כפר קנה
3 כנסיות המנציחות את נס החתונה (הראשון של ישו):
הפרנציסקנית, היוונית אורתודוכסית וכנסיית נתנאל.
בדרום הכפר - המעיין.
בחתונה נכחו גם אמו של ותלמידיו. מריה אמרה לישו שאין
להם יין והוא השיב לה שעדיין לא הגיעה שעתו. ובכל זאת אמר ישו למשרתים שישאבו את
הכדים מים (שישה כדי אבן לטהרה) ולהביאם לראש המסיבה. ראש המסיבה החמיא לחתן שאת
היין המשובח השאיר לסוף. אומנם אף אחד במסיבה לא ידע שזהו נס, אך תלמידיו ידעו.
אף שהייתה זאת חתונה יהודית לכל דבר, רואה בה המסורת
הנוצרית את הפרוטו-טייפ לחתונה הנוצרית הראשונה. זוגות צליינים נוהגים לבוא
לכנסיות במקום לאישור מחודש של ברית נישואיהם.
הפרנציסקאנית: בנויה משני מגדלים המסמלים
את בני הזוג, בעוד שהכיפה במרכז מסמלת את התא המשפחתי.
הוקמה ב-1879 על גבי בי"כ קדום כעדות הכתובת הארמית
שנחשפה במקום. בימי הביניים הייתה כאן כנסייה גדולה, הנוכחית בנויה ברובה על
הסטראה הדרומית של הכנסייה מימי הביניים. הקריפטה היא החדר שבו הונחו הכדים
הקשורים לנס. השרידים הקדומים הפרושים בשטח, הכוללים עמודים ושרידי מזוזות
ועיטורים, שייכים לכנסייה קדומה יותר, מהתקופה הביזנטית, שעליה הוקמה הכנסייה הצלבנית.
בחזית הכנסייה משולבים מספר עמודים ששרדו מהכנסייה
הביזנטית. לפני המזבח נמצא כד, שהוא העתק מדויק ל'כד המקורי' השמור בכנסייה בקלן
שבגרמניה.
היוונית אורתודוכסית: שימשה
לפנים כמסגד, הוקמה לראשונה במאה ה-16 ונבנתה מחדש בסוף ה-19. שמורים שני כדי אבן
שהם 'הכדים המקוריים'. נמצאו שתי כותרות קדומות שלא באתרן, השייכות למבנה צלבני
כלשהו. כנסייה נוספת בכפר שייכת ליוונים קתולים.
כנסיית נתנאל: בצפון הכפר, ברשות
הפרנציסקאנים, המקודשת לסט. ברתולומאו (נתנאל), אחד משנים עשר השליחים, שנולד
בקנה. הכנסייה בנויה על ביתו המסורתי של נתנאל, במקום שהייתה הפגישה בינו לבין
פיליפוס, שם ראה אותו ישו לראשונה תחת עץ התאנה. במקום נמצאו שרידים קדומים יותר.
בימי הביניים היה מסגד שהוזנח וחרב, ועל שרידיו נבנתה הכנסייה החדשה.
המעיין: שימש כמקור המים היחיד של הכפר.
היה נערץ על ידי עולי הרגל, שהצביעו עליו כעל המעיין שממנו נשאבו המים למילוי
הכדים בחתונה.
היישוב הקדום מוזכר כבר בכתבי המארות ובאל-עמראנה. מתקופת
בית ראשון היה במקום יישוב יהודי, יב"מ מציין קיומו בבית שני (ביצרו לקראת
המרד הגדול). לאורך כל תקופת המשנה והתלמוד נמשך היישוב היהודי, ליד היישוב קבר
רבן שמעון בן גמליאל ומשמרת כהונה (משפחות שבעבר שירתו במקדש בסבב, אחרי המרד
נאלצו לעבור לגליל).
בתקופה הביזנטית החלו מתיישבים במקום גם נוצרים, וביישוב
התגלו שרידי כנסייה מהמאה ה-6. ככל הנראה במאה ה-17 הגיע היישוב היהודי במקום
לסופו. במאה ה-19 הוקמה הכנסייה הקתולית על חורבות הכנסייה העתיקה מהמאה ה-6 וכן
הוקמה ביישוב כנסייה יוונית אורתודוקסית.
בנוסף לנס החתונה מוזכר הכפר כמקום מוצאו של תלמידו של
ישו נתנאל (השליח ברתולומאוס הקדוש).
יב"מ ייחס חשיבות רבה לקנה, בשל מיקומה המשובח בין
ציפורי לטבריה והוא ביצרה וקבע בה את מפקדתו. קנה בתקופתו של ישו הייתה ישוב גדול
יחסית. נתנאל מקנה מתייחס בביטול ליישוב השכן נצרת, שהיה כפר קטן וחסר חשיבות
באותם הימים.
רבים מהחוקרים מזהים היום את קנה, עם התל שבשולי הר
עצמון, מתחת ליודפת והממצאים הארכיאולוגיים מאשרים זיהוי זה. אך גם זיהויה של קנה
במקום הנוכחי, יש לו על מה לסמוך, כעדות שרידי שתי הכנסיות הקדומות מהמאה הרביעית.
נצרת
לא מסופר כמעט דבר על ישו הנער ולמעשה לא ידעו דבר על
חייו בנצרת, עד שמלאו לו 30 שנה. את עיקר זמנו בימי נעוריו עשה ודאי בתורה ומלאכה
כבן הבכור לאחר מות אביו.
מקודשת לנוצרים גם משום שזורה אור על המשפחה, במיוחד על
מרים, אך היא במידה רבה גם תוצאה של התפתחות מאוחרת. היא מונצחת באתרים כגון
כנסיית הבשורה ומעיין מרים.
מהחפירות שנערכו בידי הפרציסקנים מ-56' עולה, שהכפר
הקדום השתרע באזור שבין כנסיית הבשורה וכנסיית בית המלאכה של יוסף. במקום נתגלו
ממגורות רבות, שאחדות מהן תוארכו לתקופה הישראלית. כן נתגלו בורות מים, מעצרות
שמן, גתות ואבני ריחיים, המצביעים על אופיו החקלאי של המקום.
מסיפורי האוונגלים ניתן להבין, שבנצרת הייתה בתקופת בית
שני קהילה יהודית מושרשת וקנאית לדתה.
התפתחותה של נצרת בזמן החדש מהווה תופעה יוצאת דופן בין
ערי א"י. מישוב כפרי, שמנה פחות מאלף נפשות במאה ה-18, הפכה לעיר. במאה ה-19
גדלה פי שמונה לעומת גידול ממוצא של 25% בשאר יישובי הארץ. סייעו בהתפתחותה השיפור
בתנאי הביטחון, תמורות כלכליות, גידול טבעי, הגירה ומעל לכל פעילות מוסדות הדת
הנוצריים. פעילות זו נבעה מתחיית הרגשות הדחויים באירופה לאחר מלחמות נפוליאון,
והתנועה ההמונית של עולי הרגל לארץ הקודש. בראשית המאה הקודמת היו בנצרת רק שלוש
כנסיות: הבשורה, יוסף וסט. גבריאל. במהלך אותה מאה הוקמו 12 נוספות ומנזרים רבים.
הקמת הכנסיות ומוסדות הדת, בעיקר במחצית השנייה של ה-19,
הייתה מלווה בפעילות מיסיונרית נרחבת ובהקמת שירותי חינוך וסעד, שתרמו לרווחת
האוכ'. הדרכים החשובות בגליל עברו על פי רוב בתוואי ההיסטורי בעמקים, ופסחו על
נצרת בשל נגישותה הגרועה. ב-1873-5 סללו אנשי המושבה הגרמנית את הכביש חיפה-נצרת.
הייתה זו הדרך המודרנית הראשונה בצפון הארץ, בה הובילו הגרמנים, ומאוחר יותר
הערבים, את הצליינים מחיפה לנצרת. בשנות השמונים הוארכה הדרך לטבריה דרך כפר כנא.
נצרת נזכרת לראשונה בברח"ש כמקום הבשורה שבישר
המלאך גבריאל למרים, על הריונה מרוח הקודש.
מקור השם 'נוצרים' אינו בשם העיר, אלא בפלג של יהודים
נוצרים, במשמעות של שומרים על דרך האמת ותורת האל (ירמיהו).
בתקופה הביזנטית לא פקדו צליינים נוצרים את נצרת ומקומות
אחרים הקדושים לנצרות בגליל, משום היותו מיושב יהודים.
בימי קונסטנטינוס קיסר הייתה הנצרות לדת המדינה והחלה
לחדור גם לנצרת בלחץ השלטונות. המומר יוסף, רע הקיסר, ניסה לבנות כנסיות בערי
הגליל ובכלל זה גם בנצרת אך נתקל בקשיים רבים מצד היהודים, שהיו אז הרוב בגליל. בכנסיית
הבשורה, מתחת לרצפת פסיפס מהתקופה הביזנטית, נמצא מקווה מים חצוב בסלע ועל קירותיו
המטויחים חרוטים סמלי צמחים, סירות, צלבים בעלי 3 קרניים, פניות לאלוהים ושמות כמו
ליאון ושרה. כן נמצאו בכנסייה פריטים ארכיטקטוניים בשימוש משני, המזכירים חלקים
דומים בבתי כנסת יהודיים בגליל, מן התקופה הביזנטית.
כנסיית הבשורה, מן התקופה הביזנטית, נבנתה על שרידים
אלה.
בנייתה כנראה סמוך לשנת 427 לספירה, השנה שבה אסר הקיסר
תאודוסיוס ה- 2 שילוב צלבים בפסיפסי הרצפות. שרידי הכנסייה מן התקופה הביזנטית
והכנסייה הצלבנית נראים בקומת המרתף של הכנסייה החדשה. מקירות המערה, שלפי המסורת
הנוצרית בישר בה המלאך גבריאל למרים, התגלתה כתובת שמיוחסת למשפחתו של ישו.
בסוף התקופה הביזנטית הייתה בנצרת כנסייה נוספת, כנסיית
יוסף הקדוש, שעמדה כנראה בשטח מנזר גבירת נצרת, שבימינו. כנסיות אלו חרבו בפלישה
הפרסית, בשנת 614, אולי גם בסיוע יהודי נצרת, שנקמו בכך את הרדיפות שרדפום
הנוצרים. יהודי הגליל היו אז גורם רב עוצמה ולעזרת הפרסים גייסו יהודי טבריה, הר
הגליל, נצרת וסביבתה, כ- 20,000 לוחמים. כששבו חילות הביזנטים ארצה, אחרי נסיגת
הפרסים, הרגו ביהודי הגליל ובכללם ביהודי נצרת. מן הטבח ניצלו רק היהודים שברחו
לארצות השכנות ושהסתתרו, עד שנכבשה הארץ בידי הערבים.
בתקופה הערבית הקדומה, הייתה נצרת עיירה קטנה וחסרת
חשיבות, שרוב תושביה נוצרים.
טנקרד, נסיך הגליל של הצלבנים, קבע את בירתו בטבריה
למרות קדושתה. הוא אף החרים חלק מהקרקעות שבסביבת נצרת, שהיו שייכות לכמורה
היוונית, כדי לחלקן בין אביריו. בשנת 1109, הועבר מושב הארכיבישוף מבית שאן לנצרת.
במקום כנסיית הבשורה החרבה, נבנתה עתה קתדרלה גדולה במתכונת של בזיליקה, שאת
שרידיה אפשר לראות בקומת הקרקע של הכנסייה המודרנית ו-5 מכותרותיהם של עמודים אלו,
נתגלו ונקבעו באחד מקירותיה של הכנסייה המודרנית. הכותרות מפוסלות ומעוצבות להפליא
ובהן 48 דמויות, של 12 השליחים ושל אישים הקשורים במפעליהם.
נצרת הייתה לסניורה ולמושב ארכיבישוף והפכה למרכז של
תנועת עולי הרגל.
אחרי המפלה הצלבנית בקרב קרני חיטין (1187), התבצרו
תושבי נצרת בכנסיית הבשורה, אך עד מהרה הוכרעו ונטבחו בידי המוסלמים. נצרת נכללה
בממלכת הצלבנים השנייה, שבירתה עכו, אך בשנת 1263 נחרבה בידי בייברס ותושביה
נרצחו. בתקופה הממלוכית חזרו נזירים פרנציסקנים לנצרת ונאחזו בחורבות כנסיית
הבשורה, אך מפעם לפעם גורשו ממנה. התורכים גירשו אותם בכובשם את הארץ ב-1516. רק
בתקופת שלטון הנסיך הדרוזי פח'ר א-דין (1620), הצליחו הפרנציסקנים לרכוש את חורבות
כנסיית הבשורה והתחילו בקימום העיר כולה.
במאה ה-18, בתקופת ד'אהר, בנו הפרנציסקנים על חורבות
כנסיית הבשורה כנסייה חדשה ואח"כ גם אכסניה ומנזר. נצרת התפתחה ואף הייתה
לבירת נפה. עם זאת, אופיו של היישוב שבה היה כפרי במהותו.
במאה ה-19 הואץ גידולה. על 2 הכנסיות הקיימות, הבשורה
וגבריאל הקדוש, נוספו 12 כנסיות ומנזרים, אכסניות לצליינים, בתי יתומים, בתי ספר,
בתי חולים ומוסדות ציבור אחרים שמרביתם קשורים לכנסיות.
מן התקופה העות'מנית שרדו בעיר כמה מבנים ציבוריים.
החשובים שבהם הם בית הסראיה (בית הממשל התורכי) שהוקם על יסודות בנין של ד'אהר
והיום הוא בנין העירייה, 2 חאנים, בית מרחץ ליד עין מרים ומסגד שנבנה ב-1814.
בשלהי המאה ה-19 הייתה נצרת לצומת דרכים בגליל התחתון
ושיאה של התפתחות זו היתה סלילת כביש חיפה - נצרת ע"י הטמפלרים מחיפה.
הבריטים פיתחו את בירת המחוז והפכו אותה למקום מושבם של
משרדי הממשל.
במלח"צ שכנה בנצרת מפקדת צבא ההצלה וכשצה"ל
כבשה ביולי 48' במבצע דקל, נוספו כ-4,000 פליטים על תושביה.
כנסיית הבשורה
אחת מהגדולות והמפוארות במזה"ת. תוכננה ע"י
ג'ובאני מוציו ונבנתה ע"י סולל בונה, נחנכה ב-1969. המתכננים ביקשו לשלב באתר
את המערה המקודשת, לשמר את שרידיה הקדומים ובה בעת להקים כנסיה גדולה במיוחד
למאמינים רבים ככל האפשר. הפיתרון שנמצא לכך הוא כנסיה דו מפלסית.
מנציחה את בשורת המלאך גבריאל למרים: בחודש השישי להריונה
נשלח המלאך גבריאל מאת האלוהים לעיר בגליל, אשר שמה נצרת, אל בתולה מאורסת לאיש
מבית דוד ושמו יוסף.
לפי מסורת נוצרית קדומה, בנויה כנסיית הבשורה על מקום
הבית שבו גרה מרים כשבא המלאך.
תוכנית הכנסייה נמסרה תחילה לאנטוניו ברלוצי אולם תכניתו
הייתה גרנדיוזית מדי וב-1958 נמסרה לארכיטקט איטלקי אחר, ג'ובאני מוציו. הוקדשה
במרס 1969.
כדי לשמר את השרידים הארכיאולוגים הרבים ולאפשר את
הפולחן הקים מוציו שתי כנסיות האחת על גבי השנייה.
במפלס התחתון 'מערת הבשורה' ושרידי כנסייה מן התקופה
הביזנטית והכנסייה הצלבנית, קטע קיר עבה, שרידי אפסיס ועמודים.
עד שנת 1900 זיהו הפרנציסקנים במערה זו את מקום מגורי
המשפחה לאחר שובה ממצרים. אחרי כן עברה המסורת בדבר המגורים לכנסיית יוסף הקדוש
הסמוכה. בתקרת המפלס התחתון קרוע פתח, המכונה "העין", אל המפלס העליון.
במפלס העליון נמצא אולם התפילה, שבקירותיו משובצים
פסיפסים גדולים וססגוניים, מתנת קהילות קתוליות בארצות שונות. הקיר המערבי של
האולם משובץ כולו זכוכית צבעונית, מתנת ממשלת צרפת.
תקרת הכיפה עשויה בדמות שושן צחור, סמלה וסימן הזיהוי
האמנותי של מרים ובעליו שלובה האות הלטינית M
- מרים. פסגת הכיפה מתרוממת לרום של 59.5 מ', מעל מערת הבשורה וקוטרה 17.80 מ'.
מחוץ לכנסייה נמצא חדר טבילה - בפטיסטריום ובו אגן טבילה מברונזה. חזית הכנסייה
פונה מערבה ובה חקוקות דמות מרים
בצד הדרומי הייתה אמורה להיות הכניסה המקורית כדי להיכנס
אל מול בית מרים אך חילוקי דעות עם המוסלמים מנעו זאת.
סביב הכניסה נראית שוב ושוב המלה הלטינית אווה - שלום,
הלקוחה מדברי המלאך "אווה מריה" - "שלום לך מרים".
מצפון לכנסיה ניתן לראות שרידים ארכיאולוגיים מתחת
לכנסייה. פונים צפונה ונכנסים לכנסיית יוסף הקדוש, הסמוכה.
כנסיית יוסף הקדוש
שוכנת במתחם בזיליקת הבשורה. לפי מסורת מימי הביניים,
היא הוקמה במקום בו שכנה הנגרייה של יוסף ולפי גרסה מאוחרת יותר ניצב גם ביתו
באתר. מסיבה זו היא מכונה גם כנסיית ההזנה שכן היא מסמלת את המקום בו ישו גדל
וניזון עד בגרותו.
מתחת לכנסייה התגלו שרידיהם של שלושה בורות מים,
פסיפסים, מערות ואסמים המתוארכים למאה ה-2 לפנה"ס ולמאה ה-1 לפנה"ס. אלה
נראים בקריפטה של הכנסייה, והמסורת מייחסת את אחת המערות למקום בו שכן בית המלאכה
של יוסף הקדוש. מעל שרידים אלה קמה כנסייה ביזנטית מהמאות ה-5 או ה-6. במאה ה-12
קמה כנסייה צלבנית באתר, אך היא נהרסה על ידי הממלוכים. הכנסיות הקדומות לא הוקדשו
ליוסף הקדוש, ונראה כי המסורת לפיה במקום זה שכן בית המלאכה שלו התפתחה בסוף ימי
הביניים. הפרנציסקנים רכשו את השטח ב-1754 והקימו בו קפלה. הכנסייה הנוכחית הוקמה
ב-1914 מעל השרידים הקדומים ושופצה ביוזמת ארכיבישוף הגליל ג'ורג' חכים בשנת 1956.
בקריפטה השתמרו שרידיה של הכנסייה הביזנטית שנבנתה בצורת
צלב. מהספינה המרכזית של הקריפטה מוליכות שבע מדרגות למפלס נמוך עוד יותר, שבו
התגלה אגן טבילה קדום מרוצף בפסיפס וככל הנראה שימש כמקווה יהודי.
הכנסייה הנוכחית הוקמה על גבי תוואי הצלבנית בסגנון
נאו-רומנסקי, וגם בה שלוש ספינות המסתיימות בשלושה אפסיסים.
מרים הייתה מאורסת ליוסף ובטרם התאחדו, נמצאה הרה לרוח
הקודש. יוסף הצדיק לא רצה להציג אותה לחרפה והחליט לשלח אותה בסתר. בעוד שהיה
מהרהר בזה התגלה אליו מלאך ה' בחלום וקבע שיקרא ישו.
כנסיית בית הכנסת
כנסיית בית הכנסת היא יוונית-קתולית השוכנת בשוק העירוני
בנצרת, במבנה אשר שימש כבית כנסת עתיק והיה בימי הביניים לכנסייה. לצידה הוקמה
ב-1887 כנסייה חדשה.
לפי מסורת נוצרית, במקום זה נהג ישו ללמוד ולהתפלל, ובו
הכריז בפני המתפללים כי הוא המשיח. בעקבות הכרזה זו הוציאו אותו המתפללים מהעיר
וביקשו לדחוף אותו מראש הר, אך הוא קפץ אל העמק, וההר נודע כהר הקפיצה.
מקורה של המסורת כי במקום זה התרחשה הדרשה הוא ככל הנראה
בתקופה הביזנטית, וסביר שהוא כלל לא היה קיים בתקופת ישו, שכן השוק שוכן מחוץ
לתחומי נצרת בתקופה הרומית. המבנה שימש כדיר עד לאמצע המאה ה-18 עת החל שיקומו
בידי הפרנציסקנים.
שתי הכנסיות נמצאות בחצר קטנה וצרה, שהגישה אליה היא דרך
שער באחד מרחובות השוק בעיר. הכנסייה העתיקה שוכנת בעומק של מטר וחצי מתחת למפלס
הרחוב וגרם מדרגות ובו שבע מדרגות יורד אליה.
כנסיית גבריאל
ידועה גם ככנסיית הבשורה היוונית-אורתודוקסית או כנסיית באר
מרים.
ניצבת סמוך למעיין אשר סיפק את צריכת המים של העיר
מראשית היישוב במקום, ואשר נקשר החל במאה ה-2 עם הבשורה למרים. לפי מסורת זו,
המקובלת בעיקר בכנסייה האורתודוקסית, התגלה גבריאל בעת ששאבה הבתולה מים מהמעיין.
בשל קדושת המקום, נבנתה בו כנסייה ביזנטית במאה ה-6,
וכנסייה קתולית-צלבנית בתחילת המאה ה-12, אשר אליה תועלו מי המעיין דרך מנהרה
קצרה. חרבה ע"י הממלוכים, המעיין היה המעיין בחזקת הפרנציסקנים במאה ה-17 שהקימו
מעליו מבנה קטן. במאה ה-18 התיר ד'אהר לקהילה היוונית-אורתודוקסית להקים את
הכנסייה.
המעיין נובע באפסיס, מאחורי מעקה עשוי פיתוחים מוזהבים
הניצב על במה מוגבהת. מימיו זורמים אל בריכה קטנה אליה נהוג להשליך מטבע ולהביע
משאלה.
הר תבור
שתי כנסיות: קתולית קטנה ופרנציסקנית של ברלוצ'י.
הכנסייה הפרנציסקנית דרך שרידי שער מן התקופה הצלבנית,
הנקרא באב אלהווא - שער הרוח. לפניו היה חפיר ועליו היה נטוי גשר מיטלטל.
מדרום לשער נראים שרידי החומה שהקים יב"מ הבנויה
אבני גויל ואבני גזית לסירוגין שנשתמרה כמעט לכל אורכה.
נקראת כנסיית ההשתנות: ישו לקח את כיפא, יעקב ויוחנן
אחיו. העלה אותם להר גבוה לבדם והשתנה לעיניהם. פניו זהרו כשמש ובגדיו הלבינו
כאור. לפתע נראו אליהם משה ואליהו כשהם מדברים איתו.
להשתנות נודעת משמעות חשובה במסורת הנוצרית, היא העניקה
לישו דרגה שווה למשה, נביא החוק ולאליהו, נביא האמונה. עמידתו ביניהם מסמלת את
היותו המקשר בין החוק לאמונה. לשלושת הנביאים התגלה אלוהים על ההר. משה בהר סיני,
אליהו בכרמל וישו בתבור. טקסי חג ההשתנות, יש אנשים אשר באים לפני החג ביום או
יומיים ומחכים לבואו באוהלים.
מצד שמאל נמצא גן מטופח ובו פסל של הפרנציסקנים המראה את
פרנציסקוס הקדוש מסייע לישוע לרדת מהצלב. מימין אכסניה המיועדת לצליינים.
פסל של האפיפיור יוחנן פאולוס ה-6 שביקר ב-1964.
הזסיליקה הוקמה ע"י ברלוצ'י, שדיוקנו נמצא על הקיר
מימין, לפני פתח הכנסייה.
הכנסייה מסמלת אור, תקווה ובשורה. בחזית הכנסייה שני
מגדלים מחוברים ע"י גמלון וביניהם הנרתקס. בתוך המגדלים נמצאים שרידי שתי
קפלות מן התקופה הביזנטית. משמאל קפלה לכבוד משה רבנו ומימין קפלה לכבוד אליהו
הנביא שנבנו כאוהלים או סוכות.
באפסיס המרכזי יש פסיפס המתאר את סיפור ההשתנות. ישו
בבגדי לבן, נישא מעל ענן, משמאלו אליהו ומתחתיו יעקב ויוחנן ומימינו משה ומתחתיו
פטרוס.
מתחת למבנה נמצאת הקריפטה שאליה יורדים ב-12 מדרגות ובה
נראים המזבח ויסודות הקירות של הכנסייה הביזנטית הקדומה. אחרי דלת הכניסה, בתוך
הריצפה המכוסה בפלסטיק שקוף, מראים הנזירים את הסלע עליו עמד ישו בעת ההשתנות.
בצפון מערב נמצא מרכז השטח המבוצר של הבנדיקטינים הצלבני.
לפני חזיתה נמצאים שרידי מנזר צלבני קטן. שרידים של יסודות אולם ההתכנסות של
הבנדיקטינים וסודות הרפקטוריום.
הכנסייה היוונית אורתודוכסית ע"ש אליהו הנביא,
בנויה אף היא על יסודות כנסייה מהתקופה הביזנטית וכנסייה צלבנית שנשאה אותו שם.
היא דומה בצורתה לכנסייה הצלבנית באבו גוש. היוונים הרחיבו את אולם התווך צפונה
ורק יסודות הסיטרא הדרומית הם צלבניים ועומדים באתרם. בכנסייה אוסף עתיקות קטן.
בסמוך לכנסייה הקתולית, מעט נמוך ממנה, נבנתה ב-1862
כנסייה אורתודוקסית צנועה יותר מכספי קהילה מרומניה. הכנסייה מוקדשת לאליהו והיא
הייתה מבנה הדת הראשון שנבנה על ידי נוצרים רומנים בארץ הקודש. לפי המסופר במעמד
ההשתנות, ביקש פטרוס להקים שלושה אוהלים או סוכות, ואלה מונצחים בחצר הכנסייה.
בצידה הצפון-מערבי של הכנסייה נמצאת מערה הקרויה על שם מלכי צדק מלך שלם. לפי
המסורת הנוצרית כאן הייתה הפגישה בין אברהם לבין מלך שלם, והמערה הייתה ידועה
לעולי רגל נוצרים בימי הביניים. עם התגברות העלייה לרגל של הרומנים הכנסייה פתוחה
לקהל בשעות קבועות.
הר תבור: כללי, וחשיבותו במסורות השונות
הר תבור הוא ההר הגבוה ביותר בחלקו הדרומי של הגליל
התחתון, מצפון לעמק יזרעאל. פסגתו נמצאת בגובה 562 מטר מעל פני הים והוא מתנשא
לגובה של כ-400 מטרים מעל סביבתו. הפסגה בולטת ונראית גם לצופים בה ממקומות
מרוחקים ברחבי הגליל והגולן. במבט מכפר תבור, ממזרח למערב, הפסגה נראית מחודדת
מאד. במבט מדרום לצפון, מכיוון עפולה, הפסגה נראית מעוגלת ומתונה.
להר היסטוריה עשירה וחשיבות במסורת היהודית, הנוצרית
והמוסלמית. שמו נזכר במקרא בגבול נחלותיהם של שלושה משבטי ישראל. על הר תבור התכנס
צבאו של ברק בן אבינועם למלחמה על סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור. מאוחר יותר,
בתקופת בית שני הייתה סביבת הר תבור מוקד לקרבות בין הרומאים ליהודים. לפי המסורת
היהודית, הר תבור הוא אחד ההרים שחפץ שעליו תינתן התורה ולעתיד לבוא, יצורפו ארבעה
הרים ובהם התבור, הר המוריה יועמד על ראשיהם ועליו יבנה בית המקדש השלישי. לפי
המסורת הנוצרית, ההר הוא האתר בו ארעה ההשתנות.
על מדרונות ההר שוכנים שלושה יישובים - דבורייה (בתחתית
המדרון המערבי), שבלי (בתחתית המדרון המזרחי) ואום אל-גנם (בקצה הדרום מזרחי).
בתקופת השופטים שימש התבור נקודת התכנסות ללוחמים משבטי
ישראל, בצאתם למלחמה על הקישון נגד יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא (שופטים ד'). על
פי הכתוב, הורתה דבורה הנביאה לברק בן אבינועם, בן שבט נפתלי, לכנס לוחמים מישראל
בהר תבור, ואף עלתה עמם אל ההר. ממרומי ההר הסתערו לוחמי ישראל בהנהגת ברק ודבורה
על הכנענים הערוכים בעמק, והביסו אותם במלחמה בנחל קישון.
באירוע נוסף בתקופה זו הרגו המדיינים אנשים מבני ישראל
בתבור. אירוע זה אינו מתואר בפירוט, אך נזכר ברמז בדברי גדעון בן יואש לזבח
ולצלמנע, מלכי מדין (שופטים ח', י"א-י"ט).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה