חמת גדר
רואים שני דברים באתר:
התיאטרון הרומי הקטן, מוזנח
מאוד, ובית המרחץ שסגור לכניסת מטיילים.
השאר, כולל ביה"כ, אסור
בכניסה.
הכפר גדרה נמצא בירדן, רואים
את האנטנות שלו בקצה הגבעה שמעל לבית המרחץ. מעניין לספר על ההתרה לירידה למרחצאות
מהכפר של יהודה הנשיא והאיסור לחזור לפני צאת השבת כי זה כבר לא פיקוח נפש.
בית המלון נמצא מול בית
המרחץ.
בערבית אל חמה. גובה: 150
מתחת לפני הים.
4 מעיינות חמים עשירים
במינרלים, במיוחד בגופרית, וחמישי של מים מתוקים - נובעים מעומק של למעלה משני
ק"מ.
ספיקת אחד מהם היא כ-700
מ"ק בשעה.
המרחצאות ידועות כטובות
לריפוי מחלות עור והיו בשימוש החל מתקופות המשנה ועד אמצע התקופה הערבית.
נמצאו שרידים מפוארים מהתקופה
הרומית.
מקור השם 'חמת גדר' הוא בעיר
ההלניסטית גדר, הממוקמת כיום בירדן, במרחק 4 ק"מ מהאתר. השימוש בשם חמת כשמם
של מקומות שונים ברחבי עמק הירדן, מצביע על הנביעות הרבות של מים חמים, מתוקים
ומלוחים. חמת גדר שוכנת בעמק הצר של נחל ירמוך. אזור הבקעה וסביבתה רצוף באתרים
אשר בשמם הרכיב חמת או חמה, לדוגמא: חמי טבריה, מעיינות חמאם אל מליח.
שפיעתם של המים החמים היא
תוצאה של השבר הסורי אפריקאי.
בד"כ מעיינות חמים הם
תוצאה של מי תהום הבאים במגע עם שכבות חמות. אבל בחמת גדר, ההרכב המינראלי יוצא
הדופן של מי המעיינות בבקעת הירדן ובפרט בחמת גדר הביא להשערה שאלו מים שחדרו לעמק
הירדן דרך עמק יזרעאל בתקופה גיאולוגית קדומה בה גובה פני הים היה גבוה מהיום. מים
אלו חלחלו באדמה, נתקלו בשכבה חמה וכיום עולים כמי מעיינות חמים.
המעיינות הם מסוג מעיינות
העתק לאורך שבר משני של הירמוך. מעיינות כאלה קיימים בכמה אתרים אחרים באזור, כגון
חמי טבריה וגן השלושה, וכן בשבר משני של נחל בזק בחמאם אל מליח.
מקור הטמפ' הגבוהה אינו קשור
לפעילות געשית אלא לעומק הרב ממנו הם נובעים.
המים ניחנים בשלוש תכונות
חשובות: חום, עושר במינראלים ורדיואקטיביות. הרדיו' נובעת משני איזוטופים של
היסודות רדיום ורדון המומסים במים, אשר נוצרים מהתפרקות אורניום הנמצא בסלעים
במעמקי האדמה. בנוסף, המים מכילים גופרית בריכוז של 4.7% ומינרלים חשובים נוספים.
תקופה מקראית
נזכר בספר יהושע כגבולותיו
של שבט נפתלי. בתלמוד הבבלי מחלוקת בין רבא ור' יוחנן, שאמר: "חמת זו טבריה
ורבא אמר חמת זו גדר".
התקופה הרומית:
חלק מיהודה ולפעמים לא, מרחצאות
הייתה פרוור של העיר
ההלניסטית גדר. מיקומה בראש רכס הרי הגלעד, במקום בו עומד כיום הכפר הירדני אום
קיס שבו נמצאים שרידיה של העיר הרומית.
ב-218 לפנה"ס נכבשה
ע"י אנטיוכוס השלישי, מלך האימפריה הסלווקית.
בין השנים 103 ל-76 חדר
השלטון העצמאי בעיר והיא הפכה כפופה לממלכת יהודה לאחר שאלכסנדר ינאי כבש
את גדר ואת חמת גדר לאחר מצור שנמשך 10 חודשים.
ב-63 הוחזרה לתושביה
ע"י פומפיוס בעקבות כיבוש א"י ע"י הרומאים.
ב-30 חזרה לשלטונה של ממלכת
יהודה, לאחר שאוגוסטוס העניק אותה במתנה להורדוס. תושבי גדר הלא יהודים לא
היו מרוצים מכך והתלוננו לפני מרקוס אגריפה, שליט המזרח מטעמו של אוגוסטוס, שלא
התרשם ושלח אותם חזרה להורדוס כשהם כבולים בשלשלאות.
ב-4 לפנה"ס, לאחר מות
הורדוס, הופרדה העיר משטחה של ממלכת יהודה והפכה כפופה לפרובינקיה סוריה.
ב-66, במהלך המרד הגדול,
הייתה בעיר אוכ' יהודית רבה, שהסבה אבידות לאוכ' ההלניסטית עד שנכנעה
לאספסיאנוס.
במאה השנייה הייתה חלק מהדקאפוליס,
שהייתה בעלת רוב לא יהודי.
בתקופה הרומית החלה בניית
המרחצאות. המעיינות הרומיים שימשו כאתר מרפא. במקום נבנה אתר גדול הכולל מבני
מרחצאות מפוארים מקושטים בפסלים, קירות שיש ובמזרקות. כדי לאפשר למבקרים לשהות כמה
ימים, נבנו בתי הארחה, תיאטרון ואף מבני דת, כמו מקדשי אלילים ובתי כנסת. במקום
נמצאו שרידים של התיאטרון הרומי שנבנה במאה השלישית ובו 2,000 מקומות ישיבה.
כתובת מזכירה את פיוס קיסר
(138-161). כנראה היה שותף לבניית המרחצאות.
מתחם המרחצאות הרומאי, ששטחו
כ-500 מ"ר, מרוכז מסביב לעין אל מקלה, הנובע בסמוך לאפיק נחל הירמוך. מי
המעיין מגיעים לבריכה עליונה, ממנה הם נשפכים לסדרה של משבע בריכות שכל אחת מהן
ממוקמת באולם נפרד. ייתכן שלכל בריכה הייתה טמפ' שונה, במטרה לאפשר למתרחץ להסתגל
בהדרגה לחום במעבר מבריכה אחת לשנייה.
ייתכן גם שלכל קבוצת חולים
היה אולם משלה, כדברי נוסע מוסלמי אל מוקדאסי, שביקר במאה העשירית וכתב: "אנשי
טבריה אומרים שהמים היו בעבר מוקפים במבנים וכל אחד מהם למחלה מיוחדת".
התאורה באולמות המקוריים
הגיעה ממספר רב של חלונות. שרידי השמשות נמצאו בחפירות.
החלונות פנו לכיוון דרום
מערב, כדי להבטיח קליטה מרבית של אור השמש. המסלול שעבר בין המרחצאות נמשך לאורך
12 מ', בשביל שהיה מרוצף באבני בזלת מסותתות היטב. משני צידיו הוצבו ספסלי אבן.
ממסדרון הכניסה ניתן היה להיכנס לכל אחד מהאולמות. במעבר נכללו שערים מקושטים.
בחפירות (בראשות יזהר
הירשפלד) נמצאו, בין השער, כ-5,000 מטבעות, אלפי בקבוקי זכוכית, חרסים וכתבים על
שיש.
אחת הבריכות מכונה בריכת
המצורעים, כי הייתה בחלל ארוך וצר המפריד בין אולם האומנות שמצפון לבין האולם
האובלי שבדרום. הבריכה הכילה ממצאים עשירים, כגון נרות חרס, עדויות המזכירות תיאור
של עולה רגל שביקר במקום ב-570 וכלל בתיאוריו את בריכת המצורעים.
בית הכנסת: כתובות ופסיפסים
שהעתק שלהם בביהמ"ש העליון, רבי התיר בשבת
שרידיו נמצאו בגבעה במרכז
האתר, ב'גובהה של עיר', בהתאם למסורת.
בן המאה הרביעית, מלמד
שכנראה הקהילה היהודית הייתה בעלת אמצעים, כנראה מהמתרחצים החוזרים שתרמו לבניינו.
תוכן הכתובות בשלושת הפסיפסים מצביעות על כך שנבנה ע"י המתרחצים, אפילו ניתן
לאתר את מקומות הגעתם ופרטים נוספים עליהם. בין האריות, בכתובת הראשית, שיבוח
לאנשים שתרמו 5 דינרים. וכן: נזכרים שמות שישה אנשים בני משפחה אחת. לחמישה מהם
שמות זרים וקרויים בתארים (בארמית) אדון וגברת. אחת נושא תואר 'קומס', שהוא תואר
של משרה בכירה בפקידות הממשל הביזנטי שליהודים אסור היה לשאת בתואר זה החל משנית
432, ולכן סוקניק העריך את תיארוכו של ביה"כ לכל המאוחר לתאריך הזה.
שלוש כתובות: מרכזית (שפורטה
למעלה), ארוכה, שבה מקומות מוצאם של התורמים: עולה כי הם מהגליל וגם מציפורי, כפר
נחום ואחת מערי ה'חמת', ממערב לטבריה.
השלישית היא הכתובת הצרה,
שמכילה עוד רשימת שמות הכוללים אפילו את בני העיר עצמה שכל אחד מהם תרם מעט,
טרימיסין אחד.
מתוכנן ומעוצב ורצפת הפסיפס
נראית כעבודתם של אומנים שכירים. חלקו העליון שוחזר, והוא מצוי בבית המשפט
העליון.
רצפת הפסיפס הונחה ע"ג
רצפת אבן, אולי מבי"כ קודם. בנוי מצפון לדרום, לעבר י-ם.
מידותיו 13 על 13, מבנהו כבזיליקה
- אולם תווך ושני צדדיו אולמות צרים וארוכים המופרדים ע"י שורות עמודים.
בראשו, מדרום, היה אפסיס, קיר חצי עגול ולפניו במה מוגבהת בה היה ארון הקודש.
הפתח הראשי בקיר המזרחי,
בהתאם להנחיה ההכלתית (כך גם במעוז חיים, ארבל ודרום הר חברון).
הרצפה התגלתה ב-32' ע"י
סוקניק שניהל החפירות מטעם האונ' העברית.
מורכבת משלוש שדות המוקפים
ע"י מסגרת תשליבים צבעוניים. כוללת עיטורים גיאומטריים פשוטים.
משולבות שלוש כתובת הקדשה,
כולן בארמית, בסמוך.
הותר להתרחץ במעיינות גם בשבת ורבי יהודה הנשיא
נהג לשהות בה זמן רב.
בשל עדויות כתובות לביקורו,
מניחים החוקרים שמתחת לביה"כ החפור נמצא עוד אחד, קודם ממנו, בן המאה השנייה
לפחות.
נמצאו גם נר שמן ועליו צלב,
אולי עדות לנסיבות חורבנו.
התקופה הביזנטית
הפופולאריות של המרחצאות
גברה. באולם המזרקות התגלו חמש כתובת שבהן נזכרת אאודוקיה, אשתו של תיאודוסיוס.
היא הכירה את השירה היוונית, ובהתאם לכך ניסחה את הכתובות.
התקופה המוסלמית:
באולם המזרקות נטבעה כתובת
ב-5 בדצמבר 662... המספרת על שיפוצים שנערכו במקום בימיו של החליף האומאי מועאויה
הראשון ששמו מופיע בכתובת.
חרבו, כנראה, במאה השמינית
או התשיעית, שכן אל מוקדאסי, בן העשירית, כתב עליהן בלשון עבר (שאמרו אנשי טבריה
על הבריכות, מצוין למעלה).
המקום חרב ברעידת אדמה שעדות
לה נמצאה במהלך החפירות.
כלומר:
המרחצאות היו בשימוש כשש
מאות שנה, הצטיינו בחזותם האדריכלית והיו מקור הכנסה חשוב.
שמם נשמר בכפר הערבי תל
באני, ככל הנראה שיבוש מהמילה המקורית בלנאום או באניום - מרחצאות בלטינית.
בתקופה העות'מאנית: תחנת
רכבת העמק וגשרים
כמעט ולא היו בשימוש. בראשית
המאה ה-20 הוקמה תחנה של רכבת העמק. תחנת המוצא שלה הייתה בחיפה, והיא חצתה את
הירדן ועברה באפיק הירמוך עד לדרעא שבסוריה, שם התחברה לחיג'אזית שפעלה בין דמשק
לאל מדינה, שבחיג'אז, ערב הסעודית, ושימשה את עולי הרגל המוסלמים למכה ומדינה.
המבנה עומד על תילו עד היום.
כולל גשרים של המסילה על פני
הירמוך, מנהרות קצרות בהן עברה ותחנות נוספות הנראות באפיק הנחל עם גגות רעפים
אדומים.
בתקופה ההיא הוקם במקום
חמאם, בנוי מעל עין א-ריח, חמת, אשר נשפך לירמוך.
היום סגור למבקרים.
צורתו מלבנית ומחולק ל-2
אולמות: בריכה המלאה תמיד שבנויה מעל הנביעה ואולם קטן יותר ובו מים חמים יותר.
כיום המבנה נטוש ותקרת האולם הגדול קרסה ברובה.
באתר גם מבנה נטוש של חמאם
מודרני, שנבנה בשנות ה-50. בנוי בסגנון מערבי, חדרי הלבשה ושירותים.
בתקופת המנדט ומד"י:
מלון, ליל הגשרים, שטח מפורז, פעולת הגמול הראשונה
בשנות העשרים חכר סולימאן
נדיף ביה, ערבי עשיר ובעל השפעה, את אדמות המקום ממשלת המנדט וקיבל זיכיון להקמה
ולהפעלת המרחצאות בתמורה לשירותים שנתן לבריטים במהלך מלח"ע 1 בשיתוף עם
נילי.
בראשית שנות ה-40 החל נדיף
ביה בהקמת המרחצאות מחדש ועזר לסוקניק בביצוע החפירות הארכיאולוגיות.
בית המלון: בן 45 חדרים, בשותפות ערבית ויהודית שפעל בין השנים
44'-67', עפ"י הזיכיון שקיבל נדיף ביה ובמימון של זאב ספיר מחיפה.
ספיר מימן את הבנייה בעלות
24 אלף לי"ש והתנה את השקעתו באישור אמין אל חוסייני, ראש הוועד הערבי
העליון.
לקראת סיום המנדט נאלץ ספיר
לנטוש את חמת גדר מטעמי ביטחון. עד לתקרית אל חמה חזר לשם פעמים אחדות עם נציגי
האו"ם אך משפחת נדיף המשיכה להפעילו לבד על מלח"ש.
לאחר המלחמה פינה ספיר את
אלמנתו של נדיף, בתה וחתנה, והם חזרו לסוריה.
מק"י לא אפשרה לספיר
לחזור ולהפעילו וקבעה שהמסמכים שבידו אינם תקפים. כיום מפעילים את האתר שותפות של
קיבוצים מהאזור.
ליל הגשרים: פוצץ הפלמ"ח 11 גשרים בא"י, אחד מהם אל
חמה על נהר הירמוך, פוצץ ע"י כוח מהגדוד השליש, בפיקודו של אהרון ספקטור.
הגשר, שאורכו 130 מ', היה הארוך באותה עת ומעולם לא שוקם.
כיבושים ותקריות: במלח"צ התקדם טור צבא סוריה לעבר הדגניות וכבש
את אזור אל חמה. לאחר המלחמה הוכרז האזור כשטח מפורז. הצדדים לא הגיעו להסכמה באשר
למהות הפירוז: ישראל ראתה בשטחים המפורזים שטחים ריבוניים בהם מותרת פעילות אזרחית
מלאה וצבאית מוגבלת. הסורים ראו בשטחים האלה שטחי הפקר שבהם אין לקיים פעילות
צבאית בכלל אלא רק אזרחית וכוחות שיטור.
ב-4 לאפריל 51' יצא כוח
צה"ל במדי שוטרים, ממשטרת צמח בשני כלי רכב.
במבואות אל חמה יצאו לקראתו
כוח רגליים סוריים וקראו להם לסגת מיד. הכוח סרב ונפתחה לעברו אש. רכב אחד הספיק
להסתובב ולחזור, ורכב שני נתקע באמצע הכביש. 7 נהרגו, שלושה נפצעו ואחד נשבה.
למחרת בוצעה פעולת התגמול הראשונה לאחר שביתת הנשק של חה"א.
הסורים המשיכו לשלוט באל-חמה
עד מלח"ש. המובלעת של חמת גדר, בעיקר חלקה המערבי בו הוקמו קיבוצים, הייתה
מקור לחיכוכים רבים.
במלח"ש כבשה ישראל את
אל חמה.
ב-69' אירעו מספר תקריות עם
מחבלים, ביניהן פיצוץ בניין המרחצאות החדש שסיקל את פתיחת האתר למספר שנים. נפתח
רק ביולי 77', כשהושגה רגיעה.
ירדן וסוריה תבעו בעלות על
מי הירמוך. חלק גדול מהשטח בו זורם הירמוך בישראל נמצא באזור המפורז שלדעת הסורים
עדיין בתוקף. שתי המדינות ביקשו לבנות סכר במרומי הנהר לניצול המים לצרכיהם.
עד היום תובעת סוריה את חלקה
במה שהיא מגדירה גבולות ה-4 ביוני, וישראל טוענת שעפ"י הסכמי שביתת הנשק
מ-49' האזור הזה, כולל האזורים המפורזים האחרים, שייכים לה.
ב-7 לינ' 90' חדר מירדן מחבל
בודד שהתבצר בעמדה ישנה השולטת על האתר, בסמוך לגדר המערכת. הוא ירה לעבר מלון
האתר כמה פעמים בשעה, וכוחות גדולים הצליחו לאצר אותו רק לאחר יומיים, ולאחר שלוחם
צנחנים נהרג.
כיום: מנוהלת ע"י ארבעה מקיבוצי רמה"ג: מבוא
חמה, כפר חרוב, אפיק ומיצר.
האתר משתרע על שטח של כ-150
דונם וכולל מתקני מים, מרחצאות חמים, מלון ומרכז לספא. חוות גידול תנינים, פינות
חי ומסעדות.
המים מסופקים בעיקר ממעיין
בלסמון.
בנוב' 05' הוצא צו מנהלי
להפסקת ההפעלה של האתר בשל איכות מים מסוכנת. ביהמ"ש קיבל טענת המשיבים, כי
התקן התברואי המחייב לאתר הוא תקן מי ים בחופי רחצה ולא בריכות רחצה עם מים
מתוקים. לכן נותר האתר פתוח לציבור.
אום אל קנטיר ובית הכנסת
המעניין הוא המבנה שיוצר
שלוש בריכות עם שקתות על המעיין. לכפר של 700 תושבים בערך, שיושב בקושי על רצועה
צרה שעל המדרון, אין סיבה למבנה כזה.
הסיבה היא מפעל לייצור חוטי
פשתן. זהו צמח, שכדי להופכו לחוטים צריך לרכך אותו במים ואז לחבוט בו - שני עמודים
של חביטה נמצאים באתר.
הנקודה הצרה שעליה יושב הכפר
מסמלת את מיעוט התושבים בגולן שאחרי מרד בר כוכבא: הם כבר לא יכלו לשבת בדרום
הגולן בעלת האדמות הטובות כי הגויים ישבו שם. גם היום 60% מהגידולים החקלאיים
בגולן נמצאים עד קו רמת מגשימים.
ביה"כ בן המאה החמישית,
יישוב המעיין הוא בין המאה השלישית או השנייה ומעריכים שחפירה מתחתיו תגלה מבנה
נוסף של הכפר הקדום.
שיטת הבנייה: רק מאבנים
שבשטח. תוכנת מחשב סרקה את האבנים וכך יודעים להחזיר אותן למקומן. בעזרת התוכנה
התלת ממדית בונים מחדש לפי חישובי האבנים, מה מתאים לאיפה (וסביר שהכול התמוטט
בסדר יחסי) ואח"כ מנסים את זה בשטח.
על שם שר התיירות, ומוזר
לקרוא אתרי מורשת היסטוריים על שמן של דמויות ציבוריות, כמו לקרוא למצדה 'חורבות
בגין'.
פירוט:
פירוש השם: אם הקשתות, על שם
שלישיית קשתות מעל מעיין, שרק אחת מהן נותרה שלמה.
כפר קדום על הגדה המזרחית
ואדי א-שביב, יובל של נחל סמך, כשני ק"מ מדרום מערב לקיבוץ נטור ברמה"ג.
בתקופת המשנה והתלמוד שכן
כפר יהודי ועד מלח"ש כפר סורי.
שמו של הכפר היהודי העתיק לא
ידוע. ייתכן שקנטאר הוא שיבוש של השם קמטרא, יישוב המוזכר בתלמוד.
ייתכן שאחת מתשע עיירות
יהודיות שבתחום סוסיתא שלא זוהו, ועוד.
במרכז הכפר נשמר הדופן של
בי"כ גדול, מהמפוארים והחשובים שנמצאו מתקופת המשנה והתלמוד. נקרא על שמו של
מי שתיקצב את בנייתו כשהיה שר התיירות.
בחפירות התגלות בריכות
ששימשו ככל הנראה למתקן תעשייתי של הלבנת פשתן.
התגלה ע"י שומכר
ואוליפנט ב-1884, אחרי ששיח' מקומי תיאר בפניהם את מבנה הקשתות מעל המעיין וחורבת
המבנה הגדול אותו הגדיר כמבנה יהודי עתיק.
מרישומי אוליפנט ומדבריו
נראה שהזדקרו שישה עמודים שגובהם כ-3 מ' ובראש הקשתות אבן שעליה כתובת קשה לפענוח.
בתחילת המאה העשרים נחשפו
שרידיו של בניין בגודל 13 על 18 מטר בערך. לפני הכניסה היה מבוא הנשען על שני
עמודים, לאורך האולם שני טורי עמודים. כנראה בית בן שתי קומות, בעל כניסה יחידה
ומשני עבריה חלונות.
במרכז חזית הקומה השנייה
חלון מפואר, לפי השרידים שנמצאו בסביבה הגג היה גמלוני, מחופה ברעפי חרס.
מיד לאחר מלח"ש נסקר
האתר ובתחילת שנות האלפיים הוחל בפרויקט החפירה.
כיום ניתן להבחין בקירותיו
הדרומי והמערבי שהיו בנויים אבני גזית. משני צדי השער המרכזי היו מזוזות גלופות
מאבן. בקיר של בית בכפר שובצו אבנים מביה"כ. המבנה בסיליקלי.
הממצאים העיקריים: כותרת
מעוטרת בנשר, שני עמודים מעוטרים ששימשו לבימה שהשתמרה היטב יחד עם המדרגות העולות
אליה ותבליט מנורה (שהתגלה בסמוך לחנוכה תשס"ז).
התיארוך: תקופה ביזנטית, חרב
ככל הנראה ברעידת האדמה או בשל כשל הנדסי. האבנים נותרו במקומן ולא נלקחו לשימושים
אחרים, כנראה כי האתר היה נידח. במתחם נמצאו שרידי בתים מהכפר היהודי שננטש.
בביה"כ נוסתה בפעם
הראשונה שיטת שחזור חדשית, שתוכננה ע"י יהושע דריי. את האבנים מספרו והרימו
בעזרת עגורן גדול, את המספרים והשבב שהכניסו לאבן הזינו לתוכנת מחשב המציגה היכן
הונחה במקור כל אבן במבנה קודם לקריסתו. לאחר הוצאת האבנים והזנת הנתונים, משיבים
את האבן למקומה המקורי.
נמצא ארון קודש מפואר, בצמוד
לקיר החזית הדרומי הפונה לי-ם. ההיכלית בנויה כיחידה בפני עצמה, בגובה 5.25 מ'
והשתמרה כמעט בשלמותה. כוללת במה בעלת גרם מדרגות, מעוצבת בתבליטים עשירים של גפן
הצומת מתוך אמפורה, קשתות ועיטורים גיאומטריים וכרכובים מעוטרים. בראש כל עמוד
תבליט מנורת שבעת הקנים המלווה בסמלים יהודיים מובהקים כמחתנה, שופר וארבעת
המינים. על ראשי העמודים הונחו כותרות, שעל אחת מהן תבליט נשר. מעליהן התנוסס
גמלון סורי.
זהו ביה"כ הקדום היחידי
שבו נמצאה היכלית.
הכפר: שוכן על מדרגות סלע, כ-30 מ' מתחת לקצה המצוק
העליון, על הגדה המזרחית של ואדי א-שביב.
בתי הכפר הסורי בנויים על
חורבות יישוב קדום, כמאה מאות מטרים מצפון למעיין. שרידיו משתרעים על פני כשלושים
דונם.
בית הקשתות, כ-200 מ' מדרום
לחורבות ביה"כ, בנוי על המעיין. ניתן להבחין בקשת המזרחית מעל הנביעה. בשנות
השלושים היה עץ אלון ענק, עתיק, נטוע לפני המעיין.
הבטייחה
בקעה בשיפולי רמה"ג
והגליל המזרחי, צפונית מזרחית לכנרת.
משתרעת על פני 7,000 דונם
בקירוב, וזורמים אליה הנחלים זוויתן, משושים, דליות ויהודיה.
בתקופת בית ראשון שכנה
בבטייחה העיר צר, בירת ממלכת גשור, שבה נבנו ארמון, חומה ובניינים מרשימים. גשור
קיימה קשרים הדוקים עם המלך דוד שנשא לאישה את מעכה, בת תלמי מלך גשור, אם בנו של
אבשלום.
בתקופה הרומית עברו שלוש
דרכים ברמה"ג, המרשימה בהן היא 'איסטרא דציידן' המוזכרת בתלמוד הירושלמי.
זו דרך סלולה, שהובילה מכפר
נחון לכיוון הבשן ועברה בבקעת הבטייחה. לאורך הדרך נמצאו שרידים של אבני מיל
ומגדלי שמירה רומיים.
רבים מחכמי המשנה והתלמוד
מזוהים עם הבקעה באמצעות התוספת איש ציידן לשמם.
במקום התגלה גם בי"כ.
לעומת בקעת גינוסר המערבית,
כאן לא התקיימה כמעט התיישבות יהודית בעת החדשה, אך מתחילת המאה ה-19 נעשו
ניסיונות רבים לרכוש את קרקעות הבטייחה, הפוריות ביותר, על מנת ליישב בהן יהודים.
האדמות נקראו בית הבק על שם בעל הקרקעות.
קבוצת יהודים מחצי האי קרים
שברוסיה הגיעה לבקעה בסוכות 1904, חכרה את המקום וחייתה בו 5 שנים. הם נאלצו לעזוב
לאחר מגפת מלריה וקשיי תחבורה בחורף, כאשר כל הדרכים מוצפות, ולטבריה היה אפשר
להגיע רק בסירות.
אהרון אהרנסון כתב את הפרק
על גבולות א"י בתזכירי ההסתדרות הציונית לוועידת השלום בסיום מלח"ע 1.
הוא כתב שבגלל שחינותה של א"י היא חייבת לכלול את החרמון והירמוך ונחלי הגולן
הזורמים לכנרת.
מאביב 30' ניהל חנקין, מנהל
חברת הכשרת היישוב, מו"מ עם שלושת בני עבדול רחמאן על רכישת אדמותיהם בגולן
ובבטייחה. הוא קיווה ליצור רצף עם אדמות הברון בחורן.
ב-34' נחתם חוזה בין חנקין
ליורשי הבק על רכישת אדמות בבטיחה ובגולן בהיקף של 300 אלף דונם שעשוי היה לתת
ליהודים שליטה מלאה על הכנרת משני עבריה.
כדי לעקוף את האיסור הצרפתי
וההתנגדות הסורית, החליט לשוות למפעל אופי כלכלי ולהקים מפעל שחלק ממניותיו יהיו
בידי הסורים.
החברה הוקמה, במאי 35',
ונקראה: 'החברה לפיתוח הגולן ובטייחה'.
אבל יורשי הבעלים לא הצליחו
לפנות את האריסים ולהשיג הרישיון הדרוש להעברת הקרקע. העיתונות הערבית גילתה כי
הציונים עומדים מאחורי החברה החדשה ויצאה כנגד הקנייה. לבסוף הודיעה הממשלה הסורית
כי לא תרשה התיישבות יהודית בבטייחה.
הנחלים מושכים את מימיהם
ממורדות התילים ומאגן ההיקוות שלמרגלותיו. בסמוך לשפכיהם גורפים איתם סחף ובהגיעם
אל חופי הכנרת מאבדים בבת אחת את אנרגיית הזרימה שלהם, כך שמרבידים באפיקיהם את
הקרקע הפורייה.
מתיישבי הגולן מחלקים ביניהם
כל משבצת קרקע בבקעת הבטייחה, שהיא בית גידול אופטימלי למטעים סובטרופיים הזקוקים
לשפע מים וחום רב. בין הגידולים: תמר, מנגו, ליצ'י, אבוקדו, בננות ועוד.
עם כניסתם אל הכנרת, יוצרים
הנהרות מניפת סחף גם בתוך המים. אליהם נסחפת דגה רבה המעדיפה מים מתוקים. הלגונות
והחיבור שלהן לאגם הרדוד הן בית גידול חשוב לאמנונים ולאימון הדגיגים על ידם.
דייגי טבריה באים בלילות לפרוש רשתות לחופי הבטייחה.
יש בה רצף בתי גידול: ביצתי,
לגוני ואגמי. השתנות מפלס המים מכתיב את מהות בית הגידול. ישנם בתי גידול דומים
בשפכי נחלים ומלחות, אבל הבטייחה ייחודית בהיותה ביצה בעלת לגונות וקשר לאגם מתוק.
צמחייה ביצתית, כגון פשטה
שרועה, ארכובית צמירה ואגמית רבת שורשים, שבתי הגידול שלהם בארץ ספורים.
כמו כן, צמחים המאפיינים
לגונות, כגון: שנית גדולה ושנית מתפתלת ומיני ארכובית.
החי: עופות, זהו אזור דגירה
חשוב לשלד, בניהם לבן החזרה הגמדי (הנדיר בארץ), ובית גידול אגמי חשוב למיני
ברווזים כגון קורמורן גדול וגמדי ומיני אנפות. בנוסף לבניות, שחפיות ים ועוד.
נעשה ניסיון להשיב לטבע
באזור הלגונות את הדורס הנדיר עיטם לבן זנב, הניזון מדגים ואוכלוסייתו הדוגרת
נעלמה מהארץ בשנות ה-60 של המאה ה-20. פרטים ממנו הושבו לשמורת החולה.
בחודשי החורף מארגנים מרכז
הצפרות של החלה"ט וקיבוץ עין גב סיורים על גבי סירות.
בית ציידה
אחד מהיישובים בהם חי ישו.
מקום נס הלחם והדגים, ומאוחר יותר, כשלא קיבלו את תורתו, קילל.
בשל הנסים אתר עלייה לרגל. מעניין
שהיה כפר דייגים בתקופת ישו אבל רחוק מהמים. אין תשובה ברורה שמסדירה את זה, ניהול
השיטפונות שרואים מהתצפית היא רק הצעה אחת.
מהתצפית רואים יפה את ה'חצי
אי' שהתל נמצא בו ואת הכפר ממול (אלמגור) שעליו קרב תל מוטילה ב-51': בגלל פאשלות
של הקצונה הבכירה לא מסרו למשפחות שבניהם נפלו בקרב אלא שחלקם בתאונות
אימונים.גנדי המח"ט, שישב בחפ"ק אחורי, עמית מפקד בכיר, רופא גדודי שהיה
בבית וחיילים שמתו בחלקם מחום. ידין רמטכ"ל שנטען עליו שהיה גאון בבניית כוח
אבל כושל בניהולו.
פירוט:
השער בכניסה, שרידיו של
פולחן: איש שסוגר ידיו למעלה ומרמז בכך שפולחן ירח (אך לא כולם מקבלים את הדעה
הזו, הוא נושא חרב והדד לא ממש ירח).
ירח הוא מדויק מאוד, ולכן
היה קשור בחוכמה, הוא גם מסודר ומחזורי, מתמלא ומתחסר כפוריות אישה. והוא גם מביא
אור.
סימנים של שבירה, כנראה
מוסלמית, בגלל פסל ותמונה.
במאה הראשונה לפנה"ס
והפכה לעיר העיקרית באזור, קודם לכן הייתה כפר דייגים קטן.
כמה משליחיו של ישו נולדו
בה, ביניהם פטרוס, אנדרוס ופיליפוס.
ב-30 החליט פליפוס, בנו של
הורדוס, להקים עיר גדולה בנוסף על קיסריה פניאס שהקים צפונית יותר.
העניק לה זכויות של פוליס,
ביצר אותה ושינה את שמה ליוליאס, על שם אשת אוגוסטוס שנפטרה ב-29' - ליוויה
(יב"מ טעה כשכתב שעל שם יוליה, הבת של אגוסטוס).
נהרסה זמן המרד הגדול, אחרי
שכוחותיו של יב"מ הפסידו וסוסו שקע בבוץ.
בימי הביניים השתמשו הכפריים
שבסביבת העיר בשרידיה כמחצבת בזלת לבתיהם.
אחד מהיישובים בהם חי ישו.
מקום נס הלחם והדגים, ומאוחר יותר, כשלא קיבלו את תורתו, קילל את העיר.
בשל הנסים אתר עלייה לרגל.
משרידי העיר נותר כיום תל
(א-תל בערבית..) שאורכו כ-400 מ', רוחבו 200 וגובהו 25 מ' מעל פני הכנרת ו-166
מתחת לפני הים.
החפירה הראשונה בוצעה ב-87'.
באזור בית הבק, תל המצוי
בשפך הירדן אל הכנרת, התגלו שרידי בניין ציבורי גדול ומספר רצפות פסיפס מהתקופה
הביזנטית, אתר שככל הנראה שימש את הצליינים.
בבית ציידה התגלות שרידים
מתקופת הברונזה הקדומה (סוף המאה ה-30 ועד סוף ה-23), מתקופת הברזל (ככל הנראה
שרידי ממלכת גשור) ומהתקופה ההלניסטית, עירו של פיליפוס.
ועוד: כלי דיג שכללו משקולות
עופרת להשקעת החכות ומחט לתיקון רשתות דיג, המלמדים על הענף המרכזי עליו התבססה
הכלכלה.
וכן: מטבעות ברונזה סלווקים
ומטבעות ברונזה מתקופת אלכסנדר ינאי ואחת מפיליפוס.
סיכום ממצאי החפירות:
יישוב נוסד לראשונה בתל בית
צידה במאה העשירית לפנה"ס, כפי שמעידים החרסים המוקדמים ביותר שנמצאו במקום.
העיר בית צידה בתקופה זו
נבנתה משני חלקים: עיר עליונה ועיר תחתונה.
בית צידה בתקופת הברזל 2
בוצרה היטב. ביצורי העיר כוללים: סוללת עפר, חלקלקה ובראש הסוללה ניצבה חומת בזלת
אדירה שרוחבה כ-7 מטרים.
בפינה הצפונית-מזרחית של
החומה ניצב מגדל גדול. לאורך החומה, בצדה המזרחי, התחברה אל חומת העיר העליונה
חומת תמך עם מגדל, שיצרה הפרדה בין העיר העליונה לעיר התחתונה. שער העיר בית צידה
מתקופה זו עדיין לא נחשף.
השלב הבא בעיר בית צידה הוא
מהמאות ה-8-9 לפנה"ס.
בעיר העליונה נחשף מכלול שער
העיר בצד מזרח, הכולל שער פנימי וחיצוני. בין שני השערים הפרידה רחבה מרוצפת. בשער
החיצוני נחשף מגדל גדול ונראה שלשער היה מגדל נוסף שטרם נחשף.
בין שני השערים הפרידה רחבה
מרוצפת. השער הפנימי הוא שער בן ארבע תאים, זהו השער הגדול מסוגו שנחשף עד כה
בארץ.
השער בנוי מאבני בזלת והוא
היה בן שתיים או שלוש קומות. משני עברי השער ניצבו שני מגדלים גדולים. במגדלי השער
נבנו שתי גומחות עמוקות שזוהו כבמות פולחן.
בגומחה הצפונית נמצאה במת
שער שלמה ולצידה מזבח. מאחורי הבמה נמצאה מצבה עשויה בזלת מעוטרת בראש אדם עם ראש
של שור חמוש בחרב המוזהה עם אלוהות כשלהי (יתכן שהדד).
בסביבות השער נמצאו מצבות
חלקות נוספות וכן אבזרי פולחן רבים וכן שתי במות המחוברות האחת לשנייה.
בפינה הדרום-מערבית של השער
נחשף מבנה מחסנים גדול, מבנה המחסנים והשער נבנו כיחידה אחת.
מבנה המחסנים בשונה ממבני
מחסנים אחרים המוכרים לנו ממקומות אחרים, חולק לשלושה אולמות שווים באמצעות שני
קירות מקבילים ולא ע"י שורות של עמודים כנהוג ונמצאו מספר רב של שברי קנקנים
גדולים.
בסמוך לשער נחשף הארמון
המלכותי. ארמון זה הוא מטיפוס בית חילאני - סוג של מבנה גדול המזוהה כארמון שמקורו
בצפון סוריה והוא אופייני לתקופת הברזל 1 בהשפעה צפונית מובהקת.
שני ארמונות מטיפוס זה נחשפו
בתל מגידו.
הארמון הוסיף לשמש עם תוספות
ושינויים במשך כאלף שנים.
באחד החדרים שנאטם במאה ה-9
לפנה"ס נמצאו למעלה מעשרים כלים תמימים וידיות קנקנים מוטבעות בטביעות שונות.
על אחת הידיות נמצאה מוטבעת החותמת "זכריו". חותמת זהה נמצאה מוטבעת על
ידית בתל דן והיא משויכת למאה ה-8 לפנה"ס.
שלב זה פסק בחורבן אלים בעת
הכיבוש האשורי המתועד של תגלת פלאסר ה-3.
העיר ירדה ממעמדה הקודם,
והישוב התדלדל מאוד בעקבות הכיבוש האשורי.
שער העיר בית צידה נשרף
ונחרב והחומה שהמשיכה לעמוד על תילה יצאה מכלל שימוש. הארמון המשיך להתקיים אם כי
בשינויים מופלגים. ברחבת הארמון הגדולה נבנו בתים פשוטים.
מהעיר בית צידה של שלב זה
נחשפו כלים שונים וחותם גליל אשורי.
התקופה הפרסית בחלקה הצפוני
של העיר בית צידה נוספו בתים פרטיים וכן נמצא חותם גליל.
סוסיתא
עיר מדינה מהמאה השנייה
לפנה"ס.
היחידה מבין ערי הדקאפוליס
שמציגה התיישבות הלניסטית. לפיכך, חקירת סוסיתא ומקורותיה ההלניים יכולים ללמד על
תהליך ההלניזציה של המזרח התיכון.
הייתה חשובה גם כמוצב
סלווקי, מרכז תרבותי רומי, וכמרכז בישופ-דתי בתקופה הביזנטית. מבניה המונומנטאליים
מעידים על עושרה.
חלוקת המבנים באתר עפ"י
תקופות:
הלניסטית- חומות העיר.
רומית- דקומנוס, פורום,
בזיליקה, אודיאון, בית האמידים.
ביזנטית- קתדרלה, NWC, NEC
אומאית- תנורים (השאר הוסר
כדי להגיע לשכבות קדומות יותר).
לאורך הדרך שהוליכה לסוסיתא
ולאורכה ישנה אמת מים שהגיעה ממעיינות פיק וחרוב. ניתן לראות בדרך את הסיפונים ואת
המסד שנשמר, עליו עמדה האמה.
סיפון פועל עפ"י חוק הכלים השלובים: האמה הובילה
מים מהמעיינות בשיפוע קל ובכוח הגרביטציה, אולם כדי להעלות את המים לסוסיתא בנו את
הסיפון שדחף את המים למעלה. הסיפונים נשדדו, חלקם נמצאים בקיבוץ עין גב.
הוקמה על שטח רמת הר סוסיתא בגובה
144 מ' המוקף מצוקים מכל אבריו ומחובר באוכף במזרחו לדרום מערב רכסי רמה"ג.
לעיר היו שני מעגנים בכנרת, הקדום
והראשי נבנה בין קיבוץ עין גב וכפר הנופש. שרידיו נחשפים מעת לעת כאשר מפלס הכנרת
נמוך במיוחד.
העיר השתייכה לדקאפוליס שהיו
קשורות בתרבותן יותר ליוון ורומי מאשר לאוכ' השמית בסביבתן.
מקור השם בארמית, תרגום השם
היווני של העיר היפוס. סברה אחרת: צורת ההר נראית כחלקי צוואר וראשו של סוס.
חשיבותה לנוצרים בשל אזכורה
בברח"ש ע"י ישו שדיבר על 'עיר השוכנת על הר אינה יכולה להסתר' בכוונה
ללמד שאמונתם תהיה ידועה לעולם כפי שהפגאנים ידועים ונראים. ואכן, היה מקדש פגאני
בן 5 קומות שנראה למרחקים. על גביו הוקמה אחת מ-4 הכנסיות שבאתר.
בסוסיתא ביצע שני נסים:
החזירים וריפוי החירש.
בכנסייה נמצא קבר ובתוכו שלד
של גבר כבן 40+, ועפ"י ההשערה ייתכן שהוא הבישוף המפורסם של סוסיתא - בניגוד
לשלדים אחרים שנמצאו באתר, היה ללא סימני מחלות (על שאר השלדים נמצאו שחיקת לסתות
ועצמות - ביטוי לעבודה הפיזית של התושבים החקלאיים ברובם).
רק 20 אחוז מהאתר נחפרו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה