הר הזייתים
גובה 815 מ'.
ביה"ק המרכזי של י-ם
מחוץ לחומות.
סלעי משקע ימיים מחבורת הר
הצופים בתצורת מנוחה: קל לחצוב בהר מערות קבורה: תצורת מנוחה היא שיכוב של סלעי
קירטון לבן ורך, שאומנם קל לחצוב בהם אבל הם מתפוררים מיד עם החציבה ולכן לא
מתאימים לבניית בתים.
נתיב בריחתו של דוד דרך ההר.
מקום חנויות לצרכי קורבן.
גם טיטוס, מחריב ירושלים,
חנה פה עם לגיונו העשירי פרטנסיס. הם הגיעו מיריחו וחנו בנחל קדרון, בתחתית הר
הזיתים ונערכו למצור.
אחרי חורבן ביהמ"ק, הרומאים
אסרו כניסת יהודים לעיר והר הזיתים נהפך למעין תחליף זמני להר המוריה. עפ"י
המדרש - השכינה גלתה מהר הבית אל הר הזיתים.
יהודים מכל קצוות העולם, מכל
תקופות ההיסטוריה היהודית ומכל גזרות הציבור קבורים פה: רבנים, סופרים,
פוליטיקאים, אנשי ציבור: הרמב"ן, רבי יהודה החסיד, רבי חיים בן עטר, הרב
גרשון מקיטוב שהוא גיסו של הבעש"ט, יואל משה סלומון, אליעזר בן יהודה, דוד
ילין, הנרייטה סולד, המשוררת אלזה לסקר שילר, הסופרים חיים הזז ויוסף וייץ, בנו של
יוסף, יחיעם ויץ שעל שמו קרוי קיבוץ יחיעם, הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה קוק, השרים
זבולון המר וזלמן ארן, ש"י עגנון ואצ"ג, זלדה, בגין...
כתף בין הינום
החפירות הארכיאולוגיות
בירושלים כבר נמשכות יותר מ- 120 שנה, וכל חפירה מוסיפה נדבך לידיעותינו על תולדות
העיר. החפירות הרבות שנערכו בעיר על-פי-רוב לא הצטיינו בעושר של ממצאים, בעיקר
משום שהעיר התקיימה ברציפות, ללא פערים בתולדותיה, וכל תקופה כילתה את אוצרות
קודמותיה.
חפירה קטנה במערב ירושלים
חשפה שרידים עשירים וחשובים, המאירים את תולדות העיר במשך אלפי שנים, למן ימי בית
ראשון ועד התקופה העות'מאנית. הממצאים במקום כללו כנסייה גדולה, מערות-קברים,
כתובות עבריות קדומות ושפע של תכשיטים, כלי-נשק, כלי-חרס ועוד.
האתר בסמיכות לכנסייה
הסקוטית, בראש גבעה מעל לאפיקו של גיא בן-הינום שממזרח ומעל לחלקו העליון של עמק
רפאים אשר ממערב.
בהעדר שם עברי היסטורי
כינינו את המקום על שמו של העמק הסמוך ומיקומו הטופוגראפי: "כתף-הנום".
זו הנקודה הנמוכה ביותר של פרשת-המים שבתחום העירוני של ירושלים, וגם הנקודה
הקרובה ביותר בדרך של גב ההר אל העיר ההיסטורית הקדומה של ירושלים. הגבעה נמצאת,
למעשה, ב"צוואר-בקבוק" של הדרך שבין אפיקיהם של עמק רפאים ושל גיא
בן-הינום, וכל דרך-אורך במרכזה של ארץ-ישראל היתה צריכה לעבור על-פני אחת הטראסות
שלה.
חשיבות איסטרטגית: היושב בה
חולש על מבואותיה הדרומיים של ירושלים ועל חלק גדול ממערב העיר.
בימי בית שני בחר פומפיוס
באיזור כתף-הינום כדי לבנות בו את מחנהו מול חומות ירושלים, וממנו פשט על העיר
בשנת 63 לפני סה"נ. בשנת 70 שוב הופיעו חיילי רומא בכתף-הינום ובנו בקירבתה
את הדייק שבו הקיף טיטוס את ירושלים.
השרידים מהתקופה העות'מאנית
קטעים של דרך סלולה, קטעי
טראסות של מטעים וכן חפצים קטנים. מערה ששימשה את הצבא ש נהרסה בהתפוצצות של
חומרי-נפץ. במערה נמצאו עשרות רובים שהיו מונחים בחלקם על אצטבות-הקבורה החצובות,
ששימשו לקבורת בני ירושלים בשלהי תקופת בית ראשון.
השרידים מן התקופה הביזאנטית
בחלק הצפוני שרידים של
כנסייה שזמנה בין המאה החמישית לשיישת. בחפירה שנערכה בשנת 1984 מתחת לכביש המוליך
לעבר ה"סינמאטק" והר-ציון נחשף בור-מים גדול, אשר השתייך, כפי הנראה,
למכלול הכנסייה. חפצים, מבנים, מחצבה, תעלות מטויחות. מטבע זעיר של ברונזה מממלכת
אקסום שבאתיופיה - הפעם הראשונה ששנחשף מטבע של ממלכה נוצרית רחוקה זו בחפירות
בא"י.
הכנסייה הביזאנטית של
כתף-הינום היתה אחת בסידרה של כנסיות שנבנו לאורך הדרך שחיברה את ירושלים עם
בית-לחם. כנסיות נוספות לאורך דרך זו נתגלו גם בשכונת אבו-תור וברמת-רחל. לגילויה
של הכנסייה בכתף-הינום נודעת חשיבות רבה ליצירת התמונה הגיאוגראפית-ההיסטורית של
סביבות ירושלים.
הממצאים מן התקופה הרומית
סירי בישול עם שרידי עצמות
מרוסקות שנשרפו כדוגמת אלה שנמצאו באיזור שער שכם ובמקומות אחרים לאורך החומה
הצפונית של העיר העתיקה וכן באיזור בנייני-האומה וברמת-רחל לצד טביעות של הלגיון
הרומי העשירי פרטנסיס (וגם לרגלי מצדה ובביה"ק בממשית). כנראה של הרומיים,
שהם האוכ' היחידה שנהגה לשרוף מתיה. מלבד הלגיונות הרומיים. קברי-שריפה של חיילים
רומיים נתגלו גם לרגלי מצדה ובבית-הקברות הצבאי הרומי בממפיס (ממשית) שבנגב.
הלגיון הרומי העשירי חנה בירושלים כ-300 שננה מחורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ
ועד ימי דיוקלטיאנוס בשלהי המאה הג'. מיקומו היה במערבה של ירושלים, באיזור שמדרום
למגדל דוד, מול כתף-הינום שמעברו השני של גיא בן-הינום. זהו שדה הקבורה הראשון
בירושלים שאפשר לייחסו לחיילי הלגיון שחנה בעיר.
בצפוו כתף-הינום נחשפו שלושה
קברי-פיר עמוקים חצובים בסלע ומשכבי-קבורה עם מנחות.
באחת ממערות-הקברים נמצא שימוש
רצוף למן ימי בית ראשון, דרך התקופה הפרסית והתקופה ההלניסטית, ועד התקופה הרומית
הקדומה והמאוחרת. עד עתה לא נתגלתה בירושלים מערת-קברים שבה נמשכה הקבורה תקופה כה
ממושכת. המשתמשים לאפינו את השרידים הקדומים, אלא קברו את מתיהם על-גבי מצבורי
התקופות שלפני-כן.
דומה, כי בתקופה הרומית
המאוחרת שימשה כתף-הינום לקבורתם של יושבי הר-ציון וחלקיה המערביים של ירושלים.
בימים ההם היה הר ציון מחוץ לתחומה של אייליה קאפיטולינה הרומית. לפיכך ייתכן, כי
במקביל לשדה-הקבורה של הלגיון הרומי העשירי שימשה כתף-הינום לקבורת האוכלוסייה
היהודית שמעברו השני של הגיא. השוני במנהגי הקבורה ורציפות השימוש במערות,
שקודם-לכן שימשו ללא ספק לקבורת יהודים, מתירים להניח כי במערות השתמשה עתה קבוצה
מאוכלוסייתה היהודית של ירושלים.
הממצאים מימי בית שני
בחלקה הצפוני של כתף-הינום,
במיפלס נמוך מזה של הקברים הרומיים - קבוצה של קברים כרויים בקרקע משלהי תקופת בית
שני ועד ראשית המאה ה-2.
בסביבות ירושלים נתגלו עד כה
יותר מחמש מאות מערות קברים חצובות משלהי תקופת בית שני. ידוע המנהג לקבור במערות
חצובות ובהן כוכי קבורה וגלוסקמות אבן לקבורה משנית, אך זו הפעם הראשונה שנחשף
בירושלים שדה של קברים כרויים בקרקע.
בשתי מערות נמצאו עדויות
ברורות לשימוש בימי בית חשמונאי ובית הורדוס (מטבעות וכלי חרס).
מערות קברים משלהי תקופת בית
ראשון
גולת-הכותרת של החפירות
בכתף-הינום היתה חשיפתן של תשע מערות קברים משלהי תקופת מלכי יהודה, שנחצבו במצוק
שמעליו נבנתה הכנסייה הסקוטית. האפסיס של הכנסייה נבנה ממש מעל לאחת המערות
הקדומות.
כל מערות הקבורה נחצבו לפי
המתכונת המקובלת משלהי תקופת מלכי יהודה שהותקנו בירושלים וברחבי ממלכת יהודה.
לפרטים הארכיטקטניים של המערות נמצאו מקבילות באתרים רבים ביהודה, כגון לכיש
וסביבתה, בית-שמש, מצפה (תל א-נצבה), ח'ירבת אל-כום שבשפלה ומוצא וצובה שממערב
לירושלים.
5 המערות נועדו לקבורה
משפחתית של אמידי ירושלים, ונקברו בהן דורות אחדים של משפחות אלו. המערות משקפות
את מנהגי הקבורה האופייניים לתקופת בית ראשון, הנזכרים גם במקורות המקראיים.
למעט מערה אחת, כל המערות הן
של חדר יחיד בעל צורה ריבועית, שאורך צלעותיו כ-3 מ'. מן הפתח יורדת מדרגה אחת
למעבר מרכזי, שמשלושת עבריו נחצבו אצטבות מורמות להנחת המתים. בחלקן נחצבו מעין
כריות מוגבהות, שעוצבו בהן משכבי-ראש. הנפטרים הנוחו בצמדים הפוכים.
מתחת לאחת האצטבות הצדדיות
נחצב חלל מאספה.
כל המערות בכתףנחצבו בסלע
גירני קשה, בכמה מהן מלאכת הסיתות מעולה.בתכנון המערות שימש בד"כ תקן של האמה
המצרית המלכותית שאורכה 52.5 ס"מ.
המאספה
מערות הקברים היו הרוסות
ושדודות. תוכנן המקורי הוצא עוד בימי-קדם, בעיקר מן המערות שהוסיפו לשמש בתקופות
מאוחרות. אך למרות זאת נתגלו באחדות מהן שרידים: קרוב ל-1,000 פריטים.
עם הממצאים החשובים במאספה נמנית
קנקנית-זכוכית קטנה בצבע לבן-קרם, ועליה עיטורים בצבעי תכלת וצהוב. כלי הזכוכית
שנעשו נוצרו במאות השישית והחמישית לפניה"ס והם נדירים בחפירות א"י.
כלים דומים נתגלו בגבעה (תל אל-פול) שמצפון לירושלים, בעין-גדי, בעתלית ובבית-שאן.
היו מוצרי-יוקרה נדירים, שכן נעשו לפני שהומצאה הטכניקה של ניפוח הזכוכית.
במאספה ראוי להזכיר שברים
מגופו וממכסהו של ארון קבורה מחרס דמוי אמבט האופייני למנהגי קבורה אשוריים. במאה
הי"ט דיווח קלרמון-גנו על מציאתו של ארון מטיפוס זה במנחת (מלחה) שמדרום
לירושלים, ואחרי מלחמת ששת הימים נרכש ארון דומה, שמקורו, כפי הנראה, באיזור
השפלה. ייתכן שבתקופה הבבלית אימצו גם תושבי יהודה וירושלים את המנהג האשורי לקבור
בארונות חרס דמויי אמבט.
התכשיטים שנתגלו במאספה של
מערה מס' 25 מהווים אוצר עשיר ומגוון, שעד כה לא נמצא כמותו בחפירות ירושלים המעידים
על עושרה של המשפחה שנקברה במערה מס' 25 ועל שגשוגה של ירושלים בשלהי תקופת בית
ראשון.
בין הממצאים במאספה של מערה
מס' 25 היה גם חותם קטן של אבן גיר בצבע חום, שנשא את שם בעליו בכתב העברי העתיק. לגילויים
של חותמות בירושלים נודעת חשיבות רבה, שכן יש בכך כדי להעיד על המינהל והפקידות
בירושלים.
אחת ההפתעות הרבות במאספה של
מערה מס' 25 היתה מציאותם של חפצים כתובים. לפי צורת האותיות בשתי הכתובות ניתן
לייחסן למאה השביעית לפניה"ס והן, לראשונה בחפירות ירושלים, אותיות השם
המפורש.
סיכום
מכלול הממצאים בכתף-הינום
הוא מן העשירים שהועלו בחפירות ירושלים. סדרת המערות נחצבה במאה השביעית
לפניה"ס בימים של אחרוני מלכי ממלכת יהודה. מערות אלו הן חלק מעיר-הקברים
הנרחבת שהקיפה את ירושלים מכל עבריה. חלקה המערבי של עיר-הקברים משתרע לכל אורכו
של גיא בן הינום, החל בחלקיו העליונים של הגיא בסביבת רחוב ממילא וכלה במהלכו
התחתון, סמוך להתחברותו אל נחל קדרון.
עיר הקברים המערבית של
ירושלים הקדומה מצטרפת עתה לביה"ק של אצילי ממלכת יהודה שבכפר השילוח ולביה"ק
הצפוני של ירושלים אשר באיזור שער שכם.
חציבת המערות בכתף הינום
קשורה לתהליך התפשטותה של העיר אל קצה הגבעה המערבית - הר-ציון של ימינו - מאז
המאה השמינית לפנה"ס. מיפוין של המערות נותן מסגרת חיצונית המאפשרת לעמוד על
תחומי השתרעותה העירונית של העיר הגדולהבשלהי תקופת בית ראשון.
השימוש לא פסק עם חורבן
יהודה וירושלים ב-586 לפנה"ס, מה שמחזק את ההערכה, בניגוד לדעת חוקרים עד אז,
שחורבן העיר היה מוחלט. הרי לא תהיה קבורה בעיר ללא יישוב. הרי הקברים מתקופה זו
הם קברי משפחה, והדעת נותנת, כי בני המשפחות שאבותיהם חצבו את המערות בשלהי ימי
בית ראשון הם שהוסיפו לקבור במקום גם אחרי החורבן. יש להניח כי בירושלים לא רק
נותר גרעין כלשהו של אוכלוסייה, אלא גם נמשכו בה פעולות פולחן מסוימות בחורבות ביהמ"ק.
בתקופה הבבלית היה סביב ירושלים עורף חקלאי של יישובים שלא גלו (עדויות לכך גם
במקרא) והוסיפו לשבת ביישובי פרזות באיזור בית לחם שמדרום לירושלים ובארץ בנימין
שמצפון לה.
לפי עדות מערות הקבורה
בירושלים התקיים יישוב ברציפות במשך כל המאה השישית לפניה"ס עד שיבת ציון.
מסכת הפעילויות ששרידיהן
נחשפו בכתף הינום אופיינית לאתר שבשולי עיר. זו מסכת מגוונת ביותר, הכוללת שרידי
חקלאות ומטעים, דרכים ומצודות, שרידי יחידות הצבא, מחצבות מתקופות שונות, כנסייה
גדולה, שדות קבורה מתקופות שונות ומערות קבורה חצובות בסלע.
סנט אטיין
שמו של מתחם קתולי סמוך לשער
שכם בירושלים, המנציח את זכרו של המרטיר הראשון סטפנוס הקדוש.
המנזר סנט אטיין נבנה בתקופה
הביזנטית ע"י הבישוף של ירושלים במימונה של הקיסרית הביזנטית אאודוקיה. נקרא
על שם סטפנוס, המרטיר הראשון בנצרות, שנסקל למוות ע"י יהודים במקום הזה. ייתכן
שאליו הועברו כלי קודש שהיו במקדש ואשר התגלגלו לבירת הקיסרות בידי אאודוקיה, ב-438-439.
הכנסייה הגדולה נחנכה ב-439 ובטקס
הועברו שרידי עצמותיו של סטפנוס, שנשמרו מאז גילויין ב-415 בכנסיית ציון על הר
ציון.
אאודוקיה נקברה בקריפטה של
הכנסייה ב-460..
ב-614 הפרסים כבשו את
ירושלים והרסו את המקום ולאחר גירושם בידי הערבים, הקימו הנוצרים במתחם ההרוס קפלת
תפילה קטנה, סמוך לאטריום המקורי ששימשה מצורעים מקומיים.
שופצה עם כיבוש הצלבנים
ונהרסה שוב בידי צאלח א-דין שביקש להשתמש בשטח הקרוב כל כך לשער שכם למטרת כיבוש
העיר.
נבנה מחדש בשלהי מאה ה-19
עבור המסדר הדומיניקני במטרה לשמש לשמש גם את בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה
שהוקם על ידי הדומיניקנים ב-1890.
קברי בית ראשון
ב-1885, במהלך הכשרת השטח
לבנייתו המחודשת של המתחם, נחשפה במקום מערכת קבורה קדומה, המיוחסת לתקופת בית
ראשון על פי סגנון הקבורה. מדובר במערכת חללים רבועים תת-קרקעיים, שנחצבו כולם
בסלע האם. סגנון החציבה המוקפד, תוך יצירת חדרים מסודרים וכוכי קבורה מפוארים, מעיד
על עושרם הרב של הנקברים, אולם לא התגלו כתובות המעידות על זהותם. המאפיינים
האדריכליים של חדרי הקבורה כוללים אלמנטים שיובאו לארץ ישראל מאשור, דבר המסייע
לתארך את מערכת הקבורה לסוף המאה השמינית לפנה"ס (כתף הינום). עם גילוייה של
מערכת הקבורה, היא הפכה לחלק בלתי נפרד ממתחם סנט אטיין. חללים חדשים נחצבו לצדה,
ובתוכם נקברו רבים מחבריו של המסדר הדומיניקני.
קרבתו הגדולה של מנזר סנט
אטיין לגן הקבר, והדמיון הרב בין מערכת הקבורה שבו למערת הקבורה בגן הקבר, הביאה
חוקרים רבים למסקנה כי יש לתארך את האחרונה לימי הבית הראשון, ולראות במרחב כולו
שדה קבורה בן התקופה.
קברי הסנהדרין
מערת קבורה המצויה קרוב
לרחוב שדרות גולדה מאיר בלב שכונת סנהדריה שבצפון ירושלים.
המערה כונתה על ידי הערבים
'קבור אל קוצ'א', שמשמעו קברי השופטים שאולי משמרים את השם. הסבר אחר: במערה בין
שבעים לשמונים כוכי קבורה (מספר חברי הסנהדרין 71).
המערה מעוטרת בצמחים, מחזקת ההנחה
שהייתה של יהודים שנמנעו בימי בית שני נמנעו מלעטר את ארונות הקבורה ומערות הקבורה
בצורות אדם.
מצויה בין מערות קבורה רבות.
האזור כולו מהווה חלק מהנקרופוליס של ירושלים בימי בית שני.
במורד השכונה מצויה מערה
נוספת - האשכולות - בגלל עיטורים בצורת אשכול במשקוף הכניסה למערה.
הקירות הפנימיים של מערות
הקבורה באזור שחורים, תוצאת מדורות הבדויים.
בניגוד לשנות החמישים
והשישים, כיום האתר מוזנח למדי ולא ניתן לקיים ביקורים סדירים בתוך המערות השונות.
סביר שתוצאה של פתיחת מקומות קדושים לביקור אחרי מלח"ש ככותל המערבי, מערת
המכפלה בחברון וקבר רחל.
קברי המלכים - קבר הליני
המלכה
בגלל פארו של המקום חשבו
בטעות שכאן קבורים מלכי יהודה מתקופת בית ראשון. אך זוהי אחוזת הקבר של המלכה הלני
מחדייב (ממלכה קטנה אך עשירה בצפון עיראק של ימינו) ובני משפחתה שהתגיירו. על פי
הירידה למערה היא בגרם
מדרגות לעומק כ-11 מ'. בקצהו שני מקוואות טהרה ובתחתיתו חצר החצובה. המערה הייתה
סגורה באבן גולל שאותה ניתן לראות עד היום ליד הפתח. בחדר המבוא של המערה ומשמאלו,
מצויה כניסה קטנה המוליכה לתוך המערה ובה חדר ראשי שממנו מסתעפים ארבעה חדרי קבורה
עם ספסלי אבן החצובים בסלע. כמו כן קיימות התפצלויות נוספות לחדרי קבורה ובהם
כוכים. נמצאו במקום סרקופגים שעל אחד מהם היה חרוט השם "צדה מלכתא" ממצא
זה נמצא כיום בלובר בפריז.
קברים ומצבות בנחל קדרון
ניתן להבחין בארבעה קברים
מפורסמים (מימין לשמאל): קבר זכריה, קבר בני חזיר, קבר אבשלום וקבר יהושפט (הנמצא
לצד ומאחורי קבר אבשלום ומוסתר על ידו).
עמק קדרון, הנקרא אף עמק
יהושפט, היה אתר קבורה פופולארי בתקופת בית שני. המשותף לקברות אילו היא העובדה
שהתפתחו לגביהם מסורות ששייכו אותם לדמויות מקראיות: אבשלום בן דוד, הנביאים
ישעיהו וזכריה והמלכים עוזיהו ויהושפט.
במסורת המוסלמית שויכו
הקברים למשפחת פרעה: קבר בני חזיר (משפחת כהנים ידועה עוד בתקופת בית ראשון שהייתה
עמידה בימי בית שני. כתובת מלמדת על השייכות) כונה בשם אשת פרעה ויד אבשלום כונה
כובע פרעה על שם צורתו.
המסורת הנוצרית שייכה את קבר
יהושפט ליוסף בעלה של מרים אם ישו.
יד אבשלום
בעקבות זיהוי מצבה זו עם
אבשלום, שמרד באביו דוד המלך, התפתח ברבות השנים מנהג ירושלמי, לפיו היו האבות
מביאים את בניהם הסוררים למקום, סוקלים את המצבה באבנים כדי להמחיש לבנים מה גורלם
של בנים סוררים. לכן, היה בסיסה של המצבה מכוסה בגלי אבנים אשר כיסו את מרבית
גובהה. אולם, על פי צורת הבנייה מתוארך המבנה למאה הראשונה לספירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה