כפר חנניה היה כפר בקו הגבול בין הגליל העליון לתחתון. נודע
בתעשיית כלי החרס. שרידי תנור שבו שרפו את הבוץ והכינו את החרס. שרידים של בי"כ,
יסודות בניינים עתיקים, מערות קבורה וכוכים מתקופת התלמוד.
גוש הרי מירון בנוי מגיר קשה, יש בו ריבוי תופעות קרסטיות. שמורת
הטבע הגדולה בארץ, כמאה אלף דונם. גבולותיו: בדרום בקעת בית הכרם, במזרח נחל עמוד,
בצפון מרגלות הר מירון ובמערב בקעת פקיעין.
פקיעין
על מדרון רכס פקיעין,
למרגלותיו בקעת פקיעין שמהווה את הגבול בין גוש הרי מירון לגליל המערבי. מחקר של
בן צבי גילה רציפות ישובית של יהודים מהמאה ה-16.
בספר הזוהר כתוב שהמערה
הייתה בפקע באיזור מדבר לוד. הזיהוי כאן בגלל מערה עם שפע עצי חרוב ומעיין. התאים
לסיפור אך המסורת סותרת את העובדות.
רבי שמעון בר יוחאי הוא אחד
מחמשת הרבנים שהוסמכו ע"י רבי עקיבא. הרש"בי כתב את ספר הזוהר ולכן רוב
הטקסטים הם בארמית גלילית מהמאה ה-2 לספירה.במאה ה-14 ערך את ספר הזוהר רבי משה ד'
ליאון.
עץ תות ענק ע"י המעיין.
תעשיית משי ידועה כבר מהמאה ה-17. ידוע שהיו מטעי תות ענקיים בגליל. הכפר בנוי
סביב המעיין במעגלים: מסביב למעיין הכפר, מסביב לכפר שלחין (ניזון ממי המעיין),
מסביב לשלחין זיתים, מסביב לזיתים תבואות, מסביב לתבואות מרעה.
נבי סבלן
תצפית מאוד מיוחדת ממערב
לעבר גוש הר מירון, הרבה גאיות, הרים רכסים והכל ירוק.
גוש הר מירון בולט (הורסט)
מגוש הרי הגליל העליון המערבי, ומגוש הרי הגליל העליון המזרחי . נוצרו 2 רכסים
מקבילים, מדרום מזרח לצפון מערב. בין 2 הרכסים זורם נחל כזיב, ובהמשך הוא חוצה את
רכס פקיעין ועושה את דרכו מערבה. 2 הרכסים גבוהים יותר בדרום, גובהם יורד ככל שממשיכים
צפונה.
הרכס מסתיים בצפון לבנון.
הרכס המשני הנמוך הוא רכס פקיעין.
הדרוזים: 1017 בקהיר. שושלת פאטימית שיעית התגבשה במערב צפון
אפריקה וכבשה את מצרים ב-969. הבירה הוחלפה לקהיר. עלה לשלטון שיעי בן 12, אל
מנצור שביצע בסיוע שני אפוטרופוסים רפורמות אזרחיות רבות: הקים בית ועד לאומנים
כדי לייצר תרבות, קבע תקנות חיי דת, החרים רכוש בי"כ, מנזרים וכנסיות. אסר על
לא מוסלמים להעסיק מוסלמים. לקראת סוף חייו חזר בו מחלק מהתקנות שפגעו במיעוטים
דתיים. ב-1017 הגיעו 2 חכמי דת פרסיים למצרים ושכנעו את מנצור בדת חדשה. הפרסיים
הם חמזה בן-עלי ונשתקין אל-דרזי. אל מנצור קיבל כינוי חדש - אל חאכם באמר אללה
ונוסדה דת חדשה. הרחוב המצרי היה סוני,
מתון וסולידי ולא התאים לרעיון הדת החדשה שהיה מהפכני. ב-1021 החלו מהומות ואל
חאכם נעלם, יתכן ונרצח ע"י אחותו. נשתקין אל-דרזי לקח עדת מאמינים, ועבר איתם
להר הלבנון (אזור חצביה), בו מצא אוהדים לרעיון. הדרוזים של היום לא אוהבים את
נשתקין אל-דרזי, מבחינתם הוא נחשב לעסקן פוליטי, נביא שקר ושוטה.
