם קריניצי, ראש עיריית רמת גן - העיר שאימצה את חטיבת הצנחנים.

 

חי וצומח

הצומח מרוכז בעיקר בערוצים. המינים השולטים: רותם המדבר וזוגן השיח.

רותם המדבר - 2 מערכות שורשים: אחת שטחית לחורף רטוב, השנייה עמוקה לחורף שחון.

אין לו עלים אלא רק גבעולים למניעת אידוי. התושבים המקומיים נהגו לעשות מהשורשים פחמים ואלה מאופיינים בשמירת חום לתקופה ארוכה.

הזוגן - מחזיק כמות גדולה של מים. ניתן להדגים ע"י מלילת עליו היכולים בסחיטה לחשוף 6 ליטר. רב שנתי וניזון ממי תהום מליחים.

חי: הפסמון - מלטינית: עכבר החול השמן. מין של מכרסם בינוני ממשפחת הגרביליים, החי ומתבסס בחיים באזורים חוליים ומדבריים וגופו רחב ומוצק.

פעיל יום, המתכנן פעילותו בהתאם לטמפ' הסביבה. אגירת מזון ע"י גיזום ענפים וגרירתם למחילה, ממנה לא יצא בימים חמים ויאכל את שאגר. מזונו העיקרי צמחים בשרניים ובעיקרמלוח קפח - הפסמונים מגרדים את שכבת המלח הנמצאת על גבי העלים עם הרגליים הקדמיות והשיניים. כדי להתמודד עם ריכוזים כה גבוהים של מלחים פיתחו כליות שמסוגלות להיפטר מכמויות המלח הגדולות ולרכז שתן עד פי 18 מכליית האדם.

מתבססים תחת שיחי המלוח וחיים תחתם במחילות. לכל פרט מערכת מחילות מסועפת הכוללת אפיקים לשינה, אגירת מזון ורבייה.

 

אתר העצים המאובנים

גזעי עצים מבורזלים בני 135 מיליון שנים שאורך כל אחד מהם כמה מטרים וקוטרם כמטר. מונחים על מדרון אבן חול. העצים המאובנים נוצרים ביערות עבותים - גם כיום. רק אחוז קטן מתאבן. כשהעץ קורס הוא בדרך כלל נרקב. רק אם מתכסה בחול בזמן קצר, ובמידה והחול עשיר במינרלים ברזיליים מתרחש תהליך איטי בו הברזל מחליף את החומר האורגני.

 

גבעת הקיפודים

ובה קיפודי ים ואלמוגים מאובנים.

 

תצפית הר אבנון

דרך עפר שעוברת ליד שרידים של מבנה ששמש את הבריטים שפרצו את הכביש שיורד לקרקעית המכתש ונקרא 'כביש הנפט'.

ממול הקיר הנמוך ביותר של המכתש ובפינה הדרום מערבית מעלה אברהם. מתחת - שטחי הכרייה של מפעלי החול שהוא חומר הגלם לתעשיית הזכוכית בירוחם.

 

פארק ירוחם

ירוחם הוקמה ב-1951 כמעברה. מקור השם - 'ערד לבית ירחם', אתר בנגב שנזכר בכתובת פרעה שישק (925 לפני הספירה).

במרכז פארק העצים שניטע ע"י קק"ל נמצא אגם ירוחם, אגם מלאכותי שנוצר מסכר שהקימו בסוף שנות ה-50 כדי לנצל את מי השיטפונות של נחל רביבים לצורכי חקלאות ולאטרקציות קיט. עם כישלון תוכנית ניצול המים לחקלאות הפך האתר לברכת קולחים של העיירה, מאחר שמי הביוב גלשו מברכות החמצון הסמוכות. גם לפני חדירת הביוב חדרו מים מזוהמים לאגם בזרימה תת-קרקעית. בראשית שנות ה-90 הוכשר כאן שוב פארק. מתקן הטיהור מפיק מדי שנה 800 אלף מ"ק של מים המיועדים לשיקום האגם ולהשקיית שטחי הפארק וגינות ציבוריות ברחבי היישוב: מערכת סגורה שלמעשה הופכת את השפכים למקור חיוני ומועיל, שממנו ייהנו התושבים עצמם. 

 

חי רמון

ממוקם לרגלי מרכז המבקרים שעל שפת מכתש רמון. האתר כולל תצוגה של בעלי-חיים מדבריים קטנים הכוללת נחשים, לטאות, מכרסמים, קיפודים, דרבנים, עקרבים ועוד.

זהו גן זואולוגי מדברי של רשות הטבע והגנים שייעודו חינוך לשמירת טבע, מציג בעלי חיים מדבריים קטנים האופייניים לנגב.

בנוסף קיים במקום גן גאו-בוטני המחקה שישה בתי גידול האופייניים לאזור הר הנגב ומכתש רמון, על המסלע והצומח בהם.

 

יום שני

 

חאן עין סהרונים

רואים חצר גדולה שבצד ימין יש מדרגות, הוכחה לקומה שנייה.

חדרים קטנים שמקיפים את החצר הגדולה ושרידים קטנים של שער בכניסה.

מאחור - שיחים ירוקים. כלומר - מים.

נבנה ע"י הנבטים בסוף המאה השנייה או השלישית לפנה"ס ועד לשנים הראשונות שאחרי הספירה.

את הבשמים ייצרו ממור ולבונה בעיקר, אותם היה צריך לייבא מאזור תימן של ימנו דרך פטרה והנגב עד לנמלים שלחוף הים התיכון, בעיקר נמל עזה.

כדי להוביל דרך המדבר, צריך להכיר אותו, את הדרכים שלו ואת המקומות בהם יש מים.

הנבטים הובילו את הגמלים, שיש מעריכים כאלף גמלים בשיירה, אבל יש על זה חילוקי דעות רבים בין החוקרים - בכל מקרה - שיירה גדולה... ומטרתם של החאנים הייתה לתת לגמלים לנוח וגם לנהגים שלהם.

את הגמלים היו קשורים בחוץ בחוץ ובחצר שומרים על המור והלבונה.

דרך הבשמים בישראל חלפה על פני כ-150 ק"מ החל במואה ממנה נותרו שרידי חאן, עמדת משמר, חלקות חקלאות, מערות ומחסנים ואמת מים. משם המשיכה דרך משנה לכוון צפון מערב אל ממשית, שם הייתה עיר גדולה ושרידיה המרשימים ביותר כוללים: חאן וילות, כנסיות, בית מרחץ, בריכות איסוף מים ומבנים נוספים. התחנה הבאה הייתה העיר עבדת, ששכנה על גבעה גבוהה. גם כאן נותרו שרידי מצודה, כנסיות, גת, 'סטודיו' לכלי חרס, בתי מגורים ובתי מרחץ ואפילו מערות קבורה. מעבדת המשיכה אל שבטה, עיר קטנה עם מערכת מים מפותחת, בריכות, גתות וכמה כנסיות. התחנה הלפני אחרונה והצפונית ביותר הייתה חלוצה ממנה נותרו חורבות ושרידי תיאטרון וכנסייה ומשם המשיכה הדרך ישירות לעזה.

מלבד תחנות הדרכים הראשיות, נוספו לאורך הדרך גם כמה מיצדים (קצרה, נקרות, מחמל וגרפון) וחאן נוסף - חאן סהרונים, ממנו נותרה חצר מוקפת  חדרי מלאכה ומרחץ. לאורך השבילים ניתן לראות עוד מאגרי מים, מגדלי שמירה, אתרי פולחן, מתקני רחצה ואבני מיל שסימנו את הדרך.

נחפר בתחילת שנות השמונים והתגלו בו קערות נבטיות מצויירות, מטבעות נבטיים ורומיים, סירי בישול, תנור ועצמות גמל רבות. תכניתו זהה לזו של החאן מואה.

שיירה לא הייתה גדולה יותר מ- 25-30 גמלים. המדבר לא יכול להכיל מספרים גדולים יותר. הבדואים שדדו כל הזמן. לא היה ניתן להגן על שיירות בנות מאות גמלים. גמל יכול לסחוב 150 ק"ג סחורה ו-100 ליטר מים ומזון לבעליו. גמל יכול ללכת בלי מים ואוכל במשך 7 ימים.

 

קבר בן גוריון

נולד ב-1886, פעילות ציונית בפלונסק: אביגדור, אביו, היה ציוני ובביתו התכנסו ישיבות ואספות עלייה והתיישבות בא"י. כשהיה בן אחת עשרה שמע על הגעתו של הרצל לביקור בעיירה כאילו המשיח הגיע אך היה צעיר מדי להתפקד לתנועה הציונית.

כשהיה בן 14 ייסד עם כמה חברים מבוגרים ממנו אגודה ציונית לנערים בשם 'עזרא', על שם עזרא הסופר, שמטרתה לעודד עלייה לא"י. דוד וחבריו התחייבו לדבר ביניהם רק עברית וארגנו כיתות לימוד לצעירים מבין עניי העיר ללימוד השפה. פעולות האגודה הצליחו מאוד, כמאתיים ילדים פעלו במסגרתה בשנה שבה פעלה.

ב-1906, כשהיה בן 20, עלה לא"י במסגרת העלייה השנייה. הגיע בספינה לנמל יפו וכבר באותו היום, לאחר שכתב גלוייה לאביו, הלך ברגל כמה שעות כדי להגיע למושבה החקלאית היהודית פ"ת. עבד בנטיעות, כריית תעלות השקייה וכו'. משם המשיך ליקב ראשל"צ וכ"ס.

כעבור שנה עבר לסג'רה. בניגוד למושבות בהן עבד דוד עד אז, בסג'רה היו פועלים יהודים רבים ופחות פועלים ערבים והשפה המדוברת הייתה עברית. בתקופה זו פעלו למען העברת השמירה במושבה לידי יהודים. דוד השתתף בשמירה.

על התקופה בה חי בסג'רה אמר שהיו אלה הימים היפים בחייו.

מסג'רה עבר לירושלים כדי לכתוב בשבועון 'האחדות' שהיה העיתון של המפלגה, שם הכיר את יצחק בן-צבי. חתם ב"ג כשמו של אחד ממנהיגי המרד הגדול.

למד משפטים כדי לייצג היהודים במערכת השלטון התורכי. ב-15' גורש עם בן צבי לאלכסנדריה ומשם לניו-יורק, שם הכיר את פולה.

אירגן עם בן צבי יהודים לגדודים העבריים וחזר עם אחד מהם לא"י. בזמן שירותו נולדה גאולה, בתו.

כשהשתחרר מהצבא פעל לאיחוד כל מפלגות הפועלים בא"י במסגרת אחדות העבודה שהקים. עמד בראש ההסתדרות, נולדו גם עמוס (בלונדון) ורננה.

מפלגתו התאחדה עם נוספת ומעכשיו מפא"י, הייתה הגדולה ביותר בתנועה הציונית. בתור מנהיגה עמד בראש הסוכנות היהודית שייצגה את הציונים בכל העולם.

בסוף 53', לאחר כארבע שנים בהן היה ראה"מ ושר הביטחון, התפטר מתפקידיו ועבר לגור בשדה-בוקר שהיה קיבוץ צעיר, קטן ומרוחק שרק דרך עפר הובילה אליו. חברי הקיבוץ התלבטו אם לקבל אדם מבוגר ומפורסם לקיבוצם המבודד. הוא האמין שלנגב יתרונות רבים: אזור גדול ריק מתושבים ובו אוצרות טבע ופוטנציאל גדול.

קצת יותר משנה אחרי שהתפטר, חזר לכהן בתפקיד שר הביטחון ונבחר שוב לראה"מ (55'). שנה לאחר מכן פרצה מלחמת 'קדש' שבסיומה עוד 8 שנים של שייט חופשי במפרץ אילת, שקט יחסי בגבולות ושגשוג כלכלי.

היו לו מעל עשרים אלף ספרים בשלושים שפות. כתב כשלושים ספרים.

בגיל 77 התפטר מהממשלה אך המשיך בפעילות פוליטית. כעבור שנתיים, על רקע סכסוך שפרץ בינו ובין חבריו למפלגתו, מפא"י, הקים את רפ"י ונבחר מטעמה לכנסת. בגיל 85, התפטר מחברותו בכנסת והפסיק את פעילותו הפוליטית. הוא הקדיש את זמנו לכתיבת זיכרונותיו.

נפטר שנתיים לאחר מכן, כשהוא בן 87.

 

תצפית מאחוזת הקבר לנחל צין

גבול הקמרים והקערים של צפון מרכז הנגב לרמת עובדת. חוצה את רמת עובדת. מקורו מהקיר הצפוני של מכתש רמון, נשפך לנחל ערבה, אורכו כ-150 ק"מ.

בחלקו העליון, באזור בה"ד 1, נקרא ואדי אל-נפאח (כלומר הנחל של נשיבת הרוחות). באזור זה, ברמה שבה יושב כלא נפחא, הנחל שטוח ועובר באזור פתוח שרוחות סערה מנשבות בו.

היווצרות נחל צין בשביית נחלים: חווארים, צין, דבשון ועקב.

שביית נחלים: נחל מתחתר לאחור, ומתחבר ב-90 מעלות לנחל שזורם במעלה שלו. כשהנחל החדש מגיע לערוץ הישן, הוא לוקח "בשבי" את הנחל הישן שזורם אליו. החלק ההמשכי של הנחל הישן יוצא מכלל שימוש.

עם היווצרות בקע הערבה, עברה זרימת נחל צין שזרם לצפון מערב (לנחל הבשור ולים התיכון) - לכיוון מזרח, עקב שקיעת בקע ים המלח שיצר הפרשי גובה של מאות מטרים. הפרשי הגובה יצרו התחתרות נחלים לאחור, התמוטטות שכבות סלע ויצירת מצוק הצינים. ערוציו העליונים של נחל הבשור "נשבו" מזרחה.

לפני היות הבקע, לפני כמיליון שנה, היו 3 נחלים שזרמו מערבה לנחל הבשור הקדום. הם השקיעו חלוקים ויצרו את שדה צין. עם שקיעת הבקע, נחל צין שזרם מזרחה, החל להתחתר לאחור ושבה נחל עקב שזרם מערבה, כשהבקע המשיך נשבו גם נחל דבשון (שזרם מערבה אל הבשור).

כל עוד הבקע (כיום - הערבה) ממשיכה לשקוע, נחל צין ימשיך להתחתר לאחור וישבה את כל הערוצים שזורמים צפון דרום (אם נשארו כאלה...).

 

עין עבדת

אפיק נחל צין המתחתר בקניון שאורכו כקילומטר וחצי. קירות המצוק בנויים סלע גיר ושכבות צור. שלושה מעיינות נובעים בחלק זה של הנחל  היוצרים מפלים שבתחתיתם בריכות. לאורך ערוץ הנחל צומחים: קנה מצוי, סוף, סמר, ימלוח, אשל ומלוח. במעלה הנחל מצויה חורשה של צפצפת הפרת. בחלקו הצפוני צומחת אלה אטלנטית.

העין נוצר כתוצאה מהבדלי המפלס בין הנחלים שזרמו על פני רמת עובדת לבין נחל צין (שהתחתר לאחור) ונוצרו מפלים גבוהים במקומות המפגש.

אשל היאור: פורח, ריח דבש. האשל עצמו מלוח. המלח סופג את הטל בלילה. פולט מלח, מצפה עצמו בלבן, ודוחה קרינה. גשם שוטף את המלח, ויוצר מלח תחתיו, כדי שאף צמח לא יצמח סביבו.

הצמחייה במעוק צומחת מעל גבי סלע צור. הצור אטום למים, ולכן המים מחלחלים ויוצאים לפני השטח מעל אפיק הצור.

צפצפות הפרת: נוף אירנו-טורוני, מגיע מאיראן. נוף ערבתי, רטוב יותר מהנוף הערבי. עץ טרופי מעמיק שורשים. בעבר האקלים היה ערבתי, גשום יותר. האלות האטלנטיות בהר הנגב הם אותו נוף. זה תא שטח ערבתי באזור מדברי. הצומח באזור נמצא על אדמה, אף פעם לא ישירות על סלע. זהו הגבול הצפוני של צפצפת הפרת. 

 

ים תטיס וסלעי משקע

דרמה גדולה עברה על שטח ישראל לפני כ- 100 מיליון שנה. האזור הונמך והוצף על ידי ים תטיס הענק וכל חלקי הארץ היו מתחת למים. בים זה חיו דגים, צדפות, חלזונות ואפילו כרישים, אך רוב שוכניו היו יצורים מיקרוסקופיים ימיים שנקראים פלנקטון. השלדים שלהם עשויים מתרכובות עשירות בסידן. כשמתו היצורים, שקעו השלדים על קרקעית הים. מעליהם נערמו שלדים נוספים שיחד עם המים לחצו על ערמת השכבות. אוסף השלדים הפך במהלך מיליוני שנים לסלעי משקע גירניים שמהם בנויים הרי הגליל, יהודה, שומרון והנגב. סלעי גיר קשים אלה כיסו את שכבת אבני החול הצבעונית שנוצרה בקרקעית ים תטיס.

 

דייק

כעין גוש סלע אשר פרץ את דרכו דרך שכבות סלע קיימות, לעיתים תוך יצירת קו ברור של סלע הנמצא ב 90 מעלות לשכבות הסלע מסביב. מספר דייקים מרשימים במיוחד נמצאים במורד הנחל

בקעת ארדון, בגווניה האדומים, נחצית על-ידי קווי רכס ארוכים וכהים. חומר שדומה ללבה שיצא ממעמקי האדמה אבל לא פרץ ממש החוצה אלא 'נתקע' בשלב מסוים בדרך למעלה.

גבעת חרוט, גוש שחור, עשוי מאבן חול אחר.

 

מעלה העצמאות

נפרץ ב-54' עם סלילת הדרך לאילת. יורד מרום 840 מ' ל-600 מ' בקרקעית המכתש.

 

הנגרייה

מרבץ של אבנים מוארכות בגודל 10-20 ס"מ. שברים של אלפי עמודים שנוצרו מגושי קוורץ שהותך על ידי סלע מגמאתי לוהט שבקע ממעמקי האדמה. עמודוני האבן נוצרו כתוצאה מאפיית הקרקע שמקורה אבן חול על ידי קילוח לבה. הזרם החם יצר מטמורפוזה באבן החול שבתהליך התקררותה נוצרו המעוינים (לאו דווקא משושים).

במכתש ניתן למצוא גם עמודוני בזלת.

 

אתר חול צבעוני

מדרום למנסרה שופצה מחצבת גבס ישנה ע"י הצבת חול צבעוני. במקום חניה מסודרת.

 

ארדון

למרגלות הר ארדון, בחלקו המזרחי של מכתש רמון עובר נחל ארדון. הנחל מתחבר לנחל נקרות המנקז את המכתש.

הר ארדון - קער שהפך להר

הר קטום - הר שולחן שפסגתו בנויה משכבה קשה ושטוחה של צור. שכבה זו מגינה על שכבות הסלע הרכות יותר שמתחתיו שיוצרות את המורדות התלולים ובנויות מסלע קירטון.

 

קיר האמוניטים

קיר סלע, אחד מיני רבים באזור, המכיל שרידי מאובני אמוניטים -  בעלי חיים ימיים בעלי יכולת שחייה, מספר זרועות ושלד חיצוני גירני. יש לו רגליים כמו קרניים. הקרניים מזכירים את אלה של האל אמון המצרי ומכאן שמו. האמוניט נע ע"י פליטת גז אחורנית ותנועה קדימה. הוא מסוגל למלא ולרוקן חדרי קונכייתו במים, לצלול ולצוף.

ריכוז עצום של מאובנים במקום אחד בגלל שהתייבשות האוקיינוסים גרמה לבעלי החיים להתרכז בלגונות ובמקומות שנותרו רטובים.

 

שן רמון

הגבעה הגבוהה במכתש, קו הרקיע שלה משונן, כמו גב של דינוזאור קדום. מראה מרהיב של כל המכתש, אבל מתוכו.                                                                                             

 

נחל נקרות

הנחל המנקז את המכתש, אליו מתנקז גם נחל רמון. מוצאו סמוך לשפתו הדרום-מזרחית של המכתש. חוצה את המכתש לרוחבו, ממשיך לעבר בסיס הסחיפה, שם מתנקז אל נחל הערבה הזורם צפונה לכיוון ים המלח.

 

עין סהרונים

מעיין שכבה המאופיין במי תהום גבוהים והרבה צמחי מים. בעבר שימשו המים את יושבי המצד והשיירות שעברו במקום, ואילו כיום שותים מהם חיות הבר הרבות החיות במכתש רמון.

על שם הצמח סהרון משתלשל. תרמיל הזרעים בצורת סהר. הצמח משתלשל וגדל עם "ראשו" כלפי מטה. מגיע לאורך 7 מטר, לעיתים הוא שרוע על הקרקע. נעלם כנראה בגלל ונדליזם, צומח ליד סנטה קטרינה על סלע מקודש לבני השבט הבדוי מזיינה בגובה 10 מ'.

זו נקודת המים היחידה באזור ולכן נבנה החאן הנבטי.

מניתוח הרכב המים והעדר טריטיום בהם עולה כי מדובר במים קדומים. טריטיום - עקב הפצצות האטום במלחמת העולם השנייה מכיל גשם היורד בכל מקום בכדור הארץ יסוד הטריטיום.

שממערב למושב צופר שבערבה. בין ממצאי החפירה במקום היו מטבעות נבטיים ורומאיים, קערות נבטיות מצוירות, סירי בישול, תנור ועצמות גמל רבות. השרידים מעידים על תפקידו של המבנה כחלק משרשרת התחנות בדרך הבשמים הנבטית.

 

יום שלישי

 

בור חווארים

חצוב בסלע הקרטון הרך, היה מטויח והתקרה שלו נתמכה ע"י עמוד, שזה מעט מדי לבור גדול כל כך, ולכן הייתה פה התמוטטות.

מצאו במקום גומחות, שכנראה שמשו להניח צלמיות אלים נבטיים.

מפלסו הנוכחי גבוה במטר מהמקורי.

 

ב"ג והנגב

ב-35' כיהן כי"ר הסוכנות היהודית ונסע לפטרה ועקבה. בדרכו עבר לסיור ראשון בנגב שאז לא היה מיושב כמעט בכלל. הבין שהנגב, ששטחו כמחצית משטחה של מד"י, הוא נכס ציוני ומה שחסר כאן הוא מים ויהודים. נולד בקרבו אותו חזון: 5 מיליון יהודים חיים בנגב, כאשר 3 מיליון מהם יעבדו בתעשייה ו-2 מיליון בחקלאות.

ב-1940 יצא לביקור באום-רשרש. שב לתקופת התנ"ך שבה אבותנו חיו במדבר וטען כי בתקופת התנ"ך היו חיים בנגב וכי אין שום סיבה לשנות זאת.

ב-53' יצא לסיורו השלישי בנגב, הפעם כראה"מ. בדרכו חזרה מאילת לירושלים, באותו כביש ראשי שקיים עד היום, ראה 18 בחורים ובחורות. עצר את הרכב והם סיפורו לו שלחמו כאן במלח"צ והחליטו להקים יישוב בשם שדה-בוקר. הוא לא אמר להם כלום, וכששב לי-ם כתב שלא יכול לדכא בליבו רגש של קנאה...

הוא היה אז סבא בן 67, כאשר גיל החבר המבוגר ביותר ביישוב באותו זמן היה 25.

החל לעבוד בשדה, אך לאחר מספר ימים טענו שומריו שאינם יכולים להגן עליו בשדה הפתוח. כשהועבר לעבוד בדיר הכבשים במשך חצי שנה והיה מרוצה מאד - נתפס לו הגב. הועבר לתחנה המטאורולוגית, לאיסוף נתוני מזג-אוויר, וכך חי כאן במשך שנה וחצי.

הגשמת החזון: ב-2007 חיים בנגב 8% מהאוכ' - כ-550,000 איש. כדי שחזונו יוגשם, לטענתו, צריכים לקרות שלושה דברים: עליה המונית ומאסיבית של יהודים ממדינות אחרות; שלום עם שכנינו בדרום ובעיית צפיפות ואקולוגיה חמורה במרכז בארץ וצפונה.

 

צריף ב"ג:

עוסק בקשר שלו לנגב. ממוקמת במה שבמקור היה צריף של שומריו. בסוף שנות התשעים פירקו את הצריף ובנו את חלל התערוכה. קירות התערוכה צבועים חום, לסמל את הקשר של בן-גוריון לנגב.

בין המוצגים:

תמונות, ביו השאר: ביקור בן-גוריון בפטרה ב-1953; אום רשרש (אילת); הקמת 11 היישובים; תכנית החלוקה של כ"ט בנובמבר; מבצע עובדה.

לוח שעליו מופיעים 12 משפטים שכתב בן-גוריון וכנגדם 12 פסוקים מהתנ"ך. לאחר ביקורו של בן-גוריון באילת בפעם השניה הוא כתב מאמר בשם דרומה. 12 המשפטים לקוחים מן המאמר. כאשר מתאימים כל אחד מהמשפטים לפסוק התנ"כי, מתקבלת תמונה כללית של החיים בנגב בתקופת המקורות, על-פי בן-גוריון.

צילומים נוספים: תמונות משדה-בוקר ב-1953, עם הגעת בן-גוריון; עבודתו בקיבוץ - בדיר ובתחנת המטאורולוגית. הפרישה השנייה של בן-גוריון ועיסוקיו בשדה-בוקר - הכתיבה והאירוח.

סרטון בן כ-5 דקות שבו מספרים בן-גוריון ואנשים אחרים את הסיפור שסיפרנו קודם.

הביוגרפיה האישית של בן-גוריון על קצה המזלג, תמונות של בן-גוריון הצעיר ואשתו פולה.

 

החקלאות בנגב

החקלאות בנגב פרחה מאות שנים אחרי שהנבטים חדלו להתקיים כישות מדינית. בנגב אפשר לגדל גידולים חקלאיים רק במעמקי ערוצי הנחלים. הסיבה לכך היא שקרקע הלס אינה מאפשרת למים לחלחל. כאשר יורד גשם, ולו בכמות מעטה, הוא מצטבר כמי נגר הזורמים אל תחתית הוואדיות.

כל אזור ספר הדרום רווי טרסות חקלאיות. הן נבנו כמעט בכל ואדי כדי לעצור את מי הגשמים שזרמו אל מעמקי הערוצים וליישר את הקרקע. המערכות החקלאיות משתרעות לאורך אלפי קילומטרים והשטח הכולל שלהן הוא כ-350 אלף דונם. השאלה היא איך מתארכים את החוות, שכיום ידוע כי תפוצתן מגיעה צפונה מהר הנגב. באזור שמהר הנגב, דרך בקעת באר שבע ועד קריית גת נחפרו עד היום עשרות בתי חווה. כולם תוארכו לתקופה הביזנטית (המאה הרביעית עד המאה השביעית לספירה, או לתקופה האומיית מאה 7-8 לספירה).

סביר שהנבטים פיתחו חקלאות המבוססת על איסוף מי נגר בתקופה מאוחרת יותר מכפי שמקובל לחשוב. אף שהנבטים היו בראש ובראשונה סוחרים, ולא חקלאים, יש סימנים לפיתוח של חקלאות כבר ליד המצדים (עמדות שמירה) הראשונים שהקימו, במאה השלישית לפני הספירה. בשלבים הראשונים להתבססותם באזור השתמשו הנבטים בנתיב מסחר צפוני (דרב א-סולטאן), שעוקף את מכתש רמון. באותה תקופה בנו הנבטים מצדים בסמוך למעיינות, שסיפקו להם מים לחקלאות בקנה מידה קטן.

האקלים בנגב בעת העתיקה לא היה שונה באופן ניכר מהאקלים בימינו.

החוות החקלאיות התפתחו לאחר נפילתה של ממלכת הנבטים, בשנת 106 לספירה, אבל ככל הנראה צאצאיהם המשיכו לחיות בנגב ולפתח את החקלאות תחת שלטון רומי או ביזנטי. על הזהות התרבותית של תושבי האזור, שנשמרה לאורך מאות שנים, מעידה כתובת שנמצאה בעובדת, שנכתבה בכתב הנבטי ותוארכה למאה החמישית לספירה.

הנבטים, או צאצאיהם, נהפכו לחקלאים בתקופה הרומית. דרכי המסחר המוכרות כיום בנגב - שאותן סללו הנבטים ושלאורכן פזורים היישובים הנבטיים שבטה, ממשית, עבדת, חלוצה, רחובות בנגב וניצנה - נכנסו לשימוש לקראת המאה הראשונה לפני הספירה והמאה הראשונה לספירה. הדרך הראשית - דרך פטרה-עזה - הייתה בשימוש עד אמצע המאה השלישית לספירה. באמצע המאה השלישית נקלעה הכלכלה הבינלאומית למשבר קשה. בסוף המאה החליט הקיסר הרומי להעביר כוחות גדולים אל ספר המדבר. השילוב של הירידה במסחר הבינלאומי בבשמים והדרישה של הצבא הרומי למזון הוא גורם מפתח, שהשפיע על הנבטים לעשות הסבה ולהתחיל לעסוק בחקלאות ברמה משמעותית.

המעבר לעיסוק בחקלאות בקנה מידה רחב התרחש זמן רב לאחר שהנבטים איבדו את עצמאותם המדינית. בשנת 106 לספירה מת המלך הנבטי רבאל השני. הקיסר הרומי טריאנוס ניצל את ההזדמנות וסיפח את הממלכה לאימפריה שלו, תחת השם פרובינקיה ערביה. אף שאיבדו את עצמאותם, ממצאים ארכיאולוגיים ועדויות בכתב מראים כי הנבטים שמרו על תרבותם, שפתם ומסורת הפגאנית מאות שנים אחר כך.

תחת השלטון הביזנטי הם הפכו כל ואדי בדרום הארץ לכרם זיתים או ענבים. היו גם חקלאים שגידלו דגנים כמו חיטה או שעורה. במאה החמישית לספירה, הוקמו ביישובים הנבטיים שבטה ועבדת גתות גדולות מאוד. אחת מהן יכולה להכיל כ-12 אלף ליטר. לצד הגתות התפתחה תעשייה של ייצור יין בהיקפים כאלה היה כרוך בעבודות בקנה מידה גדול מאוד. בניית הטרסות - קירות אבן שסכרו את המים ומנעו סחף של קרקע - דרשה השקעה עצומה. זו אינה מתאימה לאופייה של הנוכחות הנבטית בנגב, שהתבססה על תחנות מסחר ועל נתיבי הבשמים והתבלינים. הקמת חוות בקנה מידה גדול כל כך הייתה יכולה להיות רק פעולה שלטונית. בהקמתן ובעיבוד השדות הועסקו ככל הנראה תושבי הנגב הערבים, אבל זה הקשר העיקרי של החקלאות המדברית לנבטים.

 

עבדת

העיר המרכזית על ציר המסחר הנבטי שבין פטרה לנמל עזה המכונה דרך הבשמים.

ב- 2005 הוכרזה עבדת כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם שבטה, חלוצה וממשית, כחלק מדרך הבשמים.

נוסדה על ידי הנבטים במאה ה-3 לפנה"ס כתחנה לאורך דרך הבשמים.

קיבלה את שמה משמו של המלך עבדת, המלך היחיד אשר זכה להיחשב לאל לאחר מותו. שלושה ממלכי הנבטים כונו עבדת ולא ברור על שם איזה מהם קרויה העיר. מטבע נבטי המתאר את עבדת השני בפרופיל מלמד על מראו. שרידי מבנים ומקדשים וכן בית מלאכה לכלי חרס שרדו באתר מתקופה זו.

העיר המשיכה להתפתח אך נפגעה באמצע המאה ה-1 בידי שבטים ערבים. היא התאוששה והמשיכה לפרוח עד שנכבשה בידי הרומאים עם מותו של המלך רבאל השני, בשנת 106. בתחילת המאה ה-4 הייתה למרכז חקלאי חשוב בנגב.

מגילות הפפירוס של ניצנה מלמדות שבתקופה הביזנטית נהנתה העיר מתמיכה כלכלית וצבאית בהיותה עיר-גבול לאימפריה, ובין המאה ה-4 למאה ה-7 הגיעה לשיא פריחתה. בעיר נבנו כנסיות, נחפרו בורות מים ומערות ששמשו כמחסנים וכבתי מלאכה, וחשיבותה החקלאית עלתה. בשנת 630 פקדה רעידת אדמה את העיר והיא ננטשה. שמה נשתמר בתעתיק הערבי "ח'ירבת עבדה".

עבדת בגובה 600 מ' - מקום בולט, גודל עובדת הוא 120 דונם, היא תמרור לשיירות.

עבדת היא אחת התחנות הגדולות בדרך. המחנה הגדול שכאן נבנה בסוף המאה השלישית, בימי דיוקליטיאנוס.

השיירות הגיעו מהדרום ומרכז פרנסת העיר היה סביבן. זאת לצד חקלאות, כפי שרואים סביבה שרידים של חוות חקלאיות.

כשהרומאים בנו פה עיר עובדת התפתחה באופן דרמטי.

 

הממצאים באתר

שרידים נבטיים:

בית מלאכה לכלי חרס שבו תנור ובריכת טין.

מקדש נבטי ששערו הוא אחד מהמראות המוכרים של האתר. על משקוף השער כתובת הקדשה משנת 268.

מחנה הצבאי שלא ברור עם הוקם ע"י הנבטים או הרומאים. במתחם שמונה חדרים ארוכים שיכלו לשכן מאות חיילים. אל המחנה הובילו ארבעה שערים, אחד בכל אחת מצלעותיו, ומגדלי שמירה הגנו עליו.

שרידים רומיים:

מערת קבורה מהמאה ה-3 שבה יותר מעשרים כוכים ובכניסה אליה מזבח ותבליטים של השמש הירח. שלוש כתובות ביוונית שבהן שמות נשים, והסברה היא כי אלה שמשו ככוהנות האלה אפרודיטה אשר נקברו במקום.

מגדל תצפית הנתמך על ידי קשתות אבן שלפי כתובת במקום, הוקם בשנת 294.

שרידים ביזנטיים:

רובע מגורים ביזנטי שראשיתו בתקופה הרומית, ואשר בתיו ערוכים משני צדדיו של רחוב מרכזי שבו מערכת בורות ותעלות לאיסוף מי גשמים.

מצודה ובה בור מים גדול.

שני אגני טבילה - האחד בצורת צלב ששימש להטבלת מבוגרים, והאחר, קטן ממנו, שימש לטבילת תינוקות.

בית מרחץ מהמאה ה-4 השוכן למרגלות התל. מימיו סופקו מבאר בעומק 70 מטר וממנה הוזרמו לבריכת אגירה.

חמש גתות לדריכת ענבים. באחת מהן משטח דריכה שממנו מובילה תעלה תת-קרקעית אל בור אגירה. היין הועבר למערות בשולי התל ושם עובד ואוחסן.

בית ביזנטי משוחזר ובו מערות ששמשו כבית שימוש וכמקום לאחסנת תוצרת חקלאית. במקום נמצאו תבליט של צלב, ראשי שוורים ואשכול ענבים.

 

השחתת האתר

ב-2009 הושחת האתר בידי שני בדואים, שזעמו על הריסת מבנים לא חוקיים באזור נופצו מאות פריטים ארכיאולוגיים עתיקים, קירות נצבעו בצבע, ונגרם נזק שנאמד בכעשרה מיליון שקלים.

 

ממשית קצר

נמצאו שרידים מכל התקופות הנבטיות שבהן התקיימה לצד שרידים מן התקופה הרומית המאוחרת במהלכה בוצרה העיר, ומן התקופה הביזנטית, שבמהלכה נבנו כנסיותיה. מקור השם ממשית הוא בשם הרומי-ביזנטי של העיר: ממפיס. השם הערבי הוא כרנב (כורנוב) כשמו של משקה חלב דבש ותמרים.

בממשית התגלה המטמון הגדול ביותר שנמצא אי פעם בישראל, 10,500 מטבעות כסף. נמצאו לשון עופרת של 158 ליטראות ועליה סימני בית היציקה, אגד קטן של פפירוסים הכתובים ביוונית ועוד חפצים שונים.

ב-2005 הוכרזה ממשית כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם שבטה, חלוצה ועבדת, כחלק מדרך הבשמים.

העיר הנבטית המזרחית ביותר בנגב ורחוקה מן הערים הנבטיות האחרות (כחמישה ק"מ דרומית-מזרחית לדימונה), מהלך יום בדיוק מהתחנה הקודמת בדרך השיירות - עין חצבה. נבנתה על סעיף של הדרך הנבטית הראשית העולה מן הערבה ומעלה עקרבים הרומי.

מסביב לעיר מקורות מים רבים יחסית לאזור מדברי - נחל ממשית, בארות, גבים ותמילות (נקודות שבהן קרובים מי התהום לפני הקרקע ובחפירה קצרה אפשר להגיע אליהם) והעובדה הזו בנוסף למיקומה גרמו להפיכתה לעיר חשובה.

העיר הנבטית הקטנה ביותר בנגב, כ-40 דונם, אולם הפונקציות שמילאה ממשית מקנות לה מעמד של עיר. שטחה העיר מחולק על ידי ערוץ צר ושטוח לשני חלקים, שבכל אחד מהם נבנו בתי העיר ומוסדותיה. ככל הנראה, החלק המערבי של העיר, הקרוב יותר לנחל, נחשב יוקרתי יותר. בלב חלק זה של העיר נבנה 'הארמון'.

נבנתה בתקופה הנבטית התיכונה במחצית השנייה של המאה הראשונה לפסה"נ, כאשר הושלם ייסוד הכוכב הנבטי של שש הערים בנגב. כמו שאר היישובים הנבטים בנגב, גם ממשית החלה כתחנת מסחר לשיירות שחצו את המדבר מפטרה לעזה. בתקופה זו התבססה העיר על מסחר, אך גם על חקלאות בבקעה מסביבה אבל גם בשטחים מרוחקים עד 25 ק"מ מהעיר. בתקופה הנבטית המאוחרת מילא גידול סוסים את מקום מסחר השיירות, אבל בשתי התקופות לא היה די בבסיס כלכלי זה, והעיר הקטנה והבודדה נזקקה לעזרה נוספת. את העזרה הזאת נתן, ככל הנראה, בית הספר לאדריכלות שהוקם בעיר. מן הכתובות הנבטיות הרבות שנמצאו בעבדת ובאתרים אחרים נראה כי הנבטים נזקקו למספר רב של אדריכלים ורבי אומנים בבנייה בזמן המהפכה החקלאית הגדולה, בה החלו שוכני האוהלים לבנות בתי מגורים כמו אלה שנמצאו בממשית.

 

בשנת 106, אחרי שסופחה לאימפריה הרומית, הוצב בה חיל מצב כדי לשמור על חלק מהגבול הדרומי של האימפריה והוקמו מסביבה סכרים גדולים, שניים מהם שרדו עד היום.

העיר הרומית: ישבה על דרך חשובה מירושלים לאילת ונהפכה למרכז לוגיסטי חשוב בתקופתו של דיוקליטיאנוס אחרי 106, כאשר עשה שינויים מנהליים משמעותיים באימפריה הרומית: דרך העקרבים שהתקין, מעבר מהיר מירושלים לערבה כדי לשלוט בשטח הזה. בשביל זה היה צריך סוסים מהירים ולטווח קצר. בשביל זה הוא צריך פה עיר רומית.

העיר הרומית ישבה על מקום שבו היו חאנים נבטים. חאנים קטנים, שהיו חלק ממארג דרכים של דרך הבשמים. אומנם הדרך הראשית הייתה פטרה-מואה-עין סהרונים-עבדת-חלוצה-עזה... אבל היו גם דרכים משניות. וממשית ישבה על ציר של אחת הדרכים המשניות. סביר להניח שהיו גם תחרויות בין מובילים שונים שנעו בדרכים שונות. סביר גם שהובילו בשמים לא רק לנמל עזה לייצוא אלא גם לתוך הארץ, אולי לי-ם.

 

המאה השלישית הייתה מאה שנים של משבר ושינויים: העיר נפגעה מן המשבר הכלכלי העולמי. אז פסקה צבירת המטבעות במטמון. בארץ כולה הפסיקו לבנות היפודרומים, ולא נזקקו יותר לסוסי המרוץ שלה. מיעוט של קרקע חקלאית לא איפשר לקיחת חלק חשוב במהפכה החקלאית, אך כמות המים הגדולה אפשרה גידול חזירים כפי שמעידות עצמות החזירים מכל הגילים שנתגלו בבדיקות.

בתקופה הביזנטית (במאה השלישית עד החמישית), בדומה לשאר ערי הנבטים, התנצרה אוכלוסייתה שמנתה כמה אלפי בני אדם, ונבנו בה שתי כנסיות. לקראת סוף המאה השישית דעכה ממשית בעקבות הכיבוש המוסלמי והיום נותרו ממנה בעיקר חורבות. בתקופת המנדט הבריטי, ישבה במקום משטרת סיור, שאת שרידיה ניתן לראות גם כיום.

ב-36' הקימו הבריטים מבנה ששימש את משטרת הרוכבים המדברית במקום בו ניצבו חורבות מבנה נבטי. המבנה שוכן ליד המצודה שבקצה הצפון-מזרחי של האתר, ומשקיף על נחל ממשית. כיום נערכים בו אירועים.

                             

שער העיר

מקורה, שהיה מוגן על ידי שני מגדלים והשתמר יפה. מופיע במפת מידבא, נשרף וחרב במאה ה-7. השער נקבע בחומת העיר שנבנתה בתקופה הרומית ואשר אורכה הגיע ל-900 מטרים. החומה חוזקה לאחר רעידת אדמה שפקדה את העיר בשנת 363.

 

הארמון

בית עשירים גדול ומיוחד ובו: חדר משמר, אולם קבלת פנים, גנזך, חדרי משרתים אגף מגורים ועוד.

                            

הסכרים

שלושה נבנו על ידי הנבטים ואחד על ידי הבריטים. הם יכלו לאגור עשרות אלפי מ"ק מים ששימשו למילוי הברכות והבורות בעיר.

 

כנסיוית

ננילוס הקדוש

שלושה פתחים הובילו אל חלל הבזיליקה מהאטריום שבחזיתה. בריצפתה מספר פסיפסים שבאחד מהם מוזכר נילוס (כנראה שם של אדם).

 

הקדושים והמעונים נקראת כך משום שנמצאו בה עצמות אדם, כנראה שריד של פולחן קדושים נוצרי קדום. הייתה חלק ממנזר, וגרם מדרגות הוביל אל האטריום שבחזיתה. בפסיפס נראים שני צלבים, דבר המעיד על כך שהוא קדום לשנת 427, עת נאסר להציג צלבים ברצפת כנסיות. רחבת טבילה שבה אגן בצורת צלב למבוגרים ולידו אגן טבילה רבוע קטן לתינוקות.

 

בית נבטו

הבית הגדול ביותר שהתגלה בעיר. שטחו 2,000 מ"ר הכוללים חצרות פנימיות וגרמי מדרגות. הבית זכה לשמו בשל המאפיינים הנבטים הרבים שהתגלו בו. באחד החדרים השתמרו פרסקאות של דמויות מהמיתולוגיה היוונית. במבנה התגלה מטמון של כ-10,800 מטבעות כסף שנאספו והוטמנו בו החל מהמאה ה-1 ועד המאה ה-3. עוד התגלו בו אורוות אשר יכלו להכיל 16 סוסים ששימשו למסחר ולחקלאות.

 

בריכת העיר

גדולה עם כתובת המציינת שם התורם והעלות.

 

בית מרחץ

עיר בתקופה הרומית ללא בית מרחץ לא נחשבת לעיר. כל עיר רומית חייבת להכיל את בית המרחץ - כל חייל רומי זכאי להתרחץ פעם בשבוע.

כלל שלושה חלקים: פריג'ידריום - החדר ובו המים הקרים, טיפדריום - החדר ובו המים הפושרים, קלדריום - החדר ובו המים החמים שהוסק על ידי שרפת עצים מתחת לרצפה מיוחדת.

 

מצודת העיר

בנקודה הגבוהה ביותר לשמירה. פורקה בשנות השלושים בחלקה ומאבניה נבנתה תחנת משטרת רוכבי הגמלים הבריטית. משטרת רוכבי הגמלים הבריטי הוקמה ב-1936 כדי להתמודד עם המרד הערבי. הייתה משטרה כזו גם במצפה רמון ובחצבה. בין לבין סללו כביש שהמשיך למעלה עקרבים והיה אמור לחבר את ממשית לירדן. גמלים  - מכיוון שבחלק מהמקומות לא היו כבישים.

השרידים הנראים כיום נבנו במאה השנייה, שהיא התקופה הנבטית המאוחרת. הבנייה הנבטית של אותה תקופה הייתה כה טובה, שעם מעט מאוד תיקונים המתחייבים משינויים באורח החיים, יכלו בני אדם להוסיף להתגורר בעיר עד לסוף תקופת קיומה בתקופה הביזנטית.

בור מים עם קשתות.

 

אורוות הסוסים

שגודלו בבית - רמת הבנייה, הניקיון, הפאר - הבית בנוי כבית פטיו עם חצר. השקתות לסוסים בנויות מאבן. האורווה מרשימה. גידול הסוסים בבית מראה על כך שמדובר בעיר עשירה.