כנרת - התיישבות ומים

נקודת תצפית

על שם מוטי הוד (פיין) בן קבוץ דגניה א' ולכן המצפה על שמו צופה אל העמק. דגניה היה הישוב העברי הראשון בעמק הירדן.

את השם עמק הירדן נתנו התושבים המקומיים. בקעת כינורות נקראת על שם המקום בו נמצאת הכנרת. עמק הירדן זה העמק בו זרם הירדן וזהו עמק רחב וארוך.

רכס פוריה הוא מהרמות הבזלתיות הנטויות של גליל תחתון מזרחי - רמות יששכר, רמת יבנאל (רמת סירין לשעבר), רמת פוריה, רמת ארבל ובקעת גינוסר. אלה הרמות הנטויות ופנינו מועדות לבקעת כינורות.

 

ביתניה תחתית

חווה לניסיונות חקלאיים שהוקמה ב-1913 על ידי יק"א במטרה לנסות ולראות איזה גידולים חקלאיים אפשר לגדל במקום.

1913 - שלוש שנים לאחר שדגניה עלתה על הקרקע וחמש שנים לאחר שחצר כנרת קיימת. עבר מספיק זמן כדי להבין שלא יודעים מה לגדל במקום. עשו הרבה ניסיונות ופנו לכיוונים שונים: ניסו לגדל על מדרון אגסים ותפוחים, מקום גרוע לגידול עצים נשירים. ניסו צמר גפן (כותנה), ואפילו אורז (חיטה סינית) בידיעה שאורז צריך הרבה במים אך בלי לדעת את התנאים הנוספים.

בחווה ניסו לגדל גידולים שונים והיו חלקות מעקב.

לבסוף הגיעו למסקנה שנכון לגדל פה בננות, שאז כונו "תאני חווה". תמרים הובאו רק בסוף שנות ה-40.

 

מיקומה של ביתניה בקבוצת בתים קטנה שכיום היא אתר תיירות בשם 'מרכבות הירדן' שמופעל ע"י נכדו של יהודה שרת, מלחין גדול שהלחין רבים משיריה של רחל והיה אחיו של משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. הגדות פסח הקיבוציות התבססו על שירים ולחנים שהוא כתב.

 

מול קיבוץ מעגן ניתן לראות פס יבשה בתוך המים, כמו אי. הוא מלמד על החומרה של ירידת מפלס הכנרת: לראשונה נחשף תא היבשה הזה בקיץ 91', הוא היה ידוע לגיאולוגים, כיוון שהופיע במפה הבַּטִימֶטְרִית של הכנרת (פני הקרקע מתחת לפני הים). בט"ו בשבט בשנה שעברה נטעו שם עצים... כאשר גובה המים בכנרת מגיע ל-213 - מ' מתחת לפני הים, היבשה הזו נגלית.

 

ביתניה עלית

במקום יש שלט ובו טעות לגבי התאריך העברי. כתוב "בתרפ"א (1921) חודש תשרי..." אבל חודש תשרי זה עדיין בשנת 1920 ולא 1921 והתאריך חשוב לסיפור המקום. יהושע סובול כתב מחזה שנקרא "ליל ה-20" בו מתוארת סיפורה של ביתניה עלית.

שייכת לתקופת העלייה השלישית אשר התחילה ב-1919 עם הגעתה של אוניה בשם "רוסלאן", ונמשכה עד 1922. בין העלייה השנייה והשלישית הייתה הפסקה בגלל מלחמת העולם הראשונה (מספרי העליות ניתנו מאוחר יותר). בעליה זו הגיעו אנשים וקבוצות שונות. אנו נתרכז בקבוצה אחת קטנה ומיוחדת שהגיעה בעקבות מה ששמעה על העלייה השנייה.

 

באזור הייתה קבוצה של אנשים מבני העלייה השנייה שהקימו את ארגון השומר ושמם יצא למרחוק:

קבוצת צעירים שישבה בחוץ לארץ והעריצה את אנשי "השומר" החליטה להקים תנועת נוער בשם "השומר הצעיר".

תנועת הנוער הוקמה במדינות שונות באירופה ושאיפתם של חבריה הייתה לעלות לארץ ישראל, להמשיך את דרכם של אנשי "השומר" ולהידמות לחברי דגניה וכנרת. כל ההווי שלהם התרכז בזה - הפעולות בשעות אחר הצהרים, המפגשים בשישי שבת והדיונים ביניהם. הם שרו שירי ארץ ישראל, למדו על דגניה וכנרת וידעו את שמות חבריהן, ידעו את תנובת החלב של כל פרה וביקשו לקבל את הפרוטוקולים של האסיפה השבועית. כאשר התורכים עזבו שערי הארץ נפתחו. בהתחלה הבריטים לא הטילו מגבלה על מספר האנשים שיכול להגיע לארץ וכך הגיעו חבורות שונות וביניהן אנשי "השומר הצעיר".

 

"השומר הצעיר" הורכב מחבורות שונות בעלות כיוונים שונים. סיפורה של ביתניה עלית מתרכז בקבוצה אחת. כאשר אנשי העלייה השלישית הגיעו לארץ ישראל, הם הופתעו לגלות שאיש לא חיכה להם ואיש לא רצה בבואם. לא מתוך רוע לב אלא מכיוון שכל אחד היה עסוק בענייניו וצרותיו: לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה ארץ ישראל מפורקת וחרבה. דגניה הייתה במצב קשה לאחר שהתורכים עשו בה שמות, וכל אחד ליקק את פצעיו. באותה תקופה קלטה ארץ ישראל המון עולים, עד כדי כך שהישוב היהודי ביקש מהבריטים לעצור קצת את העלייה כי אי אפשר היה לקלוט את כולם, וזו הסיבה שהבריטים התחילו בעבודות יזומות כמו סלילת כבישים.

"גדוד העבודה" הוקם ביוזמת הבריטים שגם מימנו את פעולותיו, אחרת לאנשים לא היה מה לאכול. חבורות שלמות הסתובבו בארץ ישראל וחיפשו יום עבודה במטרה לשרוד. רבים מהעולים האלה התאכזבו וחזרו לארצות מוצאם.

לכאן הגיעה חבורה של "השומר הצעיר" כי בביתניה (עדיין לא הייתה עלית ותחתית) נזקקו לעובדים. בחודשים ספטמבר ואוקטובר חרשו את האדמה לקראת זריעה בעבודה ידנית והיו דרושות הרבה ידיים עובדות.

 

בראש החבורה עמד מאיר יערי שלימים יהיה מנהיג הקיבוץ הארצי. תוך זמן קצר התברר שלחבורה שהגיעה מארצות כמו רוסיה, פולין, אוסטריה וכו' יש רעיונות ואידיאולוגיה אך לא הייתה יכולת לעמוד בקשיי העבודה ובתנאי מזג האוויר ששררו במקום. באותה תקופה ניהל את ביתניה אדם בשם גרשון, אשר הודיע לאנשי החבורה שהוא לא מרוצה מעבודתם כיון שלא יספיקו להכין את האדמה לזריעה, ביקש מהם לעזוב והביא במקומם עובדים ערבים מצמח.

החבורה עזבה את ביתניה והתיישבה במקום, שלימים יקרא ביתניה עלית. הם הקימו צריף קטן ומספר אוהלים והתפרנסו בדוחק רב מעבודה יזומה שקיבלו מהמשרד הארץ ישראלי. בזיכרונותיהם כתבו שהם היו צריכים לעקור סידריות (שיזף השיח שפירותיו מכונים "דוֹמִים") במורד ההר הגולש לבקעת כינורות. זו הייתה עבודה מאד קשה.

 

האידיאולוגיה וחיי היומיום

בביתניה יצרו תפיסה ורוח חדשה. הם ראו איך דגניה וכנרת מתנהלות ורצו ליצור משהו נכון ושוויוני יותר. הם הושפעו מאד מהמהפכה ברוסיה. מדובר היה בחבורה של צעירים בגילאי 17,18,19 ללא איזון של חברת מבוגרים. בנוסף לכך התחוללו בארץ ובעולם התרחשויות שונות שהם נסחפו אליהן.

ביישובי העמק הייתה אסיפה פעם בשבוע כדי לנהל ולהחליט מה יהיה בשבוע הבא. בביתניה החליטו שכל חבר במצוקה יכול לדבר מיד: במרכז הישוב היה פעמון שבעזרתו אפשר היה לקרוא לחברים. מי שהרגיש צורך לדבר היה מצלצל בפעמון, וכל האחרים היו צריכים להפסיק את העבודה ולגשת לשמוע מה יש לו להגיד. חבר שקיבל בדרך לא דרך מכתב מהוריו, עמד במרכז והקריא את המכתב לכולם, כיון שזה לא היה שוויוני שאחד קיבל מכתב והאחרים לא. כאשר התגלגל לידיהם ספר הם ישבו במעגל, הראשון היה קורא את הדף הראשון, תולש את הדף ומעביר הלאה. זה היה הכי שוויוני והם האמינו שהם יוצרים משהו חדש.

 

דוד הורוביץ שכינויו "דוֹלֶק" והיה חבר בקבוצה, התמנה לימים לנגיד הראשון של בנק ישראל. הוא כתב את זיכרונותיו בספר שנקרא "האתמול שלי":

"עם עלות השחר החלה העבודה. פת של שחרית, קפה שחור ופת לחם יבשה, קדמו ליציאה לעבודה. ...אולם העבודה נחשבה תופעת לוואי של החיים האמיתיים. הכול ידעו כי בביתניה מתחילים החיים האמיתיים בערב, עם השיחה. אותו וידוי בציבור ודו שיח ממושך ומלא סבל על החיים, היחיד והחברה וכל אשר מעבר למציאות החיים היומיומית. השיחה הזו הייתה מלאת סיגוף עצמי ללא תכלית. האווירה הייתה דחוסה ותובענית. במסדר נזירי ביתניה, שרר אותו מחנק רוחני שהוא נחלת כל כת מסתורית ומתבדלת, וניכרה בו גם המתיחות הנוצרת בין אנשים המסוגרים במחיצתם הבלתי משתנה, ללא הפרייה רוחנית וחברתית מבחוץ, ועוסקים בחטטנות נפשית הדדית".

 

גם מחשבות אישיות אסור שיהיו לאדם ולכן כל ערב כל אחד התוודה על מחשבותיו ועל רצונותיו. זוהי השיחה. עד היום בקיבוצי השומר הצעיר האסיפה של חברי הקבוץ נקראת "שיחה".

ב-20.10.1920 התקיימה בביתניה שיחה מאד מיוחדת עם התפרצות רגשות עזה. אנשים אמרו את כל אשר על ליבם ודנו מה זו שוויונות והאם אפשר לחיות בצורה שוויונית. חלק מהאנשים טענו שגם בגדים זו חציצה וחלקם הסירו את הבגדים.

 

לאחר חצי שנה הם עזבו את המקום כיון שהסתיימה העבודה ועברו לבלד א-שייח (קבוץ יגור), ג'דה (רמת ישי) ולמקומות נוספים בארץ.

ב-1922 קיבלו משבצת קרקע להתיישבות אחרי הרבה ויכוחים ובקשות, והקימו את קיבוץ א' של השומר הצעיר, הוא בית אלפא. "טל מלמעלה ולבנה מעל, מבית אלפא עד נהלל" - שאֶלֶה פחות או יותר הגבולות של עמק יזרעאל. במקום היה ישוב בדואי בשם בית אילפה. המוסדות די זרקו אותם שם כיון שאפילו הבדואים לא רצו לשבת שם. האדמה במקום גרועה, חוואר הלשון, ובקושי אפשר לגדל בה משהו.

 

היו בה אנשים שנשברו מהציונות האמינו בקומוניזם וחזרו לרוסיה, היה ביניהם צייר בשם אריה אלביין שלימד ציור ב"מאיר שפיה" ובבצלאל, והיה מי שעזב לאנגליה והיה הרופא של בית המלוכה האנגלי. האנשים היו מאד כישרוניים אך שונים ומוזרים.

היו במקום כמה עשרות גברים ורק שתי נשים. תפקידן של הנשים היה למעשה לשרת את הפועלים - לכבס, לבשל, לגהץ. הן לא נחשבו לפועלות. רק מאוחר יותר מעמדן צמח. מאיר יערי שהיה המנהיג החליט לאור כל זאת שלא יהיה שום קשר רומנטי והיה הראשון להפר את ההחלטה. אחת הנשים, אנדה, הפכה לחברתו ובהמשך לרעייתו.

אוהל הבטון שנמצא בביתניה מסמל את האוהל של הראשונים, בו חקוקים כל שמות יישובי הקבוץ הארצי, המקום הפך לאתר הנצחה.

 

חצר כנרת

בכניסה יש תמונה מראשית המאה בה נראית שורה של בתים מוקפים חומה. מעבר לחומה ניצב בית בודד גדול שהתחיל כחווה פרטית. היום הבית נמצא בתחומי המושבה. החווה הייתה בבעלות שלושה אחים שהגיעו מגרמניה - משפ' טריידל. לבית יש שלוש קומות והוא מוקף אדמות רבות. התגורר בו יעקב פיכמן בעודו צעיר שכתב על הבית את השיר: "על שפת ים כנרת, ארמון רב תפארת".

הכפר הדייגים סמח (צמח) ישב במקום עד 1948. סמח פירושו דגים. לשון היבשה הקטנה זהו הקָרָךּ, עליו כתבה רחל: "מה ירבו פרחים בחורף על הקרךּ". היום נמצא על הקרך בית הקברות של כנרת.

שורת הבתים מוקפת חומה זוהי כנרת המושבה. דגניה שהיא קבוצה, עין חרוד זה הקיבוץ הראשון בעולם.

 

המושבה הוקמה ב-1908 ובמקביל לה הוקמה חוות כנרת (מוכרת גם כחצר כנרת) שהייתה לה חומה נפרדת והייתה ישות עצמאית ונפרדת: היא נועדה להכשיר פועלים חקלאיים (ביתניה, כאמור, חווה לניסיונות).

חוות כנרת לא הייתה ישוב אך גרו בה אנשים. חוות כנרת, ימת כנרת, מושבת כנרת ובהמשך תקום קבוצת כנרת (התהוו ב-1913 ועלו על הקרקע מאוחר יותר).

 

במושבות העלייה השנייה בנו מההתחלה בתים, בניגוד למושבות העלייה הראשונה. מושבת כנרת היא של יק"א וחוות כנרת היא של המשרד הארץ ישראלי והאנשים בה היו עניים אך הם לא ראו עצמם כך כיוון שרעב הוא חלק מהחיים.

 

בראשית המאה ה-20 היה כבר ישוב בארץ ישראל. ליק"א היו כמה זרועות שרק אחת טיפלה בארץ ישראל. הם עשו סקר כדאיות. מי שהם חשבו שהחקלאות וההתיישבות לא מתאימות לו, קיבל כרטיס נסיעה לחו"ל, בין השאר לארגנטינה, כיון שהם רצו לדאוג ליהודים באופן כללי.

יק"א חילקה את הארץ למחוזות ובראש כל אחד מהם העמידה פקיד. בישובים בהם היו חקלאיים עם פוטנציאל טוב אך חסר להם הידע, הקימה יק"א חווה להכשרת פועלים חקלאיים. החווה הראשונה שהוקמה היתה בסג'רה ב-1900. סג'ר זה אילן והיום הישוב נקרא אילניה.

 

חיים מרגליות קלווריסקי הסתובב בגליל התחתון וניסה לבצע את המדיניות של יק"א, אך עשה גם דברים נוספים שביק"א לא אהבו. ב-1905 הוא קנה בכנרת, בכסף מלא, אדמה משבט הבדואים הדלייקה שעברו לג'יפטליק בבקעת הירדן ונמצאים שם עד היום. ליק"א לא הייתה מדיניות של רכישת אדמות בארץ ישראל, וכאשר הם שמעו על כך הם כעסו והעבירו את קלווריסקי לראש פינה ומשם לגליל העליון. את הקרקעות הם מכרו בחלקן למשרד הארצישראלי וביתרה הקימו את מושבת כנרת.

 

המשרד הארץ ישראלי היה הזרוע הביצועית של הפלג האקטיביסטי בתנועה הציונית של אז. בראשו עמדו ארתור רופין ואוסישקין. הם היו שייכים למה שכונה מאוחר יותר 'הציונות המעשית' שטען שצריך להתיישב בא"י ולקבוע עובדות בשטח(בניגוד להרצל ותומכיו שטענו שצריך ליישב את א"י רק לאחר הסכמת המעצמות).

כלומר: יק"א הלא ציונית והמשרד הארץ הישראלי היו שני גופים שונים לחלוטין בעלי מדיניות ואידיאולוגיה שונות.

 

על הקרקע שהמשרד הארץ ישראלי קנה הוחלט להקים חווה להכשרת פועלים חקלאיים כדוגמת החווה שהייתה כבר קיימת בסג'רה. סג'רה הייתה החווה הכשרה החקלאית הראשונה, אך הייתה פרטית, כנרת היא חוות ההכשרה הלאומית הראשונה כיוון שהיא הראשונה שהוקמה מכספי הלאום הציוני.

 

העליה השניה

העלייה השנייה התחילה ב-1904 ונמשכה עד 1914. בשנים אלו הגיעו לארץ בין 30,000-35,000 יהודים. היו קבוצות שונות, ואחת החשובות שבהן היא החלוצית - הציונית - הפועלית.

אם היו שואלים את אנשי כנרת על ת"א (שגם היא הוקמה בעלייה השנייה) הם היו עונים שהם לא אוהבים אותה. ת"א הייתה בורגנות, הדבר ממנו אנשי דגניה וכנרת רצו לברוח.

מדובר על פלג מאד קטן - על עליה שניה פועלית שקידשה את ערך העבודה. 4,000 הגיעו, 3,200 מתוכם עזבו (80%).

השמונה מאות שנשארו עשו כאן מהפכה. הם כונו ע"י אחד מהם, ברל כצנלסון 'אנשים שלמים'. אדם שלם זהו אדם שאין לו קרעים בנפשו, אין לו לבטים ופקפוקים. יש לו דרך אחת וצעדו בטוח ואיתן בדרך זו.

לאורך כל התקופה היו כאן אנשים שחוו קשיים אדירים ומתוך הקושי הגדול יצרו משהו במקום להיכנע לקושי. כל דבר שנוצר במקום ראשיתו בשבר, חידלון או אסון. הם באו מרוסיה במטרה ליצור אדם חדש, חברה חדשה, תרבות חדשה ועולם חדש. כאשר נולד בדגניה הילד הראשון רצו לקרוא לו אדם ולבת הראשונה חווה.

אדם חדש יוצרים ע"י שינוי עיסוקו לעובד אדמה. זו לא רק פרנסה אלא תפיסת חיים ואידיאולוגיה שלמה. רק כך אפשר לחזור לשורשים. לכן קשיי מזג האוויר והפרנסה רק דרבנו אותם להמשיך. כאשר ראו המוסדות המיישבים את החבורה שרצתה אך לא יכולה, חשבו ללמד אותם ולהכשירם להיות חקלאים. החווה לא הייתה בית ספר כמו מקווה ישראל אלא עבודה מעשית.

ב-1905 הגיע לכאן האגרונום אהרן אהרונסון שהחליט לעשות פלחה ולא מטעים כפי שהיה ביהודה ושומרון, כלומר: זיכרון יעקב, חדרה, ראשון לציון ורחובות. מטעים לוקחים זמן עד שנותנים פרי.

אהרונסון חשב על עיסוק חקלאי שאפשר ללמד בזמן קצר. פלח מפלח את הקרקע. גידולי שדה - חיטה, שעורה, חומוס. בשנה אחת אפשר ללמד מחזור שלם - מחריש וזריעה עד קציר ודייש ואז אפשר לצאת לעבודה. המשרד הארץ ישראלי היה היוזם והתומך והוא מינה פקיד אחראי בשם ברמן אשר ניסה למצוא קבוצת אנשים שתהיה הגרעין הראשון שילמד. בין 1905-8 אף אחד לא רצה לבוא לכאן. היה חם ורע, הבדואים בזזו והציקו. המקום נקרא בפיהם "ארץ הנחשים והעקרבים". ב-1908 הגיעה הקבוצה הראשונה ואז התחילה את פעולתה "חצר כנרת".

 

חצר כנרת - הראשית

ברמן היה אחראי לנטיעת יער לזכרו של הרצל ביזור בן שמן, יער הרצל, וניהל את חוות בן שמן. את נטיעת היער הפקיד בידי ערבים. קבוצת חלוצים ששמעה על כך הגיעה ליער ועקרה את כל השתילים. משם הלכו לברמן, הודיעו שהם עקרו את השתילים ויינטעו אותם מחדש ללא תמורה כספית. ברמן לא הבין וכעס. החבורה ביקשה לפרסם את העניין בעיתונות תוך ציון העובדה שיהודים הם אלה שנטעו את היער לזכרו של הרצל, וכך היה. בראש החבורה עמד אברהם אלדמע, אביהם של גיל ורן אלדמע. אנשים נוספים בחבורה היו מרים אוסטרובסקי, חיותה בוסל, יוסף בוסל, כאשר ברמן חיפש אנשים שיגיעו לחוות כנרת, הוא נזכר באותה חבורה שנטעה את יער הרצל, והציע להם להגיע למקום. הם הסכימו, כמובן, אך התגלו כחבורה בעייתית: הייתה להם אידיאולוגיה ודרך והם לא באו רק כדי להיות פועלים: הם רצו לראות תכנית משק וכעסו כיוון שהייתה כתובה בגרמנית. את התוכנית כתב פרופ' אוטו ורבור, אגרונום ומומחה להתיישבות של חקלאים עוד בגרמניה. אנשי החבורה הודיעו לברמן שהם לא יגיעו אם התכנית תהיה כתובה בגרמנית ולברמן, שלא מצא אנשים אחרים שהיו מוכנים לבוא לכאן, לא הייתה ברירה והוא שינה את התכנית לעברית.

על שני דברים נלחמו חברי הקבוצה: על עבודה עברית ועל השפה העברית. אנשים שלמים לא מתפשרים. גם אם סבלו מחרפת רעב ולא היה להם מה לאכול, הייתה להם דרך. החבורה הגיעה ב-1908 והייתה בעימותים מתמידים עם המנהל במקום.

היה רק חדרון אחד ושום דבר מסביב.

 

חוות כנרת כבית יוצר לישובים חדשים

1908-48 במשך ארבעים שנה, המקום שימש להכשרת פועלים עבריים וגרעיני התיישבות. מכאן יצאו דגניה (הוקמה ב-1910. ב-1909 הייתה באום ג'וני ואחר כך עברה למקומה. נקראת אם הקבוצות והקבוצים כיון שממנה יצא הרעיון), קבוצת כנרת שהגיעה כגרעין הכשרה ועזבה לאחר זמן רב. הם עלו לנקודת הקבע במקום שנקרא "הגבעה". נעמי שמר כתבה בשירה חורשת האקליפטוס "כשאמא באה הנה יפה וצעירה/אז אבא על גבעה בנה לה בית". מכאן יצא גרעין שהקים את אפיקים, וגרעין שהקים את עין גב ומעגן. מכאן יצא גרעין שעבר לגבע וגרעין שחיזק את כפר יחזקאל. מכאן יצא אדם שהיה מאד בולט והגה את רעיון הקיבוץ, של עין חרוד (הוקם ביח' באלול, 1921). מכאן יצא אדם שהגה את רעיון מושב העובדים אליעזר יפה, עם חבורה שרצתה להיות חקלאית אך לא לחיות בשיתוף. הם הקימו ישוב חדש, נהלל (ח' באלול 1921) - ותנועה התיישבותית חדשה, תנועת המושבים. כלומר - מהמקום הזה יצאה תנועה התיישבותית אדירה. היו כאן אנשים יצירתיים עם רעיונות.

 

לאחר הקמת המדינה לא היה עוד צורך בחווה להכשרת פועלים והמקום הפך לבסיס צבאי של הנח"ל.

ב-1974 פינו את הצבא לצורך הקמת פנתיאון של ההתיישבות העובדת ושנים המקום עמד בשיממונו. רק בשנים האחרונות הוחל בשיפוץ המקום והכשרתו למבקרים.

 

בדגניה מעולם לא הייתה לינה בבית ילדים. בית ילדים זה רעיון של העלייה השלישית. בעין חרוד ישנו חצי חצי (חצי בבית ילדים וחצי בבית ההורים). בדגניה חילקו בהתחלה שכר לחברים. הקופה המשותפת התחילה כשהמצב היה לא טוב וחילקו את מה שלא היה.

 

סיור בחווה – החאן:

חדר מאמצע המאה ה-19 שהיה חרב לגמרי. עבר שיפוץ מסיבי באמצעות עדויות וצילומים. היה החדר היחיד במקום: חאן ובהמשך שימש כמחסן כלים של הבדואים.

הדבר הראשון שהקימה חבורת הצעירים שהגיעה לכאן היה פינת תרבות שהייתה לה חשיבות גדולה. בפינה היה גרמופון ישן, כמה תקליטים, ספרים ועיתונים: חקלאי עובד אדמה אך איש תרבות ומשכיל זהו דבר חדש - ארץ מוצאם, רוסיה, האיכרים היו נבערים מדעת. הם, ברובם, לא היו חקלאים במקור והגיעו מבתים משכילים.

כיוון שזו אידיאולוגיה, אפשר לחיות בעיר ולהשתייך להתיישבות העובדת: בתל אביב היה בית ספר לחינוך ילדי עובדים, בורוכוב חי בגבעתיים. השלטון ראה בהתיישבות העובדת מכשיר שאפשר לעשות איתו דברים - קליטת עליה, פלמ"ח, הקמת צבא (אחוז מסוים מכל גרעין הלך לצבא).

 

התקופה נשמעת מרתקת אך חיי היומיום היו מאד קשים והאנשים סבלו סבל רב. אחוז המתאבדים היו עצום. אנשים צעירים שראו הכול בשחור לבן ולא ראו בהתאבדות בעיה. בבית הקברות יש מצבות עליהן כתוב "שלח יד בנפשו". אף אחד לא ניסה להסתיר זאת. בעיתונות פורסמו הודעות בסגנון: התאבד בשנה השנייה לעלייתו. אחת החברות אמרה שהתאבדות היא חלק מהאופציות שארץ ישראל מציבה לבאים בשעריה. כשזה קרה הרבה, הם הבינו שיש מצוקות ויש צורך לדאוג לאנשים והקימו בחדר פינת "מצב רוח". מי שהיה לו מצב רוח רע, היה בא לפינה הזו ואז החברים ידעו על כך ויכלו לעזור ולתמוך. לא הציקו ולא שאלו. יש לזכור שלא היו אז פסיכולוגים ויועצים.

 

ביומני שנה מאותה תקופה מצוינים המרחקים בין המקומות השונים בארץ בשעות הליכה. אם היו צריכים להגיע לוועידת פועלים בפתח תקוה יצאו שבועיים מראש. לא דהרו על סוסים כי אלה שימשו לעבודה. רק שומרים השתמשו בסוסים וגם זה רק בזמן העבודה ולא ככלי תחבורה.

 

חדר האוכל:

בחדר האוכל של המקום יש תערוכת תמונות המציגות את הווי המקום וחלק מאנשיו - א.ד. גורדון, ברל כצנלסון - האידיאולוג של התנועה שדמה לשאול טשרניחובסקי .

במשך תקופה ארוכה אכלו עדשים כיון שזה מה שהם הצליחו לגדל. לפני עשרים שניה היה טקס של שמונים שנה לחוות כנרת, והשתתפו בו חלק מהאנשים בני העלייה השלישית. הם סיפרו על הרעב ובין היתר נשאלו מדוע לא ירדו לכנרת לדוג דגים. השאלה מאד הרגיזה אותם: לדוג דגים זו לא עבודה - זו בטלה.

 

מעמד האשה:

נשים הגיעו לכאן בדיוק מאותה סיבה שהגיעו הגברים. לא היה הבדל באידיאולוגיה אך עם כל הרצון ליצור דבר חדש, המציאות טפחה על פניהן כיון שייעדו אותן למלאכות המסורתיות של נשים - כביסה, בישול וכו'. לא עבודה יצרנית פרודוקטיבית. לא עבודת אדמה וחקלאות. הנשים הכריזו מרד. לא הסכימו לבשל, לגהץ לכבס אלא אם ייצאו גם כן לעבודת השדה. המרד גרם לכך שב-1911 היה בכנרת כינוס גדול של נשים ובו דנו במעמד האישה. רק גבר אחד הורשה להיכנס  - אהרן דוד גורדון שתמך במאבקן והיה מורה הדור והאב הרוחני. הכינוס נקרא "מועצת הפועלות של כנרת". בכל ישוב אחר כך הייתה "מועצת פועלות". היה גוף של "מועצת פועלים" ולידו "מועצת פועלות". בעיתון הפועלים "דבר" היה מוסף שבועי שנקרא "דבר הפועלת".

זוהי תנועה פמיניסטית, מהראשונות בעולם. חנה מייזל שוחט, ד"ר לאגרונומיה, טענה שצריך להכשיר בנות והקימה בכנרת גוף שנקרא "חוות העלמות". בתקופה המדוברת כתבו על הכול כולל על היחסים בין גברים ונשים. בתחילת הדרך לא נישאו מתוך אידיאולוגיה. טענו שקשה להיות מהפכן כאשר יש משפחה. כאשר הבינו שאם לא יינשאו ויביאו ילדים לא יהיה המשך וזו תהיה אפיזודה של דור אחד נישאו, לעיתים כבר בגיל מאוחר, ולא תמיד הצליחו להרות וללדת. יש הרבה זוגות בתקופה זו ללא ילדים. פעמים רבות כשנולדו ילדים הם מתו בגיל צעיר.

 

היה מחזור בדגניה בו נולדו הרבה ילדים ולא לכולם היו נעלים והם התהלכו יחפים. גם את זה הפכו לאידיאולוגיה: הלכו יחפים כדי לחוש את אדמת ארץ ישראל ללא חציצה. כאשר ילד גדל כך, הוא לא מרגיש עני. עד כדי כך שמילת גנאי באותם ימים הייתה "נועל נעלים", דוגמא למישהו שלילי ובורגני. המושג השני שהיה לגנאי היה "עירוני". הם בזו לעירונים ועירוני היה עלבון. לא היה להם מה לאכול אבל הם קנו ספר.

 

חוות העלמות:

הוקמה על ידי חנה מייזל שוחט כדי להכשיר עלמות לעבודה יצרנית. החדרים הנראים היום היו המגורים. מייזל אך אף פעם לא הוסיפה לחתימתה את התואר דר'. לא התהדרו בתארים אקדמיים. אנשים נמדדו על פי יכולת עבודה. הייתה מבוגרת משאר האנשים בחצר. למרות שהשתתפה במרד הנשים, הבינה שבמשך הזמן יהיו משפחות ויולדו ילדים, ואישה לא תוכל לקום בבוקר ולצאת לעבודה בפלחה. באותם ימים לא חזרו כל יום מהעבודה הביתה כיון שההליכה לשדות ארכה זמן, אז עבדו כל השבוע וחזרו רק בסוף השבוע. הפלחה הייתה העבודה הקשה ביותר. בתום יום העבודה היו נשכבים ליד הפרדות ונרדמים. היא רצתה למצוא עיסוק לנשים שיהיה מצד אחד יצרני ומצד שני יאפשר לנהל משק בית וגידול ילדים. חיפשה עיסוק שיהיה בקרבת הבית ומצאה שלושה תחומים עיקריים:

גן ירק - (בחוות כנרת יש שחזור של גן כזה) לצריכה עצמית של המשפחה, לול ורפת. מי שהכניס את החלב לארץ היו אנשי העלייה השנייה ובמשך שנים עבדו ברפתות בקיבוצים נשים.

חוות העלמות קיבלה הכרה וחשיבות בזכות רחל המשוררת (בלובשטיין) בת המחזור הראשון. באותם ימים היא כתבה עדיין ברוסית. בכל מחזור היו 20-25 תלמידות.

במקום מוצגים מסמכים ותמונות. כל השירים שיש במקום שלה. היא הקדישה רבים משיריה לאנשים וכך כתוב במקור. בספרים שהודפסו אחר כך לעיתים נשמטו ההקדשות כיון שכאשר יצא ספר השירים הראשון שלה היא ביקשה להשמיט זאת. לאחר שהיא נפטרה, האנשים שלהם הקדישה את השירים ביקשו להשמיט את ההקדשה. לעיתים השירים היו מוצמדים למכתב וכך אפשר לדעת למי הוקדשו.

החדר האחרון היה חדרה של חנה מייזל, חדר קטן וצנוע אשר מוקדש היום לרחל.

 

רחל המשוררת:

הגיעה בת 19 לארץ ישראל ולא ידעה מלה אחת בעברית. בתחילת הדרך כתבה בהרבה שגיאות. תוך פרק זמן קצר השתלטה על העברית, חידשה מילים והשתמשה בשפה שרבים מילידי הארץ לא הגיעו אליה. היא עשתה לעצמה הכתבה במחברת. למדה את כללי התחביר בצורה מדהימה. כתבה הרבה פתקים ורבים מהם נמצאו, ביניהם המכתב הראשון שכתב זלמן שז"ר לרחל בפגישתם. לרחל וזלמן שז"ר היה רומן.

 

אסם:

אסם זה מקום שמאחסנים גרעיני תבואה אשר לא היו כאן הרבה. אמר אחד החלוצים המקום היה ריק מגרעינים אך מלא ברעיונות. כאן היו הכינוסים הגדולים וכאן הועלו הרעיונות הגדולים. ב-1920 הכריזו כאן על הקמת "ההגנה". כאשר הקימו את ההגנה פירקו בצער ובבכי את ארגון "השומר". אבל את השומר היה צורך לממן וההגנה הייתה משימה לאומית: בגלל קשיים כלכליים חזרה לאיטה השמירה הערבית ולכן ארגון ההגנה חרט על דגלו תפיסה  של שמירה על הרכוש והנפש של  כל הישוב היהודי, בלי שום קשר למצבו הכלכלי.

במלח"ע פונתה ת"א מיושביה כי התורכים פחדו שהם יעזרו לבריטים שיבואו מהים. אנשים הפכו לפליטים, חלקם בארץ וחלקם במצרים. כל מושבות יהודה ושומרון התמלאו בפליטים וחלק מהפליטים הגיעו לכנרת, אנשים רעבים, חולים ומסכנים, חלקם נפטרו ונקברו בבית הקברות בכנרת.

ברל כצנלסון ומאיר רוטנברג וביקשו את כל עודפי היבול שיש ביישובי הסביבה על מנת לתת לרעבים. ברל שלח מכתבים בהם כתב "נרעב ביחד ונשבע ביחד". את כל עודפי היבול אחסנו בצריף שנבנה לצורך מטרה זו, וברל קרא לו בשם "המשביר" - מלשון לשבור שבר. כמו שבני יעקב ירדו מצרימה לשבור שבר. ברל נקרא באותם ימים "ברל המשביר" כמו שיוסף נקרא "יוסף המשביר". המשביר היה הגוף שבנה את המדינה. אנשים וחיים שלמים התנהלו סביב זה. אנשים לא ראו כסף כל חייהם. קיבלו פתק למשביר עבור טרקטור, לבלוקים, למלט וכו'. בנו ישובים עם פתקים. המצוקה הובילה לעשייה.

 

נסיעה מחצר כנרת לנהריים:

תל בית ירח: תושבי המקום כינו אותו חירבת קָרָךּ שפירושו אזור חם ופורה. כאשר הגיעו לאזור  בני אשכנז מרוסיה הם שיבשו את השם לקֶרָךּ.

בניית סכר דגניה הושלמה ה-1932, נבנה כחלק ממפעל החשמל של פנחס רוטנברג בנהריים. מטרתו הייתה לאגור מים בכנרת כדי שאפשר יהיה להפעיל את מפעל החשמל ההידרו-אלקטרי בנהריים. בנייתו הושלמה כ-32 שנים לפני מפעל המוביל הארצי.

כיום יש סוללת עפר שמנתקת את הכנרת מהירדן (ליד השפך של הירדן מול הכניסה לקבוץ דגניה). אף טיפה מהכנרת לא יכולה לצאת עכשיו החוצה. זאת מכיוון שכיום מפלס הכנרת נמוך יותר מהסף של הסכר. כלומר, גם אם יפתחו היום את הסכר לכל אורכו, אף טיפת מים לא תצא החוצה. למרות זאת רוצים לשחרר מעט מים לאתר "ירדנית". לכן, חוסמים את הכנרת ויוצרים בריכת הרמה. שואבים מים מהכנרת אל הירדן אשר מהווה תעלה סגורה. בצד אחד נמצא סכר דגניה ובצד השני סוללת העפר ובקטע הזה הירדן יותר גבוה מהכנרת ואז כאשר פותים את הסכר, אפשר לשחרר מים החוצה. כדי להביא אותם לתעלה הסגורה חייבים לשאוב אותם מהכנרת.

כאשר מתקרבים לנהריים בנסיעה על כביש 90 דרומה, הירדן חוצה את הכביש אך הוא עושה זאת בתעלת בטון אשר כינויה  תעלת ה-0. כאשר מי הירדן זורמים הם נכנסים בנקודה זו למערכת של סכרים ויוצאים בנקודה שנקראת נהריים שפירושה מפגש של שני נהרות - הירמוך והירדן.

תעלת ה-0 נקראת כך כיון שאין לה שיפוע. כדי שהמים יזרמו בנו מערכת סכרים. התעלה מסתיימת באגם גדול (שהיום הוא יבש ומשמש לגידולים חקלאיים). מהאגם יצאה תעלה נוספת (שהיום לא רואים אותה) למפעל החשמל בנהריים.

כיום זורמים בחלק זה של הירדן מי המעיינות המלוחים, מים מועטים מנחל יבנאל ומי ביוב.

בצד ימין נמצא אי השלום ועליו מוצב ירדני עם דגל גדול. במקום זה התבצע רצח הבנות מבית שמש על ידי חייל ירדני, בזמן שהיו בטיול שנתי של בית הספר.

 

נהריים:

נהריים זהו מפעל החשמל של פנחס רוטנברג שהשתמש בכוח המים של שני הנהרות - הירדן והירמוך. אלה נהרות בעלי אופי שיטפוני: בחורף יש הרבה מים ובקיץ כמעט ואין.

עורכים במקום סיורים הכוללים את מעבר הגבול הירדני. הסיורים הם במובלעת שנמסרה לירדנים במסגרת הסכמי השלום, שם לפני כ-80 שנה הוקם מפעל החשמל של רוטנברג. הסיור במשך כשעה בהדרכה של אנשי האתר. הכניסה לאי השלום, שם נחתמו הסכמי השלום בין ישראל וירדן, מותרת רק לאנשי אשדות יעקב, על פי הסכמי השלום.

הסיור כולל הסבר על הסכמי השלום, תצפית על מפעל החשמל, סיפורה של רכבת העמק אשר הותירה כאן תחנה יפה בסגנון הבאוהאוס עם כתובות גרפיטי של נוסעים שכתבו בעיפרון לפני למעלה מ-60 שנה, אתר ההנצחה לבנות ביוזמת אורנה שמעוני חברת אשדות יעקב, שאיבדה את בנה אייל. לפני מותו הוא הציע לה לעשות את אתר ההנצחה בצורה של שבע גבעות, לזכר כל אחת מהבנות. בנוסף, נטעה כאו קרן קיימת כמה מאות עצי אקליפטוס בעלי שבעה גוונים של פריחה.

 

פנחס רוטנברג היה מהנדס מים רוסי. למעשה הוא המייסד של חברת החשמל. הוא ראה את הירמוך שהסכר בנוי על הערוץ הטבעי שלו, ובחורף זורמים בו הרבה מים. הירמוך מגיע ממזרח עד לסכר, עובר מתחת לגשר הרכבת שפוצץ ועושה עיקול שמאלה. נקודת החיבור של הירדן והירמוך נתנה למקום את שמו "נהריים" עוד לפני בואו של רוטנברג, ומנקודה זו הם ממשיכים ביחד תחת השם ירדן.

מכיוון שאין מים בקיץ, אגם רוטנברג את מי החורף בעזרת סכר דגניה. הוא לא היה יכול להרים את מפלס המים כיוון שטבריה כבר הייתה קיימת ועלולה הייתה להיות מוצפת.

במשך השנים נוצר סף הרבדה טבעי באזור סכר דגניה בגובה של מינוס 211 מ'. כלומר מתחת לזה אין זרימה. המפלס הגבוה היה בערך מינוס 208 מ'. הפרש, סה"כ 2.5-3 מ', לא מספיק כדי לאפשר עוצמת זרימה לייצור חשמל. מכיוון שאי אפשר להרים את המפלס בגלל חשש להצפת טבריה הוריד את הסף הטבעי למינוס 214 מ'. כלומר, הוסיף עוד 3 מ'.

הוא לא העמיק יותר כי ידע שהכנרת נמצאת על הציר של השבר הסורי אפריקאי וחשש מרעידות אדמה אשר יפילו את הסכר וכל הכנרת תזרום החוצה. לכן גם חיזק את הסף עם יציקות בטון והרבה ברזל: אף טיפה מעבר למינוס 214 לא יכולה לצאת כיון שבנוי שם קיר (במקום בו בנוי סכר דגניה. מתחתיו יש כלונסאות בטון ומתכת). היום הכנרת יותר נמוכה מ 214- ולכן בנו שם סוללת עפר.

 

רוטנברג אגר את המים בחורף, ובקיץ פתח את סכר דגניה והזרים מים למאגר נוסף שבנה באזור נהריים. מהמאגר הזה יצאו המים והפעילו את הטורבינות.

המים יצאו דרך סכר דגניה לירדן שנלכד בתעלת בטון (אפשר לראותה לאורך כביש 90). כך, המים לא יכלו להמשיך בתוואי הטבעי ולזרום לים המלח, אלא שינה למעשה את תוואי הירדן למאגר המים שלו. משם לטורבינות ואז המשיכו בנתיב הטבעי לים המלח. באופן מעשי הגיעו מי הכנרת למאגר וזרמו בתוואי הירמוך. יש לזכור שיש סכר נוסף ביציאה מהאגם על הירמוך, שבעזרתו ויסתו את כמות המים הדרושה להפעלת הטורבינות. רוטנברג חשש מהצפות כפי שאכן קרו בתחילת הבניה, ואשר הרסו את כל מה שנבנה עד אז. לכן הוא בנה "אף מים" משמאל לסכר, כדי שאם תהיה זרימה חזקה והסכר לא יעמוד בלחץ, מים יוכלו להמשיך לזרום במקום נמוך יותר. האגם לפני הסכר נמצא במקום בו נמצאים עצי האשל. היום זהו שדה מעובד.

 

מצודת המים: מבנה גדול אשר נקרא כך כיון שהוא צד את המים. שם המים נפלו בשלושה צינורות למדרון בגובה של 27 מ'. בתחתית הצינורות היו הטורבינות ושם יצרו את החשמל. זה המקום בו המים חזרו לאפיק הירדן.

את הטורבינות אפשר לראות רק כשנוסעים מדרום לצפון על כביש 90.

כל תחנה כזו יכלה לייצר 6 מגה וואט חשמל, סה"כ 18 מגה וואט. בו זמנית עבדו רק שתי טורבינות כיון שלא היה צורך בכמות כזו של חשמל.

 

תל אור:

יישוב לפועלים על הגבעה ממול, מעבר לירדן, התקיים עד 1948. במקום יש מספר מבנים (היום יושבים בהם חיילים ירדנים) ומספר עצי דקל וושינגטוניה. הבית הגדול הלבן זה הבית שפנחס רוטנברג בנה לעצמו. הייתה מערכת קשרים נהדרת בין אנשי הישוב והירדנים אשר קיבלו חשמל חינם וחלקם עבדו בה, כיון שהמלך עבדאללה נתן לרוטנברג חלק מהשטח. רוטנברג הסביר למלך הירדני שמדובר במקום עם עשרת אלפים כוח סוס ונענה על ידי המלך - אם אתה צריך מקום לעשרת אלפים סוסים, המקום הזה הוא הטוב ביותר. למעשה הוא נתן לו מקום לאורווה.

במלחמת 1948 התחנה נפלה ועובדי נהריים נלקחו בשבי (הנשים והילדים פונו עוד לפני כן). זה היה שבי מאד נח כיון שהיחסים שלהם עם הירדנים היו ידידותיים. בשבי הם פגשו את אנשי גוש עציון והעיר העתיקה, אך התנאים שלהם היו שונים.

 

מזמן הפסקת עבודת תחנת החשמל ב-1948, לסכר דגניה לא היה יותר שימוש עד 1964. הירדן זרם בעוז בקיץ עד שנה זו. בשנה זו התחילו להפעיל את המוביל הארצי, הסכר נסגר והכנרת הפכה שוב למאגר מים, הפעם של מי שתייה.

 

על תעלת ה-0 יש מערכת סכרים ענפה. יש את סכר הרכבת הגדול. לתעלה היה שימוש כפול - מצד אחד העברת מים מהירדן למאגר ומצד שני, אם היו מים רבים מדי בירמוך והסכר לא הספיק, אפשר היה להזרים מים מהמאגר דרך תעלת ה-0 לכיוון הירדן. את המים בתעלת ה-0 הניעו על ידי מערכת סכרים. במקום בו נמצא היום הקיוסק של האתר גם הייתה תחנת רכבת.

 

הכסף לפרוייקט של רוטנברג לא היה שלו, אלא של רוטשילד. בהתחלה הכלכלנים של הברון שללו את הכדאיות של הפרויקט, רוטנברג והברון נפגשו ובאותה שיחה אמר לו רוטנברג שהוא מוכן לשאת על גבו טורבינות לראש הכרמל, להקים שם מפעל הידרו אלקטרי ובלבד שיקבל זיכיון על השטח ועל המים. הברון רוטשילד הבין את הרמז, (קבלת הזיכיון מהבריטים לשטח ולמים ל-70 שנה) ואישר לו.

חזונו היה גדול בהרבה. הוא רצה להקים ישוב יהודי גדול. הזכיון שלו היה על כל הירדן ועל שטחים עצומים.

 

תחנת נהריים התחילה לפעול ב-1932. ב-2002 עברו להם ה-80 שנה, נגמר הזיכיון של חברת חשמל אך המדינה נתנה להם זיכיון נוסף - והייתה יכולה לתת לחברה אחרת.

 

רבים מילדי נהריים תל אור חיים במקומות שונים בארץ. כולם רצו לעבוד אצל רוטנברג כיון שהתנאים היו מאד טובים. אוכל, סניטציה ומגורים טובים. כאשר היו עודפי חשמל העניק רוטנברג לעובדיו חשמל חינם.

 

גאון וכיכר הירדן:

גיאוגרפית אפשר להבין  כאן את המושגים גאון הירדן וכיכר הירדן, ע'ור וז'ור. גאון הירדן זהו המקום בו המים גואים והמקבילה בערבית זהו הז'ור. מקום הזרימה של הנהר. החלק הגבוה יותר נקרא כיכר הירדן ובערבית ע'ור. יישובים בונים על כיכר הירדן.

 

קביעת הגבול בין המנדט הצרפתי והבריטי:

הגבול בין ישראל וירדן עד ים המלח עובר במרכז הנהר. בחלק הצפוני בו נכנס הירדן לכנרת עבר הגבול ממזרח לירדן. כלומר, כל הירדן בשטח ישראל. בין המנדט הבריטי והצרפתי הייתה חלוקה: לבריטים היו חשובים המים ולצרפתים היו חשובות הדרכים, לכן, איפה שהיו מים עבר הגבול הבריטי ואיפה שהייתה דרך חשובה עבר הגבול הצרפתי. כאן היה גם וגם... את מעיין הדן, שהוא הגדול ביותר במזרח התיכון, קיבלו הבריטים. הבניאס היה בתחום המנדט הצרפתי כיון שבמקום עוברת דרך מאד חשובה בין ביירות ודמשק. לגבי החצבני הגיאוגרפים לא עשו עבודה טובה. הם חשבו שמקורות החצבני בחצביה, זה רחוק, ולכן הבריטים ויתרו עליו. אם היו יודעים שמקורות החצבני בווזאני, ברג'ר, לא היו מוותרים והצרפתים לא היו מתעקשים. אצבע הגליל נראית בצורה של אצבע בגלל שיש שם עוד מקור של מים, נחל עיון. מארג' עיון מלא מים והבריטים התעקשו לקבל אותם. ההסכמים האלה היוו את הבסיס להסכמי שביתת הנשק בין ישראל ומדינות ערב ב-1949: הירדן כולו ברשות ישראל כיון שהוא היה בריטי וכך גם הכנרת. בחלק המזרחי עבר הגבול 10 מ' מקו המים, אין קו גבול מסומן כי המפלס עולה ויורד. בחלק הדרומי של הכנרת שלטו הבריטים גם בארץ ישראל וגם בממלכה ההאשמית ולכן הם חילקו את המים באופן שווה בין ישראל וירדן.

 

מפעל ההנצחה של הבנות מבית שמש שהיו בסיור מבית ספר. הבנות היו בסיור באי השלום שם פתח עליהן חייל ירדני באש והרג שבע בנות. היום יושבים בעמדה הירדנית רק חיילים נאמנים למלך. לאתר ההנצחה יש צורת עץ. הגזע עשוי טוף חום, הענפים עשויים טוף שחור ובקצה כל ענף יש גבעת חצץ עם שם של בת עשוי מפרחים. השטח של אי השלום היה ישראלי עד להסכמי השלום. ישראל החזירה אותו לירדן ובתמורה הירדנים מחכירים את השטח לקבוץ אשדות יעקב לעיבודים חקלאיים. רשאים להיכנס לשטח זה רק עובדים מהקבוץ הנושאים תעודה מיוחדת.

 

הדרכת דרך בחלק המזרחי של הכנרת:

עד 1967 רק עזי הנפש נסעו במקום. מצד ימין נמצא קבוץ תל קציר (תל אל קָצָר) שיושב מתחת לרמת הגולן שבעבר כונתה "הרמה הסורית". הגבול עבר בקו המגע בין השדות להר. כל השדות לפי הסכמי שביתת הנשק נמצאים בשטח ישראל והגבול עבר בשליש הגובה. הלכה למעשה אי אפשר היה לעבד את השדות. הסורים ירו ממוצבים גדולים שנמצאים למעלה כמו תאופיק וחמרת אל עזיז שהיה המוצב הגדול ביותר. חלק מעצי האקליפטוס שרואים לאורך הדרך, בעיקר בצד המזרחי, ניטעו כדי להסתיר את תוואי הנסיעה ואת המכוניות הנוסעות. הסורים יכלו לראות במשקפות את פנים הבתים.

קו צפון של הגבול היה קיבוץ עין גב.

 

הכנרת:

המפלס של הכנרת בשנים האחרונות הוא בסביבות 214.5 מתחת לפני הים. בחורף 2001 המפלס היה אף נמוך מזה, בכ-20 ס"מ.

לאורך הדרך רואים מבנים שניבנו לאורך חוף הכנרת וכיום רחוקים ממנה. החניה הגיעה עד המים והיום יש לצעוד לא מעט.

אחת הבעיות של מפלס נמוך היא המלחת מי הכנרת, מי מעיינות שיפרצו לתוכה. בעיה לא פחות קריטית היא איכות המים: במפלסים נמוכים אין מערכת ביולוגית מאוזנת. אין הטלה של דגים בצורה כזו שהמארג הביולוגי, כלומר שרשרת המזון, נשארת בצורה תקינה (זו הסיבה שלאורך הים רואים קטע בצבע חום).

כדי להתרבות דגים צריכים קטע של חוף סלעי. כאשר הכנרת מלאה ונכנסים למים - הולכים ומגיעים לקטע של סלעים ואבנים ולאחריו יש בוץ. הדגים מטילים ביצים ומהן בוקעים הדגיגים בקטע הסלעי. כשהמפלס נסוג הקטע הסלעי נחשף  ולדגים אין איפה להטיל את הביצים. הם מטילים את הביצים בקטע הבוצי ולדגיגים קשה להתפתח ולשרוד. כשהדגים כבר מוצאים מקום להטלה, מגיעים הגלים שמערבלים את החול ויוצרים את הפס החום שרואים לאורך הכנרת, מצב שדגיגים לא יכולים לשרוד. כדי לעזור למערכת האקולוגית מכניסים כיום לכנרת דגיגים שגודלו בבריכות דגים (ואיסור על דיג שלא כל כך מוקפד בגלל דרישות פרנסה של הטבריינים).

נקודה חשובה נוספת לאיכות המים היא מהירות תחלופתם: כשהם אגומים, לא זורמים למטה ולא נכנסים חדשים מלמעלה אין תחלופה, חידוש וצמיחה.

 

קיבוץ עין גב היה היישוב היהודי האחרון בצד זה של הכנרת עד 1967. אחרי הקבוץ היה קטע קטן של שטח מפורז ומיד אחריו היה כפר ומוצב סורי גדול בשם נוּקֵייבּ. בצד שמאל יש שלטים המזהירים מפני מיקוש סורי שהגן על המוצב שהגיע עד שפת הכנרת. במקום יש אנדרטה לזכר הנופלים בפעולת נוקייב וגבעה קטנה המציינת את הכפר נוקייב שהיה עד 1967. השטח בו אנו נוסעים היה עד מלחמת ששת הימים שטח סורי. בצד שמאל זורם נחל סָמֶךּ - זהו ראש כורסי - הבליטה של נחל סָמֶךּ שיוצר מניפת סחף אל תוך הכנרת. מצד ימין חולפים על פני עתיקות כורסי, אתר צליינות. הכביש עליו אנו נוסעים לא היה קיים עד 1967 והאתר של כורסי התגלה בזמן סלילת הכביש. היה כביש קטן צמוד לכנרת שנשארו ממנו רק קטעים בודדים. חולפים מעל נחל סמך.

 

בקעת בית צידא - הַבְּטֵיחָה, מופיעה גם היא בברית החדשה. זוהי בקעת הדייגים. באדמות הכבדות ששומרות לחות גידלו אבטיחים ללא השקייה.

 

שם האגם נקבע לפי העיר הגדולה ששכנה לחופיו: כינר, או כנרת, בתקופת המקרא. מוזכרת בכיבושיו של תחותמס ה-3. העיר כנרת שכנת למרגלות תל כינורות שהיום נמצא בו אתר "ספיר" של מקורות.

מאוחר יותר ימת גינוסר, ולאחר ימי ישו - ים האדון. בתקופה האומיית הייתה באזור עיר גדולה בשם מיניה ואז האגם נקרא ימת מיניה. הכנרת זכתה גם לשם ים טבריה ובימי בית שני - ים הגליל. בערבית נקראת הכנרת עד היום בּוּחָרִיָיה טָבָּרִיָה - ימת טבריה.

במשנה ובתלמוד מוזכר פרי בשם כינר שהוא כנראה הדומים: אישה אפתה עוגה מפריו. כנראה שידעו ליבש את הפרי של השיזף ולהפכו לקמח. לא ידוע מה קדם למה - שם הפרי למקום או שם המקום לפרי. יתכן שהעץ קיבל את השם מהמקום. לאורך הדרך רואים את השיזפים.

 

בית הקברות בכנרת:

מטע התמרים בסמוך הוא מטע התמרים הראשון בארץ ישראל. בן-ציון ישראלי מקבוצת כנרת ויאני אבידב מנהלל הביאו זני תמרים מעיראק ואירן, והחוטרים הראשונים ניטעו כאן. היו גם תמרים לפני כן אך לא באיכות כזו. התמרים הובאו מסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 ועד אמצע שנות ה-50, וכשנטעו את מטע התמרים קראו לו "גן רחל" לזכרה של המשוררת.

לפני שניטע גן התמרים היה במקום גן הירק של חוות העלמות. הקרבה לכנרת אפשרה השקיה ממי הכנרת. לימים, כאשר רחל כבר הייתה בת"א, היא כתבה את שם הרי גולן ובו דקל שפל הצמרת שנמצא עד היום בכניסה לבית הקברות. אחד מאנשי שיירה של סוחרים שעברה מהגולן לטבריה והלכה לאורך הכנרת השליך חרצן של דקל וממנו צמח עץ. הדקל הינו אתר ידוע ומוכר. לכאן הגיעו זוגות שרצו להתבודד ואנשים ששלחו יד בנפשם. עצים כאלה לא נושאים פרי. דקלים מרבים על ידי חוטרים והיום עושים זאת עם תרביות רקמה. בית הקברות נמצא על גבעת הקֶרָךּ שמסתיימת באזור סכר דגניה. זהו תל ארכיאולוגי מאד גדול - תל בית ירח.

 

ליד שלוש מצבות של אנשי השומר שעצמותיהם הועברו לבית הקברות בכפר גלעדי - ישראל רומרשטיין שנהרג מבעיטה של פרדה, ישראל גלעדי שעל שמו נקרא קבוץ כפר גלעדי, נפטר ב-1918 בגיל 31 משפעת ספרדית שהפילה מיליוני חללים ברחבי העולם. זהו זמן סופה של מלחמת העולם הראשונה. אף מדינה לא רצתה לספק מידע על מספר החללים אבל כנראה שמדובר בעשרות מליונים. בנו של ישראל גלעדי נפטר גם הוא באותה שנה. אשתו רצתה לעזוב את הישוב עקב השבר הגדול. שכנעו אותה להישאר בכך שאמרו שיקראו את הישוב על שמו של בעלה. למרות מה שכתוב בחלק מהספרים - ישראל גלעדי לא זכה לגור בכפר גלעדי. הוא חי בישוב שנקרא לפני כן כפר בר-גיורא ע"ש הארגון שהוקם ב-1907. בצריף של יצחק בן צבי ביפו ישבו אנשים והכריזו על הקמת ארגון שמירה. שמעון בר גיורא היה ממנהיגי המרד הגדול ברומאים. פעם ראשונה שהוקם ארגון שמירה יהודי אחרי מרד בר כוכבא. סיסמתו של האירגון היתה - בדם ואש יהודה נפלה -בדם ואש יהודה תקום, שישראל גלעדי היה אחד ממקימיו. הוא נפטר בגיל צעיר לאחר שהקים יישוב ושני ארגונים.

 

אפרים יצחק בן יוסף מנחם - טורנר. בדגניה חלה אחד החברים, שמואל דיין - אביו של משה דיין. אחד מאנשי דגניה, משה ברסקי, נשלח להביא לו תרופה מבית המרקחת שהיה במנחמיה. משה ברסקי לא הגיע ליעדו כיון שהבדואים בני שבט הדלייקה רצחו אותו בדרך. הוא היה ההרוג הראשון בדגניה, נקבר בבית העלמין של הישוב ואנשי הקבוצה שלחו מכתב להוריו ובו בישרו את הבשורה. אביו של משה ברסקי חיזק את ידיהם ושלח מכתב בו כתב - חיזקו ואימצו ועבדו את הארץ, אנו מחזקים את ידיכם בנפול בנינו ואחיכם משה, ואנו שולחים את בננו השני למלא את מקומו של הבן שנפל. מותו של משה העלה את כל המשפחה לארץ, משפחת ברסקי שחיה עד היום בכפר יחזקאל.

אנשי השומר החליטו לבצע נקמת דם בשבט הבדואים. בפעולת נקמת הדם נפצע טורנר ומת אחר כך מהפצעים. כשבאו לחבריו אנשי השומר ואמרו שטורנר מת מהפצעים, קמה אחת החברות ואמרה - גם במוות יש לצקת תוכן חדש. היא התחילה לשיר וכולם הצטרפו אליה בשיר "אל יבנה הגליל". להמשך השיר אין מילים. המילים השתנו ממקום למקום. ישבו מסביב למדורה והוסיפו שמות לפי חברי הקבוצה, החלוצים. המנגינה היא מנגינה דרוזית מחצביה בלבנון. הגיעו למקום בו היו חפציו של טורנר, פינו אותם והתחילו לרקוד הורה. כאשר אלתרמן שמע את סיפור המעשה הוא סיפר שרצה לכסותם בשמיכה ולקרוא לאמא כיון שהם היו עדיין ילדים קטנים. למחרת מותו נקבר טורנר באחת ההלוויות המיוחדות. הלוויה שותקת ודוממת שלא הראו בה רגשות. לא בכו מתוך החלטה שכלית, שאויביהם לא יראו אותם בחולשתם. בהמשך התפתח בתרבות הארץ ישראלית האבל השותק, הדומם. כך היה בהלווית אלכסנדר זייד וחיים שטורמן בעין חרוד. יש כבוד במי שנפל על הגנת ארץ ישראל. ההנצחה הטובה ביותר של טורנר התבטאה בכך שעל כל הרוג עלו וכבשו חלקת שדה חדשה. כשהגיעו הורים, הקוד ההתנהגותי הזה חלחל גם אליהם, וגם הם נשאו את אבלם בשתיקה.

 

לוטוס בן יעקב האפט - הקבר הראשון בבית הקברות משנת 1911. בחצר כנרת הייתה מהומה גדולה. באו והלכו אנשים ואף אחד לא ידע לעשות סדר בעניינים כספיים. המשרד הארץ ישראל שמימן את הכול לא יכול היה לסבול את אי הסדר הכספי והוא שלח לחצר כנרת רואה חשבון בשם יעקב האפט שהגיע עם אשתו. עד היום לצאצאיו יש משרד רואי חשבון גדול. לזוג נולד ילד שבשום מקור היסטורי לא ניתן לשמוע עליו, כיון שאביו היה פקיד ולא חקלאי. כאשר הילד נולד לא ידעו איך לגדל אותו. לאם הצעירה לא היתה עזרה משום מקום. לאף אחד לא היה נסיון בגידול ילדים. האם ניהלה יומן ברוסית ובו תיארה את קשייה בגידול הילד. בעיצומו של הקיץ בחודש יוני התינוק כל הזמן בכה. החליטו להשקיעו בו ולתת לו בשר שהיה כנראה מקולקל, יש לזכור שלא היו באותם זמנים מקררים. הילד קיבל קלקול קיבה ונלקח לבית החולים הסקוטי בטבריה, שם עשו כל טעות אפשרית והילד נפטר. האם נקראה לבית החולים, היא לא היתה איתו בזמן אישפוזו, שם הודיעו לה על פטירת בנה ונתנו לה את גופתו. יום שלם היא הלכה עם הגופה בידיה חזרה לכנרת. בסופו של דבר אבו-זהרה בעל הסירה מטבריה לקח אותה והחזיר אותה לכנרת. כאשר היא הגיעה התחילו החברים להתלחש היכן לקבור את הילד. בסוף היום, בחשכה, ירדו החברים אל חוף הכנרת, אל מורד הקֶרךּ, וכרו את הקבר הראשון של הילד. האם נכנסה שוב להריון, ילדה בת בשם ורדינה שנפטרה בהיותה בת חצי שנה, גם היא ממחלה. היתה תמותת תינוקות גבוהה. כל זיהום קל עלול היה להמית. כזכור, האנשים במקום מצאו פתרון לכל קושי. הם חששו שההתיישבות שלהם תהיה אפיזודה של דור אחד אם לא יעמידו דור המשך ולכן כינסו אסיפה ובה הגיעו למסקנה שהם צריכים לדאוג לתנאים מתאימים שהתינוקות לא ימותו והקימו את בית התינוקות בתנועה הקיבוצית.

בית התינוקות - התינוק הגיע מחדר הלידה, הוכנס לבית התינוקות, האמא נפרדה לשלום ומאותו רגע הוא טופל על ידי המטפלת שהיתה לבושה לבן כולל שביס. המקום התנהל כבית חולים לכל דבר, הכל היה נקי ומצוחצח. לאם היה תפקיד אחד - הנקה. היא באה בשעות קבועות ובזמנים קצובים ותו לא. היא לא שיחקה עם הילד ולא חינכה אותו. האב ראה את ילדו עד גיל שנה דרך חלון זכוכית. מבית התינוקות התפתח בהמשך בית הילדים. במקור בית התינוקות היה פתרון למוות. בדגניה התפישה היתה שהילד הוא לא רכוש הוריו אלא של כל הקבוצה ולכן כולם עסקו בחינוכו ובגידולו כאשר הוריו היו חלק מהקבוצה. נעשו על הנושא הרבה מחקרים, בדרך כלל בדקו את ההשפעה על הילדים. כמעט ולא בדקו את ההשפעה על ההורים. הקשר של הילדים היה הדוק עם חברי הקבוצה ופחות עם ההורים והאחים. בחברה הקיבוצים כמעט ואין מקרים בהם התחתנו בתוך אותה קבוצה כיון שהקשר הוא כמו של אחים ואחיות.

 

רחל בלובשטיין - רחל המשוררת. ליד קברה יש גומחה ובה ספר שיריה שמוחלף מדי פעם כיון שהספר נלקח על ידי אנשים. אנשים משאירים על הקבר שירים מפרי עיטם וכן בקשות שונות כגון כאלה של נשים המתקשות להרות. לרחל עצמה לא היו ילדים. רחל הגיעה לארץ ישראל בגיל 19 מרוסיה כשהיא לא יודעת מילה בעברית. היא קלטה את השפה במהרה על ידי כך שהלכה לעבוד בבית ילדים. היא כתבה "מפי עוללים ינקתי את השפה". היא גזרה על עצמה שתיקה בשפה הרוסית למעט שעה ביום בה דיברה עם אחיותיה,  בכל שאר הזמן דיברה עברית. היא קראה הרבה בתנ"ך. הרבה משיריה מושפעים מאירועים בתנ"ך. היא כתבה על מיכל בת שאול, על דוד ויונתן, מדמה את עצמה לאיוב כאשר קשה לה. לשיא ההזדהות התנ"כית היא מגיעה כאשר היא מדמה את עצמה לממשיכתה של רחל האם. היא כתבה "הן דמה בדמי זורם/הן קולה בי רן/רחל הרועה צאן לבן". היא היתה כשרונית ביותר. היא התחברה עם חנה מייזל שוחט שקלטה אותה ברדתה מהאניה שהביאה אותה לארץ. יחדיו הגיעו להקמת חוות העלמות ב-1911. בזמן זה עדיין לא כתבה שירים אך טבעה  מטבעות לשון. כאשר כולם יצאו לעבוד היא אמרה שהיא יוצאת לנגל במעדר ולצייר על האדמה. היא נשלחה ללמוד אגרונומיה בצרפת ולא כולם קיבלו באהדה את נסיעתה וחלק מהאנשים אף כּינוּהָ בוגדת. מי שנתן הכשר לנסיעתה היה אהרון דוד גורדון האב הרוחני ומורה הדור שאמר לה "גם באירופה יש שמיים כחולים. את מכשירה את עצמך לחיי יצירה". אז כתבה את השיר הראשון שהוקדש לא.ד. גורדון "הלך נפש". גורדון השיב לה בשיר היחיד שכתב בחייו " לכי בשבילך הלא תעלי/איש אל יעצרך/ אל יאמר ועלי/והיה כעלותך כאורח היום/והנה את אינך בודדה במרום". יש ספר חדש יחסית של מכתבי רחל וגורדון שנקרא "אינך בודדה במרום" וכולל הרבה פתקים ומכתבים שלהם.

בצרפת פגשה רחל בחור בשם מיכאל ברנשטיין שלמד הנדסה. לימים כששאלו אותה אם אהבה גבר שלו רצתה להינשא היא ענתה שמיכאל הוא אהבתה הגדולה. מיכאל ורחל הפכו לזוג בצרפת. הם עזבו את צרפת וחזרו לרוסיה לבית אביה עקב התפרצות מלחמת העולם ה-1, כיון שאי אפשר ללמוד בזמן מלחמה. לארץ ישראל לא יכלו לחזור כיון שהתורכים לא נתנו להיכנס לארץ. כזכור, עשו התורכים גירוש גדול של יהודים מתל אביב. רחל מצאה עבודה בבית יתומים של יתומי מלחמה, כנראה שאז נדבקה במחלת השחפת. עם פתיחתה של העליה ה-3 ב-1919 והגעת האניה רוסלאן, היתה על סיפונה רחל. היא חזרה לדגניה וכנרת והשתכנה בדגניה. היא לא היתה חברה בקבוצה אלא רק גרה בה. מיכאל ברנשטיין הפך לקומוניסט והיה מהפכן. היתה ביניהם חליפת מכתבים. בדגניה התגלתה אצלה מחלת השחפת והיא נאלצה לעזוב כיון שלא היתה אפשרות לטפל בחולים בדגניה של אותם הימים. כל החולים הועברו לבית חולים הדסה בצפת. היא חיפשה מקום להיות בו ועלתה לירושלים כיון ששם היה ידידה הקרוב נח נפתולסקי. היא התדפקה על דלתו אך לא נענתה כיון שנח היה עסוק בהכשרת אנשים. משם עברה לידיד אחר בשם אברהם הרצפלד שכתב את השיר "שורו הביטו וראו" והיה הפוליטרוק של ההתיישבות. משם עברה לשמעון קושניר, סופר נפלא של העליה השניה. היה אביו של טוביה קושניר שנהרג בשיירת הל"ה והיה חוקר איריסים. בסופו של דבר מצאה מקום בבית חולים בצפת. לא היה לה טוב שם, ומי שגאל אותה מהמקום היה ידיד קרוב - ברל כצנלסון. ברל הקים ןערך עיתון חדש בארץ ישראל בשם "דבר" שיצא בתל אביב. הוא קרא לה לעיר הגדולה ונתן לה לכתוב טור בעיתון, וכך התפרנסה בדוחק רב. לא היה לה כסף לשכר דירה ומערכת "דבר" שכרה לה עלית גג ברחוב בוגרשוב 5 אצל משפחת לוינסון. מצבה הפיסי והנפשי ידעו עליות ומורדות, אך כל הזמן היתה בקשר מכתבים עם מיכאל אהובה שנשאר ברוסיה, וניסה לשכנעה לחזור לרוסיה כיון שברוסיה בוראים עולם חדש. ברוסיה היתה רפואה מתקדמת יותר אך רחל לא היתה מוכנה לעזוב את הארץ. מיכאל כתב לה שהיא אהבתו הגדולה והיא ענתה במכתב ובשיר "בוקר וערב לך ועליך/ לך ועליך שרו שירי..."  הוא כתב לה "אני אסיר תודה ללטיפה על חיוכך. אם יש לי זכרון אהבה כל כך טוב שגם העצב אינו מאפיל עליו, הרי זה בזכותך. האם נגזר דיני לעולם לא לראות ולא לשמוע, לעולם לא לקרוא בשמך בקול אך תמיד להיות נאמן ולחכות לך. מנשקך, להתראות מיכאל" היא ענתה לו בשיר "התשמע קולי רחוקי שלי..." בבית האחרון של השיר מסרה למעשה דיווח רפואי "אחרון ימי/ כבר קרוב אולי/ כבר קרוב היום של דמעות פרדה/ אחכה לך/ עד יכבו חיי/ כחכות רחל לדודה" במקור כתבה רחל "כחכות סולוויג לאהובה" (סיפור פר-גינט). מיכאל כינה אותה "סולוויג מארץ התמר". לפני ששלחה את השיר לאהובה ראה אותו זלמן רובשוב שז"ר והוא העיר לה שהיא צריכה לשנות את השיר כיון שהיא נשענת על תרבות זרה ואז רחל שינתה את סופו של השיר "כחכות רחל לדודה". מיכאל ענה "את אגדת חיי הנושמת, את שמחת חיי. האמיני, זה לא מכתב אחרון. אנשקך עד אובדן הכוחות. שלך ורק שלך, מיכאל" במענה כותבת רחל "בגני נטעתיך/ בגני המוצנע בליבי/ השתרגו פארותיך/ ועמקו שורשיך בי". רחל תיקשרה על ידי השירים. היה לה רומן ידוע עם זלמן רובשוב שז"ר. יש לכך עדויות כתובות וכן אנשים שחיו באותה תקופה והעידו על כך. היא כתבה לו את השיר "פגישה חצי פגישה/ מבט אחד מהיר/קטעי ניבים סתומים/זה די/ושוב הציף הכל/ ושוב הכל הסעיר/נשבר האושר והדווי" היא כתבה לו את השיר "גן נעול". לפני מותה זכתה רחל לשמוע את אחד משיריה  "שי" מולחן ומושר. השיר התפרסם בעיתון כשיר געגועים שלא יועד למישהו מיוחד. את השיר ראה יהודה שרת אשר אמר שהשיר יצא מהתנ"ך. בשיר מתארת רחל את הגעגועים לאיזור.

רחל הכירה בערך עצמה וידעה שהיא משוררת גדולה. היא אמרה שיש עוד משוררת שמשתווה לה בשירה העברית באותם ימים - אלישבע ביחובסקי. היתה משוררת שעלתה עליה לדבריה - אסתר ראב.

רחל כתבה שיר שהיווה מעין צוואה "אם צו הגורל להיות רחוקה מחופייך/ תניני כנרת לנוח בבית קברותיך". בית הקברות הפך למבוקש רק לאחר מותה. ידידיה הקרובים ביקשו בצוואתם להיקבר בסמוך אליה - נח נפתולסקי, אברהם הרצפלד, שמעון קושניר. בבית הקברות הזה שום דבר הוא לא מקרי. גודל המצבה, מיקומה, הכיתוב וכו'. השלושה קבורים מאחורי רחל, בשורה קצת יותר נמוכה , לא בשורה אחת איתה. הם לא קיבלו אותה כשהיה לה רע וקשה ולכן הם לא נקברו לידה.

 

אלישבע ביחובסקי - היא אליזבטה שלא היתה יהודיה,הגיעה מרוסיה והתחתנה עם שמעון ביחובסקי. אנשי העליה השניה מאד אהבו אותה כיון שהיא היתה הוכחה לצדקת דרכם. כאשר היא נפטרה לא רצו לקבור אותה בשום בית קברות. בבית הקברות בכנרת מדדו אנשים לפי הדרך בה הם התנהלו בחייהם ולכן היא נקברה במקום.

 

שאול אביגור - עלום ונוכח בכל, אשר מכוחו ומרוחו שאבו הלוחמים בדרך. מי שכתב את המשפט הזה היה נתן אלתרמן שכתב את ספרו "עיר היונה" ונתן לשאול אביגור עותק עם ההקדשה שהפכה למשפט על מצבתו. היו שלושה אנשים שהיתוו דרך וכיוון מסויימים. בתחום המדיני דוד בן-גוריון, בתחום האידיאולוגי ברל כצנלסון  ובתחום הבטחוני צבאי - שאול אביגור. כאשר הקימו את ההגנה בכנרת ב-1920  שאול אביגור הבין דברים בראיה רחבה ואמר שיהיה עימות גדול בהמשך. הוא הקים את הש"י - שירות ידיעות שהיה חיל המודיעין של ההגנה. הוא טען ששני דברים יקבעו את עתידנו - כח המגן הצבאי ומספר היהודים שיחיו בארץ ישראל. בשני התחומים האלה עסק כל חייו. הוא הקים תשתית ביטחונית מאד רחבה. אדם אחד שעשה עבודה מדהימה. הוא הקים את המוסד לעליה ב' שעסק בהעלאת יהודים בצורה בלתי ליגאלית והמשיך בכך גם לאחר הקמת המדינה. כל העליה של יהודים מעבר למסך הברזל היתה עבודה שלו. בהמשך הוא הקים את הגוף שנקרא "נתיב". הוא נחשב לבר סמכא בענייני בטחון באותם ימים. ברל כצנלסון נפטר בשנת 1944 אך בן גוריון ואביגור המשיכו הרבה שנים אחר כך. עם התמנותו לראש הממשלה מינה בן גוריון את אביגור לעוזרו הצבאי. בן גוריון היה שר הביטחון, אך הוא לא זז בלי שאול אביגור ולא היתה החלטה שהוא לא לקח בה חלק. במלחמת השחרור היתה דילמה גדולה לגבי מצבה של ירושלים כיון שהמערכה עליה גבתה הרבה קרבנות. היו אנשים שיעצו לבן גוריון לוותר עליה לטפל באיזורים אחרים, וכאשר ירווח יטפלו בנושא ירושלים. הוא התייעץ עם אביגור שאמר שעדיף מדינה קטנה עם ירושלים מאשר מדינה גדולה ללא ירושלים. מדינה ללא ירושלים זה כמו גוף ללא ראש וללא לב.

חלק גדול בזמן מלחמת השחרור הוא לא נמצא בארץ כיון שהוא היה עסוק במסעות רכש. את כל רשת הסוכנים ששימשה אותו כדי להעלות עולים לארץ ישראל הוא הפעיל כדי להשיג נשק. עיקר הצלחתה היה בצ'כיה. הוא רכש בעסקאות גדולות רובים ומטוסים צ'כים. בנסיעותיו הצטרף אליו תמיד הגזבר של ההגנה מאיר ספיר (אביה של נעמי שמר) שנשא עימו מזוודות עמוסות כסף מזומן.

באחת מנסיעותיו הוא קיבל ידיעה מאד קשה מדוד בן גוריון על ידי מברק ובה התבשר שבנו בן ה-17, גור, נפל בקרב סג'רה במלחמת השחרור. הוא עמד בפני דילמה מאד גדולה - האם להגיע להלוויית הבן או להישאר באירופה כיון שצריך לקנות נשק. היתה אניה עמוסת נשק שהיתה צריכה לצאת לארץ ומבצע "נחשון" לא יוכל לצאת אל הפועל ללא נשק זה. הוא קיבל החלטה קשה אשר הוכיחה שוב שהעניין האישי גם בזמנים קשים ואיומים נדחק הצידה, כיון שעניין הלאומי היה הרבה יותר חשוב. הוא החליט לא להגיע להלוויה של בנו. שרה רעייתו כתבה הספד קצר מאד אשר נמצא בארכיון של כנרת "לבד ילדתי, לבד גידלתי, לבד קברתי". לאחר מות בנו הוא שינה את שמו משאול מאירוב לשאול אביגור. תינוקות רבים שנולדו בכנרת נקראו על שמו ואנשים שינו את שם משפחתם. הפסלת אילנה גור ואחיה מנתח הלב דני גור נקראים כך בעקבות נפילתו של גור מאירוב. שאול אביגור המשיך בעשייה כיון שהוא טען שהדרך היחידה להתגבר על האובדן הוא על ידי המשך העבודה והיצירה. לאחר שקמה המדינה היה ויכוח לאן מועדות פנינו. האם לכיוון הגוש המזרחי, צ'כיה ורוסיה שעזרו וסייעו בזמן המלחמה או לכיוון מערב - ארה"ב, צרפת והכי גרועה בריטניה, שעד לפני שנה וחצי היתה האוייב. בן גוריון ושאול אביגור החליטו על המערב כיון ששם הקידמה והעתיד ולא בגוש המזרחי. מולם עמדו אנשים אחרים שהתנגדו לכך וזה היה אחד הגורמים לקרע הגדול בתנועה הקיבוצית בהמשך ולפילוג שבא בעקבותיו. שאול אביגור יצר מייד קשר עם תעשיית הנשק הצרפתית עם אדם בשם יוסף שידלובסקי שהיה תעשיין מנועים גדול  שייצר מנועי מטוסים. דרכו נוצרו קשרים ומדינת ישראל התחילה לקבל נשק צרפתי. מטוסי פוגה, מיסטר, מיראז' וכו'. בן גוריון רצה להקים כח צבאי נוסף בסדר גודל של אוגדה, אך הוא לא עושה דבר ללא אביגור. הם בדקו כמה הקמת כח כזה אמורה לעלות ואת המאמץ וההשקעה. אביגור טען שהקמת כח של טנקים מאד חשוב אך יש צורך בדבר נוסף. בכח חזונו הוא הצליח להביא מצרפת כור גרעיני. הוא לקח עוזר אחד בשם שמעון פרס, הכניס אותו בסוד העניינים ושניהם הביאו את הכור הגרעיני אשר היכה את העולם בתדהמה כאשר התחיל לפעול.

שאול אביגור היה אחד מאלה שלא מעיפים לעברם מבט נוסף. הוא היה נמוך קומה, צנוע. יש משפט שאומר "צנעה יתרה לגאווה תיחשב". היה סגפן. שתי חליפות בלבד. ריהוט דל בבית, מיטת סוכנות, שולחן עץ רעוע. האנשים בקבוצו כנרת לא ידעו במה עסק. ביקשו ממנו להגיע למועדון לחבר כדי שיספר קצת וייתן דין וחשבון על מעשיו. הוא ביקש שיגיעו בשעה 7 בערב למועדון. כולם הגיעו ואז הוא פתח את העיתון "דבר" והתחיל להקריא ממנו. הוא אמר שמה שכתוב בעיתון זה מה שצריך לדעת ולדעתו גם זה יותר מדי. היה קשה לכתוב עליו ספר כיון שקשה היה למצוא חומר.

לאחר המלחמה היו דיונים בכנרת כאשר באה נעמי ספיר (שמר)  וביקשה ללמוד באקדמיה למוסיקה ולא נתנו לה. שרה אביגור שהיתה אם שכולה דרשה שייתנו לה לצאת ללימודים כיון שזה הייעוד שלה וממילא חקלאית דגולה היא לא תהיה. נעמי שמר למדה באקדמיה למוסיקה בגלל התעקשותה של שרה אביגור, חזרה לקיבוץ והיתה מורה למוסיקה. בהמשך התחתנה עם השחקן גדעון שמר. רבים משיריה נכתבו לילדי כנרת. כמעט מאחורי כל שיר מסתתר סיפור. את השיר "שירו של אבא" כתבה לאביה כיון שזוהי המנגינה היחידה שהוא ידע לזמזם. האב חסר את הכישרון המוסיקלי שהיה לבת.

 

קברו של ברל כצנלסון - בסמוך אליו קבורים הס, בורוכוב, סירקין. בכל עיר בארץ יש רחוב הקרוי על שם האנשים הללו.

ברל היה תלמיד ישיבה שנחשב לעילוי והוא הגיע מבברויסק שברוסיה לאחר שעזב את הישיבה ועלה לארץ ישראל. שכנו היה אבא אחימאיר (אביו של יעקב אחימאיר) שיותר מאוחר הצטרף לברית הבריונים. שכן נוסף באותו רחוב היה יצחק טבנקין מנהיג הקבוץ המאוחד בתנועה הקיבוצית ואליהו גולומב. בברויסק היה ישוב עם הרבה יהודים. ברל רצה להיות חקלאי ובעמק עשו לאנשים בחינה כדי לראות האם יכולים להיות חקלאים - לנהוג עגלה עמוסת קש מצמח לכנרת. הקש אמור היה להישאר בשלמותו על העגלה. כאשר ברל נבחן כל הקש נפל מהעגלה ובסיבוב האחרון גם התפרק לו גלגל... לא היו לו ידיים טובות אך היה לו ראש מבריק ועד מהרה הוא הפך למנהיג ולאידיאולוג. בעקבותיו הגיעו שלוש מתלמידותיו: לאה, שרה ובתיה שהיו חניכות בתנועת הנוער בה הוא הדריך. ברל ושרה הפכו לזוג למרות שעוד בבברויסק הוא היה משודך ללאה. שרה היתה בהריון מברל למרות שהם לא נישאו. שרה שהיתה אחות במקצועה נקראה ליסוד המעלה כדי לסייע לאנשים שחלו בקדחת, שם נדבקה במחלה ונפטרה בחודש האחרון להריונה. היא נקברה בכנרת ועל מצבתה כתוב - רבת אהבה ויגון, רֵעָה נאמנה במשפחת העובדים, נסתלקה בקדחת צהובה בדמי עלומיה. מולדתה בברויסק עלתה לארץ תרע"ג (1913) לאה, בתיה וברל. לא מצויינת שנת הלידה אלא השנה בה עלתה לארץ ישראל. מבחינתם הלידה הביולוגית לא היתה חשובה אלא השנה בה עלו לארץ כיון שזו הלידה האמיתית.

לאה מירון כצנלסון הפכה אחר כך לרעייתו של ברל אך לא נולדו להם ילדים. לברל היה חזון והוא כתב ספרים רבים. הוא כתב על השפה העברית וקבל על כך שאנשים לא מדברים בעברית תקנית. הוא הקים את תנועת הנוער העובד והלומד ודיבר על שמירת הערכים היהודים למרות שלא היה אדם דתי, כיון שלטענתו זה מה ששמר על העם היהודי כל השנים. ארז קמה סבור שהשיר "עקרה" שכתבה רחל, נכתב עבור ברל. שמו הספרותי של ברל היה אורי עררי (מלשון ערירי - שאין לו ילדים). בתיה שיין היתה מאוחר יותר בעין חרוד. היה לה בן יחיד בשם נחמיה שיין שהיה מפקד הפעולה בליל הגשרים ונהרג בגשר אכזיב. מי שנקרא על שמו - האלוף נחמיה תמרי נהרג בתאונת מסוק.

 

התיישבות סובב כנרת חלקי

חווית נהריים

החלה לפעול בשנת 1932, נהרסה במלח"צ.

חצר גשר הישנה מספרת את תולדות ההתישבות היהודית באיזור מאז ראשית המאה הקודמת ובמיוחד את סיפור קרבות גשר במלחמת העצמאות. היה זה הישוב הראשון שעמד, באפריל 1948, בפני מתקפה של צבא סדיר - הלגיון הערבי הירדני, ועם הכרזת העצמאות במאי, במוקד הפלישה העיראקית.

קיבוץ גשר היה במצור ונהרס כולו. לאחר פינוי לילי של הילדים, הפצועים, והאוכלוסיה הבלתי לוחמת, הפך למוצב המוחזק ע"י החברים. הלוחמים החזיקו מעמד עד סוף מלחמת העצמאות ושמרו את ביתם.

 

פנחס רוטנברג

מהנדס חשמל ומהפכן רוסי. עלה ב-1919 עם תוכנית שזכתה לגיבוי התנועה הציונית בפריז כשבידו מנדט מטעם התנועה הציונית בפריז להקים מערכת השקייה וחשמל הידרואלקטרית.

הגיש סקר לממשלת המנדט ובו הצעה להקמת 13 תחנות כח מאגם קרעון ועד ים המלח וקיבל מהבריטים זיכיון להקמת תחנה הידרואלקטרית אחת בנקודת המפגש של נהרות ירדן וירמוך ולהפעלתה לתקופה של 70 שנה.

הוא גייס מיליון ליש"ט מתרומות והלוואה וב-1923 הקים את חברת החשמל כחברת מניות והחזיר את ההלוואה שקיבל ע"י מכירתן. הקמת התחנה החלה ב-1927, כשרוטנברג היה בן 48, הזקן מנהריים.

בכדי לייצור זרימת מים רציפה ואחידה לכל אורך השנה הקים ב-32' את סכר דגניה. הוא העמיק את סף היציאה של המים אחרי סכר דגניה בשלושה מטר ובכך גם אפשר זרימה מהירה בקיץ וגם מנע הצפות של טבריה וסביבות הכנרת במקרה שכמות המים שתכנס לאגם תעלה על כמות המים שתצא ממנו.

על ערוץ הירמוך, הקים סכר שעצר את המשך זרימת המים מערבה אל עבר הירדן ואגם אותם במאגר מים מדרום לסכר (כיום הוסב המאגר לשדות חקלאיים).

תעלת האפס נועדה לתגבר את מילוי המאגר המלאכותי מהירדן הדרומי כשזרימת הירמוך לא הספיקה. שמה נובע מכך שאין לה שיפוע בכלל. המים זרמו בה הודות ללחץ של זרימתם מהכנרת דרומה. מערכת סכרים נוספת, שנועדה לשחרר מים לירמוך במקרה שהמאגר המלאכותי שמזין את הטורבינות יוצף, נקראת סכר העודפים. היא נועדה לאפשר גלישת עודפי מים לעבר תעלת האפס וממנה בחזרה לתוואי הטבעי של הירדן (בכיוון ההפוך מהכנסת המים בתעלה למאגר המלאכותי).

התחנה מעולם לא הגיעה למלוא יכולת ייצור החשמל, מכיוון שלא היה ביקוש רב לחשמל באזור. החשמל שיוצר סופק לטבריה, ליישובי בקעת הירדן, לחיפה ולחצר המלוכה הירדנית. לאחר הפעלת הטורבינות, הוזרמו המים מבית הטורבינות בחזרה לאפיק הירמוך וממנו לירדן. בירדן המשיכו המים בתוואי הטבעי דרומה לים המלח.

 

תל אור: ישוב שנועד למגורי פועלי הקבע של תחנת הכוח ומשפחותיהם. היה הישוב היהודי היחיד שהוקם בעבר הירדן המזרחי. עקב בידודו ולמרות שמספר המשפחות שגרו בו היה קטן, הוקמו במקום מרפאה, גן ילדים ואף בית ספר לילדי העובדים. גגות בתי המגורים שיוו לבתים צורה של פטרייה ולכן נקראים בתי הפטרייה. המפעל שילם משכורות לעובדים וסיפק להם תנאים סוציאליים. היתה לרוטנברג ביישוב וילה ששימשה אותו לאירוח. ב-1947 נפגשה גולדה עם האמיר עבדאללה מספר פעמים, אחת מהן בוילה הזו.במלח"צ פונו חלק מתושבי תל-אור לאשדות יעקב וחלקם נפל בשבי. צה"ל הרס אותו במלחמת ההתשה לאחר שהתברר שמחבלים השתמשו בו כבסיס יציאה.

 

תחנת רכבת העמק בנהריים: חיברה את חיפה לדרעא בדרום רמת הגולן דרך עמק יזרעאל ועמק בית-שאן. נבנתה כסעיף לוגיסטי לרכבת החיג'אזית והובילה גם עולי רגל מוסלמים שנסעו לקיים את מצוות החאג'. הרכבת נחנכה ב-05' והתחנה בנהרים ב-37'. מטרתה הייתה להוביל את הפועלים שלא התגוררו בתל אור לסופי שבוע ולהחזירם לעבודה בתחילת כל שבוע.

הגשר פוצץ ע"י ההגנה ב-1946 ושוקם לאחר מכן. ב-1948 פוצץ הגשר פעם נוספת כדי להקשות על פלישת העירקיים במלח"צ.

 

אי השלום בנהריים: לשון יבשה ממערב למפעל החשמל ולנפתולי הירדן שהוחזק בידי ישראל עד לחתימה על הסכם השלום עם ירדן ב-1994. נערך שם טקס קצר בהשתתפות חוסיין, רבין, קלינטון וקנצלר גרמניה

ומשם נסעו לבית גבריאל לחתום על הסכם השלום. עד רצח הנערות במרץ 1997 אויש האי בחיילים מצבא ירדן. האדמות החקלאיות שנמצאות בריבונות ירדן, מעובדות ע"י חקלאי קיבוץ אשדות יעקב.

ישראל מעבירה לירדן בכל שנה 55 מיליון קוב מים מהירמוך ועוד 35 מיליון קוב מהירדן. המים שעוברים לירדן מאפשר להם לעבד 100 אלף דונם אדמות לאורך הבקעה. במרץ 1997 הגיעו תלמידות בי"ס מבית שמש וחייל ירדני רצח 7 ופצע 6. המלך חוסיין התנצל באופן אישי, קטע ביקור בספרד והגיע לישראל לביקור בבתי הורי התלמידות בעת שישבו שבעה ואת הפצועות בביה"ח. הרוצח נידון למאסר עולם. מאז התצפיות באי השלום מאויישות ע"י חיילים בדואים. הוקם גלעד לזכר הבנות.

 

סיפור הדרך מנהריים לחצר כנרת

מטעי הבננות: מכוסים ברשתות ובנוסף כל אשכול עטוף ביריעות פלסטיק שנועדו להגן עליו ממזיקים. הרשתות נועדו לצמצם את כמות הקרינה: בגלל שטח הפנים הגדול של הבננות מצמצמות הרשתות את האידוי בכ-20 אחוז.

צומת צמח: ע"ש הכפר הערבי סמח שפונה אחרי מלח"צ. הכפר משמר את שם היישוב היהודי צמח מתקופת בית שני. סברה נוספת היא שהשם מזכיר את המילה  הערבית 'סמק' - דגים - ומעיד על פרנסת תושביו.

תל בית ירח: בערבית - כרכ, מקום חם ופורה בעל תנאים טובים לחקלאות. אנשי העלייה השנייה באזור עיוותו את השם, כפי ששרים: "מה ירבו פרחים בחורף על הכרכ".

 

חוות (חצר) כנרת

הימה נקראת ע"ש העיר הגדולה, כינר, שהוקמה לידה. כינר מוזכרת בתנ"ך וגם בספור מסעו של תחותמס ה-3 לארץ ישראל ב-1468. לאחר חורבן בית ראשון נשכח השם ובתקופת בית שני נקראה הימה ימת גינוסר. הנוצרים כינו אותה ים הגליל או ים האדון.

בתקופה האומיית נקראה ימת מִנְיַה על שם הארמון האומאי ובתקופה הערבית ימת טבריה.

ש"י עגנון הציע לחלוצי העלייה השנייה להחזיר לימה את שמה המקראי.

חצר כנרת (חוות כנרת) היא חווה להכשרת פועלים חקלאיים שנוסדה בשנת 1908 ע"י המשרד הארצישראלי בניהולו של ארתור רופין, והייתה גוף עצמאי נפרד.

מושבה כנרת הוקמה בשנת 1908, הוקפה בחומה ואין לה קשר לחווה החקלאית. ליד המושבה כנרת הוקם בית מידות של משפחת טריידל, שהיה מעין חוות בודדים באותה תקופה (על בית זה כתב יעקב פיכמן את השיר על שפת ים כנרת ארמון רב תפארת). במהלך השנים נבלע הבית בתוך המושבה והפך לחלק ממנה.

קבוצת כנרת נוסדה בשנת 1913 בחוות כנרת כקבוצה והתיישבה בחצר עד 1929. ב-1929 עברה הקבוצה לנקודת ההתיישבות החדשה, וחוות כנרת חזרה לשמש כחוות הכשרה לגרעיני קיבוצים שחיפשו אדמות להתיישבות.

חוות ההכשרה הראשונה הוקמה בסג'רה (אילניה) ע"י יק"א של הברון הירש (חברה פרטית), אולם חוות כנרת הייתה חוות ההכשרה הלאומית הראשונה, מכיוון שהיא הוקמה ע"י המשרד הארצישראלי בכספי הלאום של העם היהודי.

חדר האוכל וחוות העלמות מזונם היה דל והתבסס על עדשים שאותם הם גידלו.

מועצת הפועלות של כנרת הייתה נציגות הנשים שהפכה עם השנים לארגון נעמ"ת. התכנסה ב-1911 והביאה לשינוי במעמד האישה. אחת מהיוזמות: חנה מייזל שוחט, אגרונומית בעלת תואר ד"ר שטענה שמעבר לדיבורים יש לקום ולעשות מעשה. היא הקימה את חוות העלמות בחצר כנרת בכדי להכשיר פועלות במשך כשנה ובתומה יצאו הגרעינים שהוכשרו להתיישבות. הלימודים התמקדו בגידולי שדה: חיטה, עדשים, חומוס.

החווה פעלה כחוות הכשרה עד 1948. ב-1948 הוסבה לבסיס נח"ל שבו ישבה מפקדת הגדוד עד 1974. ב-1974 פינה צה"ל את המקום והוא נותר נטוש במשך שנים. בשנת 2005  החלה המועצה לשיקום אתרים בשיקום החצר והפיכתה למוזיאון להתיישבות העובדת.

שוחט סברה שנשים יכולות לעסוק בשלוש עיסוקי חקלאיים הבאים: לול, רפת וגן ירק. שלושת העיסוקים הללו היו בקרבת הבית ואפשרו לנשים לעסוק בהם לצד ניהול משק הבית וגידול הילדים. עבודות אלה הפכו באותה תקופה לעבודות של נשים. במחזור הראשון הוכשרה רחל בלומשטיין המשוררת. החווה פעלה שש שנים ונסגרה ב-1917.

ב-1923 הייתה גם ממייסדי נהלל והקימה את ביה"ס החקלאי לבנות בנהלל שהיה מקבילו של כדורי. שהכשיר בנים לעבודות חקלאות.

 

צורות התיישבות שיצאו מחצר כנרת

קבוצה - כללה מספר מצומצם של חברים ושררה בה אווירה משפחתית ואינטימית. בני הקבוצה ביקשו ליצור חברה המבוססת על עבודה חקלאית ללא רכוש פרטי ועם שוויון ושיתוף מלא בכל תחומי החיים. עקרון השוויון קבע שכל אחד תורם לקבוצה כפי יכולתו ומקבל מהקבוצה לפי צרכיו. מאחר שלא היה כסף, השוויון והאינטימיות היו לחלק מהאידיאולוגיה. האידיאולוגיה השיתופית הייתה כה חזקה בעיניהם עד כדי כך שהם טענו שלא ייתכן שבקרב חברי הקבוצה יהיו מחשבות שונות. הם קראו לתפיסה זו אינטימיות אידיאולוגית. משפחת דיין למשל, חשבה באופן שונה מחברי קבוצת דגניה ונאלצה לעזוב לנהלל. מספר חברי הקבוצה היה עד 35-30 חברים בכדי שניתן יהיה לשמור על צביון אידיאולוגי אחיד ואינטימי. לא ניתן היה לצרף עוד חברים לקבוצה, ולכן אנשים אחרים הקימו לעצמם קבוצה נפרדת. בדרך זו, לאחר הקמת דגניה הוקמה דגניה ב'. מייסדי הקבוצות שחיקו את דגניה, חשבו להקים דגניה ג' וד', אך לבסוף נתנו לקבוצות שהקימו שמות שונים.

מושב עובדים - התיישבות על קרקע לאום, עבודה עצמית, ערבות ועזרה הדדית, קנייה ושיווק משותפים. כל חבר במושב העובדים התפרנס מעבודת אדמה באופן עצמאי. בניגוד למושבה, הייתה ערבות הדדית בין החברים: הם רכשו את חומרי הגלם והכלים החקלאיים ביחד, שיווקו ביחד והקימו את ארגון הקניות של מושבי העובדים.

 

יישובים שיצאו מחצר כנרת

א. דגניה - ב-1909 פרץ סכסוך בין מנהל חוות ההכשרה, משה ברמן, לקבוצה שהוכשרה בחווה. הפועלים נטשו את החווה והלכו להשתלם בחקלאות בחדרה. לאחר שהשלימו את הכשרתם בשלהי אוקטובר 1910, נתן להם רופין את אדמות הכפר אום-ג'וני מדרום לכנרת שנרכשו ע"י קק"ל. קבוצה של 22 חברים הגיעה לאום-ג'וני והתיישבה במקום. הם התנתקו מכנרת ומחוות ההכשרה שלהם בחדרה והסתדרו לבד. על אדמות אום-ג'וני הוקמה הקבוצה הראשונה דגניה.

ב. עין חרוד - ב-1919 נעשה ניסיון ליצור בחווה קבוצה גדולה בשם קבוצת השישים. זה היה מעין איחוד בין חברי הקבוצה הקיימת לבין פועלים שעבדו מחוצה לה. ב-1921 עזבו רוב חברי הקבוצה כדי לייסד את עין חרוד שהיה הקיבוץ הראשון שהוקם בארץ (להבדיל מהקבוצה הראשונה, דגניה).

ג. קבוצת כנרת - בנובמבר 1913 הוכשרה בחווה קבוצה של תשעה חברים שבראשה עמד בן-ציון ישראלי. קבוצה זו התיישבה בחצר כנרת עד 1929. בשנת 1929 עזבה הקבוצה את חצר כנרת והתיישבה בנקודת הקבע שלה. אז חזרה חצר כנרת לשמש כחוות הכשרה חקלאית לגרעיני התיישבות נוספים של קיבוצים.

וכן: גרעינים שהקימו את קיבוץ אפיקים, עין גב, מעגן ומושב נהלל של אליעזר יפה שהקים ב-08'

בארה"ב את האיכר הצעיר. לאחר מלח"ע 1 פירט את רעיונותיו: קרקע לאומית, עבודה עצמית, עזרה הדדית ושיווק משותף. הגרעין הראשוני של חלוצי רעיון 'מושב העובדים' הוקם במושבה כנרת בשנת 1919. בספטמבר 1921 התיישב גרעין המייסדים של מושב העובדים הראשון, נהלל, על גבעה סמוכה לכפר מעלול בעמק יזרעאל והשקיפו על אדמות העמק שנרכש להתיישבותם בעמק יזרעאל. המעבר לבתי הקבע בוצע רק ב-1933.

 

ארגונים שהוקמו בחוות כנרת

ארגון ההגנה - במאי 1920 נערך בחווה כינוס של אחדות העבודה שבמסגרתו הוחלט על הקמת ארגון ההגנה שמיזג לתוכו את ארגון השומר. ההגנה הוקמה לאחר אירועי תל-חי ב-1 במרס 1920 ופרעות תר"פ שבוצעו באפריל 1920 בעידודו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, במסגרת חגיגות נבי-מוסא.

קופ"ח, והמשביר: מעבר למלח"ע 1 שסחטה את המשאבים, ב-15' פקדה את הארץ מכת ארבה וגרמה להשמדת היבולים. יהודי ת"א גורשו ונפוצו במושבות ברחבי הארץ. מצבם של המגורשים, ושל המתיישבים שלא הייתה להם יכולת ייצור היה קשה שבעתיים ורבים מתו מרעב. נח נפתולסקי, בן-ציון ישראלי וחבריהם טבעו אז את סיסמת הערבות ההדדית: "נרעב ביחד ונשבע ביחד". ברל כצנלסון, האידיאולוג של העלייה השנייה, יזם ב-1916 הקמת צריף בשער הכניסה לחוות כנרת וקרא לו המשביר, פנה לכל הישובים לתרום מתוצרתם. השם נבחר בהשראת סיפורו של יוסף בתנ"ך אשר כונה: "המשביר לכל עם הארץ" (בראשית מ"ב, ו') שאגר מזון במצרים בשנות השפע וסיפק אותו לעם בשנות הבצורת. הרעיון היה לחלק את התוצרת המועטה בין כולם. בהמשך הפך המשביר למוסד שרכש מצרכים בסיטונאות ומכר אותם למתיישבים ולפועלים במחיר עלות וללא רווח.

 

החאן: מהתקופה העות'מאנית, שימש ככל הנראה כבית חווה ומאוחר יותר כאורווה לסוסו של שייח' שבט הדלייקה הבדואי שהתגורר במקום. לאחר הקמת החווה שופץ המבנה כדי לשמש למגורי הפועלים, חדר תרבות ומקום למיטת חולים. סביבו נבנו שאר מבני החצר.

 

דגניה (אום-ג'וני)

תחילתה ב"קומונה החדרתית" של אנשי העלייה השנייה שהתגבשה ברוסיה ועבדה עבודות יום בפ"ת ובבן שמן. הם ישבו בחצר כנרת והסתכסכו עםהמנהל, משה ברמן, לאחר שברמן שסירב להסתייע בעגלה ובשתי פרדות להובלת חברם לקבורה. הפועלים נטשו את חוות ההכשרה והלכו להשתלם בחקלאות בחדרה  ולכן נקראו "הקומונה החדרתית".

תוך כדי כך, בשנת 1909, עלתה על הקרקע של אום-ג'וני, מדרום לכנרת, קבוצת כיבוש שכללה שישה גברים ואישה. אום-ג'וני הייתה בקצה אדמות חצר כנרת שנרכשו ע"י קק"ל (סה"כ נרכשו כ-6,000 דונם). באום-ג'וני הייתה לפני כן אחוזה של אפנדי פרסי בהאי שעליה עבדו אריסים. קבוצת הכיבוש הגיעה לאום-ג'וני מתוך אידיאולוגיה של נדידה וכיבוש הקרקע ע"י עבודה. הם לא ביקשו להיות בעלי הקרקע. בהמשך עברה קבוצה זו לכיבוש הקרקע במרחביה (אחד מחבריה היה ישראל בצר).

בשלהי אוקטובר 1910 נתן רופין את אדמות הכפר אום-ג'וני, ל"קומונה החדרתית". קבוצה של 10 חברים ושתי חברות הגיעה לאום-ג'וני והתיישבה במקום. הם התנתקו מכנרת ומחוות ההכשרה שלהם בחדרה והסתדרו לבד. הם ביקשו להקים "יישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום, יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים". הם החלו ניסיון התיישבותי חדש ללא מנהל שינהל אותם. במסגרת זו החליטו לייסד קומונה שיתופית ללא שכר. הרעיון המקורי של הקמת קומונה שיתופית, נהגה ע"י מניה שוחט, גיסתה של חנה מייזל שוחט, בסג'רה, אך הוא לא מומש אז. בסג'רה נבטו הרעיונות, ובאום-ג'וני הם מומשו למעשה. גרעין המתיישבים הקים במקום את הצריף הראשון

 

לא ערוך

חברי הקומונה השתכנו בחושות לצד הצריף. הנשים בקבוצה נקראו אז הפועלות של הפועלים. הם מילאו את תפקידן המסורתי של נשים בכיבוס, גיהוץ ובישול, עד לכינוס של מועצת הפועלות בחצר כנרת ב-1911 והקמת חוות העלמות שעסקה בהכשרתן למקצועות חקלאיים. הפועלים הפרישו להן משכר הקבוצה, שהתקבל מהמשרד הארצישראלי, בכדי לקיים אותן. בתחילת הדרך חברי הקבוצה לא ידעו אם התיישבותם במקום היא ארעית או קבועה. רופין הציע להם לשקם את היישוב הישן בבני יהודה ברמת הגולן, אך הם בחרו להתיישב בקביעות במקום שנקרא בפי הערבים באב א-ת'ום (פתח הפה), שהיה כמה מאות מטרים מצפון לאום-ג'וני. פתח הפה היה הכינוי למוצא הירדן מהכנרת.

ב-1912, לאחר כשנתיים של עבודה באום-ג'וני, עברו חברי הקבוצה לנקודת ההתיישבות הקבועה והחלו להקים לעצמם בתי אבן וחצר משק בסגנון אירופאי גרמני, פרי תכנונו של טריידל מהמושבה כנרת. הם חשבו על מספר שמות ליישוב שהקימו ובהם: "שיתופיה" ו"ירדינון", אך לבסוף החליטו לקרוא לו דגניה על שם חמשת מיני הדגן שגדלו בסביבה.

בעשור להתיישבותם בנקודת הקבע, הקימו באום-ג'וני גלעד אבני בזלת על המקום שבו עמד בית החווה שבו גרו ראשוני קבוצת דגניה.

ביובל להקמת דגניה הקימו גלעד שעליו נרשמו שמותיהם של כל הקבוצות והקיבוצים שהוקמו בארץ ישראל לפי סדר עלייתם על הקרקע.

במלאת 100 שנה להתיישבות הקיבוצית, שוחזר הצריף המקורי של הגרעין הראשון והפך לאתר תיירותי.

 

תצפית מרחבית:

ממערב – למרגלות האתר זורם הירדן הדרומי שמכיל כיום בעיקר את מי המוביל המלוח ומי ביוב. המוביל המלוח מתחבר לירדן הדרומי ליד סכר אלומות.

באופק ממערב נחל יבנאל החוצץ בין רמת יבנאל מדרום למת פוריה מצפון. ממעיינות המים הנובעים בנחל הובילה אמת ברניקי מים לטבריה בתקופה הרומית.

מדרום-מערב – תל-עובדייה, על שם הכפר הערבי שהיה במקום עד 1948. ממערב לתל נמצאו ממצאים פרה-היסטוריים של האדם הקדמון שחי במקום לפני מיליון ו-400 אלף שנה.

מדרום-מזרח – הקיבות בית זרע.

מצפון – ביתניה שכיום נקראת ביתניה תחתית. ביתניה הוקמה כחוות ניסיונות חקלאית ללא הכשרה. בחווה זו ניסו סוגים שונים של גידולים חקלאים ואת מידת התאמתם לתנאי האזור. במסגרת ניסויים אלה גילו שהתנאים בבקעת כנרות טובים לגידול תמרים ובננות. הבננות נקראו באותם ימים תאני חווה או עלי חווה.

 

5- חתר דגניה

בסוף שנת תרע"א, בעוד הקבוצה יושבת באום-ג'וני, החליט המשרד הארץ ישראלי, בראשותו של ד"ר רופין, להקים את נקודת הקבע של דגניה. המקום שנבחר היה "באב-אל-תום", במוצא הירדן מהכנרת.

היישוב תוכנן כדוגמת חווה גרמנית: מבני המשק מוקפים חומה, גדר ושער כניסה. קירות הבניינים בעובי 50 ס"מ, בנויים מאבן בזלת מקומית, מסותתים מבחוץ, מטויחים מבפנים. הגגות מכוסים ברעפי חרס אדומים. בצמוד לחצר המשק, מחוץ לגדר, הוקמו בית מגורים דו קומתי ובניין המכיל חדר אוכל, מטבח, מקלחת ומעליה ברכת מים בקיבולת של- 10 קוב. חזית החצר פונה מזרחה, אל הרי הגולן והכנרת, ושדרת ברושים מובילה אל שער החצר.

במלאות 70 שנה לדגניה, כאשר חברים מראשוני הקבוצה הלכו לעולמם, הוחלט לשפץ את מבני החצר, להפוך את ה"חצר" למרכז חברתי-תרבותי של הקבוצה וכך להנציח את זכרם של הראשונים ולקרוא לה "חצר ראשונים". במעשה השיפוץ נתכוונו גם לשמר את האתר ההיסטורי במתכונתו המקורית, כשלמות ארכיטקטונית אחת בעלת אופי סגולי. על פי התכנית שהכין האדריכל אלכס קשטן (חבר גבעת חיים איחוד) שיפצנו את המבנים, והועדנו אותם למטרות חברתיות-תרבותיות: הרפת הראשונה הפכה לאולם מופעים שקראנו לו "בית בוסל".

 

"בית בוסל" - הרפת הראשונה

מחסן התערובת היה למועדון לחבר.

במחסן התבואות שיכנו ספרייה.

חדרי המגורים ב"חושה" משמשים כחדרי עיון.

בבית המגורים הראשון ריכזנו את הנהלת הקבוצה: המזכירות והנהלת החשבונות.

בחדר האוכל הראשון הקמנו מוזאון לתולדות דגניה, ארכיון וחדר זיכרון.

כל שטח החצר רוצף וגונן. בחצר המרכזית מקיימים טקסים ציבוריים וחוגגים אירועים קבוצתיים.

וכך הפכה "חצר ראשונים" למרכז שוקק פעילות של חברים, נוער, ילדים ומבקרים.

 

סיפור הדרך מאום-ג'וני לבית הקברות כנרת

בריכת ההרמה ליד סכר דגניה – בין הכנרת לסכר דגניה הוקם מחסום עפר, שיצר בריכת הרמה בין המחסום לסכר. הסיבה להקמת מחסום העפר נעוצה בעובדה שמפלס המים בכנרת ירד אל מתחת לגובה של מינוס 214 מטר מתחת לפני הים, כלומר מתחת לסף של סכר דגניה. כתוצאה מירידת המפלס, מים אינם יכולים לזרום לירדן הדרומי, גם במקרה שהסכר פתוח. בכדי שניתן יהיה להזרים מים לאתר ירדנית, הוקם מחסום העפר שיצר את בריכת ההרמה. מים נשאבים מהכנרת וממלאים את בריכת ההרמה מעבר לסף של סכר דגניה, וכך ניתן להזרים מעט מים לאתר ירדנית.

בית המוטור – מול אתר ירדנית נמצא בית המוטור. בית המוטור קשור בהתיישבות עולי תימן שהגיעו לארץ בתקופת העלייה השנייה. התימנים התגוררו בחושות ליד בית המוטור. קיים מסלול הליכה רגלי מבית המוטור לבית הקברות כנרת.

 

בית הקברות כנרת

בית הקברות בכנרת מתפקד גם כיום כבית קברות פעיל. זהו בית קברות פרטי בבעלות קבוצת כנרת והמושבה כנרת. בית הקברות אינו מנוהל ע"י חברה קדישא וכל אחד בוחר את סוג הלוויה המתאימה לו.

בכניסה לבית הקברות נטוע מטע תמרים. לפני שהמטע ניטע היה באותו מקום גן הירק של חוות העלמות של חצר כנרת. גן הירק הושקה במי הכנרת. רחל בלומשטיין המשוררת שהוכשרה בחוות העלמות עבדה בגן הירק. לאחר מותה של רחל המשוררת באפריל 1931 הוחלט לטעת במקום מטע תמרים ראשון בארץ ישראל. המטע נקרא גן רחל. רחל המשוררת ספגה במקום מראות נוף ורשמים שהשפיעו עליה והיוו נושאים שעליהם כתבה את שיריה. למרות שגרה בחצר כנרת ובדגניה, היא כתבה בהם רק שני שירים. השיר הראשון שכתבה בעברית נקרא "הלך הנפש" שאותו הקדישה לא.ד גורדון. השיר השני שכתבה בכנרת נקרא שבת. יתר השירים נכתבו על-ידה במקומות אחרים, אך הם נכתבו על נושאים הקשורים בכנרת. באופן זה כתבה את השיר "שם הרי גולן, הושט היד וגע בם". הדקל הנטוע מול הכניסה לבית הקברות הוא הדקל שפל צמרת המופיע במילות השיר.

מצבות של אישים ודמויות בבית הקברות בכנרת:

ציוני קבר של אנשי השומר – בבית הקברות מצויים ציוני קבר של שלושה אנשי השומר הקבורים בבית הקברות של השומרים בכפר גלעדי. אחד מהם הוא ישראל גלעדי, שנפטר משפעת ספרדית. ישראל גלעדי היה ממייסדי ארגון "בר-גיורא" וארגון "השומר" וממקימי היישוב כפר בר-גיורא, ששמו הוסב לכפר גלעדי לאחר מותו של ישראל גלעדי. כשהקימו את ארגון השמירה הראשון בארץ ישראל, "בר-גיורא", לא היו בארץ גיבורים מקומיים, ולכן נזקקו לדמויות של גיבורים מהעבר וקראו לו על שם שמעון בר-גיורא ממנהיגי המרד ברומאים. אירוע תל-חי היה האירוע הראשון שיצר גיבורים ליישוב היהודי. למרות שבעקבות האירועים במרס 1920 תל חי ננטשה והועלתה באש, וכך גם מטולה, כפר גלעדי וחמרה, האירוע חולל גיבורים שאיתם יכול היה היישוב להזדהות ולהמשיך ופעול לאור מורשתם.

ליד ישראל גלעדי ציון קבר של ישראל רומרשטיין שנהרג מבעיטה של פרידה.

בבית הקברות בכנרת טמונים רחל המשוררת, משה הס, נח נפתלוסקי, נחצן סירקין, בר בורכוב, נעמי שמר ודמויות נוספות שהשתייכו לפנתיאון ההתיישבות העובדת.

הקבר הראשון – יעקב הפט היה החשב של חצר כנרת שליווה אותה מבחינה כלכלית. ליעקב נולד ילד שהיה התינוק הראשון בחוות כנרת. התינוק לא נחשב להיות בן של חלוץ, אלא של פקיד ולכן אינו מוזכר בדפי ההיסטוריה של החווה. הוריו של התינוק היו צעירים וחסרי ניסיון בגידול ילדים. יתר על כן, גם עזרה לא הייתה להם. בהגיעו לגיל שלושה חודשים לקה בקיץ בקלקול קיבה. התינוק נלקח לבית החולים הסקוטי בטבריה ושם הוא טופל ע"י ערבייה שנתנה לו מנת יתר של תרופה שגרמה למותו. ב-1911 הובא התינוק לקבורה והיה הראשון שנקבר בבית הקברות בכנרת.

באופן עקרוני אנשי העלייה השנייה הקדישו עצמם לרעיון, לאידיאולוגיה ולמהפכה ולא רצו להקים משפחות. כשהחלו להקים משפחות סבלו מתמותת תינוקות רבה. הם היו אנשים שלמים ורצו להפסיק את תמותת התינוקות. לפיכך, החליטו שהתינוקות יטופלו בידי אישה מקצועית. מתוך המשבר של תמותת התינוקות קם בית התינוקות. תינוק שנולד הובא מחדר הלידה לבית התינוקות ובו הוא שהה עד גיל שנה. תפקידה של האם הביולוגית הסתכם בהנקתו בהתאם לשעות ההאכלה. הילדים לא באו במגע עם הקהילה כדי למנוע מחלות. בגיל שנה היו צריכים לחזור להורים, אך היו קבוצות וקיבוצים שהמשיכו בגידולם ביחד וכך נולד בית הילדים. המטרה הושגה שכן תמותת התינוקות ירדה כמעט לאפס.

שאול אביגור – על קברו נכתב "עלום ונוכח בכל אשר מכוחו ומרוחו שאבו הלוחמים שבדרך" שאול אביגור נמנה על שלוש הדמויות החשובות של אנשי העלייה השנייה והקמת המדינה. בן-גוריון היה המדינאי; ברל כצנלסון היה האידיאולוג ושאול אביגור היה האיש שעמד מאחורי הביטחון והעלייה. שם משפחתו המקורי היה מאירוב. כבר ב-1920 אמר שהסכסוך הלאומי עם הערבים ייגמר בעימות חריף ולכן היישוב חייב להתארגן לכך. הוא נכח בכנס בחוות כנרת במאי 1920 שבו הוחלט להקים את ארגון ה"הגנה", והקים במסגרתו את ארגון הש"י – שירות הידיעות. הש"י המציא את תורת המודיעין ובנה את המודיעין הראשון. שאול אביגור קבע ששני דברים יקבעו את עתיד היהודים בארץ: מספר היהודים וכוחם הצבאי. בשני נושאים אלה עסק כל ימיו. הוא הקים את המוסד לעלייה ב' שבמסגרתו הועלו מעפילים בעלייה בלתי לגאלית לארץ, ובעיקר מאירופה. ערב הכרזת העצמאות תמך שאול אביגור בהכרזה. לאחר הכרזת העצמאות מונה אביגור למזכירו הצבאי של בן-גוריון. בתחילת מלחמת העצמאות פקפק בן-גוריון ביכולתה של ירושלים להחזיק מעמד. שאול אביגור אמר לו אז שאי אפשר להקים מדינה בלי ירושלים. עדיף מדינה קטנה וירושלים בתוכה, מאשר מדינה גדולה בלי ירושלים והמליץ לו לרכז את המאמצים על כיבוש העיר. על רקע זה החליט בן-גוריון על מבצע "נחשון" ב-1 באפריל 1948, שהיה ראשון המבצעים ההתקפיים במסגרת תוכנית ד'. בשל מחסור חמור בנשק, נעזר אביגור ברשת סוכני רכש באירופה והצליח לרכוש נשק בצ'כוסלובקיה. הוא נסע עם, חברו לקבוצת כנרת, מאיר ספיר (אביה של נעמי שמר), שהיה הגזבר הראשי של ה"הגנה" שהוא נושא עימו מזוודה עם כסף לרכוש נשק. בעודם באירופה כתב לו בן-גוריון שבנו, גור, נפל בקרב בסג'רה והורה לו לשוב להלוויה. שאול היסס שכן, מול הלוויה עמדה עסקת הנשק עם צ'כוסלובקיה. הוא ידע שאם יעזוב, הנשק שהיישוב זקוק לו נואשות לא יגיע ולא ניתן יהיה לפרוץ את הדרך לירושלים. מאידך, היה מדובר בבנו. לבסוף החליט להישאר ולסיים את עסקת הנשק. רעייתו, שרה עמדה על קבר בנה בהלוויה ואמרה: "לבד ילדתי, לבד גידלתי ולבד קברתי". לאחר מותו בנו שינה שאול את שם משפחתו ממאירוב לאביגור – האבא של גור. הוא המשיך לייצור ולעבוד והשקיע בעלייה יהודים גם לאחר מלחמת העצמאות. הוא הקים את ארגון "נתיב" שעסק בהעלאת יהודים מבריה"מ.

שאול אביגור עסק גם בנושאי ביטחון. בשנות ה-50 ביקשו בצה"ל להקים אוגדה חדשה. אביגור טען אז שחשוב להשיג נשק אימתני. הוא יצר קשר עם תעשיין צרפתי יהודי בשם יוסף שידלובסקי, שאחיו התגורר בכנרת. אביגור, שמעון פרס ושידלובסקי פעלו בצרפת והצליחו להביא לישראל כור גרעיני שהוקם בדימונה בשנות ה-50.

חלקת התימנים – בחלקת התימנים קבורה משפחת צעירי השליח להעלאת יהודי תימן, שמואל אליעזר יבנאלי. התימנים שקבורים בכנרת אינם קשורים לעליית "אעלה בתמר" (1882), שהגיעה לארץ מסיבה דתית. אנשי העלייה השנייה ראו בעבודת האדמה קודש, אך לא היו מורגלים אליה, לא היו מיומנים ולא התאימו לתנאי האקלים בארץ. הם חילקו את הפועלים לשני סוגים: פועלים טבעיים ופועלים אידיאולוגים. הם היו פועלים אידיאולוגיים ואילו הערבים המקומיים היו פועלים טבעיים. הפועלים האידיאולוגים שאפו להידמות לפועלים הטבעיים. הם חיקו אותם בלבוש ובהתנהלות. בתחילת דרכם בארץ היו ביחסים טובים עם הערבים, אך חיפשו פועלים טבעיים ממוצא יהודי. במרס 1920 שלחו שישה שליחים לרחבי העולם היהודי למצוא פועלים טבעיים יהודים. אחד השליחים היה שמואל אליעזר יבנאלי. הוא הגיע תימן והזמין את היהודים לעלות לארץ. בין השנים 1914-1910, במהלך תקופת העלייה השנייה, הייתה גם עליית יהודים מתימן. הייתה כוונה לשלב אותם עם היישוב היהודי בארץ, ולפיכך כל מושבה ממושבות העלייה הראשונה קיבלה קבוצת יהודים מתימן. לכן עד היום ליד כל מושבה של העלייה הראשונה יש שכונה של תימנים (נחליאל בחדרה, שעריים ברחובות וכו'). היהודים שהגיעו מתימן לא היו פועלים טבעיים, כפי שסברו השליחים שהזמינו אותם לעלות לארץ, כיוון שבתימן הם עסקו במסחר ובמלאכה זעירה. כתוצאה מכך, נוצר משבר גדול בין אנשי העלייה השנייה לתימנים.

ב-1913 הוקמה ועדת חקירה לבדוק את המצב. מסקנות ועדת החקירה הצביעו על כך שהמצב גרוע ושהנשים התימניות הפכו לעוזרות בית בבתי המושבות והגברים פועלי דחק.  

ב-1911 עזבו התימנים של חדרה בכעס והגיעו לחצר כנרת. לאחר שראו שהפועלים גרים לצד הפועלות ושאין במקום בית כנסת, הורה להם הרב לעזוב את החווה. אנשי החווה אמרו לתימנים להישאר ליד בית המוטור (כיום מול אתר ירדנית). למרות שרצו ללכת לשעריים, נשארו התימנים ליד בית המוטור שנים ארוכות עד 1929. ב-1929 אמרו להם שיבנו להם מושב של תימנים ראשון בשם מרמורק. הבטיחו להם שהם יקבלו משכורת במשך שנה שלמה עד שהגידולים שהם יגדלו במושב יבשילו. חלק מהתימנים השתכנע ועזב, חלק אחר הספיק להיקשר למקום ורצה להישאר. כתוצאה מכך הם פונו בכוח והועברו למרמורק. הסיבה הרשמית לפינויים הייתה שקבוצת כנרת עזבה את חוות ההכשרה בכנרת ועלתה לגבעת ההתיישבות הקבועה שלה. לחרי הקבוצה הובטח שהם יקבלו את כל האדמות מסביב. התימנים פונו מהאזור לא בשל אפליה גזעית, אלא על רקע של אפליה אידיאולוגית. אנשי ההסתדרות, בן-גוריו וחבריו בכנרת, האמינו שעמק הירדן הוא לב המהפכה, ולכן צריכים להיות בה רק אנשי שלומנו. התימנים, שלא נחשבו לאנשי שלומם, נאלצו להתפנות.  באותו אופן נאלצו חברי קבוצת דגניה ג' להתפנות מעמק הירדן ולהקים את גניגר בעמק יזרעאל.

ב-1988 ערכו בכנרת טקס לציון 80 שנה להתיישבות באזור. כולם הוזמנו לטקס, למעט התימנים. הדבר גרם לתסכול רב ולמשבר חמור בין התימנים לתנועה הקיבוצית. חלק מהתימנים הגיש עתירה לבג"צ ותבע חזקה על הקרקע שליד בית המוטור שבו התיישבו התימנים, למרות שלא היה להם קושאן. בית המשפט קבע אז שהוא אינו עוסק בסכסוך קרקעות לפני 1948, שכן התערבות כזו הייתה עלולה להיות תקדים לבקשה של הערבים לזכות השיבה. אילו היה בידם קושאן המוכיח שהקרקע הייתה בבעלותם, בית המשפט היה פוסק לטובתם.

נתן אכר – נולד כארנסט פולאק בזלצבורג שבאוסטריה ב-1891. משפחת פולאק הייתה בעלת הבית של מוצרט בזלצבורג, ובו הוא גדל.

אביו לודוויג, דור שני בקיסרות האוסטרו-הונגרית, היה מתבולל ועבד כפקיד בכיר בשירות המוניציפאלי. ארנסט פולאק לא מילא את רצון אביו; כילד גילה נטיות אינטלקטואליות, ועסק מרבית זמנו בקריאת דבריהם של פילוסופיים ידועים: שופנהאור, קנת, הגל, מארקס, ניטשה ואחרים. הוא גילה עניין מיוחד בחוגי הבוהמה, הטיף בהתלהבות לצניעות, לטוהר הגוף והנפש ולהתנזרות מינית לפני הנישואין. בהגיעו לגיל 18, פגש ארנסט פולאק את דורה שוורץ, יהודייה אוסטרית, ציונית נלהבת שפעלה בקרב בני הנוער היהודים. היא ארגנה קבוצה קטנה של צעירים בהם ארנסט פולאק והחדירה בהם את עיקרי הציונות, העלייה לארץ ישראל ועבודה האדמה. השפעתה של דורה שוורץ על ארנסט פולאק הייתה רבה, וחודשים ספורים לאחר מכן הפך מאינטלקטואל תימהוני לסוציאליסט ציוני.

חודש לפני בחינות הבגרות עזב את לימודיו, שרף את ספריו שינה את שמו הפרטי והמשפחתי ל'נתן איכר' - שם שביטא את חלומותיו: להיות בעל אופקים רחבים כנתן החכם במחזהו של אפרים לסינג, ואיכר עובד אדמתו.

כמורד במשפחתו האמידה הצטרף נתן לחבורת צעירים חולמים, מיוצאי 'השומר-הצעיר', שהתגבשה במזרח אירופה והתארגנה בוינה להכשרה חקלאית טרם עלייתה לפלסטינה. הוא האמין שהוא יתגבר על פער התרבויות והשפה השונה וייטמע בקרב הקבוצה. אביו, סירב לחתום על מסמכים עבור הוצאת דרכון לבנו. דן חמיצר, נכדה של אחותו של פולאק, כתב שסירובו של האב לחתום על המסמכים גרמו לארנסט לחלות במחלה מסתורית: "חומו עלה עד כדי סכנת חיים, פריחה מוזרה התפשטה על גופו. הרופאים שלא מצאו הסבר קליני למחלה, שכנעו את האב להיעתר לרצון הבן".

בשנת 1920 הגיעו לארץ אנשי העלייה השלישית, ראשוני בוגרי תנועת 'השומר-הצעיר' מווינה, אינסברוק, לבוב ועוד ערים ועיירות ברחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית לשעבר. בחודשים הראשונים התגוררו במחנות-עבודה ארעיים, כמו אום-אל-עלק וביתניה עלית. קבוצת הצעירים אליה רצה להסתפח ארנסט חלמה להקים חווה חקלאית במורדות הרי פוריה הצופים לכינרת.

עם קבלת דרכונו החלים ארנסט-נתן ויצא בעקבות אותה הקבוצה לארץ. ב-24 בינואר 1920, הגיע ליפו. תל אביב בעיניו הינה המקום היפה בעולם "הכל פורח והאוויר מבושם ומשכר. האנשים!! כולם נפלאים. לא שומעים כאן אלא עברית; הילדים, הבנאים ואפילו עובדי הבנק, תארו לעצמכם, דוברים עברית. גרתי במלון נפלא, האוכל טעים אבל יקר מאוד. ארוחת בוקר – 15 גרוש" (1 גרוש = 8 קרונות אוסטריות). כתב לבית הוריו.

לאחר שלושה ימי ביקורת ומעקב אצל פקיד הבריאות הממשלתי הופנה הבחור על ידי לשכת העבודה, לפי בקשתו, לתחנת הניסיונות החקלאית של יק"א ממערב לירדן, לביתניה תחתית שנוסדה עוד לפני המלחמה. ביתניה היא לתרגומו - 'חלקת אלוהים' [לימים יגלו ארכיאולוגים, לא הרחק משם את 'גן-עדן']

הוא גר עם עוד שלושה פועלים בחדר, שכירים, רובם הגיעו מהגליל העליון. המיטה מכוסה כילה כנגד יתושי הקדחת. בחמש בבוקר קם לקול צלצול פעמון, אכל משהו ויצא לעבודתו בנטיעת זיתים וגפנים על ההר ובהשקייתם או במטעי הבננות והשקדים. בשמונה וחצי אכלו הפועלים ארוחת בוקר מלאה, שכללה דגים, זיתים, חלבה עם קפה או קקאו. העבודה נמשכה עד שש וחצי בערב. ארוחת הערב כללה בשר, דברי בצק ושאר דברים של ארוחה מרכזית. לאחר מכן רחצו בירדן או בכינרת. העבודה עונתית, בקבלנות, והשכר שולם לפי ההספק. בעבודה מפרכת ניתן להשתכר עד 60 גרוש ליום. כמחצית משכרו שבע לירות בחודש, קוזז לצורכי אוכל בלבד. בנוסף נדרש לשלם עבור כביסה. למרות שעבד שעות נוספות ושמר בלילות, לא הצליח לקנות נעליים, לבנים ובגדים שנקרעו.

כחבריו לעבודה, חבש כפיה לראשו ועל גופו עטה חלוק ערבי לבן. לטבריה נהג לצאת בחליפתו הכחולה.

על הגבעה הקרובה, בביתניה עילית במספר אוהלים ישבה חבורת אנשי "השומר הצעיר" – 27 צעירים וארבע נערות צעירות מגליציה. חסרי ניסיון, שביקשו לעצב אדם חדש בחברה חדשה, נקייה יותר, בארץ חדשה. קבוצת ביתניה עילית האמינה במימוש עצמי המתגבר על מגבלות ההיסטוריה והמציאות. זקן הקבוצה היה מאיר יערי, שהתקרב לגיל 24, ולצידו דוד [דולק] הורביץ והפסל אריה אלוויל.

שיכורים מכתבי פרויד וניטשה ללא כל ניסיון מעשי, ללא גג, ללא לבוש ועם מזון מועט. הם דגלו במין בלתי מדוכא ובאקטיביזם פוליטי. חיו ברוח הרומנטיקה של המזרח. המציאות הייתה קשה, החלומות גבוהים מדי, המצוקה האישית עמוקה. האווירה במחנה הייתה מתוחה. הלחצים היו נוראים. חיי הפרט היו נתונים לחודרנות תקיפה, ותובענות שגבלה במציצנות הכול בשם ה'ביחד', ברית החברות ופולחן הווידוי בציבור. היחיד עמד לביקורת ולמשפט מתמידים של הכלל. החברה לא נרתעה מגילויי אכזריות רוחנית. במציאות שיצרו, נקלעו חברים רבים למצוקה אישית. דב ירה בראשו בגלל אהבתו לשרה, אחד יצא מדעתו ואחר נהיה טבעוני קיצוני, אחד נגלה לו אלוהים והלך לישיבה במאה שערים וחברו היה לקומוניסט וירד לרוסיה. ריבוי הגברים ומיעוט הנשים יצר מתח מיני גבוה שהשפיע על החברה.

ארנסט-נתן שמר על קשר מכתבים עם הוריו ושתי אחיותיו, טרודה וגרטה (סבתו של דן חמיצר) במכתביו הביתה נשבע באותיות גותיות לדבר אך ורק עברית, והצהיר כי מצא את דרכו הנכונה בחיים: "צף באושר: מצב בריאותי טוב, השמנתי בפני, והאקלים משפיע עלי לטובה".

הוא עבר לעבוד אצל איכר במלחמיה, שרב כבד. בגדיו התבלו בעבודה והוא ביקש מהוריו שישלחו לו 30 מטרים של בד לבן, עבה וחזק. "אני מנוצל כאן עד אפיסת הכוחות בשדה ובחווה. החום איום, 40 מעלות בצל, איני בטוח שאחזיק מעמד".

בשלוש לפנות בוקר יצא לעבוד ב-09:00 אכל ארוחת הבוקר, ב-14:00 את הארוחה העיקרית. העבודה בשדות התבואה נמשכת ברציפות עד החשיכה, לאחר מכן חזר לטפל במשק החי. ארוחת ערב הדלה הוגשה ב-21:30. הוא כתב כי רבים מהחדשים התייאשו וחזרו "העלובים בורחים".

בעיצומו של קיץ עזב את מנחמיה וחזר לביתניה. הוא התכוון להשתלם בחקלאות ב'מקווה-ישראל' עם ידידו מנזה. הלימוד חינם, אבל על האוכל והלינה יש לשלם 15 לירות. הוא ביקש שישלחו לו בהקדם חלק מהכסף שהגיע מאמריקה, גם לכיסוי החובות המציקים.  "אני זקוק לכסף על מנת להמשיך להתקיים". הוא לא הצליח להשיג יותר מארבעה ימי עבודה בשבוע, וחובותיו הלכו ותפחו. מכתביו הפכו למכתבי מצוקה ובקשת סיוע כלכלי. הוא חש כי אין הוא מסוגל עוד לעבוד בתנאים הקשים, אך לא היה מוכן לוותר ולחזור הביתה.

בסוף הקיץ תקפה אותו המלריה. הוא חשש, שעקב המחלה, יאלץ לעזוב למקום בריא יותר ולהתחיל הכול מחדש. "יהיה קשה אבל אני מאומן כבר לרוב סוגי העבודות" כתב באופטימיות. הוא ביקש לשלוח אליו בדחיפות, לבנק אנגלו-פלסטינה טבריה, את יתרת כספו "אני זקוק לטיפול בתרופת "סאלבארזן 606" [תרופה לעגבת] שקופת-חולים משתתפת רק בחלק קטן מהוצאות רכישתה".

ארנסט-נתן אושפז בבית-חולים בצפת. בית-החולים הופעל על ידי צוות קעמצ"א - "קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה"- American Zionist Medical Unit היחידה הרפואית של הסתדרות הנשים 'הדסה' שנשלחה מטעם הפדרציה של יהודי ארצות-הברית כדי לסייע לישוב היהודי בארץ ישראל שנפגע במלחמה. "בית החולים מודרני ונקי. הרופאים נפלאים ומצאתי ספרים כתובים גרמנית, חזרתי לקרוא" כתב, והמשיך להטיף בקנאות נגד כל חריגה מהקו הנוקשה שהתגבש בין פועלי ביתניה: "אין חשיבות לשום דבר מלבד עבודה וחקלאות". הוא תכנן לחפש עבודה בראש פינה לאחר שיחלים. אך מחלתו הייתה ללא תקנה. הוא נותר ללא בית וגם הדרך החדשה שבדרכה חשב ללכת נחסמה.

כשהבין שהוא נמצא בדרך ללא מוצא, כתב מכתב פרידה לרב שלו באוסטריה. ב-3 בדצמבר 1920 שם נתן איכר קץ לחייו ביריית אקדח והוא בן 19 שנה. שומרי ביתניה מצאו את גופתו מוטלת ולצד האקדח כמה שברי משפטים שכתב:

". . . כולם בגדו בדרך. . . הוליכוני שולל. . . איני רואה עוד תקווה וצידוק לעולם שכזה. . . אל תבכו ותתייסרו בגללי, להיפך, צחקו. .  . הייתי קורבן של כוחות הקאפיטל המסואבים. . . לאהבה ולטוהר אין עוד מקום. . . איני רואה טעם"

יש אומרים שהתאבד עקב קשיי התערות.

יש אומרים כי ליד 'הגופה' נמצא כמכתב המסביר את התאבדותו כרך של הספר  'האחים קרמזוב' של דוסטוייבסקי; עם סימניה בעמוד המספר על איוואן המיוסר בפרק, 'האינקוויזיטור הגדול'. בפרק זה מסופר על ישוע הפוגש את האינקוויזיטור הגדול של ספרד "האנושות זקוקה ללחם, לנס ולשלטון – טען האינקוויזיטור – ולא לגאולה אישית". הוא הטיח בישוע: 'בראת את הכנסייה על צדק, חמלה ואנרכיה, ואילו אנחנו, ביודענו את טבע האדם, בנינו את הכנסייה על הנס, על התעלומה ועל הסמכות'. כלומר על ההבלים והכבלים. היו שהצביעו על מנהיג הקבוצה, מאיר יערי, כאינקוויזיטור הגדול, שאליו התכוון ארנסט נתן.

ארנסט פולאק לא נקבר בשמו המקורי, אלא בשם שאימץ לעצמו עם עלייתו ארצה – נתן איכר. את המצבה המיוחדת על קברו עיצב האמן אריה אלוויל.

 

ביתניה עילית

ביתניה תחתית – ב 1912 ייסדה יק"א חוות ניסיונות חקלאית מצפון לאום-ג'וני, ומדרום לחוות כנרת. חוות הניסיונות נועדה לבדוק את התאמתם של מגוון גידולים חקלאיים לתנאי הגידול באזור. שטח החווה השתרע על פני 500 דונם והיא כללה מספר בתי בוץ שבהם השתכנו פועליה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו הפועלים את החווה והיא נסגרה. לאחר המלחמה עברה החווה כמה גלגולים, בהם ניסיון כושל של קבוצת יהודים מגרמניה לגדל גידולים לייצוא, וקבוצת הכשרה מתנועת הפועל המזרחי (ב-1940), אך היחסים בין קבוצת הפועלים הדתיים לבין הקיבוצים השכנים עלו על שרטון, ואנשיה עזבו את החווה והצטרפו למושב הזורעים שבבקעת יבנאל. במאורעות 1939-1936 נבנה בחווה בית ביטחון הקיים עד היום. בשנת 1946 התיישב במקום קיבוץ אלומות שעבר אחר כך לגבעת ביתניה עילית.

ביתניה עילית – קבוצה של אנשי "השומר הצעיר" שהגיעה לארץ בעלייה השלישית הגיעה לחוות הניסיונות החקלאית בביתניה תחתית וחיפשה לעצמה עבודת יום. מנהל החווה הפקיד בידיהם את עבודת החריש הידנית, אך עד מהרה ראה שהם לא יודעים לעבוד, פיטר אותם ולהלך לחפש חורשים מקצועיים – ערבים. ב-15 באוגוסט 1920 עלו חברי הקבוצה להתיישב על הרכס שמעל תחנת הניסיונות החקלאית בביתניה. על חברי הקבוצה נמנו דוד הורוביץ, הצייר אריה אלואיל ומאיר יערי, שהצטרף לחבורה ערב העלייה לקרקע. המחנה, שניתן לו השם "ביתניה עילית", כלל צריף אחד וכמה אוהלים.

חברי הקבוצה עבדו בעבודות דחק של עקירת סדריות (שיזף השיח), בסלילת כבישים באזור טבריה ובחפירת בורות למטעי עצים. בתקופה זו פרסם פנחס רוטנברג את תוכניתו להקמת מפעל החשמל בנהריים, ומאיר יערי הציע כי ביתניה עילית תהיה יישוב ראשון ברשת של יישובים שיתופיים בעמק הירדן שיעסקו בהקמת המפעל ובהפעלתו. אולם הקמת מפעל החשמל התעכבה. כשנה לאחר התיישבותם במקום, משהסתיימו העבודות בכבישים באזור, פוטרו חברי הקבוצה מעבודתם ונאלצו להתפזר. באפריל 1921 עזבו את המקום, ורובם עברו למחנה גדוד שומריה שעסק בסלילת כביש חיפה-ג'דה (היום רמת ישי). חברי הקבוצה חיפשו משבצת קרקע להתיישבות, אך מאחר שנתפסו כמוזרים ולא נמנו על הזרם המרכזי הסוציאליסטי לא נתנו להם. לאחר רכישת אדמות עמק יזרעאל ביקשו המוסדות ליישב את הקרקע ונתנו להם פינה נידחת בעמק יזרעאל – היישוב בית אילפא הבדואית. בשנת 1922 הקימו במקום את הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר – בית אלפא.

אנשי ביתניה עילית נודעו בפעילות האינטלקטואלית והחברתית שלהם. הם חתרו לשוויוניות מלאה, בצורה קיצונית מזו שהונהגה בדגניה ובכנרת. הם נהגו לקרוא ספרים ביחד ע"י תלישת העמודים והעברתם בין חברי הקבוצה. הם הקריאו מכתבים אישיים בתוך הקבוצה. בלילות ערכו וידויים חברתיים, שבהם חלקו את מחשבותיהם זה עם זה בכדי שלא יוותר משהו פרטי למישהו מהם. ב-20 באוקטובר 1920 ערכו טקס וידוי והתפשטות כדי להגיע לשוויון מלא. הם הושפעו מהמהפכה ברוסיה, והוידוי הציבורי שערכו הפך לטקס פולחני. מנהיג הקבוצה היה מאיר יערי שהטיף לאי נישואין, אך למרות זאת נשא את אחת הנשים לאישה. לאחר מכן רצה לעזוב, כיוון שלא עמד בקוד שנקבע, אך חבריו לקבוצה, שאהבו אותו, ביקשו שיישאר.

בלילות היו מתכנסים לשירה ולריקודים בסגנון חסידי, לקריאת ספרים ולשיחות ממושכות. הדיונים נסבו על נושאים מהספרות וההגות האירופית בת התקופה, בהם כתבי דוסטויבסקי, ניטשה, פרויד, ויינינגר ובובר. חברי הקבוצה ביקשו להיות קהילה שתשמש מופת לחברה המגשימה את חזון התנועה, ולשם כך חתרו להיטהרות והתחדשות באמצעות עבודה, אהבה וחרות. בשונה מקבוצות אחרות, דוגמת דגניה, התארגנה ביתניה עילית כחברה חופשית, ללא כללים ומוסדות. בשיחות הארוכות נוצרו מתחים בין השאיפה לחרות הפרט ושמירה על ייחודו, לבין הדרישה לשתף את הכלל בכל הסודות במעין וידוי. הציפיות הגבוהות והחתירה להומוגניות טוטאלית גרמה למתחים וללחצים כבדים. יתר על כן, היחס המספרי שהיה בן 27 גברים לשתי נשים תרם ללחץ החברתי. חלק מהחברים לא עמדו בלחץ ועזב את הקבוצה ונתן אכר התאבד.

לאחר צירוף הקבוצה לגדוד שומריה באביב 1921 הנציחו חבריה את חוויותיהם בקובץ "קהילתנו" שערך נתן ביסטריצקי ב-1922. מחזהו של יהושע סובול "ליל העשרים" מבוסס על האירועים, השיחות והווידויים שתוארו בקובץ זה, ודן באמצעותם בסוגיות הערכיות שעמדו בבסיס ההתיישבות החלוצית בארץ.

דוד הורוביץ, שלימים מונה לנגיד בנק ישראל, כתב ספר שנקרא "האתמול שלי" שבו סיפר על ההתיישבות בביתניה. בספרו ציין "היינו תנועת נוער די הזויה".

ההווי המיוחד, השיחות עד אור הבוקר וההתחבטויות האידיאולוגיות יצרו לביתניה עילית דימוי אגדי, היו שכינו אותה "קן הנשרים", ורבים רואים בה גורם מעצב שהשפיע במידה רבה על אופיים של קיבוצי השומר הצעיר.

בשנת 1964, שנת היובל של התנועה, נחנך במקום אתר הנצחה ובו מבנה דמוי אוהל ותצפית נוף רחבה לעבר עמק הירדן, הכנרת, הגלעד, רמת הגולן והחרמון. בתוך האהל חקוקים שמותיהם של כל קיבוצי השומר הצעיר.