ההטפה להצטרף לדת הדרוזית
נפסקה לאחר דור אחד, מ-1017 ועד 1043.
נבי סבלאן היה מפיץ דת במאה
ה-11. קבור בג'בל דרוז (בסוריה). כאן זו מערת הסתתרות בה התחבא מרודפיו.
אל חכים התגלה לאל. מבחינת
המוסלמים מחמד הוא האחרון שראה התגלות, ומכאן המוסלמים רדפו את הדרוזים.
ביה"כ בברעם
מהמאה ה-3. 3 פתחים בעלי
ריצוף אבן, סיתות גזית, אבני מזוזה גדולות. החזית פונה לדרום. גודלו מעיד שהייתה
כאן עיר.
ריצוף אבן, שורות עמודים
בצורת 'ח', עמודים בצורת לב בפינות. עמוד בצורת לב משפר את חוזק נשיאת הקומה
השנייה. הסיתות הפנימי כפי שאנו רואים הוא מאוד גס, הקירות הפנימיים היו כנראה
מטויחים. אבן הכרכוב, מימין לפתח הראשי, מסותתת בהתאם לשבירה. זוהי הוכחה נוספת
להיותו ספוליה. הורכב כאן רק במאה החמישית: היה איסור לבנות בתי כנסת חדשים החל
מהמאה הרביעית, אך היה ניתן להעתיק ממקום למקום.
בחזיתו סתיו בעל 6 עמודים
ובור מים. מעל הפתח המרכזי קשת פורקת לחץ. כל ביה"כ בגליל היו בני שתי קומות.
הקומה השנייה הייתה בד"כ 5-6 מטרים כמו הקומה הראשונה וגובה כל המבנה היה
בערך 14 מטרים.
פירוט לא הכרחי...
רקע כללי תצפית הר מירון:
הגליל העליון המרכזי מורכב
משני רכסים מקבילים שכיוונם מדרום מזרח לצפון מערב. האחד, רכס מירון והשני, רכס
פקיעין. ביניהם זורם נחל כזיב.
גוש הרי מירון הינו גוש
מורם, הורסט, המוקף שברים גיאולוגיים מכל עבריו. שבר בית הכרם מדרום, שבר פקיעין
ממערב ושבר מירון - סאסא ממזרח. שיעור ההתרוממות המקורי של הגוש היה כ- 1,000 מ'
מעל בקעת בית הכרם שמדרומו, אך תהליכי בליה וסחיפה בגג ההורסט ומילויה של בקעת בית
הכרם באדמות סחף צמצמו את הפרש הגובה לכדי 600 מ', שהוא עדיין הפרש גובה מרשים.
קיים ניגוד מורפולוגי בולט
בין הנוף המתון של ראשי ההרים שבגוש הגליל המרכזי - הר פקיעין, הר הלל, הר מירון,
הר חירם - לבין המדרונות התלולים כל כך היורדים מהם לעבר בקעת בית הכרם, עמק
פקיעין ועמק נחל עמוד. ואכן המראה הכללי של גוש מירון הוא כשל שולחן, או קובית ענק
שגגה מפולס ופאותיה תלולות וגבוהות.
נופי הקרסט של הגליל המרכזי
הם מהמפותחים והעשירים בארץ. מאות בולענים והוטות פזורים על רכס פקיעין, הר עפאים
והר בר יוחאי. ההוטה של ג'רמק היא העמוקה בישראל, כ-150 מ'.
מערכת הנחלים שהתפתחה מותנית
אף היא במערכת השבירה. נחל כזיב העילי, בקטע הנמשך מאזור בית ג'אן עד חורפיש,
מותווה לאורך קו העתק גיאולוגי המפריד בין רכס פקיעין להר מירון. הנחלים באזור
הינם קצרים תלולים ועמוקים. נחל רמה, נחל הארי, נחל מירון העילי ועוד.
פקיעין
כפר דרוזי למרגלות המפנה
הדרום מערבי של הר מירון, בצמוד לשבר פקיעין בו התפתחה בקעת פקיעין ובה מעיינות
וקרקע חקלאית בשפע. אלה היוו תשתית טובה להתפתחות היישוב החל מתקופות קדומות ועד
ימינו. רובו של הכפר בנוי על סלעי גיר קשה המרכיבים את גוש הרי מירון. בקו השבר
בולטים סלעים שעברו התמרה חלקית, עקב לחצים וחום ואכן בקרבת הכפר מצויה מחצבה בה
חוצבים אבן המכונה שיש פקיעין.
שרידים לישוב מהתקופה
הכלכוליתית.
יישוב חשוב ומרכזי בעיקר
בתקופה הרומית. לכאן ברחו רשב"י ובנו אלעזר מפני הרומאים והסתתרו במערה וחיבר
ספר הזוהר. כאן נמצא קברו של רבי יוסיי מפקיעין, אמורא ידוע שחי בגליל ועסק בקבלה
ומוזכר בזוהר כמחולל ניסים ומחייה מתים.
בסביבות הכפר נמצאו שרידים
ארכיאולוגיים המעידים על קיומו של ישוב יהודי בתקופה הרומית ביזנטית. ביה"כ היהודי
ניצב על שרידיו של עתיק, מטיפוס בתי הכנסת הגליליים דוגמת ברעם.
לאחר רעש האדמה שפקד את צפת
ב-1759, עבר חלק מהקהילה היהודית של צפת לפקיעין. ב-1883 סר לורנס אוליפנט תיאר את
מסכת הקשרים בין תושביו, שהיו בני עדות ודתות שונות.
מצבם של יהודי פקיעין הלך
והידרדר החל מראשית המאה ה-20. עת חיו בה כ-70 נפש ועד לתקופת מאורעות המרד הערבי שבה
נטשו. לאחר שוך המאורעות חזרו יהודים בודדים, בהם בני משפחת זינתי. נמצאת קבוצת
עצי אלון מצוי גדולים ועבותים בסמוך לכפר, נשמרו בזכות קברי הקדושים הטמונים תחתם:
רבי הושעיא איש טיריה ורבי יהושע בן חנניה.
בימי טרום המדינה הייתה
פקיעין סמל ותחנה הכרחית במסעות תנועות הנוער, כדי להדגיש את הקשר בין העם
למולדתו, שכן יהודים מעולם לא עזבו את פקיעין ותושביה היהודיים לא היו מאנשי
היישוב הישן שנסמכו על כספי החלוקה, אלא היו עובדי אדמה.
מערת רבי שמעון בר יוחאי
למד תורה 13 שנים מפי רבי
עקיבא, בישיבתו שבבני ברק. נמנה עם החוגים שהתנגדו לשלטון הרומאי לאחר מרד בר
כוכבא. בשל גזירות אדריאנוס ומות הקדושים של רבי עקיבא התחדדו דעותיו והוא הטיף
נגד השלמה עם השלטון הזר: "כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמם. שווקים -
להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמם, גשרים - ליטול מהן מכס".
עקב הלשנה נידון למיתה,
והתחבא עם אלעזר בנו 13 שנים במערה בפקיעין. לאחר שיצא ממחבואו, לא צורף לסנהדרין
שבאושא, ככל הנראה בשל הסיכון הפוליטי. הוא הלך במשלחת של חכמי ישראל לרומא,
ובהשתדלותו שם בוטל האיסור על השבת והמילה.
בתחילה היה רשב"י דוחה
מכל וכל מעשים שיש בהם חיצוניות בלבד בלא כוונת לשמה, ולכן ביטל לגמרי מעשיהם של
הרומאים. ואז גזרה המלכות שייהרג ונאלץ לברוח.
במערה קיים רשב"י את
שיטתו במילואה, פרש מעניני עוה"ז מכל וכל. במשך כל היום שעסק בתורה פשט את
בגדיו כדי שלא יבלו וכסה עצמו בחול, ורק בזמן התפילה לבש את בגדיו. פשיטת הבגדים
מסמלת התפשטות הגשמיות, ואף את גופו קבר באדמה, והיה כולו נשמה שעוסקת בתורה. ורק
בזמן התפילה שהיא "חיי שעה" לעומת התורה שהיא "חיי עולם", לבש
את בגדיו.
כנסיה יוונית אורתודוכסית: החל מהתקופה הביזנטית היה הגליל המערבי נוצרי והגליל
המזרחי יהודי.
ביה"כ: נבנה ב-1873 וניצב על שרידיו של בי"כ עתיק
מטיפוס בתי הכנסת הגליליים דוגמת ברעם ומירון. לאחר שנהרס, שוקם שוב ב-1956.
בקירותיו משובצות שתי אבנים ועליהן סמלים האופייניים לימי המשנה.
נבי סבלאן
הנביא זבולון בן יעקב אבינו.
המיוחד בנביא סבלאן הוא שכל העדות המתגוררות בגליל סביב המקום הקדוש מכבדות אותו
ונודרות לו נדרים להבראת חולים, הולדת בנים וכו'. הדרוזים באים למקום בכל ימות
השנה אך במיוחד פעם בשנה, ביום סבלאן אז עורכים חגיגה גדולה.
היה אחד ממפיצי הדת במאה
ה-11.
הדרוזים החלו לשבת בארץ
כנראה במאה ה-15 (יש טוענים שמיד עם היווסדה של הדת, ב-11).
לפי מסורת זו אימץ סבלאן חיי
צנע וסגפנות והקדיש את חייו לעבודת האל. הוא יצא ממצרים לחברון כדי לשכנע את עובדי
האלילים לקבל את דת האל היחיד אבל בגלל התנגדותם הוא נאלץ לברוח לגליל והתיישב
במערה על הר זבול, שם הקדיש את זמנו לימוד כתבי הקודש תוך שהוא חי חיי סגפנות.
החברונים עלו על עקבותיו אך בדרכם היה עליהם לחצות את נחל כזיב המקיף את ההר. אז
אירע נס - מי הנחל גאו וחסמו את דרכם. מאז נקרא חלק זה של נחל כזיב בשם "ואדי
חאביס" (נחל המחסום).
הדרוזים בנו על ההר מתחם
גדול. המצבה נמצאת בחדר קטן במרכז המבנה. במקום גם אולמות לקבלות פנים, בית תפילה
ובית ספר ללמודי דת (מדרסה). פעם בשנה, ב-10 בספטמבר, נערכת חגיגה גדולה בהשתתפות
אלפי דרוזים.
המסורת היהודית אינה מכירה
את נבי סבלאן והיא מראה את קברו של זבולון בעיר צידון בלבנון.
גן לאומי ברעם
על חורבו של כפר ערבי מרוני.
בתחומה של החורבה יש שרידים עתיקים הכוללים קברים, בי"כ, מערות חצובות בסלע
וכנסיה מרונית שמורה ופעילה.
תושבי ברעם עד מלחמת העצמאות
היו נוצרים מרונים ובתי כפרם המאוחר שולבו בבתיו של הכפר הקדום. הכפר פונה במלח"צ
תוך הבטחת השלטונות להחזיר את הפליטים מגוש חלב, לשם הופנו, אל הכפר לאחר שזירת
הקרבות תירגע. למרות כל ההבטחות, טרם הוחזרו התושבים.
היה כפר יהודי גדול, אך לא
נזכר במקורות חז"ל. נוסעים יהודיים מימי הביניים מספרים על הכפר החרב ועל
שרידים של שני בי"כ קדומים המצויים בו.
ביה"כ הגדול הוא מלבני.
חזיתו הנאה שנשתמרה כמעט בשלמותה, פונה דרומה, לעבר ירושלים, כדרך רוב הגליליים.
בחזית הבניין פורטיקו בן 8 עמודים (מבנה שער מקורה הנישא על עמודים, המוליך אל דלת
הכניסה או אל המבואה ופעמים רבות חורג מחזיתו של הבניין ונושא אופי של אכסדרה) - פרט
ארכיטקטוני יוצא דופן בין ביה"כ שבגליל. מעל לפתח המרכזי בנויה קשת פורקת לחץ.
אולם בו היו 3 טורים של
עמודים סדורים בצורת ח'. העמודים ניצבו על אדנים ונשאו עליהם את היציעים, שורה
נוספת של עמודים ואת התקרה.
בית הכנסת הקטן שנמצא כ-300
מ' צפונה נהרס לחלוטין במאה ה-20, אך כמה משרידיו מצויים בשטח ומעידים על קיומו.
תוכניתו ופרטיו הארכיטקטוניים היו כשל שאר בתי הכנסת בגליל. חזיתו פנתה דרומה ולפי
מקורות מימי הביניים אף היתה מעוטרת ונאה יותר מזו של ביהכ"נ הגדול.
