עמק איילון:
הצפוני מבין עמקי השפלה. בין
הרי ירושלים במזרח, גבעות השפלה מדרום והרי בנימין בצפון. העמק מתאפיין בקרקעות
פוריות ושימש ציר תנועה חשוב לירושלים לאורך כל הדורות והוא מתנקז לנחל איילון. שם
העמק נגזר משמה של העיר איילון הרשומה בנחלת שבט דן (לפני עלייתו צפונה). נזכר
במקרא ובמכתבי אל עמארנה. בעמק עברו 2 דרכים חשובות: ציר התנועה הראשי לירושלים
ודרך שירדה מהרי בית חורון (בין נחלת אפרים לבנימין) אל השפלה.
במהלך ההיסטוריה: יהושע כבשה ב-1300 בעזרת הנס: "שמש בגבעון דום
וירח בעמק איילון".
המכבים הצליחו לכבושו ובכך
לשלוט על פרשת הדרכים האסטרטגית. בתקופת הורדוס אמאוס הפכה לבירה מנהלית של עמק
איילון. לאחר מותו היה העמק תחת השפעת הקנאים שתקפו את הרומאים שבתגובה שרפו את
העיר והפכו את העמק איילון למחנה צבאי רומי של הלגיון החמישי. ב-70 לספירה עלה
מכאן וכבש את ירושלים.
במסורת הנוצרית: ישו קם לתחייה ביום השלישי לאחר צליבתו ופגש בשני
אנשים שהיו בדרך לביתם באמאוס ושוחחו על כך שלמרות אמונתם הנה ישו מת ככל האדם.
ואז התגלה לפניהם.
בתקופת מרד בר כוכבא: היה אזור יהודי חופשי, עד שהרומאים סגרו את כל
מבואות העמק ובודדו את אמאוס עד להריסתה.
ב-261 קיבלה מעמד של ניקופוליס: עיר הניצחון, ע"ש האלה ניקה. היו בה מעיינות
חמים ורבים באו אל מרחצאותיה.
רעידת האדמה החריבה אותה ואת
המעיינות החמים שלה ב-449.
ב-634 נהפך העמק למפקדתו הראשית
של הצבא המוסלמי.
מגפת הדבר ב-639 פרצה מכאן
ועד ללוד, שתי הערים נחרבו ורמלה הוקמה.
הצלבנים חיזקו אותה ובנו ב-1100
את מבצר אמאוס.
בשביל הממלוכים הייתה העיר
והעמק לאזור שולי.
משפחת אבו-גוש התיישבה באזור
ב-1516 והטילו מסים כבדים, ביניהם מס בתולות שהיה אחד מהגורמים לטבח בהם שרק אחד
מהם ניצל - מוחמד, שעבר למקום חדש על ההרים ליד החומוס.
שנתיים לאחר שהגדוד האוסטרלי
כבש את העמק, הנזירים הפרנציסקנים קיבלו את הבעלות על המקומות הקדושים וב-26' החלו
בבניית מנזר לטרון.
במלח"צ הצליחו לכבוש את
הנקודות האסטרטגיות החולשות על המעבר לירושלים אך לא את לטרון.
בסופה, ועד מלח"ש, היה
חלק גדול מהעמק שטח מפורז שכונה 'הפקר'.
גבעת התיתורה
תל ארכאולוגי וגבעה בגובה
כ-300 מטר מעל פני הים, הגבוהה ביותר באזור. שימשה תחנה חשובה ומוגנת בעת העלייה
לרגל לביהמ"ק. עד 1948 כפר ערבי בשם אל-בורג', היום בתחום העיר מודיעין
הנמצאת בקצה הצפוני של עמק איילון.
נמצאו כ-180 בורות מים
וממצאים ארכאולוגים המעידים על היותה כפר גדול ומרכזי כבר בימי קדם וסביבה כפרים
קטנים וחוות חקלאיות שהשתמשו בשירותיה.
פארק קנדה
משתרע על פני 7,000 דונם, על
שטח של שלושה כפרים ערביים שגורשו אחרי מלח"ש. הוקם ע"י קק"ל החל
משנת 1973 מתרומות קהילות בקנדה, משהתגלה כי הוקם על חורבות כפרים ערביים, הופסקו
התרומות, קק"ל התנצלה ושם הפארק הוסב לפארק איילון קנדה.
תל עקד: חורבה המתנוססת בראש גבעה תלולה ובה שרידי מצודה,
כנראה מן התקופה החשמונאית, ומחילת מסתור באורך 25 מטרים המסתיימת בבור מים. שיטת
חציבת המחילה מתאימה לסגנון המחילות המיוחסות לתקופת בר כוכבא. בצד השביל נותרו
מתקנים חקלאיים קדומים חצובים בסלע. שליטה על השטח והדרכים השולטות.
עמק המעיינות: משתרע לאורך קילומטר וחצי בערך. לאורכו נותרו
שרידים מעניינים ממערכת המים של העיר אמאוס-ניקופוליס. האמות ניבנו בתקופה הרומית
המאוחרת (המאות 4-3 לספירה). שתי אמות, בשני מפלסים שונים, ניבנו מחוליות אבן
שלאורכן נחצבה תעלה. האמה העליונה מתחילה מחורבת עקד. האמה התחתונה מתחילה במעיין
ניקבה תת-קרקעי. את מי המעיין הזה ניתן היה לנצל לאחר כריית פיר בעומק שלושה
מטרים, שהגיע עד לשכבת מי התהום. מסלול
ההליכה לאורך עמק המעיינות עטור בעצי בוסתן (תאנה, רימון וגפן) ובשרידים קדומים
כמו מתקני עיבוד חקלאיים וקברים עתיקים. במיוחד בולט "הקבר הרומי" -
אחוזת קבר משפחתית חצובה בסלע. המסלול מסתיים במעיין התמרים, שם הוכשר אגם עם
חניונים סביבו.
בית המרחץ הרומי: נמצא ליד כנסיית אמאוס, מעט מחוץ לתחומי הפארק,
בבית הקברות של הכפר עמואס. חלקים ניכרים מבית המרחץ, שבו היו ארבעה חדרים, נותרו
על תילם. אמה בנויה הובילה את מי המעיינות אל בית המרחץ, נראה כי זהו הדמוסיון
("דומסית"), המרחץ החם של אמאוס המתואר במקורות היהודיים.
הניצחון המכבי באמאוס: השלישי מתוך שמונה המתוארים בספרים, והמפורסם ביותר
של יהודה המכבי. (הראשון נגד אפולוניוס מושל שומרון, כנראה במעלה לבונה, והשני נגד
סירון בבית חורון). השליטים היוונים שלחו ליהודה כ-40 אלף חיילים רגליים ו-7,000
פרשים כדי לבער את נגע המרד ולנקום את מפלתו של סירון בבית חורון. כדי להימנע מעוד
התקפת פתע, חנו החיילים ליד אמאוס, העיר היוונית. יהודה ואנשיו התאספו במצפה (עיר
יהודית שנזכרת גם בהקשר לשמואל, כנראה לת-נצבה, 3 ק"מ דרומית לראמללה),
התארגנו והתפללו. יהודה ידע שאם ישאר במצפה היוונים יגיעו ויקיפו אותו. לכן הפיץ
את השמועה על מקום המצאו במצפה ודאג שתגיע גם למחנה היווני. אח"כ עזב עם אנשיו
והלך בלילה דרומה ומערבה עד שהגיע לנקודה שנקראת היום עין חילה, ליד שער הגיא, שם
חיכה עד השחר. בינתיים נודע למפקד היווני, גורגיאש, שיהודה במצפה. הוא אסף חמשת
אלפי חיילים ואלף פרשים ועלה דרך מעלה בית חורון למצפה ולא מצא שם את כוחות יהודה.
בבוקר התקיפו יהודה את אמאוס והמחנה היווני, שלא היה שמור כלל, והניסו את היוונים
עד לגזר (ליד כרמי יוסף של היום) שהייתה עיר המחוז היוונית. הם חזרו, לקחו את
הציוד הדרוש, ושרפו את המחנה. גורגיאש וחייליו החלו חוזרים במורד מעלה בית חורון,
הבחינו בעשן המיתמר מהמחנה שלהם ונסו על נפשם.
קברי המכבים
תושבי הכפר אל מידיא, המשמר
את שמו הקדום של המקום, הצביעו על אתר ליד כפרם שקראו לו: "קבור אל
יהוד". במקום שתי שורות של תשעה קברים גדולים חצובים בסלע גיר. הקברים בנויים
כפירים חצובים לעומק כמטר וחצי, שבתחתיתם שתי גומחות קבורה צידיות. כל גומחה משמשת
לאדם אחד, וייתכן שהקבר נבנה לקבורת בני זוג. מעל הקברים הונחו מכסי אבן גדולים
וכבדים שחלקם נראה בשטח. באזור התגלו מערות קבורה מתקופת בית שני ובהם גלוסקמאות -
ארונות קבורה קטנים שעל חלקם כתובות בעברית וביוונית.
בשנת 1909 ביקרו במקום מורי
ותלמידי גמנסיה 'הרצליה' מתל אביב, להדליק נר ראשון של חנוכה. מאז נקבע נוהג לבקר
במקום בחג החנוכה, ומשנת 1945 הונהג לערוך מרוץ לפיד של המכבי הצעיר ממודיעים
לירושלים לזכר המכבים.
רוב הארכיאולוגים תמימי דעים
שהאתר מהתקופה הביזנטית ולכן לא נקברו בו המכבים, ואף לא יהודים. הגורמים לזיהוי
השגוי הוא שמו הערבי של המקום "קובור אל יהוד" ושם הכפר שמעבר לוואדי,
אל מידיה המשמר לכאורה את השם מודיעין.
לפי ספר חשמונאים המלכים
החשמונאים נקברו במתחם קבורה מפואר אשר עוטר ב-7 פירמידות ובתבליטים שתיארו כלי
נשק ופיתוחי אוניות, להראות לכל יורדי הים. מ"קובור אל יהוד" ניתן לראות
את הים אך אין במקום שרידי פירמידות.
קבר השיח' ערבוואי, סמוך
למשל"ט 219, אומץ ע"י גופים יהודים דתיים, אשר זיהו בו את קבר מתתיהו
החשמונאי למרות שגם הוא נחפר וזוהה כביזנטי.
ב-96', בעת עבודות פיתוח של
כביש 443, נחשפה מערת קבורה מימי בית שני. בתוכה התגלו כוכים ו-22 גלוסקמאות ועל
חלקם נרשמו שמות ביוונית ובעברית. כתובת אחת הצליחו לפענח: "שמעון (בר)
אליעזר". חופר המערה חשב כי קרא על גלוסקמה אחרת את המילה "חשמנ"
ובעקבות זאת הציע כי כאן קבורים מלכי החשמונאים.
הצעה זו קיבלה תשומת לב
תקשורתית רבה, אך גם לביקורת מאנשי מקצוע.
בעיקר משום שהחשמונאים לא
נקברו בגלוסקמאות והקבר לא הולם את הפאר של קברי המכבים כמתואר במקורות
ההיסטוריים.
גם מידיה לא נחפר. נערכו
סקרים במאה ה-19 ולאחר מלח"ש ואכן אותרו שרידים מתקופות שונות, אך רק מעט מהם
מיוחס לימי החשמונאים.
במהלך עבודות פיתוח העיר
החדשה מודיעין נבדקה גבעה אליפטית בצפון מזרח העיר. בשיאה בולטת מצודה צלבנית (אל
בורג') וברחבי הגבעה אותרו שרידי מבנים, בורות, מתקנים חקלאיים ומערות מסתור.
בדרומה של העיר, לצד הכביש
מודיעין לטרון, מבנה ציבורי שכנראה היה בי"כ מימי החשמונאים וסביבו רחוב וכמה
בתים. שמו הערבי של המקום הוא אום אל עומדן (האמא של העמודים) שמרמז על מבנה גדול
וגם על שימור השם בסיקול אותיות.
גבעת חיתורה לא נחפרה מספיק,
ואום אל עומדן הוא יישוב קטן ואין בו אתר קבורה חשמונאי בסמוך.
לפי אחת הסברות, לא הייתה
בכלל עיר בשם הזה. בספר החשמונאים שמה נרשם תמיד כ"מודיעים". יתכן שהעיר
הייתה בעצם קיבוץ של כמה כפרים ששכנו בסמיכות. לפי הצעה זו השתרעה מודיעין העתיקה
באזור שבין מדיה, קובור אל יהוד, גבעות חיתורה ועד אום אל עומדאן ואופייה היה כפרי.
עם זאת, עדיין נותרה חידת מיקומו של מתחם קברי המכבים המפואר.
אום אל אומדן
מגודר ונעול, אך ניתן לראות את רצפת ובסיסי העמודים של בית הכנסת.
נחשפו שרידים השייכים ליישוב
מתקופת הבית השני שניתן לזהותו ככפר. הכפר כולל סמטה מרכזית רחבה, סמטאות צרות
הניצבות לה, מבני מגורים ומבני ציבור, בהם בית כנסת ומקווה טהרה. כמו כן, נתגלו
במקום חותם אבן ועליו כתובת בארמית, מטבעות מתקופות המרד הגדול ומטבעות בר כוכבא.
מיקומה של מודיעים כנקודת
ציון בתקופת בית שני ובמפת מידבא: מיקומה המדויק של מודיעים
הקדומה אינו ידוע לנו היום, אך בתלמוד הבבלי כתוב שהמרחק בין מודיעים וירושלים הוא
חמישה עשר מיל.
גם רבי עקיבא הגדיר דרך רחוקה (בה פטור אדם מירושלים
לקיים את מצוות קרבן פסח) כאדם הנמצא מן המודיעים וחוץ..
בתקופת בית המקדש השני שימשה
מודיעים כנקודת ציון, לצורך עניינים הלכתיים שונים.
מצויינת במפת מידבא וכתוב שקברי המכבים נראים.
מודיעים נחשבת בתוספתא כעיר
כהנים שבה נזהרו במיוחד בענייני טומאה וטהרה: מוכרי כלי חרס מוכרים וטהורים
מוגדרים בתוספתא כנמצאים "מן המודיעים ולפנים".
תל גזר
נמצא בנקודה אסטרטגית: סמוך לדרך הים וגבוה מסביבתו, בעל מקורות מים קרובים ואדמות פוריות. שלמה
קיבל את גזר כנדוניה מפרעה לאחר שהאחרון כבשה.
רוב השרידים הם מהתקופה
הכנענית התיכונה והמאוחרת, ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלו הייתה גזר עיר מרכזית
וחשובה, ששלטה על צומת דרכים אזורית.
מוזכרת במקורות היסטוריים
רבים, ביניהם מכתבי אל-עמארנה במצרים (סביבות שנת 1360 לפני הספירה), ספרי יהושע
ומלכים א', תבליט אשורי המתאר את מסעות תגלת פלאסר, וספר המקבים. העיר ירדה
מגדולתה בתקופה הרומית, עם עלייתה של עיר סמוכה - אמאוס (חמת), באזור מחלף לטרון.
התל נחפר לראשונה בידי החוקר
הבריטי מקאליסטר שמצא באתר, בין היתר, את לוח גזר - התעודה העברית הקדומה ביותר
שנמצאה עד היום (למעט בית זית) ומציינת את העבודות החקלאיות שנעשו לאורך השנה. שיטת
החפירה של מקאליסטר אשר הושפעה מהחוק העותומאני אשר קבע שיש לכסות את החפירות,
פגעה קשה באתר ובאפשרות לשחזר ולמצוא ממצאים חדשים, שיטת החפירה השאירה שטח מבותר.
חפירות נוספות בתל גזר בוצעו בשנים 1964-1973בראשות יגאל ידין.
ממצאים באתר:
לוח גזר: על לוח אבן גיר שנמצא ב-1908 ע"י מקליסטר. נלקח
ע"י התורכים למוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול. חרוטה בניב כנעני בתשע שורות
הנראית כלוח חקלאי. מתוארכת למאה העשירית לפנה"ס והיא הכתובת העברית העתיקה
ביותר שנמצאה (למעט תל זית). בטקסט אין הפרדה למילים, אבל מצוין קו המפריד בין יחידות.
כמו כן, כמנהג אותה תוקפה, לא מצויינות אותיות אהו"י הנהגות כתנועות.
סבורים כי הכתיב ירחו הוא
צורה כנענית קדומה המציינת מספר זוגי נסמך. כלומר, ירחו הוא שני ירחים. בנוסף,
מופיעה ההתחלה של שם "אבי(ה)-", ככל הנראה שמו של הסופר.
הלוח מלמד כי השנה בתקופה
העתיקה הייתה שנה חקלאית, שהתחילה בחודש תשרי ונגמרה בחודש אלול.
הכתובת נראית כתרגיל בכתיבה,
משום שאף אדם לא הזדקק לתזכורת כזאת באותה תקופה. חוקרים מסיקים מכך שבאותה תקופה
היה ככל הנראה ידע מסוים בכתיבה גם בקרב המון העם שבכפרים.
מפעל המים: נחצב בתקופה הכנענית התיכונה, וכולל פיר ובקרקעיתו
מנהרה משופעת היורדת לעומק 40 מ' מתחת לפני השטח - אל מפלס מי התהום. המפעל אפשר
לעיר נגישות למקור מים גם בעת מצור.
השער הכנעני: המחובר בחומה למגדל שמירה גדול. השער והמגדל השתלבו
בחומת העיר. השער בנוי לבני בוץ על יסודות אבן, והשתמר לגובה 7 מ'. שמאלה לשער
נמצאים שרידי מגדל שמירה ענק, שרוחבו 16 מ' ואורכו 20 מ' - מבנה הביצורים הגדול
מסוגו בארץ.
שער שלמה: השער הדרומי של גזר הישראלית. התנ"ך מספר כי
גזר נכבשה בידי מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה ולאחר מכן בנה שלמה את
גזר. השער דומה לשערים שנחשפו בחפירות חצור ומגידו, ונמצאו עליו עדויות לשריפה עזה
- ייתכן שיש לייחס אותה לכיבוש שישק מלך מצרים, ב-925.
הפסוק: "וזה דבר המס
אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית השם ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת חצר
ואת מגדו ואת גזר".
מקדש המצבות: מתחם פולחני הכולל עשר מצבות אבן בגדלים וצורות
שונות. ייתכן שהמקדש שימש לכריתת בריתות בין שבטים או בין ערי מדינה, וכן לחידוש
בריתות כאלה.
קבר שייח: המיוחס לשייח' מוחמד אל-ג'זארלי ונבנה ככל הנראה
לפני שנת 1600.
ב-1869 רכש יהודי מומר יהודי
אדמות מערביי הכפר אבו שושה שישב על תל גזר. באדמות האלו ביקש להקים חווה חקלאית
ליהודים שיסכימו להמיר דתם. הוא נרצח ע"י ערביי הסביבה והמבנים שבה ננטשו
ונהרסו. חלק מן האדמות נקנו ע"י אגודת המכבים הקדמונים, אגודה מלונדון שראו
בעיני רוחם ישוב יהודי ליד מודיעין הקדומה. הניסיונות ליישב את האזור עלו בתוהו
ורק בשנות ה-40 של המאה ה-20 עלתה קבוצת גזר. התל והכפר אבו שושה חלשו על הדרך אל
הקיבוץ. דרך הקיבוץ עלו שיירות לי-ם במלח"צ. הוא נכבש ע"י הלגיון הירדני
ו-28 מבחוריו נפלו בקרב, הפצועים נלקחו בשבי ובאותו יום צה"ל חזר וכבשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה