כיכר ספרא
חשיבות התקופה הצלבנית בא"י:
התקופה הצלבנית היא תקופה נדירה בא"י בה ירושלים
מהווה עיר בירה. זה קרה רק בחלק מימי הבית הראשון, חלק מימי הבית השני ובתקופת
ישראל המודרנית. בתקופה המוסלמית המאוחרת עד המאה ה-20 ירושלים לא הייתה בירה לא
של האיובים, לא של הממלוכים ולא של העות'מאניים.
בתקופה זו היה אופי מערבי מעורב עם אופי מזרחי והייתה
דומיננטיות תרבותית אירופאית שלא הייתה תחת אף שלטון שקדם כאן (מצרים, אשור, בבל,
רומא-תרבות מזרח לבנטינית) ובטח שלא תחת השלטון המוסלמי.
ירושלים לא השתנה מבחינה אורבאנית אך כן מבחינת
האוכלוסייה: יהודים ומוסלמים גורשו ונרצחו. בתהליך איטי החל גם שינוי אורבני:
מסגדים הפכו לכנסיות והעיר קיבלה אופי נוצרי. דוגמא בולטת לכך היא הר הבית: שם היה
ארמון המלך הצלבני עד 1118-1119, אז עבר לאזור שער יפו וההר לידי הטמפלרים. המבנים
לא שינו את צורתם אלא את שימושם: כיפת הסלע הפכה לטמפלום דומיני ומסגד אל-אקצא
לטמפלום סולומוניס, שמאוחר יותר שונה שמו לדומוס סולומוניס (ביתו של שלמה) כי הם לא
הרגישו טוב עם העובדה שנתנו לשני המקומות את התואר מקדש.
הקמרונות של אורוות שלמה הם לא מימי הורדוס אלא כנראה
מהמאה ה-7 (אומיים) או מהמאה ה-11 (פאטימים), אז המוסלמים ביצעו בניות באזור הר
הבית. רק קשת אחת שם היא מימי הורדוס - וזו בעצם מסורת ארוכת שנים של קמרונות תת
קרקעיים עוד מימי בית שני. עד היום ניתן לראות שם את השקתות לסוסים (אבל יש כתובת
בעברית מהמאה ה-7??).
ההוספיטלרים ישבו באזור המוריסטן (ליד כנסיית הקבר), משם
לא נשארו כמעט שרידי מבנים, הפטריארך הלטיני של ירושלים ישב ליד כנסיית הקבר והיה
לו את רובע הפטריארך. באותה תקופה הטבטונים עדיין לא קיבלו אישור מהאפיפיור להיות
מסדר (עד הממלכה השנייה, ב-1198), אך היו להם פה מוסדות ואילו המסדר הפרנציסקאני
הגיע לכאן רק במאה ה-13.
מסדר הלזריטים
מסדר של אבירים מצורעים. נוסד בראשית המאה ה-12 והורכב
מאבירים שהיו כמעט מנודים בשל הפחד והחשש להידבקות.
בא"י הם זכו לכבוד והיוו חלק מהכוח המגן של
הצלבנים. נקראו על שם לזרוס (פטרון המסדר), לא זה שישו החיה בבית עניה, אלא לזרוס
שמופיע במשל של ישו על העשיר והעני: בפתח בית העשיר ישב קבצן שגופו מלא פצעים
(בימי הביניים הדעה הרווחת הייתה שמדובר במצורע) ומת כשהעשיר אפילו לא הביט אליו
ועלה לגן עדן. כאשר העשיר נפטר יועד לגיהינום ובמשפט פגש את לזרוס שהביא לו מים.
הלזריטים, בגלל שהיו מצורעים, ישבו מצפון לעיר העתיקה,
בקרבת החומות. התגלו שרידים של מבנה גדול בסמיכות לכיכר ספרא ויש המשייכים אותו
למסדר הלזרטי (כפי שמופיע במפות הצלבניות).
הנכונות של הצלבנים לקבל עליהם מצורעים מעידה על חוסר
בכוח אדם לוחם.
בירושלים ישנם שני מוסדות עם קשר עקיף לצלבנים
ביה"ח הצרפתי סן לואי ופסיפסים באוגוסטה ויקטוריה.
ביה"ח: לואי ה-9, הגיע לכאן במסעות הצלב ה-7 וה-8
ולכן זכה לתואר קדוש. במאה ה-19 הוקם פה המתחם הצרפתי שנקרא על שמו. זו הנקודה
הראשונה בה התנהל מצור צלבני על ירושלים.
אוגוסטה ויקטוריה: נחנך ב-1910. הקרקע נרכשה ע"י
וילהלם ה-2 כבר ב-1898 בביקורו בארץ. כשנכנסים לאגוסטה, על תקרת הכנסייה, ישנה
סדרת פסיפסים של בולדווין ה-1, בולדווין ה-2 וגוטפריד - המלכים הצלבנים מהמאה
ה-12. וילהלם ראה עצמו ממשיך מסעות הצלב בדרכי שלום וחידש הפטרונות הנוצרית בארץ -
עדות לחשיבות התקופה הצלבנית בתודעה האירופית עד המאה ה-20.
הפינה הצפון-מערבית של חומות העיר
בחומה יש נדבך של אבנים גדולות ומסותתות שנראה קדום
יותר. כמו כן יש כאן שקע שאיננו טבעי - זוהי מחצבה, ששימשה כנראה בהמשך חלק ממערך
החומה שהגנה על ירושלים באחת התקופות.
הכיבוש
אין כל מקור צלבני שמתאר את ציר העלייה לי-ם. הר השמחה
נקרא כך משום שבתקופה הצלבנית ועוד לפניה, עולי רגל שהגיעו לירושלים דרך בית חורון
ראו מנבי סמואל לראשונה את ירושלים והם כנראה הדביקו לו את השם הזה. ככל הנראה אין
לזה כל קשר למסע הצלב ה-1, שכן ישנו הר שמחה גם ליד רומא וגם ליד סאן דייגו. מקובל
לומר שהצלבנים הגיעו ממעלה בית חורון. עם זאת יש לזכור שהם לא חשו בכל פחד כי
המוסלמים ברחו וכל הדרך במישור החוף הייתה פתוחה בפניהם, לכן ייתכן שעלו מכביש 1
למרות הקושי הטופוגרפי.
הגיעו ב-7 ביוני 1099 לשער דוד (שער יפו), אך בחרו לתקוף
באזור כיכר ספרא, אזור שטוח יחסית, על שפת החפיר, שכנראה קדם לתקופת הצלבנים (אומנם
לא ניתן לתארך חפירים, אך במקורות הצלבניים מתארים חפיר שמהווה עבורם מכשול. מכאן
שהיה לפניהם).
הצלבנים רצו לתקוף את העיר מהפינה הזו אך לא טרחו להכין
כלי מצור והאמינו שבע"ה.
המגדל שעומד כאן הוא כנראה בחלקו (שלושה רבעים) מהתקופה
הפאטימית אבל נקרא מגדל טנקרד:
כי הוא הוביל פה את המתקפה (ביחד עם גוטפריד ורימון מסן
ג'יל) כשבולדווין נמצא באדסה ובוהמון באנטיוכיה.
הצלבנים רצו לטפס על החומה בסולמות ונכשלו. לכן החליטו
להתייחס ברצינות למוסלמים הלוחמים בנחישות וקבעו נקודת פריצה חדשה לעיר: מזרחה
מכאן, באזור מוזיאון רוקפלר ושער הפרחים (באותה העת ככל הנראה היה שם גם כן שער
מוסלמי).
כדי לפרוץ את חומות העיר, הצלבנים הזדקקו למכונות מצור,
והמוסלמים שידעו זאת, דאגו לכרות את כל העצים שסביב העיר, כדי שלא להשאיר לצלבנים
חומרי גלם לבניית מכונות כאלו. אי לכך, הצלבנים נאלצו לשלוח כוח ליפו כדי להביא
עצים מצי גמדי של סירות שהיה להם שם. הם בנו מגדלי מצור על גלגלים ואילי ניגוח אבל
ללא הועיל: סביב החומות היה חפיר, והם הכריזו על פרס כספי למי שיוביל סלים למילוא
החפיר. הצליחו למלא רצועה אחת, התקרבו לחומה והתגברו גם על אש שנורתה אליהם בחיצי
המוסלמים.
ריימון מסן ז'יל לחם ללא הצלחה בדרום העיר, וכשהמוסלמים
נטשו את גזרתו ורצו לעזור לחבריהם מול מגדל טנקרד פרץ ראשון.
טנקרד לא עסק בביזה אלא הלך ישירות עם חייליו לכיוון הר
הבית בעקבות שמועות שרצו באירופה על אוצרות גדולים שם. מצא 200 לוחמים מוסלמים שהתחננו
לחייהם מגג מסגד אל אקצא. הבטיח שתמורת כניעתם יאפשר להם ללכת, אבל הוא לא.
ריימונד עמד במילתו ושחרר את הנצורים במצודת דוד.
לחומות ירושלים יש היסטוריה ארוכת שנים אך זו שניצבה אל
מול הכוחות הצלבניים היא כנראה חומה ששוקמה במאה ה-11, בימי השלטון הפאטימי, לאחר
שהחומה הקודמת ככל הנראה נפגעה ברעידת האדמה של 1033, אז גם התמוטטו מסגד אל אקצא
ובית כנסת המערה שהיה ליד הכותל (שער וורן מזוהה עם בית כנסת המערה). הבסיס לחומה
פה בצפון הוא עוד מימי אליה קפיטולינה של המאות ה-3-4 (כשהלגיון ה-10 עובר
לאיילה), שבחלק מהמקומות זה על בסיס החומה השלישית עפ"י מניינו של יוספוס.
לבסוף, לאחר כיבוש העיר, גוטפריד קיבל את התואר: מגן הקבר
הקדוש, וזאת על אך שהוא היה המנהיג הפחות בולט והפחות מוביל מבין השאר.
רואים בשטח: מתחת לחומה נדבך בולט החוצה שהפנים שלו הוא
דבש. זוהי תוספת מערבית של מגדל שהוצמד לחומה הקדומה יותר מהתקופה האיובית. יש
המעריכים גובהה ביותר מ-6 מ'. זהו אולי שריד המגדל הפאטימי המכונה
"טנקרד".
מגדל דוד (מחוץ לשער יפו)
החשיבות לשמירה על המעמד הביאה את המלך הצלבני (בולדוין
הראשון) להחליט לצאת מהר הבית והוא בנה כאן את ארמונו, ליד שריד של מגדל מימי בית
שני - אחד ממגדלי הורדוס. למגדל הצלבנים קראו כמו הביזנטיים: מגדל דוד (כנראה
שהבנייה הסתיימה רק בימיו של בולדוין השני).
במגדל ישנם שרידים משלהי תקופת בית ראשון, אך לדוד אין
כל זיקה למקום וזו רק מסורת שהתפתחה והועברה עם השנים.
המלך הצלבני הבין ששער יפו הוא שער משני ושער שכם הוא
חשוב יותר, עם חלפנים ודוכנים. לכן החליט לשדרג את יפו.
ההנחה היא שהוא אילץ את עולי הרגל להיכנס מכאן. ייתכן
שע"י פטור ממיסים בשער זה, פטור ממכס לסוחרים וכו'. אט אט אנשים התרגלו
להיכנס מכאן. בצורה זו, המלך שלט בצורה טובה יותר על העוברים והשבים בעיר.
ככל הנראה מגדל דוד לא הוסב למצודה במאה ה-12 אלא שרק ב-1160,
בימיו של אמלריך, הוספו למגדל חומה וביצורים ומאז המקום הפכך להיות אחד מנקודות
המפתח בביצורי העיר ירושלים.
בתוך החצר של מגדל דוד יש שרידים לחומה הרחבה מימי בית
ראשון. בימי הורדוס נבנו כאן שלושה מגדלים, קרוב לארמונות הורדוס, אך אין עדות
למצודה שהייתה במקום, לא היסטורית ולא ארכיאולוגית. בתקופה הביזנטית התיישבו כאן
נזירים ואחרי כן, בתקופה הערבית הקדומה, שימש כמגדל עוז גדול של חיילי משמר. מצודה
של ממש, בסגנון אירופאי, מופיעה כאן רק בתקופה הצלבנית והיא נשארה עד למאה ה-20,
שכן גם בתקופה העות'מאנית ישב כאן חיל מצב טורקי עם תותחים.
ב-1898, לקראת ביקורו של הקיסר וילהלם ה-2, החפיר נסתם,
נסללת דרך, הקיר נהרס ויצרו כניסה חדשה אל תוך העיר העתיקה.
שני הקברים הם של משפחה מוסלמית שגרה באזור. האגדות על
האדריכלים של סולימן המפואר אינן נכונות שכן המהנדסים מוכרים להיסטוריונים ואף אחד
מהם לא נרצח.
כנסיית הקבר
המקורית נחנכה בתקופה הביזנטית, ב-335 לספירה, ע"י
הלנה, והיה זה מבנה על ציר מזרח-מערב, כשהמוקד היה במערב - הרוטונדה, והכניסה
למבנה הייתה ממזרח - מהקארדו. המבקרים היו נכנסים למסדרון רוחבי, עולים במדרגות
לאטריום חיצוני ומשם היו נכנסים לבזיליקה (לא היה נרטקס) שנקראה מרטיריון (=מקום
העדות). משם הם היו יוצאים לאטריום - חצר קטורה נוספת ולאחריה לרוטונדה (=מבנה
עגול), ולאנסטזיס= מקום התחייה.
האפסיס של הכנסייה המקורית פנה למערב, לעבר הקבר הקדוש,
שזהו דבר לא רגיל אך גם לא נדיר.
ב-1009 התרחש החורבן הקשה יותר של המקום, ע"י השליט
הפאטימי אל חאכם באמר אללה, שציווה להחריב אותה כליל.
היא שוקמה ב-1048 ע"י מונומכוס, קיסר ביזנטיון. נראים
שרידי הקשתות מימי השיפוץ של מונומכוס - בסיסי העמודים שעל המדרגות. גם בתוך
הכנסייה, בקפלת מציאת הצלב, ישנן כותרות עמודים בצורת סל מימיו. בשיפוצו של
מונומכוס האוריינטציה של המקום השתנה והכניסה אל הכנסייה הועברה ממזרח אל הדרום.
הצלבנים שיפצו אותה (ייתכן שמחדש הכל, ייתכן שרק עדכונים
למונומכוס).
כמו כן, בשיפוץ הצלבני נעשה שינוי מרשים בעיצוב חזות
הכנסייה: זוהי בנייה צלבנית אך אין פה דבר צלבני אופייני אחד אלא שזו ארכיטקטורה
אקלקטית: הצלבנים לקחו קצת מכל דבר ויצרו מערך חדש של זהות שונה.
כנסיית סנטה מריאה לטינה
כנסייה צלבנית של האיטלקים.
עפ"י המקורות היו שתי כנסיות ליד כנסיית הקבר: סנטה
מריאה לטינה וסנטה מריאה מיורה (הגדולה). האזור של כנסיית מיורה באזור בו נמצא
היום מסגד עומר.
חזות הכנסייה שרדה עד המאה ה-19, אז הגיעו לכאן הגרמנים
האוונגלים (פרוטסטנטים לותרנים) וחנכו פה ב-1898 את כנסיית הגואל הלותרנית.
מעל לחלק החדש נמצא החלק המקורי של הכנסייה הצלבנית:
רצועה מעוטרת מקורית עם 12 רגיסטרים המציינים עבודות אופייניות לחודשי השנה השונים
בהן עוסק האדם. אומנות זו מוכרת מהמאות ה-12-14, הן בארכיטקטורה והן בכתבי היד. הקשת
אומנם נפגעה אך ניתן לזהות בה אותיות לועזיות המציינות בכל רגיסטר את חודשי השנה.
חלקים נוספים מהמבנה הצלבני המקורי נמצאים בתוך כנסיית
הגואל הלותרנית.
כנסיית הגואל הלותרנית
נחנכה ב-1898 וזו בעצם הכנסייה אליה הגיע וילהלם ה-2.
בעקבות הגעתו לארץ הגרמנים קונים גם שטחים באזור שער שכם (אכסניית/ כנסיית פאולוס
הקדוש), הדורמיציון והאוגוסטה.
משלב את שרידי הממצאים הקדומים השייכים ככל הנראה למנזר
וכנסיית סנטה מריאה לטינה ולכן חלק מהאומנות והקשתות שכאן הן מהמאה ה-12.
לחצר בדוגמא זו, עם קשתות מסביב, קוראים קלויסטר, ומבנה
זה אופייני ומוכר גם בצרפת, אנגליה ועוד, כארכיטקטורה נוצרית מוכרת של מנזרים
(דומה לאטריום - בית חצר).
עפ"י המקורות הצלבניים במקום בו נמצא השוק היה בית
החולים ההוספיטלרי, שהיה מבנה ענקי המתאים לאלפיים חולים עם אלף מיטות.
בית החולים ההוספיטלרי היה קיים עוד לפני התקופה
הצלבנית, נבנה כנראה במאה ה-11 ע"י סוחרים מאמלפי באיטליה, שהיו ביחסים טובים
עם הפאטימים, והוא המשיך להתקיים גם בתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית.
מריסטן פירושו בית חולים בשפה הפרסית, והשם הועבר לטורקית
ולערבית אך בשיבוש קל - מוריסטן, ומכאן מגיע השם לכל האזור הזה: אזור השוק וכנסיית
יוחנן הקדוש שמדרום לכנסיית הקבר (הפטריארך שלט באזור כנסיית הקבר).
שרידים צלבניים ברובע היהודי
הקארדו בתחילתו לא הגיע אל אזור הרובע אלא עצר באזור
כנסיית הקבר. הקארדו שנמצא ברובע היהודי הוא מהתקופה הביזנטית (מאה 6), המשכו של
הקארדו הראשון. קארדו זה מכונה העליון או המערבי, שכן ישנו גם קארדו בצד המזרחי של
העיר, שמכונה התחתון המתחבר לשער האשפות.
בתקופה הצלבנית הקארדו הרחב (22.5 מ') נוצל בצורה יעילה:
הוא חולק בקטעים שונים לשלושה רחובות ששימשו כשלושה שווקים מקבילים.
כל החנויות כאן הן בתוואי ומתכונת השוק הצלבני. נשארו
קשתות צלבניות שתומכות את החנויות החדשות. יש פה שורה של פתחי חנויות אליהן הוביל
גרם מדרגות במאה ה-12.
צפונה יותר מגיעים לשלושה שווקים נוספים של קצבים, בשמים
וצורפים, שהם המשך של החלוקה לשלוש שיש פה באותו כיוון: צפון דרום.
המתחם הטבטוני ליד מרכז וואהל
בחפירות שנערכו כאן אחרי 1967, כדי להכשיר מעבר מכאן אל
הכותל, נמצאו שרידים לכנסייה ולמתחם דתי מהתקופה הצלבנית.
כנסייה צלבנית ששטחה ניתן לישיבת אש התורה ע"י
החברה לשיקום הרובע היהודי. מאחורי הדלת ישנה רצפה, שם בעצם הייתה הכנסייה הצלבנית
שכיוונה היה למזרח.
הכנסייה היא מהמאה ה-12. השרידים שנשארו ממנה הם חלון
גדול וקיר צלבני, ומהצד השני שלה הייתה אכסניה שעדין קיימת, שהיום משמשת כחצר
יהודית.
ביציאה מהכנסייה מגיעים למפלס שמעל לקשת ומתחתיה היה
אולם גדול שהשתמר בצורה טובה: שתי קומות שצמודות מדרום לכנסייה.
שער האשפות
שרידי הקארדו הביזנטי שמכונה גם המזרחי או התחתון. גם
קארדו זה מתחיל באזור שער שכם ומתפצל לשני רחובות: הרומי והביזנטי. זהו החלק
הביזנטי ואילו מול הכותל יש שרידים של הקארדו הרומי.
המזרחי היה הקארדו הראשי בתקופה הרומית, הוא היה רחב
יותר ב-3-4 מ' מהקארדו המערבי ואליו הוביל שער מיוחד. בתקופה הביזנטית הקארדו
התחתון-המזרחי הפך למשני ואילו העליון הפך להיות הקארדו הראשי, בעיקר בגלל התקדשות
העיר לנצרות ובניית כנסיית הקבר, כנסיית הניאה וכנסיית אגיה ציון, שהקארדו המערבי
מחבר ביניהן.
משער שכם יוצאים שני הקארדינס, התחתון והעליון, אך
מבחינת זווית השער, הקארדו התחתון הוא ראשי יותר: הוא יוצא ממרכז הכיכר החצי עגולה
של שער שכם, ואילו הקארדו העליון יוצא מזווית צדדית יותר. במפת מדבא ניתן לראות כי
האמן זייף והטה את המציאות, בכך שמירכז את הקארדו העליון כדי לתת חשיבות לכנסיית
הקבר ולאתרים הנוצריים האחרים בעיר.
התחתון שימש לכל אורך התקופות, גם את העבאסים, גם את
הממלוכים וגם את העות'מאניים, שבנו בתוואי שלו רחוב.
יש שער שנפרץ מחדש בחומה (הוא היה פה בחומה קדומה יותר
אך נסתם ונפתח מחדש). שער זה הוא מימי הביניים ונמצא מעל למפלס הביזנטי. עפ"י
החפירות מתארכים אותו לתקופה האיובית, לאל מלכ אל מועט'ם עיסא, שבנה את חומות
ירושלים ב-1212 והרס אותן כעבור 7 שנים, מחשש שהצלבנים המתקרבים לעיר במסע הצלב
החמישי, ינצלו לטובתם את החומות ויתבצרו בעיר.
יהודים לא ישבו בעיר בתקופה הצלבנית. עפ"י תיאוריו
של הנוסע בנימין מטודלה היו כ-200 יהודים שישבו ליד מגדל דוד ועסקו בטקסטיל.
כנסיית המשיח
זוהי הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה בא"י והיא נחנכה
ב-1849.
הפרוטסטנטים קוראים את התנ"ך בדרך כלל בצורה
מילולית, כלשונו, ולכן הכנסיות הפרוטסטנטיות פונות למזרח כדוגמת המשכן המתואר
בתנ"ך.
בכנסייה זו אין איקונות, עבור הפרוטסטנטים זוהי עבודה
זרה. המבנה כאן הוא פשוט וכל חומרי הבנייה כאן הם מקומיים מלבד הגג, שהוא מעץ אלון
ואורן שהובאו מבריטניה. על התקרה ישנו מעין סמל המזכיר את דגל בריטניה.
הספר הראשון שיצא לאור היה התנ"ך, דבר שהביא לכך
שהיה בידי כולם ולא רק בידי הכומר. הפרוטסטנטים שקראו בספר הבינו שהחזרה השנייה של
ישו תהיה בי-ם אבל בשלושה תנאים:
היהודים צריכים לחזור בתשובה, לבנות את בית המקדש והבשורה צריכה להגיע
לאומות.
על כן הם החלו לעודד את היהודים שבארצותיהם לעלות ארצה.
כך קמה לה תנועה מיסיונרית פרוטסטנטית, שהקימה את ה"אגודה הלונדונית לקידום
המשיחיות בין היהודים", לא במטרה להפוך יהודים לנוצרים, אלא מתוך אהבה ותמיכה
ביהדות, תוך בניית בתי חולים, בתי ספר ומתן ביטחון לקהילות היהודיות בארץ.
הפרוטסטנטים הגיעו לא"י ב-1922, בימי השלטון
העות'מאני, וביקשו לבנות לעצמם כנסייה אך המוסלמים סרבו. המיסיונרים הפרוטסטנטים
ביקשו גם קפלה בכנסיית הקבר וכמובן שגם פה הם נתקלו בסירוב.
באותה התקופה התקיימה מלחמה בין הטורקים למצרים. המצרים
ניסו לשחד את האימפריות המערביות שלא יתערבו במלחמה ואחת הבקשות של הנהגת בריטניה
הייתה קבלת האזור הזה לצורך בניית קונסוליה. אחרי הבריטים הוקמה כאן גם קונסוליה
צרפתית, אוסטרית, רוסית וגרמנית וכך נכנסה ירושלים לסצנה הפוליטית של העולם.
הקבוצה הפרוטסטנטית המיסיונרית שהגיע לכאן נזקקה לבישוף
ונבחר יהודי בשם מיכה שלמה אלכסנדר, שנולד בפולין, הוסמך כרב באוסטריה והפך לרבי
של קהילה באנגליה. בהמשך האמין בישו, הוכשר ככומר בדבלין, והפך למורה בקיימברידג'
לעברית תנ"כית. ב-1842 הגיע לכאן והנהיג את הקהילה.
הקהילה הפרוטסטנטית כאמור סייעה ליהודים בא"י
ע"י בניית בי"ס לבנות יהודיות ומוסדות עזר נוספים וכמו כן גם עזרה
לקהילה הערבית במקום. כתגובה לכך הכנסייה הקתולית ניסתה גם היא לעזור לקהילות
המקומיות בעיר ובנתה עבורן בית חולים וכך הלאה. כשהמיסיון הגיע לא"י גם רוטשילד
ומונטיפיורי הזרימו כסף לא"י (מחשש שהיהודים ישמעו את הבשורה בבית החולים או
במוסדות הנוצרים השונים) וכך בשנים אלו ירושלים התפתחה לאין שיעור.
זהו הבניין המודרני הראשון בירושלים. מתחת למתחם ישנם
שרידים לתעלה מימי הורדוס המובילה להר הבית.
העיצוב הוא ניאו-גותי: החלונות גבוהים וצרים, וכך גם
התקרה והקשתות.
שולחן מזבח שנבנה ע"י קונרד שיק, עבור המיסה של
האנגליקנים, ועליו יש כיתוב בשלוש שפות, עברית, לטינית ויוונית.
אין צלבים, כי הצלב שימש לאורך ההיסטוריה כסמל
לאנטישמיות ולשנאה של יהודים. רק בימי השלטון הירדני הושם פה צלב כדי למנוע מהירדנים
להרוס את המקום - הם חשדו שהוא משמש כבי"כ. עם הכיבוש הישראלי, הצלב הוסר
והושם במחסן.
בכנסייה זו משתמשים שלוש קהילות שונות: בשישי בערב דוברי
ערבית, בשבת היהודים המשיחיים בעברית ובימי ראשון בעיקר תיירים, באנגלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה