תילים מקראיים - אמיר ברודה

הנגב המקראי:

בקעת באר-שבע היא הגדולה ביותר בארץ (בקעת ערד בהמשכה היא חלק מבקעת באר שבע) שתיהן מנוקזות על ידי נחל באר שבע ומהוות את הנגב המקראי.

(הנגב שאנו רגילים לקרוא לו בשם זה - בין באר שבע לאילת- אינו הנגב המקראי).

מפריד  בין הארץ הנושבת מצפון לבין המדבר שמדרום. בצפון המתיישבים ובמדבר הנוודים.

גבעות לס מתונות.

 

בעיית המים:

כמות המשקעים 150-200 מ"מ בשנה (קו הבצורת הוא 200 מ"מ), אבל בתנודות קיצוניות מאוד: לכן בעונות מסוימות האזור פורח (בעיקר מזריעת הפלחה של הבדואים) אבל במרבית השנים הם הופכים האדמה פעם אחר פעם ולא זוכים בתבואה.

לנגב המקראי אופי אקלימי ערבתי המפריד בין האזור הים תיכוני של הארץ הנושבת (הרי חברון ודרום מישור החוף) לבין האזור המדברי של הר הנגב מדרום.

כדי להתקיים, תושבי המקום חייבים למצוא שיטות לתפיסת המים.

שני יתרונות יחסיים של האזור עומדים לרשותם: מי תהום נמוכים יחסית ומי שיטפונות.

 

מי תהום נמוכים:

בגלל סדק עמוק שנוצר עם נסיגת ים תטיס ומולא בסחף של קירטון - המים נאגרים ונלכדים על שכבת הקירטון, מתחת ללס. חפירה קצרה יחסית של באר תגיע אליהם.

גם כיום ב"ש ניזונה מבארות הקדוחות סביב העיר: נחל ב"ש מנקז את הרי יהודה מהצפון ואת כל הר הנגב מהדרום ופורץ אל הנגב המערבי דרך שני רכסים מצפון ומדרום במעין נקיק כשב"ש היא צוואר הבקבוק.

מכיוון שהרבה מים מתנקזים לנקודה אחת, מפלס מי התהום עולה ומספיק לחפור שני מטר מקרקעית הנחל כדי להגיע למי תהום טובים ובכמות גדולה.

 

שיטפונות:

בתנאי קרקע לס אין מים חיים (מעיינות, נחלים ונביעות) אלא רק מי שיטפונות.

מי שיודע לתפוס את המים באותם ימים מעטים בשנה בהם מתרחשים השיטפונות ומצליח לאגור אותם זוכה ביתרון גדול.

לימן = נמל ביוונית. תלוליות לס שהמים לא יכולים לחלחל בתוכם, עוברים על פניהם במהלך השיטפון ונלכדים במעין ערוגה מלאכותית.

כאשר השכילו האוכ' לפתור את בעיית המים באופן מלאכותי, כדוגמת מאגרי המים בתל ערד ותל ב"ש - הן התקיימו, כאשר לא - הייתה אוכ' נוודית.

מכאן גם ייחודיותם של התלים בנגב: התמונה הסטטיגרפית שונה מהתילים בארץ הנושבת. בעוד בתל חצור, בית שאן ואחרים ניתן למצוא שכבות מכל תקופות ההתיישבות של א"י, בנגב מוצאים תקופת התיישבות ולאחר מכן פער של מאות ואלפי שנים, שוב תקופה מיושבת ושוב העדר התיישבות לתקופה ארוכה נוספת.

השפעות נוספות: ביטחון ופוליטיקה.

דוגמא למצב פוליטי שמשפיע: הצורך של שלטון מרכזי ליישב אזורי שוליים כחיץ בין הארץ הנושבת לשוכני המדבר'.

לכן היו תקופות בהן האוכ' הצפוניות יכלו לרדת אל הנגב וליישבו ובתקופות אחרות אוכ' נוודיות עלו צפונה ואכלסו את הבקעה.

בניגוד לנוודים, אוכ' הקבע נדרשות ליצור חקלאות (ומבני קבע של שליט, ביורוקרטיה וכו') ולכן חייבות מקור מים קבוע.

פעם ראשונה אנו פוגשים את 'הנגב המקראי' בתקופת האבות (כביש חברון ב"ש מכונה: דרך האבות).

אברהם אבינו יצא מאור כשדים, מסופוטמיה, עלה בקשת הפורה וירד בהר הלבנון, עבר את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל ומהתיישב בבאר שבע.

אברהם אבינו בנה בתים, נטע עצים וחפר בארות.

על פי המקרא הוא הראשון שפתר את בעיית המים בבקעת באר שבע.

המלחמה בינו לבין רועי אבימלך מלך גרר הייתה, כמובן, על מקורות מים.

בארץ גרר (תל שרוחן ותל הרור) אין בעיית מים, אלא מעיינות בעיקר בסביבת עין הבשור.

 

גן לאומי- תל ערד

שני אתרים שונים, שמרחק 1500 שנה מפריד ביניהם.
'ערד הכנענית' - מהאלף השלישי לפנה"ס שיושבה במשך כ-500 שנים, העיר הקדומה ביותר בעולם שניתן לראות את שרידיה.

החלק העליון - 'תל המצודות', שייך לתקופה הישראלית (1200 לפנה"ס), וכלל מצודות שנבנו זו על גבי זו והוקפו בחומה. בחצר המצודה נחשף מקדש ישראלי המהווה מהדורה מוקטנת של מקדש שלמה, ובו מצבת אבן אדומה, חרסים נושאי כתובות ועוד.

 

הסיפור המקראי של ערד ובעיית הכרונולוגיה:

בחפירות בתל שבע ובב"ש מתגלות שלוש תקופות עיקריות:

א - בבסיס האתרים התקופה הכלקוליתית - הגדולה והמשמעותית מבין התקופות, פער גדול בשנים עד לתקופה הישראלית.

ב- התקופה הישראלית (ב"ש מימי ההתנחלות ועד חורבן בית ראשון ובתל שבע - סנחריב).

ג - התקופה הרומית והביזנטית.

האפשרות  היחידה שאפשר להקביל את תקופת המקרא היא לתקופה הכלקוליתית. הבעייתיות היא בכרונולוגיה: אם תקופת האבות הייתה מאוחרת ולא באלף הרביעי לפני הספירה - הרי קיים פער גדול מאד.  אך אם מנתחים את תקופת המקרא מבחינת מאפיינים של תקופת האבות ומשווים למאפייני התקופה הכלקוליתית, מוצאים הקבלות מדהימות - אך קיים פער כרונולוגי.

 

הדילמות שבין הכרונולוגיה לארכיאולוגיה

הבסיס לארכי' זוהי הטבלה הכרונולוגית המכילה זיהוי מוחלט של זמנים של כל תקופה ותקופה. אפשר לקבוע סדר יחסי מתוך החפירה עצמה אך זיהוי וודאי דורש עוגן ארכי'.

הפרטים הכרונולוגיים מבוססים על תרבות מצרים, שם יצאו מנקודת מוצא ששושלות המלכים וזמן שלטונם ידוע ומהכרונולוגיה המצרית השליכו לכל הכרונולוגיות האחרות כולל זו של א"י.

בספרות מקובל לתארך את הכניסה לארץ כנען ב-1200 לפנה"ס.

אין כל ממצא בתקופה זו לשרידים של בנ"י. כלומר: או שהסיפור מיתוס, או שמחפשים אותו בתקופה הלא נכונה.

לדעת גוברין, הכרונולוגיה המצרית שגויה, ואם כך הרי כל הכרונולוגיה של העולם העתיק שגויה.

לדעתו המחקר כמעט ואינו נוגע בבסיס העניין. עוסקים בכל מיני היבטים של המחקר הארכיאולוגי אך נמנעים מלגעת בנקודה הבעייתית עצמה. כל האוניברסיטאות בעולם מלמדים אך ורק על פי הכרונולוגיה המצרית.

המקרא מדייק בנתונים גיאוגרפיים כדוגמת הנגב (המקראי).

נקודת המוצא היא שלסיפור המקראי גרעין היסטורי ויש לבחון אותו על רקע המציאות הארכיאולוגית של האתרים בנגב.

 

התמונה החדה והקשה ביותר בין המראה והארכיאולוגיה נמצאת בתל ערד - מוזכרת בניסיונם הראשון של בני ישראל להיכנס לארץ כנען.

ערד נזכרת במדבר, שם ניתן להבין כי בנ"י עושים דרך קצרה יחסית במדבר סיני, משתקעים פרק זמן מסוים בקדש ברנע. משם שולחים מרגלים לתור את הארץ שעולים בדרך הגיונית ביותר מקדש ברנע לארץ הנושבת.

כאשר הם חוזרים, 10 מתוך 12 מספרים על הערים הבצורות, על החומות, על הנפילים ועל הענקים שבארץ והעם בוכה וממאן לעלות ולכבוש את הארץ.

אלוהים אומר שהעם אינו מוכן עדיין להיכנס לארצו, למרות זאת משה מוביל ניסיון שנכשל... - כל זאת על רקע קיום ערד (מלך חזק על עיר גדולה, תל חזק ובולט שעליה העיר הכנענית).

המקרא מתאר את חידוש המסע אחרי 40 שנה מערבות יריחו - כיוון לא הגיוני למי שבא ממצרים.

 

האתר מהתקופה הכנענית הקדומה (2200-3150 לפני סה"נ):

כנראה התקופה העירונית הראשונה בתולדות כנען (התקופה האורבנית) - מעבר מכפרים קטנים לערים גדולות, ערי ממלכה, אשר בכל עיר כזו יושב מלך השולט על מרחב גדול.

ערי מדינה נוספות: ירושלים כעיר יבוס, יריחו, גזר, חצור, מגידו.

מקובל לבחון עיר על פי 3 קריטריונים: גודל יחסי, תכנון עירוני ובניה ציבורית מפוארת (יחסית). בערד קיימים שלושה תנאים אלה - השתרעה על פני 100 דונם, הוקפה בחומה חזקה ששטחה 1,200 מטרים ובה מגדלים, שערים, ארמונות, מקדשים ומערכת מתוחכמת לאגירת מים.  

כל הסימנים האלה מצביעים על תכנון מוקפד של שלטון מרכזי וחזק.

 

בית ערדי:

בתי המגורים נבנו על פי תוכנית אחידה. לכל בית אולם רחב, אליו צורף חדר נוסף ששימש כמטבח או כמחסן. פתח הבית נקבע בקיר הרוחב של האולם.

הבתים בעלי חדר אחד גדול וחצר משק ונראים דומים מאד זה לזה - דבר המעיד על חברה שעדיין אינה מעמדית. ברחוב המרכזי, החוצה את העיר, נמצא מבנה גדול יותר שהוגדר ע"י החופרת (רות עמירן) כארמון - סביר שעיר כה גדולה נוהלה ואורגנה על ידי שליט שרישומו בשטח יהיה מבנה מפואר יותר מן האחרים.

 

מפעל המים

באר שנחפרה בתקופת ממלכת יהודה (1500 שנה לאחר חורבן ערד הקדומה) אך בימי העיר הכנענית היה כאן מאגר למי נגר שזרמו משולי הגבעות סביב ומלאו את השקע, בנקודה הנמוכה שבעיר.

העיר לא הוקמה על גבעה, כדרכם של מרבית הערים העתיקות, אלא על מעין קערה טופוגרפית שמרכזה הוא הנמוך ביותר ושוליה גבוהים כך שכל טיפת גשמים התנקזה לכוון הבור.

כמות המים שנאגרה כאן ודאי לא הייתה מספיקה לאנשים בימינו אך סיפקה כ-2 ליטר לאדם ליום - כמות סבירה לימי קדם (הנחת החוקרים היא שחיו בערד כ 2000 נפש).

בזמנו היו מים באקוויפר. כיום אין מים בבאר, כנראה בגלל שינויי אקלים: בתקופה הכלקוליתית והכנענית הקדומה היו תקופות מרובות משקעים ותקופות צחיחות בתדירות גבוהה מאוד. ככל הנראה בתקופת המשקעים העיר יושבה, ולאחר כמה שנות בצורת ננטשה.

במרכז האתר כיום נמצא אגן פולחני ליד המקדש הכנעני.
נמצאו רמזים לקשר כלכלי הדוק עם מצרים - הם הפיקו אספלט מים המלח שהיה חיוני למצרים לצרכי חניטה ועבדו בנחושת שהופקה במכרות בסיני.

מהכניסה רואים את הדרך למצרים.

מאז ננטשה בכלכוליתית, לא יושבה משך כ-1500 שנה. כנראה תקופת בצורת ארוכה שלא אפשרה אגירת מים בכמות מספקת.

 

ערד במקרא:

מוזכרת ערד בניסיון הראשון לכיבוש ארץ כנען מדרום:

"וייתן את הכנעני ויחרם אתם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה: (במדבר לג 40 (מכאן הביטוי: 'להכות עד חרמה'.

האם זוהי הערד הנזכרת בספר במדבר? קיימת בעיה כרונולוגית קשה בהנחה זו. מקובל לתארך את יציאת מצרים למחצית המאה ה-13 לפנה"ס, מעל אלף שנה אחרי נטישתה של ערד הקדומה. אולי העובדה שנראו במקום שרידים קדומים הולידה מסורת על ניסיון כיבוש שלא עלה יפה?

 

המצודה היהודאית (העיר העליונה...):

לאחר כיבוש כנען על-ידי בני ישראל נבנתה כאן מצודה שייצבה את הגבול בין הארץ המיושבת, הישראלית, לבין נוודי המדבר. המצודה נבנתה כנראה בתקופת שלמה המלך ושרדה עד חורבן בית ראשון.

 

המקדש:

השתמר בשלמותו ותואם את תיאור המקדשים מהמקרא:

עזרה חיצונית, מזבח עולה, קודש הקודשים, מזבחות קטורת ושתי מצבות אבן, וכל זאת בקנה מידה ממוזער כיאה לצרכיה של מצודה צבאית קטנה ומרוחקת, מהדורה מוקטנת של מקדש שלמה בירושלים.

בקודש הקודשים ניתן להבחין בהיכל רחב ואולם קטן בהמשכו (דביר).

על הבמה המרוצפת של הדביר התגלתה מצבת אבן בגובה מטר אחד, שהייתה צבועה באדום.

 

המקדש הוא אחד מהמקדשים הקטנים שהתקיימו ביהודה ובישראל בתקופת בית הראשון, וסימוכין לקיומם מצויים הן במקרא והן בשטח. עבודת הקורבנות שנערכה בהם הייתה בזיקה כזו או אחרת לפולחן המרכזי שגם הוא לא היה מגובש באופן מלא כנראה.

כנראה שלא כל השבטים הסכימו להימנע ממקדשים בנחלות שלהם. המקרא, שנכתב ברוח בית דוד, יוצא כנגדם ומתאר אותם כמי שעברו עבירות דתיות.

יש המייחסים איחוד הפולחן לחזקיהו, כהכנה למרד באשור במאה ה-8. הוא ביצר והרחיב את תחומיה ע"י בניית החומה הרחבה שכללה את הר-ציון. ייתכן שבמסגרת מאמצים אלה ביטל את הפולחן המבוזר כדי לגבש את העם ולרכז מאמץ צבאי במרכז דתי אחד.

 

מים:

הבאר העמוקה בחלק התחתון של העיר הקדומה שימשה, קרוב לוודאי, גם את יושבי העיר היהודאית. כך שכנראה סוחבי המים עלו עם הנאדות פחות או יותר בשביל הקיים עד היום.

סמוך לחומה המערבית בור מים החצוב בסלע הקירטוני ותעלה מקורה שהובילה את המים אל המאגר שבתוך המצודה.

   

מזבח הקרבנות בערד

חומה:

בנויה בדגם משונן כשיני משור (החומה שוחזרה למלוא גבהה) עד לשער המצודה. זוהי הכניסה אל מצודה ממלכתית, שהגנה על גבולה הדרומי של יהודה והייתה המרכז האדמיניסטרטיבי והצבאי של האזור, שראשיתה בראשית תקופת המלוכה וסופה בתקופה הרומית. המצודה נהרסה ונבנתה מחדש מספר פעמים והחופרים הבחינו בה בכ-9 שכבות חיים.

 

מקדש:

על כשליש משטחה של מצודה קטנה זו השתרע מקדש שהיה בשימוש כמעט לכל אורך קיומה.
המקדש מחולק לשלושה: חצר פתוחה ובה מזבח אבנים לא מסותתות (ממש לפי צו התורה בספר שמות), חדר מעבר שנראה כהיכל וחדר קטן - הדביר או קודש הקודשים שנמצאו בו מזבחות קטורת ושתי מצבות אבן, שהיו מונחות על צידן. אין ספק שהמקדש היה מקדש לאלוהי ישראל מאחר ונמצאו בו חרסים ועליהם שמות של משפחות כהונה מוכרות (משפחת פשחור הזכור מעימותיו עם הנביא ירמיהו) - זהו למעשה המקדש היחידי שאנו מכירים מתקופת המקרא.

מציאותו של מקדש שאינו נזכר במקרא מעורר שאלות לגבי הפולחן שהיה נהוג בממלכת יהודה -  למי או למה בדיוק היה מיועד.

המקדש לא נהרס במלחמה אלא נראה כי הוצא במכוון מכלל שימוש ( המצבות, למשל, הונחו על צידן) החוקרים חלוקים בדעתם בשאלת תאריך סופו - האם קשור ברפורמות של ריכוז הפולחן בי-ם בימי יאשיהו (מאה 7) או שחרב מאוחר יותר.

 

מכתבים:

באחד החדרים של חומת הסוגרים נמצא ארכיון מכתבים כתובים בדיו על גבי חרסים (אוסטקראות) שנכתבו אל מפקד המצודה - אלישיב בן אשיהו, בימיה האחרונים לפני כיבושה בידי האדומים כארבע שנים לפני חורבן בית ראשון (600 לפנה"ס).

במכתבים יש הוראות לספק מזון ( יין, לחם, בצק) לחיילים העוברים בערד.

מכתב נוסף מתאר את ימיה האחרונים של המצודה לפני הכיבוש האדומי ובו מזהירים את אנשי ערד מהצפוי.

 

במקרא:

אינו מזכיר את המצודה בערד - אם כי אנו יודעים על כמה ממלכי יהודה שבנו מבצרים במדבר: יהושפט, למשל, בנה ביהודה בירניות (מצודות) וערי מסכנות (מחסנים).

מצודות ממלכתיות במתכונת דומה התגלו במקומות נוספים בדרום הממלכה, למשל בקדש ברנע (הנמצאת כיום בסיני, מעבר לגבול מצרים).

בספר שופטים מסופר שבני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים עם בני יהודה "אשר בנגב ערד וילך וישב את העם".  זו מסורת מעניינת המייחסת לקינים, משפחת נוודים הקרובה למדיינים, שהיו כנראה חרשי מתכת והסתפחו אל עם ישראל, את ההתיישבות הראשונה בערד. מאחר ולמדיינים מסורת כהונה (יתרו חותן משה היה כהן) יש המייחסים את מקורו של מקדש ערד לקינים.

אזכור חוץ מקראיים: בכתובת של פרעה שישק מלך מצרים המפרט על קיר מקדש אמון את הערים שכבש (ב-925, מרחבעם), ביניהן מצודות בנגב, כולל ערד.
בעיר ערד של ימנו קיים מרכז מבקרים ובו תצוגה יפה של הממצאים מתל ערד.

במוזיאון ישראל בירושלים, באגף הארכיאולוגיה מוצגים כמה מן הממצאים החשובים שנמצאו בערד.

 

גן לאומי- תל באר שבע

הגן הלאומי מתרומם מעל למפגש נחל חברון עם נחל ב"ש. הזיהוי של התל הזה עם ב"ש הקדומה וחפירות משנות ה-70 אישרו זאת.

ב"ש הקדומה, עירם של האבות, מזוהה ע"י רוב החוקרים בתל שבע, גבולה הדרומי של הארץ הנושבת.

נמצאת בהצטלבות דרך הים שבאה ממישור החוף ודרך האבות שבאה מהרי יהודה.

הישוב באזור זה נובע מתנאי הסביבה הנוחים של בקעת באר שבע.

התגייסות ממלכתית ראשונה לבניית ישוב בעל אופי עירוני מנהלי מופיעה לראשונה במאה ה-10 (תקופת הברזל, תקופת המלוכה ועד לחורבן סנחריב (702 לפנה"ס). מתחת לשכבות הישראליות, אחרי פער ארוך בשנים - התקופה הכלקוליתית.

 

הקישור התנ"כי

ספר בראשית מספר על אברהם ועל יצחק שחפרו ב"ש ואף כרתו שם בריתות.

לאחר פרשת 'אישה אחות' שהתרחשה בגרר וגירוש הגר, הגיע אברהם לב"ש ונדרש ע"י אבימלך לכרות עמו ברית. במהלך הטקס הציב אברהם שבע כבשים לבדן כעדות על חפירת הבאר ו"על כן קרא למקום ההוא ב"ש כי שם נשבעו שניהם".

גם יצחק, לאחר שגורש מתחומה של גרר על ידי אבימלך ורב עם עבדיו על הבארות, הגיע לב"ש ובנה שם מזבח וכרה באר. סיפור הברית בינו לבין אבימלך מפורט יותר מאשר בימי אברהם. אבימלך הגיע לב"ש והציע ליצחק ברית שנחתם בטקס משתה ובשבועה, כנהוג. כשנמצאו מים בבאר החדשה נקרא המקום באר שבע על שם השבועה.

תעודות שנמצאו במארי שבצפון מזרח סוריה מבהירות את הנוהג הזה. מארי הייתה ממלכה חשובה ששלטה על דרכי הסחר הבינלאומי במזרח הקדום בראשית האלף השני לפנה"ס (היא נהרסה על ידי חמורבי מלך בבל ב 1750 לפנה"ס). התגלו שם הארכיונים המלכותיים ובין השאר מתועדת מערכת היחסים המורכבת שבין שני מרכיבי האוכלוסייה של מארי - יושבי הקבע העירוניים והנוודים שחיו בפריפריה המקיפה את העיר. שתי הקבוצות האלה חיו בתלות הדדית שעוגנה במערכת של בריתות שהיו נכרתות מידי שנה.

ייתכן שתיאור המריבות בין רועי אבימלך ורועי אברהם לא מתייחס לבאר הזו אלא לבאר סמוכה, שלא נמצאה.

 

תיאור האתר:

בתקופה זו שטח העיר היה מצומצם והעיר מנתה 75 בתים שנבנו בסגנון בית ארבעת המרחבים. על פי חישובי החוקרים חיו בעיר כ-300 איש, רובם היו בעלי תפקידים בתחומי המנהל, הצבא והכהונה. חשיבותה כעיר מחוז וכעיר גבול באה לידי ביטוי בריבוי האזכורים במקרא. לדוגמא: אברהם שהתהלך במעגלים מצומצמים "בין גרר לבאר שבע".

בתל נחשפו שני שליש משטח העיר של התקופה הישראלית הקדומה (מאה 10 לפני סה"נ), ועובדה זו הפכה את האתר למקום יחיד במינו ללימוד עקרונות התכנון העירוני בתקופת המקרא.

תפקידה של עיר בעת העתיקה היה בעיקר כמרכז מנהלי לגבית מסים, ששולמו ביבול וכמובן כמקום מוגן בעת מלחמה.

 

מזבח:

העתק שלו נמצא ברחבת הכניסה לאתר - קרניים מאבן.

התגלה בזמן החפירה באזור המחסנים: בין אבני הקירות של המחסן, הבנויים חלוקי אבן עגלגלים וגדולים, בצבצו אבנים מסותתות, מסוג שונה. כשהוציאו אבנים אלה הסתבר שיש בהן אבנים עם 'קרניים'. ההערכה היא שהיה מזבח שפורק ואבניו "נקברו" בקירות המחסן.

אהרוני, שחפר את התל, שלף את האבנים הללו וכמו פזל בנה מהם מזבח קורבנות עם ארבע קרנות. 

המקור נמצא במוזיאון ישראל.

 

לבני בוץ:

בחזית שיחזור של לבני בוץ: (קו שיחזור נמוך מאוד של אבנים רגילות).

את אבני הבוץ נהגו להניח ע"ג האבנים המקומיות, החזקות יותר, שהיוו מקור היציבות והחוזק, לבני בוץ מאדמת הלס הזמינה בשטח והאטומה למים ולכן זולה יותר. כל הקיר טוייח.

 

באר מחוץ לחומה:

נחפרה כנראה באלף השני לפנה"ס, בתקופה שקדמה להקמת העיר. עמקה מעל ל 40 מ', עד לשכבת מי התהום. זוהי אחת הבארות העמוקות ביותר בנגב.

מיקומה יכול להיות מוסבר בכך שנחפרה בטרם העיר, אולם יכול להיות לכך הסבר נוסף:

הקמת באר למען התושבים הנוודים. הבאר מדגימה את המפגש בין הנוודים למתיישבים: הנוודים הביאו מהמדבר סחורות (נחושת מהערבה ומסיני בצורת עופרות - בתל שבע יש טכנולוגיה לייצור כלים שונים) ורכשו בעיר דברים שלא יכלו להשיג במדבר. יתכן שלא רצו לאפשר להם להיכנס באופן חופשי פנימה, מבעד לחומות.

ניתן לראות בסמוך לכניסה לעיר תעלת ניקוז המכוסה באבנים גדולות של דרך סלולה. מטרתה של התעלה הזו לנקז את עודפי המים מהעיר למילוי חוזר בבאר שבחוץ.

 

תכנון עירוני:

אמנם זו עיר שדה קטנה אך מתוכננת להפליא: שער, רחבת כניסה, רחוב ההיקפי, בתי מגורים המשולבים בביצורים ואיזור מחסנים ומפעל המים.

סביר שתכנון כזה הוא תוצאה של יוזמה ממלכתית ולא התפתחות מקומית.

 

שער העיר:

לתל קיים שער פנימי ושער משני.

הכניסה לעיר מכוונת ויוצרת "מרחב הריגה" בעת התקפה. התוקפים נכנסים לשער הקדמי ואז תושבי העיר סוגרים את השער הראשי.

ניתן להבחין בשני מגדלים משני צדדיו של השער להגנת שער העיר - דלת עץ חסמה את השער (ניתן להבחין בשחזור של לבנים שיובשו בשמש, שחזור שהתפורר ופגע גם בלבנים הקדומות).

נכנסים דרך השער החיצון שחוצה אותו תעלת ניקוז המזרימה את מי הנגר אל תוך הבאר

ועוברים את השער הפנימי בו שרדו שרידי ספסלים עליהם ישבו בודאי זקני העיר או השופטים ובעתות מלחמה - חיל המשמר.

סביר שגם המסחר עם הנוודים שבאו מהמדבר התקיים כאן וריבוי מגדלי השמירה בסביבתם מחזק סברה זו.

הרחבה העירונית הקטנה הזו מכונה במקרא 'רחוב העיר' - בה התנהל המסחר וגם נפגשו תושבי המקום.

 

רחובות ובניינים:

בהמשך ושמאלה נכנסים לרחוב ההיקפי. בדרך עוברים בבית המושל - הבית הגדול בעיר ששרידי מדרגות מעידים שהיה בן 2 קומות - ו'בית המרתפים' שמעליו ניצב, אולי, המקדש המקומי שפורק.

 

בית ארבעת המרחבים:

בתי המגורים לתקופה הישראלית בכל הארץ ומכונים 'בתי 4 המרחבים'. 

תכנית הבתים דומה מאד ומעידה שבכל בית כזה הייתה חצר פנימית, חצר מקורה ולפחות שני חדרים סגורים. חלוקת המרחבים מעידה שבבית מעין זה התנהלו מלאכות הבית (טחינה, כתישה, אריגה, בישול..) וכן אוחסנו עודפי המזון בקנקנים.

בבית כזה יכלה להתגורר משפחה גדולה וכנראה שגם בהמות הבית שלה.

חומת סוגרים:

החדר האחורי של כל בית משולב בחומת העיר. בכך נחסך מקום, עדות נוספת לתכנון עירוני ממלכתי.
במרכז האתר מגדל ממנו ניתן לערוך תצפית גם עם הסביבה וגם לראות מגבוה את התוכנית המעניינת של העיר.

 

מחסנים:

מבנים מוארכים, המחולקים לשלושה אולמות ארוכים כל אחד.

נתגלו בהרבה אתרים בארץ ונהגו לראות בהם אורוות. בב"ש נמצאו במבנים אלה מספר רב של קנקני אגירה, המעידים שתפקידם היה אחסון גרעינים, שמן ויין (ובין קירותיו התגלו אותם אבנים עם 'קרניים' שהעתקם נמצא בכניסה לאתר).

כנראה שימש כעין בית מכס של האזור. הרי זוהי עיר מינהל שקיבלה אספקה מאזור ההר והמדבר, אספקה שחולקה לתושבי האזור וגבתה כפי הנראה מכסים מתושבי הסביבה.

המחסן בנוי משלושה מרחבים אורכיים, לאמצע נכנסו בעלי החיים והציוד אוחסן במרחבים הצדדיים.

 

מפעל מים בתוך שטח העיר:

באר נוספת - בשער העיר. עומקה 70 מטר, והיא העמוקה ביותר בנגב. עד היום מפעפעים בה מים.

בתוך העיר הוקם מפעל מים מתוחכם, המעיד על יכולת הנדסית גבוהה. מפעל המים כולל פיר ריבועי עצום החודר לעומק 15 מטרים באדמה. הפיר מוקף בקירות גדולים המדופנים בחלוקי אבן, והוא יורד אל מאגר גדול, שאסף אליו את מי השיטפונות שזרמו בנחל חברון.

הבאר הגדולה, ספגה כחצי מליון קוב מים.

זהו בור ענק בצורת קונוס, נחפר עד סלע קרטוני רך, בו יצרו חללים תת קרקעיים ענקיים אותם טייחו. הסלע אמנם אטום למים אך יש בו הרבה מאד סדקים ולכן יש לאטמו. המילוי נעשה על ידי תעלה שבחלקה נקבה תת קרקעית שקיבלה אספקת מים מנחל חברון מצפון.

את הנחל סכרו בנקודה מסוימת ובעת שיטפון הטו המים לתוך התעלה בנקבה תת קרקעית ששפכה אותם לתוך הבורות.

זוהי מערכת שנועדה לשעת חירום (בימים רגילים הייתה באר מחוץ לעיר שהגיעה למי התהום).

כאשר יורדים לתוך מפעל המים מבחינים בחללים קטנים ולא בחלל אחד גדול המטרה שלא תיווצר נקודה חלשה אחת שעלולה לגרום לגג לקרוס אל תוכה.

עבודת השחזור יצרה תמיכה בתקרה בחומרים חזקים למניעת קריסה.

הטיח הנראה הוא המקורי: ניכרים טביעות ידיים של הטייחים על הקירות.

את המים העלו לעיר בתוך נאדות עור בהליכה.

כיום, כאשר יוצאים מהנקבה ונמצאים מחוץ לעיר - רואים את החשיפה שלה, אולם בימי העיר היא הייתה מוסתרת ומכוסה. אוייב שהקיף את העיר מנחל חברון לא יכול היה לראות אותה. מבחוץ רואים קירות תמך לחלקלקה של העיר.