המתחם הצרפתי
בתשובה למתחם הרוסי, בנו הצרפתים ב-1888 את מתחם המבנים הגדול
שלהם שכלל שלושה מבנים: הנוטרדאם (גבירתנו הקדושה), שהיה אכסניה לצליינים,
בי"ח סנט לואי (ע"ש לואי התשיעי שהגיע במסע הצלב השביעי) שמתפקד היום כבי"ח
לחולים סופניים ואת הקונסוליה הצרפתית.
הרוסים נתנו חסותם לאורתודוכסים, הצרפתים לקתולים
ומכיוון שלבריטים לא נשאר (כי לא היו הרבה פרוטסטנטים) נתנו את חסותם ליהודים.
פריצת השער החדש
כדי שעולי הרגל הנוצרים לא יצטרכו לעשות סיבוב גדול
מהנוטרדאם לכנסיית הקבר דרך שער יפו או שכם. קיבלו אישור מהסולטאן שאיפשר להם
להכניס את הצליינים ישירות לרובע הנוצרי, סמוך לקבר הקדוש.
רחוב הנביאים
התפתח כתוצאה מקיצורי דרך שעשו ההולכים מירושלים לדרך
יפו (משער שכם, דרך כיכר הדווידקה). על הדרך שנוצרה, המקבילה בחלקה לדרך יפו, בנו
המעצמות בי"ח וקונסוליות שבתקופה מסוימת נקרא כל הרחוב על שמן.
מבחינה אדריכלית: כל מעצמה בנתה כנסייה בסגנון שהייתה
מקובלת בארצה. כך חדרו ל-ם סגנונות שלא היו קיימים בא"י עד אז: ניאו-ביזנטי,
ניאו-רוקוקו, ניאו-רנסנס וכו'.
החידושים היו גם טכניים. לדוגמא, בחדרי האכסניה בנוטרדם
הייתה נורה חשמלית שהאירה את החדר ע"י גנראטור שלא היה מוכר כדבר הזה עד אז.
היהודים בנו שכונות והמעצמות בי"ח, כנסיות
וקונסוליות... העות'מאנים הסתפקו בתחנות המשטרה לאורך רחוב יפו: השלטון לא סיפק תכנון
רחובות, מים זורמים בבתים ושירותים מוניציפאליים. כל אלה יגיעו לירושלים רק בתקופת
המנדט.
כיכר-ספרא / כיכר-העירייה (חלק ממגרש הרוסים)
כאשר ירושלים הלכה וגדלה, בניין העירייה ההיסטורי של
ירושלים היה צר מלהכיל את כל המשרדים והללו הלכו והתפזרו בכל העיר. טדי קולק החליט
לרכז את כל הפעילות במרכז אחד.
שני משרדי אדריכלים הועסקו בבנייתו: קולקר, שהופקד על
שיקום ושימור הבניינים הישנים במתחם הצרפתי ודיאמנט שבנה את הקומפלקס המודרני תוך
שימוש מכוון בחומרים חדשים - ברזל, זכוכית. כך נוצר מעין דיאלוג בין חדש לבין ישן.
הוכנסו כמה אלמנטים מעברה של העיר. כך למשל, נבנתה הכיכר
המתחברת אל הרחוב הראשי, ומזכירה את הקארדו ואת הפורום של כיכר-העיר הקדומה. בנוסף
משהו שמזכיר מגדלי חומה ומעל העמודים הותקנו שכבות אבן עם ריבועים: זוהי מעין
משראביה מודרנית הדומה למשראביה המוכרת מערים עתיקות רבות. חרכי החרס נועדו לאפשר
לנשות הבית להציץ מבעדן מבלי שתיראינה מבחוץ.
המשרביה הוא אלמנט סבכה העשויה לרוב מעץ המשמש בפתחי
מבנה, חלונות או קירות, אופייני לאדריכלות אסלאמית המצויה ברוב ארצות ערב, ובבתיה
המסורתיים של קהיר בפרט.
התפתחה במטרה ליצור הבדלה בין פנים הבית לחוץ, שיאפשר
כניסת אוויר ואור אל הבית, אך לא יפגע בפרטיות. בשעות בהן מואר הבית באור השמש,
חלקה החיצוני מואר מאוד וצפיפות חלקי הסבכה אינו מאפשר למי שנמצא מחוץ לבית לראות
את הקורה בתוכו. מתוך הבית, החשוך יחסית לחוץ, ניתן לראות את המתרחש בחוץ. בבנייה
הערבית המסורתית, המשרבייה מותקנת לרוב בקומה השנייה בה הנשים, שבשל חובתן לשמור
על צניעות ועבודות הבית שלהן, נשארות בבית אך רוצות לראות את הרחוב ולא להיראות
ממנו. המשרביה מאפשרת גם חדירת אור לבית בכמות קטנה אך מספקת בארצות שטופות שמש
וחמות ברוב ימות השנה ומספר מושרביות סביב הבית מאווררות אותו באופן טבעי.
בכיכר גם במה המשמשת למופעים, הווים בתקרה משמשים לקשירת
מסכים להקרנת סרטים.
מספרים על טדי קולק שנשאל מהם הגלגלים שמחוברים לווים,
השיב: "פה נתלה את כל מי שיגיד מילה רעה על הפרויקט הזה".
בית העירייה הישן
בית העירייה הישן שכן במבנה מעוגל שנבנה במקור עבור
ברקליס בנק (עד היום מופיעות בסורגי המבנה האותיות BB).
נבנה בתקופת המנדט, אפשר לראות זאת בסגנונו המושפע מהבאוהאוס.
ב-1965 מבנה העירייה שכן על הגבול וכונה 'סוף העולם' שם
נגמרה העיר והחלה ממלכת ירדן. קולק סרב לשנות את המיקום בטענתו שזהו חלק מי-ם.
נקבי כדורים נראים ממלח"ש.
לדרישתו, גם לאחר המלחמה נשארה חזית המבנה מנוקבת
הכדורים במטרה לזכור את תקופת החצייה של העיר. היום המבנה הוא חלק מהקומפלקס של
כיכר-ספרא.
בכניסה רואים את עמודי השער של הכניסה (משער יפו)
ושרידים של עמודי ביה"ח הרוסי.
מגרש הרוסים
החל משנות ה-50 של המאה ה-19 הגיעו עשרות אלפי צליינים
לעיר ולא יכלו ללון בה כיוון שהייתה קטנה מדי, לכן הקימו מחנות אוהלים סביבה. ממשלת
הצאר החליטה להקים את החברה הפרבוסלאבית למען ארץ-ישראל, שהקימה עבורם ב-1858 (עוד
לפני שהוקמה משכנות-שאננים) את המתחם העצום שהוקף חומה והכיל כנסייה, בית-חולים
קטן, קונסוליה, פטריארכיה ואכסניית ענק לנשים ולגברים.
נבנה בשנות השישים של המאה ה-19 כחלק ממתן החסות של
הרוסים לאורתודוכסים במטרה לחזק דריסת רגלן בארץ. הרוסים קראו לה נובה ירוזלימה,
כלומר ירושלים החדשה, כדי להדגיש שמדובר במעין עיר בתוך עיר.
חצר סרגיי הוקמה בשנות התשעים כשהחלו להגיע בני אצולה
שלא יכלו לגור ביחד עם פשוטי העם. הוא נקרא ע"ש סרגיי, יורש העצר שעמד אז
בראש החברה הרוסית האימפריאלית למען ארץ-ישראל.
בתקופת המנדט פסקה הצליינות הרוסית. הבריטים הלאימו את
כל המבנים במגרש-הרוסים והפכו אותם למוקדי שלטונם: הבולשת והמשטרה. האכסניה לנשים
הפכה לבית-הכלא הבריטי שבו הושמו עצורים יהודים וערבים, בין השאר עצורי המחתרת ברזאני
ופיינשטיין שנגזר דינם למוות. הם התאבדו בעזרת רימון שהוברח אליהם. היום נמצא
במקום מוזיאון שנקרא היכל הגבורה.
שאר הנידונים למוות נרצחו בעכו.
לאחר קום המדינה נחתם הסכם התפוזים עם ברה"מ, לפיו
ישראל ייצאה תפוזים לרוסיה ובתמורה קיבלה רכוש סובייטי בא"י, בכללותו חלקים
גדולים ממגרש-הרוסים. כיום יושבות בו מטה המשטרה, בית-משפט השלום (בית הפטריארכיה
לשעבר), משרד החקלאות, היכל הגבורה, רשות שמורות הטבע ועוד. הכנסייה והאגף של
בית-המשפט נותרו בבעלות הפטריארכיה. האגף בחצר סרגיי (מגרש הרוסים החדש) נותר
במחלוקת עד עצם היום הזה מאחר והרוסים טוענו שלא נרכש, ועל כן אינו מאויש עד היום.
במהלך עבודות הבנייה של המתחם גילו הרוסים עמוד אבן מונוליתי
ענק חצוב באדמה מן התקופה הביזנטית, אם כי יש האומרים שהוא מתקופת בית שני. כנראה
נסדק במהלך חציבתו או בהבאתו ולכן הושאר בלא שימוש. הרוסים גידרו את סביבותיו
והשאירוהו כמונומנט שבו יוכל לחזות כל העובר כאן. ירושלמים מכנים אותו בשם 'האצבע
של עוג מלך הבשן'.
כנסיית השילוש הקדוש
הכנסייה בנויה בסגנון הקרוי ניאו-ביזנטי, עם הבצלים שמאד
מאפיינים כנסיות ברוסיה. אל הכנסייה הובאו במיוחד פעמונים מרוסיה דרך נמל יפו
ב-1860. העלו אותם במשך חודשים כיוון שלא הייתה דרך, עגלה או מרכבה.
חצר סרגיי
דפוס הבנייה של מגרש-הרוסים החדש מזכיר מאד את דפוס
השכונות הירושלמיות: בנייה סביב חצר גדולה ובור-מים ענק במרכז. השער הקיים עד היום
שימש לכניסת המרכבות. שער קטן נוסף בצד השני שימש לכניסת הולכי-רגל.
החדרים בבתים האלה היו ספוני עץ ומרוהטים ריהוט כבד
שהובא במיוחד מרוסיה. באגף הבתים שבצד הזה היו בתי-המשרתים, המטבחים, האורוות
וכו'.
בכל מהלך התקופה שעד מלח"ע 1 הרוסים בנו מתחמים
רבים נוספים, שכל אחד מהם נקרא בשם המקומיים 'מוסקוביה', (מוסקוב בערבית - רוסי).
אליזבטה, האחות של סבתא של פיליפ, בעלה של המלכה אליזבת:
נסיכה ממשפחת מלוכה בריטית נישאה לבן משפחת הצאר הרוסי,
חזרה בתשובה לאחר שנרצח ובנתה כנסייה בעין-כרם. הוצאה להורג ברוסיה, גופתה הוברחה
לסין, הושבה ללונדון והובאה להר הזיתים בירושלים למנוחת-עולמים.
הכנסייה בעין כרם נבנתה במתחם דומה וגדול ע"י אשתו
של סרגיי, אליזבטה, לאחר שנרצח בניסיון ההפיכה של 1905 כחלק מתהליך ההתחזקות שעברה
בעקבות הרצח. במלח"ע 1 חזרה לרוסיה וכשהוצאו כל בני משפחת הצאר להורג במהפכה
של 17' הצטרפה אליהם (למרות שבגלל שאהבו אותה הייתה האחרונה לחבל).
המהפכה נקראת אוקטובר כי עפ"י הלוח היוליאני שהיה
נהוג בתקופה הצארית זה היה החודש. אבל כאשר הממשלה הקומוניסטית עברה ללוח
הגרגוריאני נפלה מהפכת אוקטובר על חודש נובמבר.
גופת אליזבטה הוברחה לסין ומאוחר יותר שרידיה הועברו
ללונדון, שכן היא הייתה ממשפחת המלכה ויקטוריה. בשנות ה-20 הובאו עצמותיה ליד
כנסיית מריה מגדלנה (כנסיית בצלי-הזהב) במורדות הר-הזיתים. כאשר הנסיך פיליפ, בעלה
של מלכת אנגליה, הגיע לביקור בארץ, בחר בקברה כמקום הראשון לביקורו.
עם פרוץ מלחע 1 נעצרה הצליינות: הדרכים נחסמו,
הקפיטולציות בוטלו וכן הנתינות לכל המגיעים. יהודי א"י, שסרבו לקבל אזרחות
עות'מאנית, גורשו, בעיקר למצרים.
המגרש עמד שומם.
בעקבות מהפכת אוקטובר האתאיסטית ברחו נאמני הצאר והקימו
את הכנסייה הרוסית הלבנה. בתקופת סטאלין, כאשר הבינו שיש רכוש רוסי אדיר מחוץ
לממלכה, הקימו תחת הדגל הקומוניסטי (האתאיסטי) את הכנסייה (הקפיטליסטית...)
האדומה.
בארץ: כל המוסדות שבתחומי הקו-הירוק משתייכים לכנסייה האדומה
(למעט בעין-כרם שהשתייכה לכנסיה הלבנה לאחר שנזירות המקום חוללו מהפכה קטנה
משלהן), וכל מה שמעבר לקו הירוק - לכנסיה הלבנה. לאחרונה אוחדו שתי הכנסיות לכנסיה
אחת.
על הרבה מבנים רואים את סמל המשלחת הרוסית האימפריאלית
למען ארץ-ישראל עם הכיתוב ברוסית 'למען ציון לא אחשה'.
הרחוב הזה נקרא בתקופת המנדט נקרא רחוב מליסנדה, על-שם המלכה
מהתקופה הצלבנית. עם קום המדינה הוחלפה המלכה הצלבנית ל'הלני המלכה', אותה מלכה
שהתגיירה ובאה עם משפחתה בסוף ימי בית שני. שם הרחוב המקביל לרחוב הלני המלכה -
מונבז - כשם בנה של הלני.
ביה"ח האיטלקי (משרד החינוך)
קומפלקס מעניין מאד שסגנונו מזכיר במובהק את הסגנון
בפירנצה. המבנה בנוי בסגנון הפלאצ'ו וקיו (ארמון בני-מדיצ'י בפירנצה).
תוכנן על-ידי האדריכל החשוב ברלוצ'י, כתשובה לביה"ח
הצרפתים, הגרמנים והרוסים.
ברלוצ'י בנה כמה וכמה מבנים בארץ. תפישת עולמו גרסה
ביטוי אדריכלי של סיפור המקום / המבנה. כך, למשל, הוא בנה בהר-האושר, במקום בו ישו
אמר 8 פעמים אשרי, כנסיה מתומנת; בהר-הזיתים, שם ישו ביכה את מר-גורלה של ירושלים,
הוא בנה כנסיה בצורת דמעה; בהר-תבור, מקום הטרנספיגורציה וראיית אלוהותו של ישו, בנה
כנסיה שאור בוקע אליה; בעין-כרם, שם הייתה סוכת הגפנים של משפחת יוחנן המטביל, בנה
כנסייה שנראית כסוכה - למטה מחצלת, למעלה גפנים.
המבנה נבנה רק בתחילת המאה ה-20, עם איחודה מחדש של
איטליה.
בנוי משני אגפים ובניהם כנסייה בסגנון הרנסנס והגותיקה
הטוסקנית, מזכיר מבנה בכיכר בסיינה שאף היא, כפירנצה, נמצאת בטוסקנה. כלומר: אנו
נמצאים באיטליה, או איטליה נמצאת כאן.
במהלך מלחע 2 הבריטים הלאימו אותו והפכו אותו לבי"ח
שלהם ובהמשך למפקדה בריטית.
ערב מלח"צ היה אחד משורת מבנים אסטרטגיים מאד
בירושלים, שעליהם חלשו הבריטים (יחד עם מגרש-הרוסים, מתחם שנלר ומתחם
קינג-דיוויד). לקראת עזיבתם אנשי שירות הידיעות של ההגנה הכניסו סוכנים בדמות
שרברבים או חשמלאים לכל מתחם בריטי אסטרטגי כזה, בניסיון לעלות על המועד המדויק של
עזיבתם, כדי להשתלט עליו. הם הצליחו בכולם, אך מפקד המתחם פה הצליח לשמור על המידע
הסודי.
כשהבינו שהוא חובב כלבים מושבע, ארגנו ערב חובבי כלבים
והזמינוהו. כשראה כלב דני גדול ומרשים ושאל אודותיו, השיבו לו הבעלים שחייבים
להרוג אותו כי בגלל המצור אין להם אוכל לתת לו. בתגובה, הבטיח המפקד של המתחם שכל
יום יקבל הכלב אוכל מהטבח הפרטי שלו. כשבאחד הימים הוציא הטבח ארגזים, ולא מנה
יומית, שאל וקיבל את שעת העזיבה המדויקת.
כשערביי שכונת מוסררה הסמוכה ראו את הבריטים יוצאים הם
התארגנו מהר מאד, אבל ההגנה כבר הספיקו להיכנס קודם ולהאכיל לשובע את הכלב.
היה אחת העמדות החשובות ביותר בהגנת ירושלים המערבית
במלחצ, שהרי התפר עבר ממש מתחתיו. לאחר קום המדינה רכשה הממשלה את המבנה והיום
שוכן בו משרד החינוך. הכנסייה היום היא אולם הישיבות.
לפני כ-20 שנה הייתה יוזמה להקים בית מלום לעדה החרדית
הסמוכה, ולאחר שהחלו כבר בבנייה (רק שבע קומות, כדי לא להסתיר את המבנה ההיסטורי)
והגיעו למסקנה שהפרויקט לא כלכלי - רכשה המדינה גם את החלק הזה.
בית מחניים
בפינת רחוב שבטי-ישראל ורחוב הנביאים, ממוקמת לשכתו של שר
החינוך. נבנה במקור ע"י הבנקאי הגרמני יעקב פרוטיגר, הזכור מסיפור הזיכיון של
הרכבת. פרוטיגר הפרוטסטנטי קרא לבית הזה ע"ש פסוק שנכתב על יעקב: "ויקרא
שם המקום ההוא מחניים".
לימים גר בו מנהל הקק"ל מנחם אוסישקין אך הוא הולאם
לטובת מגורי הנציב העליון עד סיום בנייתו של ארמון הנציב. בהמשך שכן כאן בית-הספר
אוולינה דה-רוטשילד.
רחוב הנביאים:
לאורכו קמו 6 בתי"ח, דבר שאין לו אח ורע בכל העולם
ומדגים את הקרב על י-ם של המעצמות: אנגלי, צרפתי, איטלקי, גרמני, רוסי ויהודי
(רוטשילד) וביקור חולים, היחיד הפעיל עד היום ברחוב הנביאים.
בנוסף לבתי"ח היו כאן קונסוליות רבות, ועל כן גם היה
מעין רחוב אירופאי ולאזור מתפתח ונחשב.
רחוב הנביאים, בשל הבנייה הכנסייתית בו, מהווה קו-גבול
בין ירושלים 'החופשית' לירושלים החרדית. הליבה של השכונות החרדיות היא שכונת
מאה-שערים והשכונות שהתפתחו סביבה, ומשם החרדים אינם עוברים את הקו
הפסיכולוגי-פיזי הזה אלא מתפשטים לכיוון שכונות המגורים בצד השני, כרוממה שהייתה
שכונה חילונית לחלוטין, הפכה חרדית כמעט לגמרי.
בית הקונסוליה האתיופית
רואים בו פסיפס עם אותיות באמהרית וציור של אריה. נבנה
בשנות ה-20 כבית לקיסרית האתיופית זאודיתו, והפך לבית הקונסוליה האתיופית. שייך עד
היום לממשלת אתיופיה ומשמש כאכסניה לכל דורש. בשנות ה-30, הקיסר האתיופי היילה
סילאסי ברח לירושלים כשארצו נכבשה ע"י מוסוליני וגר בבית הזה בראשית תקופתו.
לאחר מכן הועבר לבית ששכרו למענו על גבול רחביה-טלביה - וילה לאה שנמצאת מול בית
ראה"מ כיום. הוילה לאה נבנתה על-ידי נזיר יווני נוצרי שהיה במצרים, לכבוד
אישה שאהב.
בתקופה בה הקיסר התגורר ברחביה, עדיין לא היו בה תושבים
רבים. היה אז ספרון שהכיל את רשימת כל תושבי השכונה, ולד כל שם - עיסוקו. שם היה כתוב: יעקב לוי - מורה, מוישה כהן -
סופר, היילה סילאסי - קיסר.
בית תבור
ע"ש הפסוק מספר תהלים: "תבור בחרמון ירננו
בשמך". נבנה ע"י קונרד שיק.
הגיע לארץ במצוותו של שפיטלר, גרמני שביקש לבנות מעין וויה
דולורוזה עולמי מירושלים ועד אדיס-אבבה באתיופיה, שלאורכה יהיו 14 תחנות. לשם כך
תכנן לשלוח לא"י בעלי מלאכה שונים שילמדו וינצרו את הילידים.
בין המגיעים היה גם שנלר שהקים את בית-היתומים שעליו
שוכן היום מחנה שנלר.
קונרד שיק היה בעל מפעל לשעוני קוקייה משווייץ. הבין תוך
זמן קצר שהויה דולורוזה לא תיבנה וגם שעסק שעוני הקוקייה לא יחזיק מעמד. הוא החל ללמוד
ארכיאולוגיה לבדו, והתגלה כאוטודידקט מדהים. היה הראשון שבנה דגם של ירושלים של
בית שני, 100 שנה לפני אבי-יונה. בנה דגמים מודולריים של הר-הבית שהראו איך הוא
נראה בימי בית ראשון, שני וכו'. הוא מיפה מקומות בירושלים, עסק בחפירות ובכללו של
דבר היה ארכיאולוג מדהים. כשגילו את כתובת גזר למשל - באו אליו.
בשלב כלשהו עזב את הארכיאולוגיה והחל ללמוד בעצמו
ארכיטקטורה. תכנן ב-ם את ביה"ח הגרמני, את ביה"ס טליתא קומי שהיום נותר
ממנו רק השער במרכז העיר, וכן את ביה"ח הראשון והשני למצורעים. היה אדריכל
כל-כך נחשב, שאפילו היהודים פנו אליו כדי שיתכנן עבורם את שכונת מאה-שערים.
בית תבור היה הראשון שתכנן. ב-48', כשנפל הרובע היהודי,
ספרי התורה של 'החורבה' הובאו אל הבית הזה ומכאן נלקחו למקומות אחרים. היום הבית
משמש את המכון השוודי ללימודי תיאולוגיה. בביה"ס עדיין לומדים תלמידים מכל
העולם יהדות, נצרות, אסלאם וכו'. קבור בבית-הקברות הפרוטסטנטי שבהר-ציון.
שכונת הנשאשיבים
ברחוב אתיופיה. נרכש בסמוך לנביאים היוקרתי ע"י
משפחת נשאשיבי ביוזמה קבלנית להקמת שכונה יוקרתית. הבתים נבנו בצורה כזו שבית אחד
ניצב על שפת הרחוב והבית שלאחריו ניצב פנימה יותר וכך הלאה, לסירוגין. הבתים ברחוב
בני-ברית המקביל נבנו בנגטיב לבתי הרחוב הזה, בית כאן שנבנה פנימה, זכה לבית מקביל
ברחוב בני-ברית שנבנה החוצה, אל שפת הרחוב וכך הלאה. בתים גדולים עם חצר גדולה לכל
אחד.
הכנסייה האתיופית ומתחם דברא-גנת
רחוב אתיופיה נקרא כך על שום הכנסייה האתיופית הוותיקה
השוכנת בו. בני הנצרות האתיופית רואים עצמם צאצאי המלך שלמה ומלכת שבא. הם מאמינים
שמאותו ביקור של המלכה אצל שלמה נולד צאצא בשם מנליק הראשון, שהוא מייסד השושלת
האתיופית. דבר זה בא לידי ביטוי בסמל האריה, הוא גור אריה יהודה, לסמל שהם צאצאי
שבט יהודה. לכן הקיסר האתיופי היה מכונה גם גור אריה יהודה (היום, מאז המהפכה
באתיופיה, אין עוד קיסרות).
הנוצרים האתיופים ישבו בי-ם כבר מאז התקופה הביזנטית, ויש
להם מנהגים הלקוחים מן היהדות. למשל, הם שומרים את יום ראשון אבל גם את השבת, חוקי
הנידה שלהם מקבילים לחלוטין לחוקי הנידה ביהדות, הכנסיות שלהם, ככנסייה זו, בנויות
בצורה עגולה כצורת קודש הקודשים בביהמ"ק לפי אמונתם. אם כן, ייתכן שהם קיבלו
השפעות יהודיות או, לחילופין, מדובר ביהודים שהתנצרו.
במהלך המאה ה-19, בנוסף לרוסים, הצרפתים, האיטלקים,
הבריטים והגרמנים, גם האתיופים הגיעו לא"י ובנו שני מתחמים בי-ם: הכנסייה
החדשה (מתחם הכנסייה הוותיקה נמצא בעיר העתיקה), הנקרא דברא-גנת (באמהרית - הר גן העדן),
ומתחם קונסוליה ברחוב הנביאים.
מבנה נוסף נבנה ברחוב הלני המלכה והיה שייך לקיסרית
האתיופית. היום הוא משמש את רשות השידור.
אליעזר בן-יהודה, איתמר בן אב"י
כאן גדל בנו איתמר בן אב"י על ברכי השפה העברית
בלבד. זה סמוך למאה-שערים, בה ראו בו כופר שהפך את לשון הקודש לשפת-חולין. עד היום
מנפצים חרדים כל שלט שמציין זהותו של הבית ולכן לא מוצב כל שלט.
כשאיתמר בן אב"י בגר, הוא התאהב בלאה אבושדיד, נערה
ממשפחה ס"טית מיוחסת. את מכתבי האהבה פרסם האשכנזי בעיתונו של אביו - 'הצבי'.
למרות התנגדויות התקופה הם נישאו לבסוף. אחת מבנותיהם נישאה לקריין הרדיו משה
חובב, וגיל חובב הוא נכדו של איתמר בן-אב"י. גיל לא הכיר את סבו, אבל את סבתו
הכיר בערוב ימיה שהסבירה למה כבת למשפחה מיוחסת התחתנה דווקא איתו: "יכולתי
להתחתן עם כל העשירים, אבל אחד, ווָלֶרוֹ, היה קמצן. שְלוּש, אמא שלו תמיד הייתה
אומרת לו מה לעשות ולא יכולתי לסבול את זה. ובן-ציון, אמנם לא היה לו כסף אבל היה
נדיב גדול. יום אחד הוא בא לחצר ביתי ואמר: אני לא יכול לראותך תופרת ככה בחושך.
הביא לי מכונת תפירה, ואיזו מכונה- של זינגר! שש שנים אחרי החתונה עוד הייתי צריכה
לשלם על המכונה".
בהמשך הרחוב, הבית השני שאחרי בן יהודה, גרה משפחת
הפרופ' הארכיאולוג סוקניק ושלושת הילדים: יגאל ידין, מתי, שנהרג במלחצ ויוסי ידין
שהיה שחקן ב'הבימה'. בקצה הרחוב גר רופא
עיניים מפורסם, ד"ר פייגנבאום וכן המשורר יעקב אורלנד.
המושבה הגרמנית (טמפלרית)
בירושלים של המאה ה-19, היהודים הקימו שכונות, הערבים
הקימו בתים פרטיים ואחוזות משפחתיות שהתגבשו לשכונות רק בשלב מאוחר יותר, ואילו
הנוצרים הקימו בעיקר מבני ציבור ומוסדות דתיים מונומנטאליים.
המושבה הגרמנית היא השכונה הנוצרית היחידה שנבנתה בעיר.
הגיעו לארץ בשל רדיפות דת בארצם ובשל משנתם המצווה על ישועת הארץ באמצעות
ההתיישבות. הבנייה נעשתה במתכונת של כפר גרמני טיפוסי אך חומרי הבנייה היו אבנים
ירושלמיות ולא עץ ולבנים. גם המתיישבים היו בעלי מלאכה טיפוסיים לכפרים בגרמניה:
נגרים, נפחים, איכרים וכ'ו.
יזמים ערבים נמשכו לאזור המושבה ובנו בתים פרטיים מדרום
לה, לימים הוחל השם 'המושבה הגרמנית' גם על החלק הלא מקורי שלה.
בסוף מלחמע 1 גורשו הטמפלרים מבתיהם ע"י הבריטים
וכך גם במהלך מלח"ע 2 לאוסטרליה. הם אהדו את המשטר הנאצי, ובשכונה שכן סניף
של ההיטלר יוגן ברחוב עמנואל 10. במלח"צ הערבים ברחו והיא הפכה לשכונה
יהודית.
רחוב עמק רפאים 1, בית הקהילה: נחנך ב-1882 בנוכחות
המושל העותומאני של העיר ושימש כמקום התכנסות חברתי.
רחוב עמק רפאים 6, בית מתיאוס פרנק, בית אבן העזר: זהו
הבית הראשון שנבנה במושבה. בבית הייתה בריכת שחייה פרטית, הראשונה בירושלים. בבית
אפשר לזהות גם את שרידי תחנת הקמח ששמשה את משפחת פרנק והונעה על ידי קיטור.
שכונת הבוכרים
נבנתה ב-1894 על ידי יהודי בוכרה. שוכנת בחלקו הצפוני של
מרכז ירושלים, וגובלת בשכונות סנהדריה מצפון, כרם אברהם ממערב, גאולה מדרום ובית
ישראל ממזרח.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 החלה עלייתם של יהודי בוכרה
לירושלים, הודות לפועלם של השד"רים, הרב רפאל אוחנה והרב יוסף ממן. בשנת
1889, עם הקמת השכונות החדשות בירושלים אשר מחוץ לחומות והגעת מספר חברי הקהילה
לכ-200 איש, התאגדו יהודי בוכרה בחברה ושמה "חברת ציון מקהילת-קודש בוכארה
וסביבותיה". הם החליטו להקים שכונה לקהילה בעיר, אשר תיקרא
"רחובות", בעקבות הפסוק מספר בראשית: "ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה
ויקרא שמה רחובות ויאמרו כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". לשם בניית השכונה
שלחו חברי הקהילה אגרת מיוחדת ליהודי בוכרה ובה ביקשו את תרומתם על מנת ש"שם
קהילתנו יגדל ויתנוסס תוך עיר קדשנו ותפארתנו".
בשנת 1891 נקנו כ-65 דונמים ממערב לשכונת בית ישראל,
במקום שהיה מבודד יחסית מציר ההתפתחות של העיר לאורך רחוב יפו. הבנייה החלה כעבור
3 שנים, עם בנייתו של בית הכנסת מוסיוף. על רקע הבנייה היהודית הפשוטה בירושלים של
אותה תקופה, נחשבה שכונת הבוכרים לשכונה היהודית המפוארת ביותר בעיר. כוונתם של
מייסדיה (ביניהם רבי שלמה מוסיוף) הייתה להקים עיר במתכונת אירופית, ואכן רחובותיה
הרחבים של השכונה נבנו בצורת שתי וערב, ולצדם הוקצה שטח לנטיעת עצים, מה שלא היה
נפוץ בירושלים של אותה תקופה. השכונה נודעה בבתיה הגדולים וחצרותיהם רחבות הידיים.
רבים מעשירי יהדות בוכרה קנו בתי-קיץ בשכונה, אליהם הגיעו בעיקר בתקופה שבין חג
הפסח לחג השבועות.
בצפון השכונה נבנתה תת-שכונה לאנוסי משהד שנקראה 'גבעת
שאול'.
תחנת הרכבת - החאן
ממוקמת בשכונת בקעה בירושלים, בשטח שבין דרך חברון לדרך
בית לחם, בסמוך לחאן הירושלמי. התחנה היא אחת הראשונות שנבנו בארץ ישראל, והיא
נחנכה בשנת 1892 כתחנת הקצה של קו יפו-ירושלים. אחד ממבני הציבור היחידים שנבנו
בירושלים בתקופה העות'מאנית. פעלה באופן כמעט רצוף (למעט הפסקת פעילות בזמן מלחמת
העצמאות) עד לשנת 1998, שבה נסגר הקו העולה מנען לירושלים לפעילות עקב מצבו הטכני
הירוד, ועמו נסגרה תחנת החאן.
בשנת 2005 נפתח מחדש הקו ההיסטורי לירושלים לאחר שיפוץ
ושדרוג, אך כתחנה סופית נקבעה התחנה החדשה שהוקמה במלחה, ללא המשך אל תחנת החאן.
הרעיון להקים מסילת ברזל שתחבר את שפלת החוף עם ירושלים
הועלה עוד באמצע המאה ה-19 על ידי ד"ר קונרד שיק, משה מונטיפיורי ואחרים. את
הזיכיון להנחת מסילת הברזל השיג מן השלטון העות'מאני יוסף נבון, אך עקב בעיות
פיננסיות ואחרות הוא נאלץ למכור את הזיכיון לחברה צרפתית. לבסוף, ב-1892, הסתיימה
בניית קו המסילה מיפו לירושלים, שנסללה בתוואי של "שביל החמורים", דרך
עתיקה העולה לירושלים ועוברת לאורך נחל שורק ועמק רפאים. המסילה נחנכה בחגיגיות
רבה בירושלים ב-26 בספטמבר 1892 בנוכחות נכבדי העיר, יהודים וערבים. בין הנוכחים
בטקס היה אליעזר בן יהודה שהעניק לסוס-הפלדה שעדיין לא קיבל את שמו העברי את השם
רכבת.
פעלה באופן כמעט רציף עד מלח"צ שבסיומה היו חלקים
מהתוואי בידיים ירדניות. בעקבות הסכמי רודוס העבירה ירדן את השטחים של המסילה שהיו
בשליטתה לישראל, וכך התאפשר לרכבת ישראל להפעיל מחדש את השרות לירושלים. הרכבת
הרשמית הראשונה שעלתה לירושלים ב-7 באוגוסט 1949 הכילה מטען סמלי של קמח, מלט
"נשר" וספרי תורה.
ב-59' עברה המסילה העולה לירושלים שיפוץ מקיף. בחלוף
הזמן, ועם הירידה בכמות הנוסעים הכללית ברכבת, ירד בצורה חדה מספר הנוסעים
לירושלים וממנה, ולאורך שנים רבות פעלה רק רכבת אחת ביום לתחנת ירושלים וממנה.
המסילה לאורך נחל שורק הייתה במצב גרוע מאוד. רבים מאדני הרכבת נרקבו, וכמות
השימוטים בקו הייתה גדולה (ממוצע של שימוט אחד כל שלושה ימים). בחלקים רבים של הקו
הוגבלה המהירות ל-25 קמ"ש. לבסוף, בשנת 1998, החליטה רכבת ישראל על סגירת הקו
לירושלים. ביום ה-14 באוגוסט 1998 עזבה הרכבת הרשמית האחרונה את התחנה, וב-15
באוגוסט 1998 ננעלה התחנה סופית.
בעקבות ההחלטה על הקמה מחודשת של הקו ההיסטורי לירושלים
נשקלה גם האפשרות של חידוש תחנת הרכבת ההיסטורית, אולם רעיון זה ירד מסדר היום
בגלל לחצים שהופעלו על עיריית ירושלים מצד גורמים אינטרסנטיים שונים. כתחליף,
הוחלט על בניית תחנה באזור מלחה, מחוץ למרכז העיר, שתשמש כתחנת הרכבת העיקרית של
העיר עד להשלמת קו הרכבת המהיר לירושלים שתחנתו הסופית תהיה בסמוך לתחנת הרכבת
בנייני האומה. כיום עומדת התחנה הישנה סגורה ומוזנחת, אף שהיא מוגדרת כמבנה לשימור
על ידי המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות.
בניין התחנה הוא מבנה סימטרי שהכיל את אולם הנוסעים
ומשרדים שונים של הרכבת. המבנה הבסיסי דומה מאוד למבנים בתחנות אחרות כמו ברמלה
וביפו. הגג המשולש של הבניין, והקמרונים משני צדי אולם ההמתנה, נבנו בתחילת שנות
ה-20 של המאה ה-20 על ידי הרכבת המנדטורית
(Palestine Railways) אשר ניהלה את רשת המסילות בארץ ישראל בתקופת המנדט
הבריטי. הבניין עבר שיפוצים רבים לאורך השנים, אולם צורתו הבסיסית לא השתנתה מאז
שנות העשרים.
השטח שעליו ממוקמת התחנה הוא כיום בעל ערך נדל"ני
גבוה. אחת מהתכניות של הרשות לפיתוח ירושלים היא לבנות שכונה חדשה בשטח מגרש
העריכה והמוסכים של תחנת הרכבת. התוכנית כוללת גם הזזה של בנין התחנה בכ-20 מטר
כדי לפנות מקום לכביש. גורמי שימור הביעו חשש כי הזזת התחנה תגרום להרס המבנה
כולו, למרות היותו אחד מ-110 המבנים שנבחרו לשימור בירושלים.
בשנים האחרונות החלו להפעיל את הרחבה שליד התחנה כזירה
לאירועי תרבות רבים בדרום מזרח ירושלים (כמו פסטיבל הקולנוע ירושלים, פסטיבל הג'אז
של ירושלים, שבוע הספר העברי וכדומה). פעילות זו בוטלה אף היא בשל התנגדות תושבי
האזור לרעש הנגרם מאירועים אלו. כיום שטחי התחנה משמשים בעיקר לחניה.
בסוף חודש מרץ 2010 הוצת חלקה העליון של התחנה על ידי
אלמונים. כתוצאה מכך נגרם נזק כבד למבנה התחנה, אשר בנוי בחלקו הפנימי מקורות עץ
עתיקות. באוגוסט 2010 הקיפו אנשי רכבת ישראל בגדרות תיל גבוהות את המתחם והציבו
עמדת שמירה אנושית במקום.
בינואר 2011 החל בפרויקט שימור מבני התחנה. בסמוך למבנה
נסלל שביל להולכי רגל ורוכבי אופניים אשר מוביל לאחר היציאה משטח התחנה, לעבר קצה
מסילת ברזל ישנה שנותרה במקום עוד מהתקופה הפעילה של התחנה. לצד המסילה ממשיך שביל
הולכי הרגל עד לרחוב המקביל לרחוב 'הרכבת' במושבה הגרמנית.
בעקבות פתיחת התחומים לעבר המסילה, נחשפו תמרורים
ורמזורים מסוגים שונים ששימשו דאז את הרכבות שהגיעו ויצאו מהתחנה הירושלמית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה