צפון מערב הנגב, עוטף עזה

מצפה רביבים
הובלת המים לנגב מאקוויפר שהתגלה ליד ניר עם. רכשו מאות ק"מ של צינורות בקוטר 6 אינטש ששמשו את מכבי האש של לונדון בזמן הבליץ של מלח"ע 2 ולאחריה נותרו ללא שימוש. זו הסיבה שניתן היה להקים את קו המים במהירות: באמצעות הצינורות האלה סופקו מים לכל הישובים, לבד רביבים. המים נשאבו מ-11 בארות אשר נקדחו בניר עם ונדחפו דרומה במשאבות.

מתחת לסככה של התחנה המטראולוגית הייתה תחנת הניסיונות של המצפה. יש כאן כמה מכשירי מדידה שונים, המאפשרים איסוף מידע על מזג האוויר; שינויי החום, הלחות, המשקעים, הרוחות וכו'.

לקראת החלטת כ"ט בנוב' ביקרה בקיבוץ ועדת אונסקו"פ. באותו זמן היה שיטפון ופריחת השדות הייתה מרהיבה. הנגב הוכלל בתוך מד"י בתוכנית החלוקה.

 

המערה והטירה: נחצבה בתקופה הנבטית-ביזנטית כמאגורה לאגירת מי נגר. שימשה כסליק ועמדה תת-קרקעית לקשריות ששמרו על הקשר עם הסביבה. חלק מן הדופן של הבור הגדול נהרס, אך חלקו הפנימי נותר שלם. אנשי קק"ל שהגיעו ב-36', בכדי לחרוש תלם מסביב לאדמה שנקנתה, גרו במערה. פתחה של המערה היה סגור ע"י דלתות מתכת שהתקינו הטורקים, בזמן נסיגתם במלחמת העולם ה-1. חריש התלם נקרא חריש פוליטי, סימן לבעלות על הקרקע. לפי חוקי הטורקים אדמה שנרכשה ולא נעשה בה שימוש, חוזרת כעבור 5 שנים לשלטונות (אדמה כזו נקראת  - ג'פטליק). חריש התלם היה איפה הכרחי. מחוץ למערה בתערוכה של הציוד החקלאי, מוצג טרקטור מתוצרת חברת קטרפילר, מדגם 2D, אשר הגיע בשנת 1935. בטרקטור שכמותו חרשו את התלם. רכישת הקרקע הזו עברה בשלום, התשלום היה הוגן ואז הורד לכאן הטרקטור וחרשו בו תלם לסימון גבולות השטח.

ראשוני רביבים גרו במערה בחודשים הראשונים לבואם. במערה לנו, אכלו ועבדו. המערה גדולה ומרווחת, מזג האוויר בה היה נוח ובעיקר היה בה מקום מסתור מסופות החול שהשתוללו באזור.

במלח"צ הכשירו את המערה לבי"ח שדה. למיגון המערה השתמשו בצינורות כקיר תמך והבלוקים, שנעשו במפעל קטן ברביבים, יצרו את שכבת המגן.

למרגלות הגבעה חונים שני מטוסים: דקוטה ששימש להעברת אנשים ואספקה ממרכז הארץ, ומטוס קל מדגם אוסטר (פרימוס) שהוחבא במקום ע"י ההגנה.

הטירה, אליה עברו המתיישבים הראשונים מהמערה, נבנתה בסוף 43': חצר גדולה וחדרים מקיפים אותה כחומה ובה חרכי ירי להגנה.

הצריף שניצב בסמוך לטירה הובא לכאן לצורך עבודותיו של המהנדס שבא ממשרד המים של הסוכנות כדי להקים את המפעל לניצול מי השיטפונות. בנייתו נמשכה כשנה, עד סוף 44', אך הוא נכשל וכיום ניזונה רביבים ממי המוביל הארצי.

 

עצי זית ממים מליחים: בשנות ה-70 של המאה ה-20 התגלה בסמוך לקיבוץ רביבים מאגר גדול של מים מליחים. המאגר אפשר נטיעת כרם זיתים, בעיקר מזן ברנע שפותח בארץ ואח"כ גם סורי. הוא הכרם הגדול בעולם מסוגו, כעשרת אלפים עצים הניזונים כולם ממים מליחים - בניגוד לשיטות המסורתיות של גידול עצי-זית. סביבת השורשים המלוחה גורמת לעץ לייצר יותר חומרים סוכריים כדי להשתמש במים ומליחות המים גורמת דווקא למתיקות גבוהה יותר של הפרי.

כיום משקים כך גם עגבניות שרי.

קודחי מים בנגב מתפללים למציאת מאגר מים מליחים ולא מים טובים, היות ומים אלה זולים בהרבה.

 

סיפור ההתיישבות בנגב

ב-1908 רכשו 6000 דונם באזור כפר ג'מאמה, בו רוחמה של היום.

ב-1912 הוקמה ברוחמה חווה חקלאית בה גידלו בהצלחה ירקות ושקדים. אולם במלח"ע 1, בעת נסיגת התורכים, הם בנו ביצורים באזור והשתלטו על החווה.

עם סיומה של מלח"ע 1, ב-1918, הניסיון השני לא הצליח: רוחמה הייתה מבודדת ומקימה נפטר. בפרעות תרפ"ט ננטשה. בשנות השלושים הוקמה שוב ע"י גרעין של השמו"צ מפולין כשהאדמות היו כבר בבעלות קק"ל.

וועדת פיל, ב-37', הציעה את החלוקה הראשונה כאשר ליהודים הוקצתה מדינה על ה-N ההתיישבותי. זה היה רמז למנהיגים להקים יישובים גם בנגב, לקראת הוועדות הבאות שאכן באו.

אבל ב-43', כאשר רצו להקים כאן ישוב, חוק הקרקעות הבריטי כבר היה קיים ואסר על הקמת ישובים בנגב.

יוסף וייץ, ראש מחלקת ההתיישבות, הגה רעיון גאוני: ביקש מהבריטים להקים נקודות לתצפית ומחקר שיעבדו עם מכון וולקני ויבדקו את טיב הקרקע לצורך איקלום צמחים. 3 'מצפים' הוקמו.

עד 43' היו מספר מצומצם של קיבוצים: אל הגנב (נגבה) שהוקם ב-39', דורות ב-41', גברעם וגת ב-42' וב-43' ארבעה קיבוצים: ניר עם, בארות יצחק, יד מרדכי וניצנים. וכן שלושת המצפות: גבולות ע"י השמו"צ, רביבים ע"י הנוער העובד והלומד ובית אשל ע"י תנועת המושבים.

ב-1944 הוקמה רוחמה. סוף מלח"ע 2, סה"כ 12 יישובים.

ב-46' שבו לתכנית החלוקה. וועדת מוריסון - גריידי קבעה שבנגב רוב ערבי ולכן חזרה ל-N ההתיישבותי.

מכאן מבצע 11 הנקודות בנגב, בלילה אחד, אוק' 46'. מספר היישובים הוכפל ל-23. הלילה היה מוצאי יו"כ מתוך ידיעה שלמחרת, יום ראשון, השומרים הבריטיים שתויים וביום חופש.

יוסף אבידן, המפקדה בניר-עם. מכל אחד מהיישובים הקיימים יצאו להקים חדשים: נבטים, חצרים, בארי, תקומה, כפר דרום, נירים, אורים, קדמה, גלאון ושובל.

אונסקו"פ בקיץ 47' הגיעה לנווה המדבר של רביבים. בעת ביקורה של הוועדה בניר-עם, הושיבו ליד כל חבר וועדה חבר משק שדובר את שפתו.

 

הגשר התלוי מעל הבשור ודרך הבשור

הוקם למטרות תיירות. מי תהום בערוץ הנחל: אקוויקלוד שנוצר מתלכיד של חלקי קרטון וצור מאד מהודק לוכד ועוצר כאן מי תהום גבוהים. כדי להתגבר על קושי האבן, הנחל יוצר עיקול שמאט את זרימת המים באפיק ויוצר מי תהום מעל הקונגלומרט. לאורך הנחל מקומות יישוב רבים מהתקופה הניאוליטית והילך. שרידי יישוב מרשימים מהתקופה הכלכוליתית.

דרך באורך של 18 ק"מ המסתיימת בפארק אשכול, ליד אופקים. מתאימה לטיולי אופניים ורכב פרטי.

נקודת תצפית לצפרים. כ-2 ק"מ לסיומה מגיעים אל תל שרוחן, שהיה מצודה צבאית מצרית חזקה, על דרך הים.

 

מצפה גבולות

הראשון מבין שלושת המצפים שהוקמו בנגב. ב-1946 הועברו לאזור אשדוד והקימו את קיבוץ חצור. מטרת הקמת המצפים הייתה: שמירה על הקרקע שנרכשה, לימוד הכרת תנאי הקרקע והאקלים לקראת פיתוח חקלאות והקמת ישובים בעתיד. יוסף וייץ היה אבי תוכנית המצפים וראה בניסיון הזה גם מבחן פוליטי ליחסם של הבריטים להתיישבות בנגב, על רקע חוק הקרקעות מ-1939 שהופיע בספר הלבן.

בשונה ממצפה רביבים ששם השתמשו בנחל רביבים, כאן הייתה בעיה רצינית של מחסור מים. בהתחלה נרכשו מים המכפר הבדואי הסמוך רואיבה. בנוסף חפרו באר בעומק 60 מטר שלא עזרה כי המים היו מליחים ברמה גבוהה מדי, ולכן ניסו לאגור מי גשמים. מצוקתם נפטרה רק כשהקימו את קו המים ב-47'.

 

צומת גבולות - האנדרטה לזכר ההרוגים הראשונים במלח"צ

האנדרטה עשויה מששה לוחות פלדה המחוברים ביניהם בכבל. מסמל את הפלמ"ח שהיה הסמל לרעות בין לוחמים. הראשונים שנפגעו במלחמה היו 6 נוסעי אוטובוס שהותקף ליד הכפר פג'ה בקרבת פ"ת.

הלוחמים הראשונים נפלו כאן. הם יצאו מגבולות ב-6.12, לסייר לאורך קו המים. הם פרקו את נשקם כשעברו ליד המשטרה באורים והותקפו ע"י ערביי הכפר שועוט. 6 נהרגו והשאר הספיקו לברוח ולהזעיק תגבורת. כשחולצו הגופות ראו שעברו התעללות קשה, ביניהן אישה. מפקד הכוח היה אסף שכנאי שנפל מאוחר יותר בקרב אחר וע"ש נקרא המבצע לשחרור הנגב.

 

פסיפס בית הכנסת במעון

יישוב בשם זה נזכר כאחד מיישובי הגבול בקו הביצורים הדרומי לימס פלשתינה.

בתקופה הביזנטית נקרא החבל כולו ע"ש מעון - מנואיס. זו הייתה עיירה גדולה, שרוב תושביה נוצרים. ביה"כ מעיד על יישוב יהודים בתקופת המשנה והתלמוד.

שוכן במרכזו של מכלול מבנים הכולל חצרות ובורות מים. חלק ממערכת איסוף המים ובורות המים, שכללו גם מקווה טהרה, שוחזר והוא מוצג מדרום לסככה. קירות ביה"כ נבנו מלבני טין שהונחו על יסודות מאבן.

נוסד במחצית השנייה של המאה החמישית או ראשית המאה השישית לספירה. על רצפת הפסיפס הישנה הונחה רצפה חדשה הנראית היום. מתארת גפן, בע"ח, עופות ויונקים. וכן סמלים יהודיים כשופר, לולב ותמר. משולבת גם כתובת הקדשה בארמית המברכת את הקהילה ומנציחה את שמות התורמים.

נעזב במאה השמינית, ככל הנראה כחלק מההידרדרות הכלכלית של הנגב, שאפיינה את התקופה הערבית.

התגלה ב-57' ולאחר שנמצאה תרומה שוקם ברוקפלר והוחזר לאתרו תחת סככה מגינה.

 

ביתרונות בארי ומפעל הגופרית

הבתרונות נוצרים כתוצאה מחדירת מים דרך הלס וסחיפת גבעות הכורכר. לעיתים התהליך הזה הוא תת קרקעי. שמורת בתרונות בארי משתרעת בבתרונות לס באגן נחל סחף. בבתרונות אלו שרדו החי והצומח הטבעיים שנעלמו מהמישורים הסמוכים עקב עיבוד אינטנסיבי. צומח השמורה כולל אלמנטים ים-תיכוניים, הסמוכים לגבול תפוצתם הדרומי, ומדבריים בגבול תפוצתם הצפוני. בעיקר: מרבדי פריחה של כלניות. לשמורה יש גם חשיבות גיאולוגית, הן בשימור נוף הבתרונות, והן בשימור מספר טיפוסי קרקע: לס, חול, סחף וחמרה מעורבת בלס.

 

באזור מפעל הגופרית של בארי חשים בריח החזק של הגופרית שגבעות הכורכר ספוגות בה. רואים את הלס מעל הכורכר. הגופרית התגלתה ע"י ווילמאס הבריטי מהבית שבנחל שלמה כשהבחין בצבע הצהוב שמתרומם עם נפילת הפגזים במלח"ע 1. בשטח רואים את התעלה אשר בה הונחה מסילה להובלת החומרים שנכרו מן המכרה הפתוח. המפעל פעל רק 20 שנה, בגלל פוטנציאל לא גבוה, והיה בבעלות משותפת בריטית-ערבית. הבעלים הערבי היה, לימים, ראש עיריית עזה.

הגופרית שימשה לתעשיית התחמושת, התרופות, חומרי דישון (גופרת הנחושת) וגפרורים.

הכבישים הישנים באזור הם כבישי בטון שנסללו ע"י הבריטים. הם פחות רגישים לשינויי טמפ' מאספלט.

 

יד אנז"ק

לזכר חללים מאוסטרליה וניו-זילנד שלחמו במסגרת הצבא הבריטי. אנז"ק = Australian & New Zealand Corps. דיביזיה רכובה על סוסים.

עזה לאורך כל ההיסטוריה הייתה הפתח לא"י. מוזכרת במסע סתי ה-1 (המסע הפרעוני הראשון המתועד לא"י שנערך ב-2350) כ-עיר שלל המושל וא"י - דרי החולות. גם ב-1917 הצבא הבריטי עלה ממצרים לאורך חוף סיני ותיכנן לכבוש אותה בדרכו לא"י כולה. הטורקים התחפרו מסביב לעזה וביצרו את האזור במסות עצומות של חי"ר.

פעמיים ניסו לכבוש את עזה ונכשלו. המפקד הוחלף והובא במקומו הגנרל אלנבי. דמות מפתח היא קצין המודיעין, רס"ן ריצ'ארד מיינרצהאגן שהצליח להעביר לתורכים מפות מפוברקות של תוכנית הכיבוש: במסווה של מכתב חילופי מכתבים עם אשתו (כולל בן שנולד לכאורה), אותם הכניס לתיק מסמכים אליו שבתוכו גם מפות של תוכנית דמה לכיבוש עזה. יצא לסיור בקרבת קווי ההגנה התורכים ולא גילה על כוונותיו לסמל שרכב לצידו. כשהתגלו ע"י הטורקים פצע את רגל סוסו ומרח את תיק המסמכים בדמו של הסוס. השליך את התיק ואת נשקו וברח. כשחזר מיינרצהאגן לבסיסו, הבריטים הוציאו פקודה בה הורו שמי שימצא את תיק המסמכים המסווג ישיב אותו מבלי לפתוח אותו. גם הוראה זו הובאה לידיעת התורכים.

כוח הפרשים הקלים הבריטי, בעוצמה של שתי חטיבות של חיילי אנז"ק, ערך מסע עיקוף מדרום ונע לב"ש דרך בארות ערוער, מקום בו יכלו להשקות את הסוסים. הם הגיעו לב"ש כעבור יום ותקפו אותה ממזרח, 11.10.1917.

המפקד הגרמני של ב"ש חשד שהכוח המתקרב אליו הוא העיקרי והטורקי הרגיע אותו בהסתמך על המידע המודיעיני המפוברק שזוהי רק הטעיה.

כוח העילית הבריטי, פרשי האנז"ק הקלים, היו מאומנים בהסתערות פרשים. מטרת הכוח המסתער הייתה לעבור במהירות את קו אש הארטילריה ולאחר מכן להסתער אל מול אש הנשק הקל ולכבוש את היעד.

הם תכננו להשתלט על בארות המים בב"ש לפני שהטורקים-גרמנים יספיקו לפוצץ אותם. הם הצליחו למצוא את מרביתם, ולאחר כיבוש ב"ש הדרך לעזה הייתה פשוטה יותר.

ביום ההתקפה על עזה הם השליכו לעבר הטורקים בדלי סיגריות רוויי חשיש והטורקים בעמדות, אשר כרגיל עטו על הבדלים, התמסטלו.

מיינרצהאגן הגיע לדרגת קולונל, גר בברלין. היה צפר חובב והגיע ארצה עוד כמה פעמים לפני 39'. משפחתו  הייתה דנית ממוצא גרמני והעניין הנאצי קסם לו. התיידד עם ריבנטרופ והיטלר ואף ביקר בבונקר. אבל בספר שכתב (אחרי המלחמה?) כתב בזכות מדינה יהודית ליהודים בשטח ממלכת דוד והצטער שלא חיסל את היטלר בביקורו ההוא. ב-48' כשהוא בן 70, היה על סיפונה של אוניה בריטית שהגיע לנמל חיפה על מנת לפנות חיילים בריטיים הביתה. כששמע יריות והבין שכיבוש חיפה מתחיל, ביקש רובה והצטרף ליהודים. כששב לאונייה קיבל נזיפה ממפקדו. הגיע לביקור במד"י כצפר וכאורח של החלה"ט. נפטר ביוני 67'.

האנדרטה לזכר חללי האנז"ק הוקמה ב-1967 בצורת האות A. בכל שנה ב-11 לנובמבר נערך בכל רחבי העולם וגם בארץ, בבתי הקברות של החללים הבריטיים, יום זיכרון לחללי מלח"ע 1. ביה"ק הגדול בארץ נמצא ברמלה.

 

בארות יצחק, אתר חץ שחור

אתר הנצחה לפעולות הצנחנים בין 53-56. נקרא על שם מבצע חץ שחור, בו נערכה, בין היתר, התקפה על משטרת עזה. באתר לוח זיכרון לכל אחת מן הפעולות, כולל תאריכים, פירוט הנסיבות, מפת הקרב, תוצאות הקרב, אבדותינו ואבדות האויב. השם היחידי המוזכר באתר הוא שמו של הלוחם סעדיה אלקיים (סופאפו), אשר היה אחד ממפקדי המשנה ונהרג בקרב ההתקפה על משטרת עזה. מפקד הפעולה בקרב זה היה אריק שרון ומפקדי כוחות המשנה היו סופאפו, ינוקא, מוטה גור ודני מט.

 

מצפה נביה מרעי

הוקם לזכרו של אל"מ יליד חורפיש, שנפל בספ' 96' במהומות מנהרת הכותל. בעל הדרגה הגבוהה ביותר שנפל באינתיפאדה.

שדה מטווחים בו מתאמנות יחידות שונות, המצפה משמש כמתקן תצפית והאזנה. נבנה בשנת 2000, לפני אינתיפאדת אל-אקצה. עץ הזית הועבר מחורפיש לבקשת המשפחה. ניטע כמנהג הדרוזים ביום בו נולד.