לבי"כ זה היו רק 2 טורי
עמודים. הממצא החשוב והמעניין ביותר הוא משקוף הפתח המרכזי הדומה במידה רבה למשקוף
הפתח המרכזי של ביה"כ הגדול. בחלקו התחתון של המשקוף חקוקה כתובת עברית
המזכירה את יוצר המשקוף. כתובת ארמית דומה בחלקה נמצאה בביה"כ בעלמה.
פורק והועבר לכאן, רמז לכך
בסגנון ארכיטקטוני המתאים למאה ה-3 ומטמון מתחת לריצפה שאחרון המטבעות בוא מ-451.
וגם: חוסר פרופורציה בין חלקי החזית השונים וחוסר זהות בחלקים ובעמודים שונים.
דומה עד מאוד למקדש בקדש
הסמוכה ומעיד על השפעות אדריכליות על יהודי התקופה מצידם של הזרים שישבו בארץ
באותה העת.
חזיתו הייתה, כנראה, מקור
ההשראה לחזית תפארת ישראל שבעיר העתיקה בירושלים, בי"כ שנבנה ע"י ניסן
ב"ק שגדל בצפת והכיר אותו.
מערת פער
קרסטית שנוצרה בלבו של עמק
בלתי מנוקז, דולניה, היא דולינת סאסא, הכוללת גם את ברכת סאסא. העמק מוקף מכל עבריו
בהרים. מי הגשמים היורדים מההרים אל העמק מתנקזים אל טבורו, שם נפערה מערת פער, שאינה
אלא פתח ניקוז. המים מתכנסים אל פתח המערה ונבלעים במעמקיה. לעתים, לאחר גשמים
עזים, כמות המים הגדולה אינה מספיקה להיבלע והפתח נסתם בסחף, הגורם להצפת השטח
כולו עד כדי יצירת אגם שממנו מבצבצות צמרות העצים הצומחים סביב פתחה של המערה.
סביב פתח המערה נמצאים עצי
יער גדולי מימדים. אלון מצוי, אלון התולע, עוזרר אדום ועוזרר קוצני. סמוך לפתחה,
מצדה המערבי, מצויים צמחים נדירים: חמשן זוחל, שזהו גבול תפוצתו העולמי הדרומי,
חלמונית זעירה, כרכום צהבהב, כרכום נאה וסתוונית בכירה.
מערת פער נחשבת לקדושה בקרב
תושבי האזור הערבים ונקראת ע"ש קדוש מקומי שכנראה נקבר סמוך לפתחה. זו גם
הסיבה לכך ששמרו על העצים שסביבה מפני כריתה.
הר מירון
גבולותיו: בדרום - קו השבר
של בקעת בית כרם, שהוא גם גבול גיאוגרפי המפריד בין הגליל העליון לבין הגליל
התחתון; במזרח - נחל עמוד ורמת דלתון הבזלתית; במערב - קו שבר פקיעין ובקעת
פקיעין; ובצפון - עמק סאסא והר אדיר.
העתקים גיאולוגיים בגבולותיו
הם שגרמו להרמתו של הגוש ביחס לסביבתו. חלקים גדולים מההר בנויים סלעי גיר,
דולומיט חוואר וצור. בשוליים מצויים סלעי קירטון.
מגוון הסלעים שבהר מכתיב את
תצורות הנוף שהתפתחו כאן. ערוצים מבתרים את ההר ומדגישים את מבנהו ההררי. כמות
המשקעים הגבוהה שיורדת באזור (כ-900 מ"מ גשם בשנה) גורמת לעיצוב סלעי הגיר
ומפתחת נוף של טרשים, מערות קרסטיות, בורות קרסטיים ובולענים.
החורש הוא דוגמה אופיינית של
חברת אלון מצוי ואלה ארצישראלית, אך הוא עשיר גם בצמחים כמו ער אציל, חזרר החרש,
עזרר חד-גלעיני, ובעצים עמידים בפני קור כמו אלון התולע, אגס סורי ושזיף הדב.
האזור מתאפיין גם במינים ייחודיים כמו אדמונית החרש, כלך מירוני וערער ארזי.
שרידים ארכיאולוגיים המעידים
על פעילות רצופה של האדם, משחר ההיסטוריה ועד ימינו. בתקופת ההתנחלות ישבו כאן בני
שבט נפתלי, שלא הצליחו לרשת את הכנעני שישב בערים הגדולות ובשטחים הפוריים. הם
נאלצו להתיישב בראשי הפסגות, ובשל מיעוט המעיינות בהר עשו שימוש בבורות מים
חצובים. הכיבוש האשורי של תגלת פלאסר ב-732 לפנה"ס גרם להרס ההתיישבות
והמצודות.
בתקופה הרומית והביזנטית
התרחבה ושגשגה ההתיישבות בהר, בדומה לכל הארץ: נבנו מצודות, יישובים וחוות
חקלאיות. נמצאו שרידים של מתקנים חקלאיים, בעיקר בתי בד, בתי מלאכה וקברים חצובים
בסלע. בתקופה זו החלה לשגשג גם ההתיישבות היהודית בשולי הר מירון: במירון ובחרבת
שמע נמצאו בי"כ גדולים ומפוארים המעידים על אוכלוסייה גדולה ואמידה. הגבול
המערבי של הר מירון היווה כנראה גבול בין ההתיישבות היהודית לבין ההתיישבות
הנוצרית בגליל העליון. לאחר הכיבוש הערבי במאה
ה-7, הידלדל היישוב היהודי בהר, ורק בתקופה הממלוכית (מאות 14-13) הגיעו לכאן
תושבים דרוזים שהתיישבו במרומי ההר.
ב-1836 היה ניסיון של יהודים
להיאחז במרומי הר מירון. את ההתיישבות במקום החלו רבי ישראל ב"ק ובנו ניסן,
שקיבלו שטחים בג'רמק מאבראהים באשה, כובשה המצרי של הארץ, שבאותה עת ניהל כבר
מלחמת הישרדות בארץ. במקום הוקמה חווה חקלאית שגידלו בה צאן ועיבדו את אדמתה. לאחר
רעידת האדמה שפקדה את צפת שנה מאוחר יותר עלו רבי ישראל ב"ק וקבוצתו לג'רמק.
ב-1838 ביקר השר משה מונטיפיורי את יהודי ג'רמק, ושמע מהם על חזון ההתיישבות
היהודית בגליל. לרוע מזלם של רבי ישראל ב"ק ושאר המתיישבים, נמלט אבראהים
באשה עם שרידי צבאו מן הארץ ב-1840 והשלטון העות'מאני, בלחץ ערביי האזור, לא אהד
את רעיון ההתיישבות היהודית במקום. המתיישבים אולצו לעזוב את ההר ולעבור לירושלים.
אתר התיישבותם בחרבת ג'רמק נקרא היום חרבת ב"ק.
כבר בתקופת המנדט הבריטי
הכירו בחשיבותו של המקום ובצורך להגן עליו מפני כריתה ובנייה, והאזור הוכרז בידי
הנציב העליון כאזור שמור, שתקנות פקודת היערות מגינות עליו.
ב-1953, עוד לפני הקמתה של
רשות שמורות הטבע (שהוקמה ב-64'), הוכרז השטח כשמורת טבע. עם זאת, המצב שבו
מתקיימת פעילות חקלאית בתוך השמורה ובשוליה מצויים 12 יישובים - יוצר לחץ מתמיד על
השמורה ועל היכולת לשמר אותה.
גוש חלב ידועה בשל פעילותו של יוחנן מגוש חלב. המקור העיקרי
לתולדותיו של יוחנן בן לוי מגוש חלב הינו ספריו של יב"מ בו שיחק יוחנן תפקיד
חשוב בהגנת הגליל, ולאחר מכן בהגנת ירושלים ואשר היה לאויבו בנפש.
נָבִּיָה מֶרְעִי
אלוף משנה בצה"ל וסגן
מפקד אוגדת עזה בצה"ל, נהרג מירי פלסטיני ברצועת עזה בעימותים שהיו חלק
ממהומות מנהרת הכותל. בן 42 היה במותו. נקבר בחורפיש.
לזכרו הוקם על גבעת נזמית
מצפור של קק"ל הצופה אל רצועת עזה. בביתו הוקם חדר הנצחה לזכרו וממערב
לחורפיש הוקם על שמו גשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה