חצבאני
אחד משלושת מקורותיו
העיקריים של נהר הירדן והארוך שבהם, מתחיל את מסעו כ-35 ק"מ צפונית לחצביה.
אורכו 65 ק"מ והוא מנקז את מורדותיו הצפון מערביים של החרמון בשטח של 640
קמ"ר.
הנחל מוליך בממוצע 135 מליון
מ"ק בשנה ובשנים גשומות במיוחד יכול הנחל להוליך 300 מליון מ"ק.
מעיינותיו העיקריים הם עינות חצביה במעלה הנחל, שכיום נתפסים ברובם לצורכי שתייה
והשקיה של תושבי לבנון ועינות הוואזני.
היום עיקר המים מגיעים ממרגלות
הכפר ר'גאר.
בישראל החצבני מכניס בנוסף
למים מיני צמחים - הדולב שהוא בלקני-טורקי נכנס לגליל העליון עד נחל כזיב ולא
ממשיך דרומה.
לאחרונה הופעלה תוכנית שאיבה
של הלבנונים בעינות הוואזני שאמורה לגרוע ממי הנחל כ-1000 קוב/שעה. תוכנית זו
משמעותה כליה על נוף המים של שמורת נחל שניר ופגיעה רצינית במאזן המים של ישראל.
בעקבות תיווך אמריקאי הוסכם שהשאיבה תהיה לצורכי שתייה בלבד ובתקווה שכמויות אלו
לא יפגעו בשמורה ובכנרת.
בריכת השכשוך הם המקום היחיד המותר להיכנס למים.
דג על הדן (וחקלאים נוספים)
לוקחים מים מהדן באופן פרטי ולא מאושר לחקלאות וגידולי דגים ומחזירים את המים
המזוהמים לדן. בגלל שהישובים קיימים לפני קום המדינה יש מן אישור לקחת את המים.
בריכות גידול דגים: פורלים
מגדלים במים זורמים וקרים כי הם צריכים הרבה חמצן. לפי התקנים של משרד הבריאות
בגלל שהמים זורמים הם לא מספיק מזוהמים כדי לא להחזיר לדן.
חצבני
בבריכה רואים דולבים וערבות,
הטבעיים והלא מבויתים כמו התותים. רואים סגול שנקרא שונית והקנה: הפתוח והשני עב
קנה, גבוהה כי מחפש אור ועם חלקים עליונים סגורים.
חצר תל חי
הסיורים פה מודרכים ע"י
מדריך מקומי ואורכם כשעה עד שעה ורבע.
ישנם סיורים בעברית
ובאנגלית, יש סרטון אור-קולי ב-7 שפות והמקום נגיש גם לנכים. ניתן לעשות הדרכה של
מורי דרך ולא של מדריך מהאתר. מדריך מהאתר יהיה צמוד למורה הדרך כדי להפעיל את
המייצגים
רקע
ב-1893 נרכשו ע"י
רוטשילד האדמות אום תולה וטלחה.
ב-1896 הקים את מטולה בכוונה
להפיק לקחים מהטעויות של ההתיישבויות הראשונות.
לכן הציב תנאים: מצב בריאותי
טוב, מצב משפחתי נשוי (או רווק מבטיח תוך שנה עם יהודייה מהארץ תוך שנה), ניסיון 5
שנים עובד בשטח.
הטעות הייתה במספר האנשים:
הביאו 60 משפחות לשטח שיכלו לחיות בו 20 משפחות כי רוב הקרקע הייתה אדמת טרשים.
חיים מרגליות קלווריסקי החליט
לחלק את האדמות ל-4 ישובים ובטלחה יישב 4 משפחות בלי בסיס. הן מצאו שתי מערות
קבורה ביזנטיות, באחת מהן חיו ובשנייה שיכנו את בעה"ח.
ב-1907 ביקשו עזרה והוא בנה
את החצר במתכונת חצר חקלאית אירופאית שעד מלח"ע פעלה יפה.
ב-1916 סייקס פיקו החליטו
שהגבול יעבור מעכו לצפון הכינרת. כך נותרו 9 ישובים יהודים בצד הצרפתי. שנה לאחר
מכן הצהיר בלפור וב-18 דיונים חדשים בין הצרפתים לבריטים. הצרפתים ישבו בצידון
והבריטים לא ממש התעניינו באזור הזה. כך נוצר שטח הפקר.
הרקע הפוליטי
בי"א באדר תר"פ
(01.03.1920), אך הרקע לכך מתחיל כשלושה חודשים קודם לכן.
ב-1918 נחתם הסכם סייקס -
פיקו ובו הוחלט כי אצבע הגליל תהיה תחת השליטה הצרפתית. עם זאת, לפני כן, הבטיחו
הבריטים את אזור אצבע הגליל לערבים ולכן פייסל (מלך סוריה) ראה באזור זה כמדינתו.
בנוסף, ליהודים ניתנה הצהרת בלפור אך בלי הבטחה לגבולות ברורים וכך בעצם נוצר אזור
ששלושה גורמים רבים על שליטתו: צרפתים, ערבים ויהודים.
באוקטובר 1919 נחתם הסכם
דובין - הסכם זמני, בו נקבע כי הבריטים נסוגים לקו יסוד המעלה והצרפתים ישבו
בג'דידה - מארג' עיון.
הצרפתים שלטו על שטחם
בנוכחות חלשה ובינתיים התעוררה לאומיות ערבית ורצון ליצור מדינה ערבית שבירתה
דמשק. ההתעוררות הלאומית הביאה לתסיסה ערבית. הבריטים רצו שליטה עד לאזור הליטני
במסגרת המשא ומתן עם הצרפתים. הבניאס היה צריך להיות בתחומי המנדט הבריטי אך
הצרפתים רצו קו מקשר בין החרמון לאצבע הגליל והבריטים ויתרו. כל מה שעניין אותם זה
מים והם לא ידעו על רג'אר.
מאוקטובר 1919 ועד יולי 1920
הייתה באזור הזה אנרכיה גדולה. ביולי 1920, כמה חודשים לאחר הקרב שהיה במרץ,
הצרפתים נכנסו לדמשק והרסו את הלאומיות הערבית.
החלה התעוררות ערבית כנגד
הצרפתים. הערבים ביקשו שיתוף פעולה מיהודי מטולה, חמארה (ישוב שהיה ליד מעין
ברוך), תל חי וכפר גלעדי שיניפו איתם את דגל השריף - המלך פייסל. היהודים רצו
לשמור על ניטרליות ולכן סירבו להשתתף במרד נגד הצרפתים.
לעיתים היו פגיעות בישוב
היהודי ע"י הערבים שלא במתכוון. כך לדוגמא, קבוצת שודדים מעמק החולה שתקפה
בלבנון, חזרה לביתה תוך יריות באוויר. היהודים חשבו שמתקיפים אותם והשיבו באש.
בדרך זו נהרגו לפני יום הקרב בתל חי שניאור שפושניק ואחריו אהרון שר.
בשנות ה-20 של המאה הקודמת
גרו באצבע הגליל כ-300-400 איש ואחרי התקפות הערבים נשארו פה רק כ-70 איש, שהחזיקו
את תל חי וכפר גלעדי.
באותה תקופה ביקשו מיוסף
טרומפלדור להגיע לתל חי כדי להחליט בנושא המשך הישוב העברי באזור, וזאת לאור
ניסיונו ועברו הצבאי ברוסיה.
טרומפלדור: היה כבר בן 39, בוגר פקולטה לטכנאות שיניים ברוסיה.
גם הערבים שהיו מולו היו ילדים: כאמל, מפקד הקבוצה שהגיעה לחצר היה בן 18.
השתתף במלחמה בין רוסיה ליפן
ושם איבד את ידו. רצו לשחרר אותו מהצבא בעקבות הפציעה אך הוא התעקש להישאר וזכה,
בשל כך, בדרגות קצונה: רק קצינים קיבלו אקדחים, וכך הוא יכול היה להמשיך בשירותו
הצבאי רק עם יד אחת. המוטיווציה שלו לשירות צבאי נבעה מאביו, שהיה חייל בצבא הרוסי
אך בעיקר משום שרצה להוכיח שהיהודים הם לא פחדנים. נפל בשבי היפני ונחשב לגיבור
כבר אז (אשתו של קיסר יפן הביאה לו יד תותבת).
כשהשתחרר מהצבא הוא היה
החייל היהודי המעוטר ביותר ברוסיה.
עלה לארץ ב-11' ועזר בהקמת
דגניה ומגדל והצטרף לגדוד נהגי הפרדות העבריים הבריטי במלח"ע, שם הכיר את
ג'בו וב"ג.
בסיום המלחמה חזר לרוסיה
והיה ממקימי ארגון החלוץ שהיה ניצני העלייה השלישית. הגיע לאזור קייב ולעיירות
שסביבה, שם נרצחו בפראות שאחרי המלחמה כ-100 אלף יהודים וארגן משם עלייה בממדים
גדולים.
במסגרת נהגי הפרדות פגש את
ג'בוטינסקי וב"ג. כשחזר לא"י כדי לסדר נושאים אחרונים בקשר לפעילותו
קיבלו השניים, באותו זמן, מכתב מיושבי הצפון על הפרעות. הם היו חלוקים בדעותיהם
לגבי עתיד הישיבה בצפון: ב"ג תמך, ג'בו התנגד. לכן שלחו את טרומפלדור כדי
לפתור את בעיית הביטחון ולתת את הצעתו בנושא. כלומר: הוא נשלח לחודשיים כדי לסגור
פה בעיות ביטחון ואז הוא נהרג כאן. מעבר לכך אין לטרומפלדור שום קשר לתל חי
ולהקמתה.
המיתוס
בסופו של דבר הקרב הזה הוא
סיפור של כישלון. הם הותקפו, נהרגו פה מספר אנשים, מפקד המקום ביניהם, הערבים
איבדו חללים, לא יודעים בדיוק כמה אבל כמאל עצמו לא נהרג.
אברהם בן שושן יצא מהאורווה,
הערבים תפסו אותו כבן ערובה ובחסותו נפסקו היריות והם יוצאו מהחצר וכמאל עזב בריא
ושלם.
מסתיים בנטישה, שריפת המקום
ועזיבת חצר תל חי למשך 7 חודשים.
עושה רושם שלפחות בתנועה
הציונית במודע או שלא במודע, ישר עם האירועים הפכו את תל חי לסמל. זה מתבטא כבר
במודעת אבל בעיתון הארץ מה-5 במרץ (בחדר, על הקיר): הוסיפו בסוגריים בגליל העליון,
כי אף אחד בארץ לא ידע איפה זה תל חי.. "נפל יוסף טרומפלדור בעומדו על משמר
על אדמת עמנו. ידידיו חבריו ומעריציו מבכים את מות הגיבור הלאומי הזה".
אחרי 4 ימים קראו לו הגיבור
הלאומי הזה.
זו הפעם הראשונה שמישהו
מקבל, בעידן הציוני, טיפול כזה, יחס כזה והגדרה כזו. ההמשך עוד יהיה בהתאם: ברל
קצנלסון כתב את הקדיש החילוני שנכתב בעקבות אירועי תל חי ולזכרם, ולאחר מכן שירים,
מוסדות, רחובות, קריית שמונה...
כולם מאמצים אותו:
ג'בוטינסקי הוא ידידו. מקימים ביחד את גדוד נהגי הפרדות למרות שאידיאולוגית
טרומפלדור הוא קומוניסט ובהקשר הזה קצת הזוי שהימין נכס לעצמו. השמאל, כמובן.
ראשוני העלייה השלישית הקימו
את גדוד העבודה על שמו, הקימו את קיבוץ תל יוסף וכך הלאה...
תל חי היא סמל כי יש פה
עמידה, ויש דבקות במטרה ושמירה על אדמות.
אך מעבר לזה: לאורך הדרך
בחודשיים שלושה שלפני, עברו פה קרוב למאה איש. היו להם ויכוחים מה יקרה במידה
ויותקפו. חלק אמרו למסור את הנשק לצרפתים או לערבים, למי שיתקיף אותם, כי הם
נייטרלים. היו ויכוחים על העניין הזה ובלבול גדול. טרומפלדור הוביל את הקו של:
אנחנו נבצע התגוננות, לא נעזוב את המקום בלי מלחמה. זה היה משפט המפתח, והם שלחו
את השאלה לוועד הציוני בת"א, שם ישבו ב"ג וג'בו ואוסישקין, ג'בו אמר
צריך לסגת ולשמור על מה שאפשר, ב"ג אמר: אם ניסוג מכאן ניסוג בסוף גם מיפו
ואוסישקין סיכם: נבצע עמידה.
זה תקדימי. פעם ראשונה
שהשאלה הזו עולה בציבוריות הציונית של אז, ופעם ראשונה שנדרשה תגובה או עמדה
מוסדית ונאמר: מי שמותקף צריך לבצע עמידה (זה כשאין צבא ומוסדות, כל אחד לעצמו).
תל חי זה היישוב הראשון
שהותקף, וביצע התגוננות והפך לסמל בבחינת: כזה תיראו וכך תעשו.
לאחר מכן גרעינים שעלו
להתיישבות הלכו לאריה השואג לקבל השראה וכשירו עליהם הם ירו בחזרה.
כאשר החל הדיון מה לעשות
במקרה ויותקפו עזבו את תל חי 30, 40 איש. כלומר: מי שהיה פה ביום הקרב בחר להיות
פה. תל חי זה סיפור של בחירה אישית. בהקשר הזה סמל לגיטימי לכל דבר ועניין,
היום מקובל שכל אחד חי את
החיים לפי בחירה אישית שלו: מי שמשרת בצבא, מי שלא משרת, ואם כן באיזו יחידה,
ולאחר מכן איפה אתה לומד, ואיפה אתה הולך לחיות בארץ.. כולנו חיים את מערך הבחירות
האישיות שלנו ותל חי זה סיפור של בחירה אישית.
בהקשר הזה יש פה בהחלט מקום
לסמל.
אחרי מלח"ע 1 פוגרומים
ביהודים, כולם זוכרים את קישינב, 1903. נרצחו שם 49. ב-19 פוגרומים בקייב ובעיירות
מסביב (המשורר יעקב אורלנד הוא ניצול של הפרעות האלה) בין מאה למאה ועשרים אלף.
משום מה פחות מוכר.
טרומפלדור הסתובב בעיירות
האלה וארגן את האודים המוצלים האלה לעלייה - למעשה הוא מראשי העלייה השלישית עוד
לפני שהעלייה הגיעה לכאן.
הוא הגיע לקשור את הקשרים
האחרונים לכל הפרויקט הזה שתכנן ואז פגשו אותו בת"א שוחט ואחרים ואמרו לו
שמע, באמת גדול כל הסיפור הזה אבל יש לנו קצת בעיות ביטחון בגליל, תעלה תבדוק כמה
ימים מה הסיפור שם.
חבל שטרומפלדור נהרג על תל
חי. הייתה בית שעם טרומפלדור או בלעדיו היה אמור ליפול כי אי אפשר היה להגן עליו.
טרומפלדור הוא דמות ייחודית ויוצאת דופן בשיעור הקומה שלה ויכולת העשייה שלה.
היה טוטאלי. כתב על
"תשוקת החלוצים" ב-1916: "אנחנו צריכים להקים דור שלא יהיו לא
אינטרסים ולא יהיו לא הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש, אבל ברזל. מתכת שאפשר לחשל
ממנה כל מה שיש בה צורך למכונה הלאומית: חסר גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמרים, בורג,
גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור באדמה? אני חופר. צריך לירות? להיות חייל? אני
חייל. אין לי פרצוף, אין לי פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם. אני האידיאה
הטהורה של שירות. מוכן לכול, איני קשור בשום דבר, אני ידוע רק ציווי אחד:
לבנות".
יכול היה להיות מנהיג גדול.
חניך רוסי אמר: זה לא הקרב חיסל אותו, זה בן גוריון. הוא חשש ממנו ושלח אותו לפה
שימות.
המשפט: אניטא שפירא כתבה שלא
חשוב עם אמר או לא אמר, אלא איך נתפס בציבוריות הישראלית. כאש בשדה קוצים. הציבור
של העלייה השנייה היה ציבור שהוריד את הכיפה מעל הראש ומאס בדת ובגלותיות וחיפש
ערכים אחרים. אבל עדיין לא היה לו קדיש, ובפסיכולוגיה הפשוטה כל אחד צריך דמות
להעריץ, תאריך קדוש, משפט מכונן. והנה בא תל חי ונתן את כל השלושה: יש את הדמות,
התאריך והמשפט.
גם אם לא אמר את זה על ערש
מותו, וגם אם כן אמר - במכתבים, והם כתבו הכול, המשפט הזה נאמר שם כל הזמן. לא
צריך להתפלא על זה נורא, עובדה שהם החליטו ובחרו להישאר פה. ברנר קיבץ את זה לארבע
מילים וכך הונחל לנו כמורשת.
החצר נבנתה ב-1907 כחצר
חקלאית. ב-1918 הגיעה קבוצה חקלאית שהפכה את המקום לקיבוץ ושינתה את שמו מתלח'ה
לתל חי.
חדר האוכל: חדר זה מתאר את התקופה שקצת לפני חודש מרץ 1920,
שהייתה תקופה קשה בתל חי. על השולחן היו מנקים את הנשק, בוררים חיטה, מתקנים
גרביים וכשאי אפשר היה לצאת החוצה בשל מזג האוויר הקשה כתבו מכתבים וכולם אף כתבו
יומנים (יש עדויות מיומנים של לוחמים שעברו לכפר גלעדי וכתבו את אשר אירע ביום
הקרב).
הארוחה התנהלה כך: הייתה
בחורה שעמדה בראש השולחן, מזגה את האוכל בקערות והיו מעבירים מאחד לשני את הקערות
עד לסוף השולחן.
ככל הנראה זה החדר היחיד
שהיה כסף להאיר אותו באותה התקופה.
חדר הבנים: בעבר היה בחדר זה מוזיאון ההתיישבות אך לאור בקשת
הציבור לראות את סיפור קרב תל חי, שונה החדר למקום בו צופים בסרט על עדויות מיום
הקרב.
בסרט ניתן לראות את העדויות
של הרצפלד מהלילה של יום הקרב וכמו כן של ד"ר גרי שטיפל בטרומפלדור ושמע את
מילותיו: "אין דבר - כדאי למות בשביל ארץ ישראל", שבהמשך הפכו ע"י
יוסף חיים ברנר לנוסח המפורסם "טוב למות בעד ארצנו".
בסרט מובאת עדותו של זלמן
בלחובסקי: "שום עוויות לא ראיתי על פניו, כאילו טיפלו במישהו מת".
מספרים שטרומפלדור נפצע
פעמיים: שני כדורים בבטן וכדור אחד ביד, ועם זאת הוא נשאר בהכרה עד הערב.
יש האומרים כי הוא קילל
כשהוא נישאל מה שלומו, ויש האומרים כי הוא אמר אין דבר ולא נורא, כדאי למות עבור
הארץ. סה"כ ניתן לומר כי תושבי תל חי היו עולים חדשים שלא דיברו עברית שוטפת
ולכן לכל אחד זה נשמע אחרת.
לטרומפלדור היה יומן שנשרף
במקצת במהלך הקרב. מיומנו ניתן לראות שמשפט כזה, של "כדאי למות בשביל
הארץ", אופייני לו מאוד ולאותה תקופה בכלל.
הרפת: בחדר מוקרן סרטון ההתיישבות שאורכו כ-6 דקות.
זה אחד המבנים המקוריים
שנשארו כאן מ-1907. הקיר חשוף כאן כמו שהיה פעם. לא הייתה אז תקרה אלא גג רעפים
והגג שנמצא עכשיו הוא משוחזר בדיוק כפי שהיה פעם.
הסרטון מספר את ההיסטוריה של
תל חי והאזור משנת 1893, כאשר רוטשילד קנה את אדמות עמק החולה ובתוכן גם את אדמות
תל חי.
אחרי הקרב בתל חי הגדילו את
המקום וכל הדשא שבחוץ היה חלק מתל חי - סה"כ הגדילו אותה פי 4 לכיוון צפון.
מי שחידש את תל חי השתמש באבני הבזלת שהתפרקו מהמבנים הקודמים והשתמשו בהם לבניית
החדרים האחרים.
החצר: זו הצורה המקורית של חצר תל חי משנת 1907, שהייתה
בתחילה חצר חקלאית בסגנון צרפתי ולא בנויה כמבצר מלחמתי.
חומה עם שער גדול שנועד להגן
מפני שודדים. מימין נמצאת הרפת ומשמאל נמצאת האורווה.
מבנה בן שתי קומות: החדר
התחתון הוא חדר תחמושת ומעליו נמצא חדר הבנות
- "חדר העלייה", שמוקם למעלה משום שחשבו שהוא יהיה מוגן יותר
בשעת סכנה.
מתאים לחצר חקלאית, אך לא
להגנה: כל הדלתות מובילות לחצר הפנימית, אין חיבור בין החדרים ואם מישהו משתלט על
אחד החדרים הוא בעצם שולט על כל החצר ועל הכניסות והיציאות של כל החדרים.
טרומפלדור הבין את החיסרון
של החצר ולכן הוסיף סולם לכיוון ח'אלצה (כפר ערבי שהיה במקום בו שוכנת קריית
שמונה), שהיה האיום המרכזי, סולם נוסף
מתחת למרפסת ועוד עמדת שמירה מול השער.
סיפור הקרב
כמה שבועות לפני הקרב שער
החצר נהרס, הוזמן שער חדש אך הוא לא הספיק להגיע.
בבוקרו של יום הקרב, ישב
טרומפלדור בחדר האוכל בכפר גלעדי. באותו היום הגיעה אספקה לקיבוץ.
נשאר בתל חי שומר שצפה אל
העמק. לפתע ראה קבוצת בדואים מתקדמת מכיוון ח'אלצה. השומר ירה שתי יריות באוויר
(זה היה הסימן לישוב היהודי שבסביבה כי יש סכנה למתקפה ערבית) וטרומפלדור ושאר
יושבי תל חי שהיו מחוץ לחצר חזרו במהרה לחצר.
טרומפלדור נכנס מהדלת הראשית
לתל חי ונפגש עם כאמל אפנדי (כאמל אחסן) שהיה מנהיג ח'אלצה.
כאמל טען בפני טרומפלדור
שהוא שמע כי הם מחביאים קצינים צרפתים בחצר וביקש להיכנס ולבדוק. טרומפלדור הסביר
שאין חיילים צרפתיים. כאמל ראה את זה כפגיעה בכבודו, שכן סורב להיכנס בפני רבים
מבני הכפר שלו. (לדמיין את המפגש בין שפות ותרבויות שונות).
בד"כ טרומפלדור אפשר
לכאמל, אותו הכיר, להיכנס לחצר, אך הפעם הבחין בערבים רבים שהיו עם כאמל והוא חשש
מכך מאוד, אך לבסוף התיר לו להיכנס עם תשעה מחבריו.
8 נכנסו: כאמל וארבעה מאנשיו
עלו לחדר הבנות ועוד שלושה היו בחדר האוכל. טרומפלדור ליווה את כאמל לאורך הסיור
בחצר ולפתע הגיע אליו זלמן ג'ולטי, שהבין ערבית, וסיפר לו כי שמע את הערבים אומרים
שיש לפרוק את אנשי תל חי מנשקם. במקביל, טרומפלדור שמע צעקות מכיוון החלונות
הצפוניים, שם שומרי תל חי התווכחו עם הבדואים שהיו בחוץ.
יושבי תל חי היו נתונים תחת
לחץ רב. היו המוני בדואים בחוץ (יש הטוענים כי היו 150 בדואים ויש הטוענים כי היו
600 בדואים) ובתל חי היו רק 35 יהודים, (מתוכם שתי בנות).
טרומפלדור ידע כמה שבועות
לפני כן כי מתוכננת התקפה ערבית על הישוב ולכן החצר הייתה מוכנה מעט למתקפה, וניתן
לראות בחדר הבנים שקי חול וקרשים.
כששמע את הצעקות, עזב את
כאמל ופנה לחדר הבנים ובינתיים כאמל עלה לחדר הבנות ופתח את הדלת. מולו עמדו שרה
צ'יזיק ודבורה דרכלר, שכיוונה אליו אקדח. דבורה הייתה אישה גדולה ורחבה ואילו כאמל
היה נער צנום כבן 18. בשביל כאמל זו הייתה השפלה גדולה, שאישה תכוון אליו נשק ועוד
לפני ארבעה מאנשיו.
כאמל ניסה למשוך את האקדח
מידיה של דבורה, אך היא נאבקה והתחילה לצעוק שגונבים לה את האקדח. טרומפלדור התחיל
לרוץ לחדר הבנות באקדח שלוף ובינתיים, תוך כדי המאבק בין דבורה וכאמל, נפלט כדור.
טרומפלדור פירש את הירייה
כהתחלת התקפה של הערבים ופקד על יושבי החצר להילחם (ע"י סימן מוסכם: ירייה
באוויר).
כאמל ואנשיו זרקו רימון לחדר
הבנות שקטל 4 מתוך חמשת יושבי החדר. החמישי, שנפצע, שרד וסיפר, הוא יצחק קניאבסקי.
גרסה אחרת מספרת שכאמל
ואנשיו מצאו בחדר הבנות ארגז רימונים וזה מה שהוביל לתחילת הבלגן. באורווה היו
ארבעה אנשים שנלחמו וחשבו שהם האחרונים שנשארו.
אחד מהארבעה, בן יוסף, השתגע
מרוב הלחץ והפחד, יצא מתוך האורווה, נתפס ונקלח כבן ארובה ע"י כאמל.
שלושת האחרים, החליטו להישאר
וכמעט שנגמרת להם התחמושת.
תל חי הפכה לתקדים. נכון
לאותו זמן, לא הייתה מתיחות רבה כמו שהתפתחה בהמשך בין הערבים ליהודים בא"י.
זו החלה להתפתח רק בימי המנדט, הצהרת בלפור והעליות.
התקדים היה בכך, שהגיעו לתל
חי איכרים אידיאליסטיים ופתאום ירו עליהם. בעקבות זאת חצי מתושבי תל חי עזבו אותה
עם תחילת האיומים הערביים. הם שאלו את מנהיגי היישוב אם לעזוב או לדבוק בנקודה,
והמנהיגים היו חלוקים ביניהם.
בסופו של דבר אוסישקין סיכם
כי אם יורים על הישוב יש לירות בחזרה. זה היה תקדים בישוב היהודי וזה הפך לעיקרון
שתפס אצל יתר ישובי א"י היהודיים (עד אז לא היו עקרונות הגנה מאורגנים לישוב.
כעת הייתה לאומיות ערבית מאוחדת ומאורגנת שתקפה את הישוב העברי והיה צורך בתגובה).
אניתה שפירא אומרת על
טרומפלדור שגם אתאיסטיים צריכים להאמין במשהו, ולכן הדמות של טרומפלדור, תאריך
הקרב והמשפט שהוא אמר הפכו למיתוס בחברה החילונית הא"י.
חלקת השומר בכפר גלעדי
השומר היו חבר'ה שעוד בימי
הפרעות הגנו על הרובע היהודי. עלו עם התודעה הזו.
ביפו, בחדר של בן צבי.
ההתחלה כבר-גיורא בעקבות
תקרית ב-08' בכפר תבור: איכר יהודי נורה בידי שומר מוגרבי.
מורה, בשם אשר ארליך, שלח רץ
לסג'רה וביקש מקבוצה של חברים שיבואו מהר. בראשם רץ דב שוויגר שחלקתו היא הראשונה.
כשהגיעו, המוגרבים ראו נשק
ועשו סולחה מהירה כדי לסגור את העניין.
ואז אשר ארליך ביקש מאנשי
שווייגר שרוצים אותו קבוע.
בכך ייסד למעשה המורה ארליך
את ארגון בר גיורא. ביקש חוזה, מי אשם בגניבה, ביטוח, כמה שעות עובדים וכו'.
אפשרו ליהודים לעסוק בכל
מיני דברים שעד אז, ללא שמירה, חששו לעסוק. למשל: מרעה.
לדוגמא מרחביה. חנקין קנה את
האדמות, אבל לפי החוק היה חייב לעבור זמן מינימאלי עד לחריש, אחרת מאבדים את
הזכויות. פחדו לחרוש בגלל שקרוב לעפולה ולמרחב ערבי. אז השומר לא הקים את מרחביה,
אבל היו הראשונים לחרוש.
שמירה זה דבר מאוס, לילה
לילה במשך שנים. הסיבה לדברים הנוספים שהחלו לעשות היא שנמאס להם לשמור. לא אוהבים
לספר את זה, אבל זוהי האמת. כותב על זה אדם שקבור פה, משמאל לאנדרטה, צבי נדב: אני
שומר על האיכר שחורש בשדה. הוא מייצר לחם. ואני? מה אני מייצר? כלום!
לכן חלק מהתושבים רוצים
להתאכר.
תל עדשים ב-13. הם לא אהבו
שזה שם כי רצו מקומות רחוקים. דיברו על הגלעד והחורן...
עוזבי האלמנות והילדים זייד
וגלעדי. עברו לטבריה ב-14 ולא התאים להם, ב-16 הגיעו לכאן וקראו למקום כפר בר
גיורא. שנתיים לאחר מכן מת גלעדי משפעת, ובעקבות זה שינו את שם המקום על שמו.
הקיבוץ החשאי, בתוך כפר
גלעדי. לא כל הגברים היו שייכים אליה. התחילו בתוך הקיבוץ לחפור סליקים ולאגור
נשק. את זייד לא קיבלו, ולכן עזב. בהתחלה לתל חי, אבל היה איש עקרונות לא גמיש
ועזב גם שם, וקיבל את האדמות לבד בשייח' אבריק כי בקהילה לא ממש מצא את עצמו.
בן גוריון ידע שיש נשק. שאל
אותם אם נצטרך תתנו, והם לא ענו לו.
את הסליק רק ב-75' (פיצול
כיבוש הגושרים).. במזרע סליק באותה שנה מ-51'.
היו צעירים, בדואים על סוסים
ועשו גם קצת שטויות. מתקוטטים, הסיפור של לישנסקי.
נחום הורוביץ הקים את
ביה"ק, המוזיאון וחצר תל חי, קבור למעלה מימין ליד אשתו. השומר האחרון.
פירוט:
לפני הכניסה לבית הקברות
ישנה אנדרטה לזכר שניים עשר לוחמי גדוד מילואים של הצנחנים, שנהרגו כאן באוגוסט
2006, במלחמת לבנון השנייה.
סיסמת השומר היא: "בדם
ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".
ארגון השומר שייך לעלייה
השנייה - אנשים שעלו לארץ בעקבות גל פרעות ברוסיה.
ישראל שוחט, אלכסנדר זייד
ויצחק בן צבי לא קבורים כאן, אך הם השתייכו לארגון השומר ושמם מוזכר כאן על גבי
כריות אבן.
אנשי השומר הגנו על חיי
היהודים באירופה בזמן הפרעות ועלו ארצה עם תובנות ההגנה, הקימו ב-1907 את ארגון בר
גיורא, שהיה חשאי מאוד עם מעט מאוד חברים.
חברי בר גיורא ישבו בסג'רה
וזה היווה עבורם מרכז.
ב-1908 הוזמנו ע"י
המורה אשר ארליך לשמור על היישוב בהר תבור. והם מוזמנים ע"י המורה אשר ארליך
לבצע את השמירה בישוב. הוא אפילו עשה התקשרות חוזית עם אנשי הארגון (היו חוזים
שקבעו אם נגנב סוס או פרה דין מי לשלם עבור זה). הוא הגיע לאחת מאסיפות בר גיורא
וסיפר בצעקות לחברי הארגון אודות הבעיות הקשות שבצפון.
בשנת 1909, בתוך בית בכפר
תבור הוקם ארגון השומר, שצמח מתוך ארגון בר גיורא (יש שם פסל של שומר בכיכר ושלט
על הבית בו הוקם הארגון).
מטרת ארגון השומר הייתה
לשמור על חיים ורכוש יהודי במושבות. הידיעה על הקמת הארגון עברה מפה לאוזן וכך עוד
ועוד מושבות הזמינו את שירותיו של הארגון.
לפני הקמת ארגון השומר הייתה
במושבות שמירה של מוגרבים או צ'רקסים ששמירתם הייתה מוטלת בספק, שכן לעיתים הם
העלימו עין מגניבות שבוצעו. כשקם ארגון השומר פוטרו השומרים הצ'רקסים וזה יצר
מתיחות בין שני הצדדים.
ארגון השומר רצה לעסוק לא רק
בשמירה אלא בכל דבר שהיהודים מיעטו להתעסק בו: ב-1911 הם קנו את אדמות מרחביה. היה
חוק שחייב רוכש קרקע לעלות ולחרוש אחרת אובדות זכויותיו ולכן אנשי הארגון גם החלו
לעסוק בחקלאות ובמרעה ולא רק בשמירה. זה היה תחום שעד אז יהודים לא התעסקו בו.
בהמשך קיבל הארגון את המכרז
על בית גן (יבנאל) והייתה זו שמחה גדולה.
כך הם הרחיבו את תחום עבודתם
עד למושבות יהודה, השרון וזיכרון (1909-1920).
בחלקה זו יש כ-140 קברים
כולל כריות האבן - זה היה ארגון מאוד קטן.
ב-1920 השומר פורק והוקם
ארגון ההגנה עם אנשי השומר.
העלייה השנייה הייתה בסימן
מהפכה, גם במעמד הנשים, אבל בועידות הביטחון השתתפו רק גברים.
מוזיאון השומר בכפר גלעדי
מציג את הארגון בעין חיובית ביותר ומסתיר את הדברים הפחות טובים.
צבי נדב (קבר עשירי בשורה התחתונה מימין) כתב את הספר
"מימי שמירה והגנה" (הודפס ב-1954), בו סיפר על הצדדים הבעיות:
"בחיי השמירה כתיקונם הייתה לי, כמו לרבים מחברי השומר הותיקים, הרגשה של
חיים בלתי פרודוקטיביים ואי סיפוק תמידי, פרט ללילות של התנפלות והתקפות
מסוכנות.... בשנה ההיא התעוררו בקרבנו בעיות על מצב היהודים בארץ, עבודת השומר
ושאלת ההתיישבות. השמירה לא הייתה בשבילנו מטרה לעצמה, כי אם רק אמצעי. ראינו את
עצמנו בתור חלוצים, כובשי שמירה ועבודה, והייתה לנו הכרה שבלי ציבור פועלים עברי
אשר ימלא את מקומנו בשמירה ובעבודה, אין כל בסיס ותוכן לציונות כולה, אין כל טעם
לעבודתנו ואין כל הצדקה על הקורבנות הרבים שנפלו במלאם תפקידיהם היומיומיים.
נהפכנו כאילו לשוטרים ולשומרים שכירים על התרנגולות ועל הבהמות הגסות של בעלי
הבתים המנצלים את עבודת העם השכן. ליבנו לא היה טוב עלינו. בעינינו לא היו אלא
מעבידים מנצלים ופרזיטים, בייחוד קשה היה עלינו הדבר בשמירת המושבות ביהודה. אנו
נשאנו את פגעי השמירה ואת קשייה מתוך הרעיון כי אנו נלחמים למען העם כדי לסלול את
הדרך לפניו ובדמיוננו ראינו את המוני היהודים המדולדלים והשבורים בלי כל משען
כלכלי הנרדפים ע"י צוריהם השונאים, קמים ובאים קרוב אל הארץ...".
בשלב מאוחר יותר, סביב 1913,
אנשי השומר רצו להפוך להיות איכרים והקימו את תל עדשים. היה ויכוח מי יגור שם, האם
לאפשר למשפחות השומר שהבעל נהרג ואין מי שיפרנס אותם להצטרף ליישוב, מי ישתמש
בסוסים וכו'. בעקבות המריבה התפצלו לשניים: קבוצת האלמנות והיתומים התיישבו בטבריה
ובהמשך רצו לעבור לישובי ספר כמו החרן (בראש קבוצה זו עמדו ישראל גלעדי וקליה
ואלכסנדר זייד), והיתר נשארו בתל עדשים.
ב-1916 קבוצת האלמנות
והיתומים קיבלו את האדמות פה, בכפר גלעדי. הם רוצים לקרוא לכפר כפר בר גיורא, אך
בדיוק באותו הזמן ישראל גלעדי מת ממחלה והישוב נקרא על שמו.
כפר גלעדי היה ישוב
אליטיסטי, איכותי, אידיאולוגי. היה נתק בין אנשי השומר השומרים לבין אנשי השומר
האיכרים: הם כבר עשר שנים עסקו בשמירה עבור האיכרים וטיפה התנשאו מעליהם. מכאן גם
היה הנתק בין תל חי לכפר גלעדי.
בן גוריון הגיע לפה לאנשי
כפר גלעדי ושאל אותם אם הם יסכימו לתת את נשקי הישוב במקרה הצורך במלחמה, אך תושבי
כפר גלעדי שתקו, כאילו אמרו לו נראה, נחשוב על זה, תלוי מה תהיה המשימה - אנחנו לא
האנשים שלך.
הם הזמינו את האדם שבנה את
הכניסה הנסתרת במכון איילון לבנות גם להם, ואפילו לו לא גילו את מקום הסליק. הם
חשדו בכולם וחשדו גם בו לכן הראו לו מקום אחר, הוא בנה להם את ההסוואה ואחרי שהלך
העבירו למקום האמיתי.
בשלב מאוחר יותר היה פיצול
בישוב וחלק מהתושבים הקימו את קיבוץ הגושרים.
עד 1975 לא גילו לאף אחד את
מיקום הסליק. היום ניתן לעשות סיורים בסליקים דרך תיאום במלון כפר גלעדי.
מי שהקים את חצר תל חי ואת
בית הקברות היה נחום הורביץ, אחרון אנשי השומר. הוא נפטר ב-1989 ודאג להנצחה של
הארגון והמקום.
אנשי השומר היו עם סטנדרטים
גבוהים מבחינת ההתנהגות, כל לדוגמא אסור היה להם לבכות באזכרות והם השתיקו את
הילדים. הם היו חילונים, לא אמרו קדיש
והיה אפילו אסור להגיד הספד חילוני אלא רק לשתוק. תרבות השומר קיבלה ע"י מוקי
צור את השם "תרבות הקינה השותקת".
ליד מצבת נחום הורביץ נמצאת
מצבת אשתו - יהודית, שמתה שלוש שנים אחריו. היא עמדה על קברו ב-1989 ואמרה
"אני לא בוכה".
ישראל גלעדי נקבר בחצר כנרת
ואחר כך הועבר לקבורה כאן.
האריה השואג
טרומפלדור ואנשיו נקברו
בחופזה, גברים ונשים ביחד, בשתי תלוליות שהיו לב הישוב, היום ליד מלון כפר גלעדי.
4 שנים לאחר מכן הועברו לכאן, לקבר אחים.
הלורד מלצ'ט נתן כסף להקמת
מצבה לזכרם. האמן מלניקוב קיבל סלע טבעי ממחצבת כפר גלעדי ופיסל עליו אריה.
ב-1932 הציבו את הפסל השלם
(באותו הזמן האריה היה מאוד אופייני באומנות - זה נראה כמו אריה אשורי/חיתי
מהמקדשים באשור). האריה מוצב עם הפנים למזרח וגב למערב - לאירופה, כמעין סמליות
שמשם באנו לכאן. האריה הוא אנדרטה שמוצבת על קבר האחים עצמו.
משמאל יש חלקה למגני תל חי.
לא כל הקבורים נהרגו בקרב בתל חי.
זהו המונומנט הלאומי הראשון.
טרומפלדור נקבר בכפר גלעדי,
קרוב למלון של ימנו. ב-24 נוצר ויכוח: אנשי תל חי רצו שיהיה קבור שם. עשו פשרה
וקברו אותו באמצע הדרך.
הבעיה הייתה לזהות: כי אחרי
הקרב קברו אותם בחופזה, אמרו שעפר לבן יהיה לכם לסימן. עשו שני בורות, לגברים
ולנשים, ולכן כשפתחו לא יכלו לזהות.
לכן קברו ביחד, בקבר אחים.
לאחר מכן המחצבה עבדה, יצחק
שדה מגדוד הבוקרים. לורד מלצ'ט מיליונר, שמע על טרומפלדור ובא לראות ואין כלום,
עזובה, הזדעזע, הקדיש 800 פאונד בערך למכרז שיצא על אנדרטה. את המכרז לקח מלניקוב,
שהיה בערך הפסל היחיד... פגש את שדה, בחרו אבן מהמחצבה וגלגלו אותה והתחילו לפסלה.
אחרי שהציבו אותה פסלו את
החלק שלמעלה. עוד לפני שהחליטו שזה יהיה אריה נפגשו מלניקוב ומלצ'ט ונוצר ויכוח
ביניהם: מלצ'ט רצה דמות פיגורטיבית, עדיף של טרומפלדור, ומלניקוב לא כל כך ידע איך
נראה אריה. אז נסע לגן באלכסנדריה לראות כלוב של אריות ועשה אילוסטרציה.
ב-28' יצא המכרז לדרכו וכחמש
שנים לאחר מכן נחנך.
עם הפנים מזרחה והגב
לאירופה. יצאנו משם ובאים לא"י.
רשימת השמות לפי הא-ב.
30 הנוספים חזרו לתל חי,
בשלב מסוים התאחדה עם כפר גלעדי, חלק עזבו.. וביקשו להיקבר כאן.
מעבר לאריה כתוב חברי תל חי
ומגניה. גם מלניקוב ואשתו קבורים שם. הוא עזב את הארץ אחרי שגמר את הפסל, חי
בלונדון ובסוף 59' כשחלה מאוד, חזר לארץ וכמה שבועות לאחר מכן נפטר. סיפור קצת
מוזר: האדם שנתן לנו את הפסל הציוני הראשון לא חי כאן את רוב החיים הבוגרים שלו.
מימין יורד שביל הפצועים
שהוביל לחצר תל חי, דרכו הגיעו ד"ר גרי, הרצפלד ואנשי כבר גלעדי כדי לטפל
בפוצעי תל חי.
מימין מטולה מציצה בגבעות.
תל אבל בית מעכה: במקרא מסופר כי שבע בן בכרי שמרד בדוד המלך נמלט
לפה ויואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, שם מצור על העיר כדי ללכוד אותו. אישה אומרת
לבן צרויה: הלמען זאת "אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם
בְּיִשְׂרָאֵל?" (שמואל ב', כ', י"ט) והעיר ניצלה בזכותה.
בצד הצפוני של העיר יש
אקרופוליס.
במאה ה-8 לפנה"ס תגלת
פלאסר הרס את עיון וגם את אבל בית מעכה במהלך מסע כיבושיו בארץ.
מטעי מטולה העשירים הם
נשירים. הגובה 550-600 מ'.
מימין נוף לבנוני והעיירה
הקרובה היא קליעה - עיירה נוצרית.
לפנים הכפר השיעי כלאה. מעבר
לגבעה נמצאת מארג' עיון.
הר צפייה
נחל עיון ומפל: עד 1967 היה מפל התנור למפל הגבוהה בארץ, עד שנכבשה
רמת הגולן ומפל זה נשכח אל מול מפלי הגולן הגדולים יותר.
מטולה: האדמות נרכשו ע"י רוטשילד ב-90' והוקמה ב-92'
למרות שכתוב גם על בית הפקידות שמטולה הוקמה ב-96'.
פקיד הברון אוסוביצקי רכש
במשך השנים, במטולה היה כפר אריסים בשם אומתללה. שפירושו תוויל, גבוה, מקום שרואה
למרחוק. לשמר את המשמעות נתנו את השם הר צפייה.
אוסוביצקי רכש בבורג' ביי,
נוצרי לבנוני שנמצא בצידון, אפנדי. וזו דוגמא לאחת הסיבות המרכזיות לקונפליקט בין
היהודים לערבים באותה תקופה. מצד אחד באים היהודים ורוכשים אדמות, ומי שמכר את
האדמות אין לו מה להתלונן. ובורג' ביי באמת לא התלונן... מי התלונן? המסכנים
שיושבים בשטח. באים האריסים ואומרים: אין בעיה, קודם שילמנו מסים לנוצרים, עכשיו
נשלם לאוסוביצקי, לא איכפת לנו. אבל אמרו להם, לא רוצים שתשלמו מסים, אנחנו רוצים
שתלכו מכאן. אנחנו רוצים בנינו לעבור.
לאוסוביצקי היה חזון,
שיהודים וערבים יחיו ביחד. הוא הביא לאריסים הדרוזים יהודים. מחצבייה, מפקיעין...
לא יהודים של העלייה השנייה... הם ישבו ביחד ועיבדו את האדמה. ב-95 פרץ מרד של הדרוזים
נגד העות'מאנים וכל הגברים הלכו למרד. אוסוביצקי ראה שבאביב הפירות על העצים
מתחילים להבשיל וצריך לקצור. הוא חשש שכל הפרויקט הגדול שלו ירד לטימיון. מה עשה?
הלך לזיכרון וראשון, אסף 57 משפחות ב-96' והביא אותם לכאן. הם רואים את זה מבחינתם
כהקמת מטולה...
הדרוזים, כשחזרו, הגיעו
לפקיד שנתן להם פיצוי. אחרי שהסתלקו הבינו שלא מספיק, הסתובבו וכבשו את מטולה. כל
היהודים ישבו בתוך הבתים. לא ידעו להילחם. הדרוזים שטפו את כל הרחובות, יצאו מצד
שני וקצת התבלבלו: מה קורה? באנו להילחם... אין עם מי לדבר. חיפשו את אוסוביצקי ואמרו
תביא עוד כסף...
ב-8 השנים הקרובות 4 פעמים
עזבו וחזרו והלכו לעין קיניה.
המאפיין זה שהברון לא בא
להציל, אלא הקים את המושבה.
דבר שני: המיקום המטורף. כל
כך רחוקה ממרכז הארץ. יסוד המעלה היה המקום הכי קרוב, טבריה 80 ק"מ מכאן.
נטשה לפני תל חי, נכבשה ע"י טרומפלדור אבל נעזבה לאותה חצי שנה עם תל חי וכפר
גלעדי.
ב-23' היו חלק מהמנדט
הבריטי, אבל האדמות שלהם באזור מארג' עיון בצרפתי. בתמורה קיבלו אדמות בעמק החולה.
בתוך סוריה של היום יש אדמות
שהן רכוש יהודי של רוטשילד.
גיאולוגיה:
רואים את עמק החולה לכודה
בתוך רמת כורזים וגבול הגליל מצפון.
הבקע מתחיל להתבלבל: 4 שברי
משנה. השבר מתרחק מזרחה ואז שובר צפונה עד טורקיה. יש הורסט שבצד אחד שלו, הרחוק,
החצבני, שנמצא מתחת לחרמון והרי מול הלבנון. ההר מושך עד החצבני של היום (שניר)
מהעיירה חצביה. מצפון לחצביה אין מים, בד"כ.
על ההורסט אל חיאם והכלא
במבנה לבן ארוך. משמאל, כלומר: ממזרח, גבעונת קטנה עליה מארג' עיון, והבקעה הקטנה
שבין מארג' עיון ומטולה זוהי בקעת מארג' עיון. בהמשך משמאל קיילה, ועוד יותר הלאה
הבופור.
ההרים הגבוהים יותר הם הרי
השוף הדרומיים.
הליטאני מתחיל לצאת בין מארג'
עיון להורסט, והולך אחרי, בין רכס מארג' וקלייעה לבין הרי השוף הדרומיים, וחותך
מאוחר יותר בברך מערבה ונשפך לים.
זהו גבול הגליל. רואים נהדר
גם את ההמשך מרכס רמים ואיך אחרי משגב עם מתחיל לרדת הרכס עד למארג' עיון.
הדרוזים של אום תוללה. רכשו
מהם האדמות, אבל לא היו מרוצים מהמחיר, חזרו 4 פעמים כדי לקבל כסף ובסופו של דבר
עברו לעין קיניה.
מטולה, 30 ק"מ מיסוד
המעלה ו-40 מראש פינה, מאוד מבודדת. יחסים טובים עם הדרוזים והנוצרים, כשהיו לבד
היו באמת לבד. פונו למשך חצי שנה ביחד עם תל חי.
תצפית הגדר הטובה, פירוט:
על מדרונות הר צפייה. בהמשך,
על הפסגה, יש בסיס צה"לי.
השם הערבי של מטולה הוא
אומתאללה ופירושו הצופה לרחוק. השם מטולה בעצם משמר את השם הערבי של המקום.
הר זה הוא לא חלק מהשבר
הסורי-אפריקאי והוא מחובר לרכס נפתלי.
למטה ישובי צפון עמק החולה
ותל אבל בית מעכה (בצפון היו שתי ממלכות גדולות בימי דוד: גשור ומעכה. בירת ממלכת
גשור הייתה בית ציידה והעיר אבל בית מעכה משמרת את שם הממלכה הגדולה).
קיבוץ מעיין ברוך וההרחבה
שלו - "הכפר היווני", האזור עם הבתים הלבנים.
באופק רואים את רמת הגולן
ואת התרוממות הר אודם והחרמון.
החרמון הוא סוג של כיכר לחם,
צר וארוך (בערך 20X50 ק"מ). לישראל יש את קצה כיכר הלחם והוא מהווה כ-7% מגודל ההר
כולו. רוב רכס החרמון מתחלק בין שטחי סוריה ולבנון. ניתן לראות מכאן את פסגת
החרמון המושלגת.
הכפר שממול הוא שובא
והמזרעות שמתחתיו (מזרעת זגדין, מזרעת קפוה ועוד).
מטולה נמצאת מתחתינו ומשמאלה
נמצאת בקעת מארג' עיון שהיא חלק מהשבר הסורי-אפריקאי.
באמצע הבקע מתרומם רכס עליו
נמצאת העיירה אל חייאם.
הרכס נחלק לשניים: מארג'
עיון המערבי ואגן החצבאני המזרחי שיוצר עמק גדול.
לדן אין אגן ניקוז וגם לא
אפיק גדול אך יש לו ספיקת מים גדולה לעומת החצבאני - שהוא האבא של הירדן מבחינת
אגן הניקוז. כשיש שיטפונות בירדן זה בגלל החצבאני ולא בגלל הדן או הבניאס.
מהשבר המרכזי שבים סוף,
מתפצלים 5-6 שברים שהולכים לכיוון צפון מזרח: נחל שיאון, מרג' עיון, שבר ליד
מרגליות ועוד. בהמשך הם מתלכדים מחדש וממשיכים לכיוון טורקיה. הסיבה לכך מתחילה
בצפון טורקיה. הפלטה המזרחית נתקעת בפלטה שפה. מבחינת הגיאולוגים רכס החרמון היה
צריך
להיות הרבה יותר גבוה והם
נותנים לכך כמה הסברים (בין היתר שהחומר "הולך" לטורקיה).
ישובים לבנוניים בתצפית: כפר
שובא למעלה על ההר, העיירה אל חייאם יושבת על שתי גבעות (המבנה הלבן המאורך הוא
כלא אל חייאם). העיירה מרג' עיון (שם ישב בזמנו מיג'ור חדאד וזה היה מרכז השליטה
הנוצרי) ושמאלה בצד, קרוב אלינו, הם בתי קליעה.
אחרי 48 לבנון הייתה
ידידותית מאוד עם ישראל. היא הייתה מדינה חלשה ונגררת, והייתה הערכה שתהיה השנייה
לחתום הסכם שלום עם ישראל כי אין לה מספיק כוח כדי להיות הראשונה. הייתה רגועה
מבחינה ביטחונית ולכן נשאר גבול פתוח בין ישראל ללבנון כדי לאפשר איחוד משפחות, כל
זאת עד 1970.
ב-ספטמבר 1970, פלסטינים
רבים עברו לפתח-לנד שבמורדות החרמון (בעקבות רדיפתם ע"י חוסיין מלך ירדן)
והתחילו בשורה של פיגועים נגד ישראל (יש פיגוע באוטובוס באביבים ובבי"ס
במעלות, ועוד חדירות מחבלים נוספות).
באותה תקופה, בימי רבין
הראשונה, יצרו את הגדר הטובה: אומנם גבול סגור, אבל נפתח למעבר עובדים, דבר שהוביל
לשקט תעשייתי ולשותפות אינטרסנטית בין ישראל למשפחות לבנון.
השערים הראשיים היו במטולה
ובראש הנקרה ועוד חמישה שערים נוספים לאורך הגבול (כשבעה סה"כ על גבול
הצפון).
בין 5,000-10,000 איש עברו
את הגדר מידי יום והיו כאלו שהיו להם אשרות כניסה לשבוע ואף לחודש. כך עבדו בישראל
לבנונים וכמו כן היו ביקורי קרובים, בעיקר של דרוזים.
המערכת הזו עבדה עם הפסקות
פה ושם (מבצע ליטני, של"ג) עד שנת 2000 - היציאה מלבנון. בתקופות מתיחות
אחרות השערים נסגרו גם כן.
משמאל למטולה יש מטעים,
והגדר מקיפה אותם. גדר המערכת עוברת מעבר לנחל עיון עד לבסיס האו"ם. יש שביל
עפר שעוקף משמאל את מאגר המים שנמצא בתחום ישראל. הכביש העליון הוא לבנוני והתחתון
ישראלי.
יש גלויה מפורסמת משנת 1908
שמספרת: "באנו לראות את האגם במרג' עיון". היה פה אגם שהיה מתמלא מים
בחורף.
מטולה:
כמו צפת, גם מטולה ביססה את
התיירות שלה על מיזוג טבעי בהצלחה גדולה עד המצאת המזגנים.
כשהבריטים והצרפתים קובעים
את קו הגבול היו להם כמה עקרונות, ביניהם שלא חוצים כפר באמצע ולא מפרידים כפר
מאדמותיו. עם זאת, בערב אל עראמשה לדוגמא, הם חתכו את הכפר בלי לשים לב - חלק
מהכפר נמצא בישראל וחלקו היה בלבנון.
היו אדמות של תושבי מרג'
עיון שתורכים מקושטא עיבדו. תושבי מטולה פוצו וקיבלו אדמות בעמק החולה.
כיום מטולה היא מועצה
מקומית, מונה כ-2,500 איש. יש פה היום פחות חקלאים מפעם ובכל זאת עדיין יש פה
סיורי מטעים בחודש מרץ ויש פה חגיגה גדולה.
משמאל מבנה של המשטרה
המנדטורית.
ברחוב הראשי של מטולה יש
בתים שנשמרו עוד מזמן הקמתה. משמאל יש דוגמא לבית איכר כפי שנראה במקור.
הבית לפנינו היה בית ספר בו
פעל יצחק אפשטיין שכתב חוברת בשם "עברית בעברית" (שאח"כ עבר לראש
פינה, ממנה לחו"ל).
בית הפקידות הוא בית המועצה
היום.
נסיעה לריחנייה:
משמאל יש תצפית יפה על הגבעה
לכיוון אגמון החולה.
באזור האנטנה מצודה פניקית
של העיר קדש (אתר קרן נפתלי). המצודה נחפרה והסתבר שנכבשה ע"י יהונתן
החשמונאי בשנת 150 לפנה"ס. מצאו שכבת שריפה ושרידים של מוצב חשמונאי. כמו כן:
מקווה חשמונאית שהיא דבר חריג בגליל העליון.
מאה שנה מאוחר יותר מסופר כי
הורדוס נלחם בנאמני בית חשמונאי. על אחת המצודות הוא שפך סוללת מצור ונאמר על כך:
"ויושביה ברחו לביצות", הכוונה כנראה לביצות החולה. בצילומי אוויר של
המקום משנת 1945 רואים שני ריבועים על הקרקע ומניחים שאלו מחנות הצבא הרומיים.
הורדוס הושיב פה את חיל
הזרים שלו. המקווה נמצא מלא בעצמות שחלקם שייכות לחזירים והם כנראה שריד להימצאות
חיילות העזר שלא היו יהודיים. מתקופתו של
הורדוס המקווה כבר לא היה בשימוש לטהרה אלא שימש כפח אשפה. כמו כן נמצאו במקווה נרות
חרס ששימשו אנשים שהסתתרו במקווה (אולי להתגפפות).
מאוחר יותר מצאו במקום שרידי
מקדש מהתקופה הרומית.
יורדים אל נחל דישון וזהו
המעבר מארץ הפגאנים לארץ היהודים. פורחות פה בשטח חלמוניות ואירוסים. לאורך נחל
דישון ישנה דרך לג'יפים שמובילה עד לשדה אליעזר והיא ממשיכה גם למעלה עד לגוש חלב.
בחורף יש מים זורמים בנחל. בנוסף, מימין, יש מסלול אביב-דישון, שהוא שביל מסומן
להולכי רגל שמתחיל בנחל אביב, עובר דרך מערות יפות ומתחבר לנחל דישון. אורך המסלול
כ-4 שעות והוא מומלץ מאוד (התחלת המסלול על הכביש שבין יראון לאביבים).
מרכס נפתלי הגירני מטפסים
לרמת עלמה הבזלתית.
מימין מושב דישון.
עד 1948 ישבו פה מוגרבים
(יוצאי אלג'יריה ומרוקו). כשהצרפתים כבשו את מרוקו, עבד אל קאדר ברח לדמשק וחלק
מתומכיו התיישבו פה. הכפר אז נקרא דייש'ון והם נטשו מאוחר יותר ללבנון.
גם עלמה הייתה מוגרבית וגם
כרם בן זמרה, שנקראה אז ראס אל אחמר מ-48' אין יותר מוגרבים בא"י בתור קהילות
אלא כבודדים בלבד.
לעלמה הגיע בשנות ה-50 גרעין
מאיטליה. יהודי מהצבא הבריטי שראה קהילה עם מגני דוד יצר ביניהם לבין א"י
קשר. הם הועלו לארץ, יושבו פה ומאוחר יותר הם עזבו לבירייה ולמקומות נוספים.
מוזיאון הצ'רקסים:
בריחנייה הכול נקי, מטופח
ותמיד שקט. הבתים הם לא בארכיטקטורה צ'רקסית אבל הגינות כן.
הצ'רקסים הם בעצם קווקזים.
מוסלמים אבל הם לא ערבים.
מוזיאון הצ'רקסים נמצא כ-300
מ' אחרי שער הכניסה ליישוב.
ארץ הצ'רקסים היא הקווקז -
אזור המעבר בין אירופה לאסיה, וזה הביא צרות רבות לצ'רקסים: עמי אירופה ועמי אסיה
ניסו לאורך שנים רבות לכבוש את החבל.
המונגולים כבשו את צפון
הקווקז, המוסלמים כבשו את דרום הקווקז ורק הרוסים ב-1864 הצליחו לכבוש את כל
הקווקז, במלחמה שארכה 102 שנים.
הצ'רקסים הוגלו מהקווקז
לרחבי רוסיה בעצת אחד הגנרלים של הצבא הרוסי.
באותה תקופה האימפריה
העות'מאנית הייתה בשיאה והיא ראתה בצ'רקסים לוחמים טובים ולכן הצ'רקסים החלו להגר
לטורקיה, משם נשלחים להתיישב באזורי ספר של האימפריה העות'מאנית או באזורים
בעייתיים אחרים.
לכל אורח הדרך בין הבדואים
לפלאחים באימפריה העות'מאנית הוקמו יותר מ-40 ישובים צ'רקסים. כמו כן הוקמו מספר
ישובים צ'רקסים סביב איסטנבול על מנת להגן עליה.
הגיעו לא"י במסגרת הסכם
בין הרוסים לטורקים והקימו שלושה כפרים: ריחנייה, כפר כמא וחירבת שרקס (אזור
כרכור) שניטש בעקבות המלריה.
הצ'רקסים הגיעו לא"י
בשנים 1873-1875 ומיד אחריהם העלייה הראשונה. בשל שפה משותפת ומנטאליות רוסית זהה
נוצרו קשרים טובים בין שני הצדדים.
כל השומרים במושבות הראשונות
היו צ'רקסים והנוטרים אימצו את הכובע הצ'רקסי. יותר מאוחר הגיעו מעפילים לאזור
לבנון וסוריה והצ'רקסים הבריחו אותם לארץ.
אחד האנשים שהוברח היה
קופולביץ' - מנכ"ל משרד הפנים, משה דיין ועוד רבים אחרים.
במלחמת השחרור צעירי כפר כמא
התגייסו לצבא והקימו את הגדוד הצ'רקסי. היום הצ'רקסים מתגייסים בשירות חובה
לצה"ל. רוב הצ'רקסים המתגייסים הם לוחמים ורבים מהם יוצאים לקצונה. בריחנייה
יש יותר קצינים מכל יתר הישובים שבסביבה.
יותר מ-80% מהנשים הצ'רקסיות
לומדות במוסדות להשכלה גבוהה וחלקן עובדות גם מחוץ לכפר.
מאז קום המדינה אף צ'רקסי לא
ישב בכלא מלבד נאפסו. הצ'רקסים מרגישים ביטחון בישוב והם משאירים אפילו את רכביהם
פתוחים.
רוסיה לא הסכימה לתת עצמאות
לעמי קווקז משום שזה אזור רווי בנפט והם רצו חזקה על כך. היום לצ'רקסים אין מדינה
והם מחכים שהעניינים בקווקז יירגעו במקצת כדי שהם יוכלו לקדם עניינים מדיניים. הם
לא רואים את ישראל כמולדתם אלא את הקווקז.
נסיעה דרך כביש הצפון לקריות:
רוב תושבי גוש חלב הם נוצרים
מארונים ומקצתם מוסלמים.
בגוש חלב יש היום כ-2,500
תושבים, כאשר 50% מהם לא אותנטיים, כלומר הם פליטים מבירעם, צפת, קדיתא, עכברה
וכפרים נוספים שניטשו או פונו במלחמת העצמאות. נתון זה משמעותי עבור הפליטים, שכן
הם הגיעו מאוחר לכפר, לא הייתה להם אדמה וזה השפיע על מעמדם.
אחרי מבצע חירם כפרים ערביים
רבים פונו או ננטשו. ערב אל עראמשה וג'יש נשארו כפרים בודדים בין ישובים יהודים
רבים.
ג'יש הוא כפר מוביל מאוד
מבחינת השכלה וכלכלה. בד"כ ישובים נוצריים הם יותר מפותחים מישובים דרוזים.
גוש חלב היה בעבר ישוב יהודי
עתיק . בג'יש יש שרידי בית כנסת ובית כנסת נוסף נמצא בנחל גוש חלב. כמו כן נמצא
מאוזוליאום יהודי וקברי צדיקים רבים באזור כמו שמעיה ואבטליון, יואל הנביא ועוד.
היו פה בעבר ברבה יותר קברי צדיקים אך הם נשכחו.
במסורות ממאה ה-16 התעורר
נושא קברי הצדיקים ושומעים על יהודים רבים שעוברים פה. במאה ה-17 מספרים על דרוזים
שגרים באזור ומהמאה ה-18 שומעים על מארונים שמגיעים לכאן.
אגמון החולה
המטרה: להרטיב את הכבול אחרי
עזיבת החקלאים בשנות ה-80. לא שמירת טבע.
על הקיר בכניסה לשמורת החולה
מציגים את קו שפת אגם החולה ההיסטורי.
האגמון נמצא מספר קילומטרים
בודדים מצפון לשמורה והוא ממוקם בלב הביצה שהייתה פעם ולא בשטח האגם המקורי.
הייתה מחשבה בעבר לחבר בין
האגמון לשמורה. היה על כך מאבק ולבסוף הוחלט שלא לחבר משום שהדבר לא כל כך אפשרי
מבחינה טכנית: השמורה גבוהה ב-8 מ' מהאגמון.
המים שנמצאים היום באגמון
מגיעים מהשחזור ההיסטורי של אפיק הירדן וכן ממקורות חיצוניים.
מצבה של השמורה לא כל כך טוב
עפ"י בדיקות של אנשי מקצוע (בהקשר של הרכב החומרים בה וכו').
ניתן להגיע לאגמון וללכת בו
לטיול רגלי או שניתן לשכור אופניים או רכב של המקום בתשלום. לא ניתן להיכנס לכאן
ברכבים פרטיים אך אוטובוס של מטיילים יכול להיכנס. כמו כן, הסיור הכי מוצלח כאן
הוא ב"עגלת מסתור", שנגררת ע"י טרקטור, יש בה כ-80 מקומות, היא
מורשת לרדת מהדרכים שרכבים אחרים לא מורשים לרדת בהן ומגיעה קרוב מאוד ללהקות
הציפורים, שלא מפחדים ממנה משום שהם יודעים שהטרקטור מביא אוכל.
התעלה המערבית ניקזה את מי
האגם. נוסעים בכביש היקפי של האגמון, שלעיתים מתקרב מאוד לאגמון עצמו. אורכו של
הכביש כ-10 ק"מ וכל האזור היה בעצם שטח הביצה.
תוך כדי נסיעה ניתן לראות
עופות שונים.
סביב האגמון יש רשת תעלות
שקשורות לאגמון עצמו - המים נכנסו לאגמון מאפיק הירדן ההיסטורי ששוחזר והם יוצאים
מרשת התעלות.
פונים שמאלה ובצד שמאל אחת
התעלות הללו.
קופסאות באוויר עבור
התנשמות. אלו תיבות קינון שעוזרות לחקלאים משום שהתנשמות אוכלות נברנים שפוגעים
בתוצרת החקלאית.
שטח האגמון כ-1,000 דונם
והוא גדול מן השמורה ששטחה 800 דונם. ניתן לראות בתוך האגמון ולצידו בעלי חיים
שונים כמו לבנית, נוטריה, ברווזים ועוד.
ייבוש החולה הסתיים באמצע
שנות ה-50 והשטח חולק לקיבוצים ולישובים שבעמק החולה ושעל גב ההר (סאסא, כרם בן
זמרה ועוד...). לאותם ישובים ניתנה הדרכה חקלאית צמודה, בין השאר בהשארת הכבול
רטוב. כך, בניגוד לשמועות, היבולים היו טובים עד שנות ה-80, אז, מסיבות כלכליות לא
השתלם להמשיך ולעסוק בחקלאות. הזנחת השטחים גרמה לייבושם ולליקוח שריפות.
אדמת עמק החולה לאחר הייבוש
התחלקה לשלושה סוגים שונים:
אדמות סחף שהתערבבו עם אדמת
הכבול,
בצפון - סחף הירדן, שהייתה
אדמה סבירה לגידולים.
וקרקע על טהרת הכבול - באמצע
עמק החולה, שתוצאותיה ביבול היו בינוניות.
כָּבוּל - הוא חומר דחוס ורקוב חלקית של צמחים ותאית
המצוי בטבע היכן שרוכזה אדמת סחף או ביצות. החום והלחץ בהם היה נתון החומר לא היו
גבוהים מספיק ליצירת פחם, והחומרים האורגניים שבו לא התפרקו עד תום בשל מחסור
בחמצן. הכבול הינו חומר חומצי ומשמש לעתים כדשן. ניתן להשתמש בו כחומר דלק.
בשנות ה-80, עם הזנחת
ההרטבות, הכבול התייבש ונסדק, נכנסה אל הקרקע אוויר והחלו תהליכי חמצון בקרקע
שגרמו לשריפות תת קרקעיות שהיה קשה לכבותן - ואחרי כיבוין נשאר בקרקע חומר שרוף
שלא ניתן לעבד.
הכבול שהתייבש על פני השטח
נהיה "פודרה" והחלו להתרומם ברוח עננים של אבק כבול. כתוצאה מכך רצפת
העמק איבדה 3-4 מ' מהחומר שעף החוצה. מי התהום שמרו על הגובה המקורי שלהם והחלו
להיחשף, וכך נוצרו שלוליות וכל השטח ירד לטמיון (המצב נדמה היה כאילו חזרו
הביצות).
קק"ל זיהתה את הבעיה
בשנות ה-90 והחליטה לעשות פרויקט למניעת הידרדרות אדמות עמק החולה, הן מטעמים
חקלאיים והן מטעמים כלכליים.
נשלחו נציגים לפלורידה שלמדו
שם שיטה לשמירה על הקרקע: חפרו בור בעומק של 80 ס"מ, שחזרו את האפיק ההיסטורי
של הירדן שהזין את החולה העתיקה (מאזור כפר בלום), והזרימו משם מים לאגם (מכיוון
צפון מערב). מהאגם הוציאו תעלות לשטח שמסביב לאגמון שחדרו לתת הקרקע ושמרו על
הכבול רטוב - זה היה הפרויקט הראשוני של
קק"ל.
המשכו של אותו סיפור הוא בכך
שקק"ל לא הייתה בעלת הקרקע. היא תכננה לעשות פרויקט חקלאי אך זה היה פרויקט
יקר שהצריך גם תחזוקה ולכן קק"ל רצתה להעביר את הקרקע חזרה לבעליה, הקיבוצים,
שמצדם לא רצו להחזיר לעצמם את האדמות שאך זה נטשו.
בעיצומו של אותו ויכוח בין
קק"ל לישובים, החלו להגיע מטיילים לעמק החולה, שנמשכו אל הציפורים הרבות
שהחלו להגיע לכאן, ביניהם העגורים (צורת גופם ארוכה ואלגנטית, דומה לצלב, הם
אפורים ומקשקשים באוויר).
בעקבות זאת נולד המיזם
התיירותי בעמק החולה. בהמשך, הקיבוצים והמושבים הגו רעיון להקים פה צימרים על מנת
לממן את תחזוקת המקום, אך אז הם החלו לריב היכן לשים את הצימרים כדי לא להפחיד את
העגורים... ועד היום הפרויקט לא יצא אל הפועל בשל חוסר הסכמה בין הגורמים השונים.
קק"ל לא גובה כסף מן
הציבור עבור שירותים שהיא מספקת אך היא חברה למועצה האזורית ולעמותה שהקימה את
מרכז המבקרים וכיום הם גובים כסף רק עבור כלי הרכב ששוכרים, כל זאת כדי לתחזק את
המקום.
עופות
השקנאי הלבן - לפני 25 שנה
קיננו בדלתא של הדנובה בים השחור יותר ממיליון שקנאים. בשל זיהום הדנובה הם החלו
להיכחד והיום קיימים רק כ-120 אלף שקנאים לבנים בכל העולם. כ-70 אלף מהשקנאים
בעולם עוברים דרך א"י בנדידתם לאפריקה. השקנאים אוכלים דגים ולכן הם היוו נזק
רב למגדלי הדגים. עד היום לא מצאו מגדלי הדגים פיתרון לבעיה הזו ולכן רבים מהם
סגרו את הבריכות שלהם. זה פגע בשקנאים שבינתיים, למרות דילול המזון שלהם, ממשיכים
לבוא.
בעיה דומה הייתה לחסידות
ולאנפות, שבעבר ניזונו מדגים. אבל מאז מיעוטם שינו החסידות והאנפות את הרגלי
התזונה שלהם ומצאו חדשים: הן טורפות נחשים ועכברים. לעומתן, השקנאים יכולים לאכול
רק דגים - בשל מבנה המקור המיוחד שלהם, ולכן ביטול ענף הדגים פה בחולה פגע בהם
מאוד. ייתכן שתוך מספר שנים מינים שונים יכחדו בשל התנאים המשתנים של הטבע.
העגורים מגיעים לכאן בזוגות
הורים עם צאצא או שניים ומתארגנים לסיבובים בשטח בקבוצות של ארבעה. יש עופות
שמקננים והצאצאים יוצאים לדרך הנדידה לבד אולם העגורים יוצאים עם הילדים לנדידה
וכ-100-200 ק"מ לפני ההגעה למקום הקינון הם מבצעים טקס פרידה מהצאצאים. זו
בעצם נאמנות בתא המשפחתי. יש כל מיני עגורים ולא"י מגיע העגור האפור - כ-60
אלף עגורים מתוך כ-200 אלף שקיימים בעולם וכ-30 אלף מהם נשארים פה לאורך כל החורף.
מצפורים: השקנאים, אשר למולו
מתרכזות להקות שקנאים ומעבר לו נמצא מצפור העגורים שהוא הפופולארי ביותר, הקרוב
ביותר לכניסה וניתן להגיע אליו גם ברגל (שם מאכילים את העגורים בתירס).
המצפור הדרומי יותר סימפטי
משום שיש בו פחות מטיילים.
תפקיד השמורה, שהיא גם גן
לאומי, הוא בעצם לספר את סיפורו של אגם החולה. האגמון שנמצא מצפון לשמורה שייך
לקק"ל ותפקידו לשמור על אדמות העמק וכתוצר לוואי הוא מושך אליו בע"ח -
בעיקר עופות, ובעקבות זאת הוא מושך גם את המטיילים.
צפרים מגיעים לכאן משום
שעוברים פה כ-500 מיליון ציפורים בשנה ויש פה כ-250 מינים של ציפורים. גם באילת יש
נדידת דורסים מיוחדת וישראל מחזיקה בשיאים בתחום הזה.
על המלריה שהייתה באזור עמק
החולה התגברו כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 בעזרתו של פרופסור גדעון מר ואין זו
הסיבה לייבוש החולה כלל...
חורבת ירדה:
ב-1948 התרחשו במקום קרבות
קשים בין הסורים לישראלים. הסורים נתקעו שם וכך לא הגיעו לכביש 90. בירדה נהרגו 80
חיילים ישראלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה