עמק בית שאן וראש פינה

 

סיפור דרך - כביש 90

כביש 90 מתחיל בטאבה, עובר דרך אילת, הערבה, ים המלח, הבקעה, עוקף את טבריה ממערב, עובר דרך החולה ומגיע עד למטולה.

אורכו 478 ק"מ והוא לא יושב על דרך קדומה אלא על צירוף של מספר כבישים מקומיים.

החלק של הכביש מטבריה עד מטולה הוא הקטע הוותיק ביותר של הכביש, שנסלל עוד בתקופה העות'מאנית.

בסוף שנות ה-60 כל קטעי הכביש המקומיים צורפו לכביש אחד. ב-1964 סללו את החלק מקטורה לאילת, ב-1968 מפלס ים המלח ירד ואז סללו את הקטע שליד הים. אחרי כן סללו עוד כמה קטעים עד שחיברו הכל לכביש אחד.

בשנות ה-80 הכריזו על הכביש ככביש 90.

החלק הצפוני של הכביש:

בסמוך לראש פינה נמצא שיא הגובה של רמת כורזים ומנקודה זו רואים את החרמון ואת הרי הלבנון. רוב השלג שרואים מכאן אינו שייך לחרמון הישראלי.

 

ראש פינה

האתרים: מצפה נמרוד, רחוב הנדיב, בי"כ, חזיון אור קולי, בית המורה לעברית, מלון אלטר שוורץ (פנקייביץ), ביה"ק, גני הברון.

ראש פינה התפתחה למעלה - באזור הכפר הערבי ג'עוני ולאורך השנים המושבה ירדה במורד הגבעה והתקרבה לכביש 90.

בשנות ה-50-60 המושבה שלמעלה ננטשה, היו שנים שהבתים למעלה נעזבו והתנחלו שם חסרי בית. ה'התנחלות' הייתה בעיקר בשנות ה-60-70, ימי הפרחים והסמים, אך היום האזור העליון הוא אטרקטיבי ותיירותי.

מהכניסה העליונה אפשר לראות את המקום בו היה הכפר הערבי ג'עוני ובתים מימי פקיד הברון יהושע אוסוביצקי.

משמאל היה מבנה ביה"ס העתיק של ראש פינה ואחרי כן יש כניסה לגני הברון.

כיום כניסה נוספת, דרומית יותר, מכיוון העלייה לצפת.

אוטובוסים לא יכולים לעלות עד הכניסה למושבה המשוחזרת למעלה.

 

מצפור נמרוד

התפתח בשנים האחרונות, נבנה לזכרו של נמרוד שגב ז"ל ע"י אביו, שגייס את התרומות.

ראש פינה יושבת על מדרונות הר כנען, וצפת, שגם היא יושבת על הר כנען, נמצאת כשעה וחצי הליכה מכאן.

מדרונות הר כנען גולשים אל רמת כורזים, שנמצאת בין הכנרת לעמק החולה. גובה רמת כורזים נע בין 200 מ' ל-400 מ' מעל פני הים והיא מכונה "רמה נעלמת".

עמק החולה למרלגותיה. רמת כורזים סוכרת את הניקוזים של עמק החולה והיא הייתה אחד מהגורמים האחראים לביצות שהיו פה בזמנו.

על רמת כורזים נמצאת ראש פינה החדשה וחצור הגלילית בצמוד לה.

חצור הגלילית היא עיירת פיתוח שמונה כ-11,000 תושבים וראש פינה היא מועצה מקומית שמונה כ-2,500 תושבים.

אזור התעשייה משותף לצפת, ראש פינה וחצור ונושא את ראשי התיבות צח"ר.

הדרך העתיקה לסוריה עוברת במחניים, דרך משמר הירדן וחוצה את נהר הירדן עצמו.

 

הסיבות לנוחות ההתיישבות פה ושרידי הכפר ג'עוני

יושב על מדרגה במדרון - קרוב לדרך הראשית.

ומרובה במעיינות נחל ראש פינה שנובעים קרוב וכל השנה ומספיקים לקיום של יישוב.

כשרוטשילד הגיע לכאן בסוף המאה ה-19 הוא סידר צנרת מים, שעבדה מכוח הגרביטציה, דבר שלא היה קיים ביתר ישובי הסביבה (בישובים אחרים עד המאה ה-20 שאבו באופן ידני מים ואפילו כפר תבור החקלאי חובר למקורות רק ב-1956).

בראש פינה חפרו לאחרונה אתר רומי בין אזור מגרש החניה לבין מרכז המבקרים. לא ברור לנו מה קורה באתר מהתקופה הרומית ועד לתקופה העות'מאנית - אז מוקם פה הכפר הערבי ג'עוני.

יש שרידי בתים של הכפר ג'עוני שישב פה עד 1948. הבית מימין לתצפית, הבנוי בחלקו מאבני בזלת שחורות, היה הבית הקיצוני בג'עוני ומכונה "הבית האמריקאי", משום ששייך לתושב ערבי של ג'עוני שעבר לארה"ב, התעשר, חזר לג'עוני ובנה את הבית הגדול והמפואר הזה.

היום הבית האמריקאי נמצא בשימוש של עמותת "מפנה", שעובדת עם ילדים אוטיסטים.

בתי ג'עוני היו בנויים בד"כ מאבני גיר והייתה בהם קומה אחת בלבד. הבית האמריקאי הוא לא אופייני בכלל לכפר: יש בו כמה קומות והוא בנוי גם מאבני בזלת. בד"כ ישובים נהגו לבנות מאבנים מקומיות וכאן האבן המקומית היא גיר מהר כנען. עם זאת, רמת כורזים נמצאת מתחתינו, כך שגם אבן הבזלת לא הייתה נדירה כאן כל כך.

 

הקמתה של ראש פינה העברית בג'עוני: סידס ורוקח

ב-1840 היו עלילות דם על היהודים בדמשק, הם נפגעו וקבוצת צעירים יהודיים ברובע ניסתה להגן על האוכלוסייה. אחד הצעירים היה אדם בשם סידס, שהפיל שוטר סורי מסוסו והרג אותו. בעקבות המקרה, סידס ברח מדמשק וישב בג'עוני, החל לגדל עיזים וכבשים, ייצר גבינות ולבסוף עבר לצפת. יש הרואים בו את תחילת תעשיית הגבינות המפורסמת בצפת.

תעשיית הגבינות בצפת: היו 13 מפעלים לייצור גבינות, היה שם איגוד גבנים (יצרני גבינות) והם שיווקו את תוצרתם לכל הארץ (גבינה צפתית). השלטון אסר על הקמת רפתות בתוך עיר, ולכן נחתמו חוזים בין יצרני הגבינות בצפת לבין הכפרים הערביים בסביבה (בית ג'ן, ג'יש וכו') - שרק בהם הקימו את המחלבות. לימים נשארו בצפת רק שתי משפחות שעוסקות עדיין בייצור גבינות: משפחת המאירי ומשפחת קדוש.

 

ב-1878 היה ניסיון ההתיישבות המפורסם של אליעזר רוקח וישראל בק (זה שהתיישב בהר מירון לאחר שצפת חרבה, איש רב פעלים, רופא, בעל בית הדפוס הראשון בארץ, בונה שעונים ועוד).

רוקח יצא בצפת נגד הפרזיטיות של יושבי צפת, שחיו מהתרומות, והחליט לקחת עימו עשרה אברכים (יש מקורות שטוענים שמדובר ב-17 אברכים) ואת משפחותיהם, לרדת לג'עוני, לרכוש אדמות ולהתחיל לעבד אותן.

הוא ירד עם אנשיו לג'עוני והתמקם בחושות ובמבנים בשורה התחתונה של הכפר. לרוקח לא היה מספיק כסף כדי להתחיל לבנות ישוב חדש, לכן בחר, כנראה, להצטרף לישוב הערבי הקיים.

מהר מאוד הדבר נכשל משום שרוקח ואנשיו לא הכירו את עבודת האדמה, הם היו תלמידי ישיבה בלי שום ניסיון קודם בחקלאות ומבלי שיהיה מי שינחה אותם.

 

ראש פינה של שו"ב

רוקח החליט לנסוע לרוסיה כדי לגייס תרומות לפרויקט, אבל יהודי צפת הפגועים מביקורתו עליהם דאגו להפיץ עליו שמועות שליליות ברוסיה ולכן הוא נסע לבסוף למוינשט שברומניה.

ברומניה ישב אדם בשם משה דוד שו"ב (שוחט ובודק), שאהב את רעיון ההתיישבות בא"י שהביא עימו רוקח והציע זאת לקהילה שלו. הקהילה אספה כסף ושלחה את שו"ב לרכוש אדמות בא"י.

שו"ב רכש אדמות בראש פינה וזימן את הקהילה מרומניה לעלות לארץ והם התיישבו כאן ב-1882.

הרומנים היו פרקטיים - הם רצו אדמות ליד יפו בזכות הפוטנציאל של הנמל אך שו"ב התלהב מהאזור הזה ורכש כאן.

הוא סיפר למשפחות הרומניות שיש פה "נהר" (נחל ראש פינה), והם מהיכרותם האירופאית עם נהרות דמיינו את הדנובה. הם התכוננו לחיים לצד ה"נהר", הלכו ללמוד נגרות ספינות כדי להקים כאן צי דיג, וכשהגיעו לכאן רצו להרוג את שו"ב בשנית. עם זאת, הם ניצלו את הידע של בניית ספינות כדי לבנות בי"כ בצורת ספינה הפוכה.

 

אנשי העלייה הראשונה

בספרים כמעט שלא התייחסו לאנשי העלייה הראשונה אלא בעיקר לאנשי העלייה השנייה. דוד בן גוריון, יצחק בן צבי ואחרים נוספים, אנשי העלייה השנייה, שכתבו את ההיסטוריה של העליות, דחקו את העלייה הראשונה הצידה לטובתם. מי שכן מוזכר בספרות ההיסטוריה הם הביל"ויים, שהיו דומים לאנשי העלייה השנייה.

אנשי העלייה הראשונה היו משפחות של הורים וילדים, מבוגרים יחסית, (בחריש הראשון בראש פינה כבר הייתה חתונה ראשונה של ילדי היישוב). היו דתיים אורתודוקסים: גם כשנכשלו והכול כאן חרב, הדבר הראשון שביקשו מרוטשילד היה שיקים להם בית כנסת.

הם היו בורגנים ובעלי מקצועות. מכרו את רכושם בחו"ל וקנו את האדמות והרכוש בארץ מכספם. זה היה הון התחלתי עצמי וללא עזרת פקידות הברון (למרות שזמן קצר אחרי כן הונם ירד לטמיון).

להבדיל מאנשי העלייה השנייה, בני 18+, חילוניים וחסרי רכוש - שרצו לתקן את העולם ולבנות חברה חדשה, אנשי העלייה הראשונה "הם העבירו את הגלות לא"י".

 

מסלול סיור ברא"פ

יורדים לרחוב העליון שבצמוד לג'עוני. תושבי ראש פינה לא ירדו למטה (לאזור שבו היום ראש פינה החדשה) אלא ישבו בצמוד לג'עוני. זה היה בהתאם לאישור השלטונות העות'מאניים וזה גם שיחק לטובתם, משום שבסוף המאה ה-19 היהודים והערבים חיו כאן בשכנות טובה והאויב המשותף היה השלטון העות'מאני.

רחוב הנדיב (העליון) היה הראשון, בהמשך גלשה רא"פ למטה.

המשפחות הראשונות בראש פינה נכנסו לבתים קטנים. היו שתי משפחות בכל בית, חצר, מטבח ושירותים משותפים (לפני התערבותו של רוטשילד).

בדצמ' 1882, א' בטבת, יוצאו לחרוש לראשונה, וכשסיימו את כל אחד מהם נאם נאום ושו"ב בנאומו קרא פסוק מתהילים. לאחר מכן חגגו את החתונה הראשונה: לא היה להם אולם וכיבוד ולכן ארגנו תזמורת מאולתרת וניגנו בפחים, פמוטים וכו'.

רוב המשפחות בראש פינה היו רומניות אך היו כמה משפחות רוסיות בודדות. לאחד הרוסים היה אקדח והוא ירה יריות באוויר לאות שמחה אך בשוגג הרג פועל ערבי שהיה בסמוך לאירוע.

היהודים עוד לא הבינו את גודל הצרה. השמועה על הריגת הפועל הערבי עברה והגיעה למשפחת ההרוג בכוונה לנקמת דם.

שוטרים עות'מאניים התערבו, ולבסוף סוכם כי הקהילה היהודית בראש פינה תשלם כופר גדול כדי להרגיע ולהשתיק את מה שאירע.

 

בעקבות המקרה קהילת ראש פינה התרוששה עוד יותר ותוך עשרה חודשים, באוקטובר 1883, הם כבר החלו במגעים לבקשת עזרה מהברון. בשל מצוקתם העבירו לרוטשילד את חוזי הבעלות על הקרקע והוא התחייב לעזור לבנות להם בתים, לתת להם פרות ולעזור בדברים נוספים, בכוונה שאחרי כמה שנים, כשיעמדו על הרגליים, יוכלו לפדות את חוזי הקרקע ולקבל את השטח בחזרה).

כל העזרה של רוטשילד (שישב כמובן באירופה) התנהלה ע"י מנגנון פקידים ואליהו שוחט היה הפקיד שניהל את כל הפקידים האחרים פה בראש פינה.

 

בית הכנסת

מבנה הציבור הראשון שנבנה בראש פינה: מפואר וגדול ששימש קהילה קטנה בלבד. המבנה שימש גם כבית עם ואולם לאירועים ולכנסים, גם בעת ביקורו של רוטשילד במושבה.

כמעט כל בית הכנסת שאנו רואים היום הוא מקורי, מלבד כמה שיפוצים של התקרה, ארון הקודש, הבמה וכו' (שבמתכונת המקורית). התקרה בצורת ספינה הפוכה.

 

בית המורה בעברית חיים שמחה וילקומיץ

הבית נמצא משמאל לבית הכנסת.

שמחה וילקומיץ היה איש חינוך ומנהל בית הספר בראש פינה במשך 16 שנים, בהן כל נושא החינוך היה בשיא התפתחותו והתעצבותו.

החינוך בראש פינה התקיים בעברית ולא באף שפה אחרת למרות שכל היושבים פה הגיעו מהגולה ודיברו רוסית, רומנית, פולנית או יידיש.

המחנך הראשון הגיע במיוחד ממטולה: יצחק אפשטיין, שעבד בכל עמק החולה. וילקומיץ החליף אותו פה.

הלימודים בראש פינה התבצעו עפ"י החוברת "עברית בעברית". הלימוד היה עפ"י הפעלה של החושים ויציאה לטיולים. ההתעקשות על החינוך בשפה העברית היה אתגר לא פשוט: איך להגיד בעברית מתמטיקה? איך להגדיר את הפעולה לחלק? 

אלו היו השנים של מלחמת השפות בטכניון.

ארגון "עזרה" הגרמני, התנה את תרומתו לטכניון בהקמתו בכך ששפת הלימוד בו תעשה בגרמנית (1913), גם בשל העובדה שגרמניה הייתה מובילה באותה העת בתחום המכאניקה והמדעים וכל הספרות הטובה באירופה בתחום זה הייתה בגרמנית, וגם משום שבעברית לא היו קיימים מונחים הדרושים ללמוד המקצועות הללו.

בסופו של דבר, בעקבות מלחמת השפות, נפתח הטכניון בעברית.

 

מלון אלתר שוורץ - החתן של יגאל אלון

המלון נמצא ממול לבית וילקומיץ.

אלתר שוורץ היה מראשוני המתיישבים בראש פינה, מאנשי העלייה הראשונה. הוא נישא פעמיים והתאלמן פעמיים. קיבל הצעה להיות עסקן באלכסנדריה והעביר את חלקתו לאדם אחר.

כשחזר החל לעסוק בתחומים אחרים, בין היתר הוא עבד בדואר בצפת.

בשנות ה-90 הקים מלון, ששירת את הבאים בדרך ללבנון, לטבריה ולצפת.

בקומה השנייה של המלון היו חמישה חדרי שינה ובקומה התחתונה היה מעין לובי.

שוורץ חיתן את בתו עם איש העלייה השנייה והחילוני ראובן פייקוביץ. הזוג הם הוריו של יגאל אלון: אביו איש העלייה השנייה, סבו איש העלייה הראשונה והוא צבר. המניקה שלו בדואית מהכפר שיבלי.

בשנות ה-50-60 המושבה התפתחה לכיוון הכביש הראשי (כביש 90) והמקום המקורי נניטש.

ב-1980 קמה עמותה שרצתה לשחזר את המקום. יגאל אלון, שהיה אז שר חינוך, נבהל מהמחשבה שהוא יתקצב ויממן מכספי המשרד את שיפוץ המלון של סבו, לכן החליט לתת לעמותה כספים לשיקום רא"פ אך השביע אותם שהמלון של סבו יהיה הבית האחרון שישופץ בראש פינה הותיקה - ואכן כך היה: שיפוצו של הבית לא הסתיים עד היום ולכן הוא עדיין לא פעיל.

 

ניתן לראות לאורך הרחוב בתים נוספים שעומדים חרבים שבעלות פרטית ועדין לא שוקמו. בסה"כ יש כאן אווירה של איך נראה המקום פעם, דבר שנעלם אט אט בכל יישובי העלייה הראשונה.

ב-1911 התקיים "מסע הרבנים" - הרב קוק ואנשי הישוב הישן החרדי נסעו במושבות א"י כדי לחפש קשרים לאנשי העלייה השנייה. במסגרת המסע הגיעו גם לרא"פ והרב קוק טען כלפיהם שהם מלמדים גם לימודי קודש וגם לימודי חול. אחד האיכרים התפרץ עליו ותבע ממנו להתחיל לדבר בעברית.

מאחורי בית הכנסת יש גרם מדרגות שמוביל לרחוב בנחל ראש פינה ומעבר לו, אחרי המדרון, נמצא

בית הקברות של ראש פינה בו קבורים פרופסור גדעון מר - שהשתלט על המלריה, יואב דוברובין מיסוד המעלה, שלמה בן יוסף - עולה הגרדום הראשון.

 

בית הפקידות

רוטשילד היה אדם עם חזון, שבא מעולם מודרני שם היו ניצני מדע וחקלאות מתקדמת יחסית למצב בו הייתה נתונה הארץ, תחת שלטון האימפריה העות'מאנית המפגרת.

האגרונומים של רוטשילד השביחו את החקלאות אך בכל זאת הרבה פרויקטים שנוסו בראש פינה נכשלו כפי שראינו בחיזיון: תעשיית היין, תעשיית המשי ועוד - כולן נכשלו הן באיכות והן במחיר מול השוק האירופאי (גם במטולה הייתה תוצרת חלב נהדרת אך לא היו לה קונים).

הכישלון הביא לתסכול רב בקרב היושבים, 1,300 דונם של עצי תות שנשתלו עבור תעשיית המשי ירדו לטמיון ונותרו ללא שימוש ואנשי הישוב לא ידעו מה יוליד להם המחר. אחרי תעשיית המשי הם ניסו גם את תעשיית הטבק ורק כעבור מספר שנים ראש פינה הצליחה להתייצב מבחינה כלכלית.

שני בתי הפקידות נמצאים במקום בו מתקיים החיזיון האור-קולי והמדרשה - מרכז המבקרים.

 

בית הפקידות מסמל את "המנגנון הרוטשילדי": בשורה התחתונה זה הציל את המושבות מקריסה אבל היה לכך מחיר כבד: אנשי ראש פינה היו אנשים עצמאיים, עם ממון פרטי וגאווה חיובית לתעשייה עצמית שהתרסקה, נאלצו להגיע לפקידי הברון ששברו את רוחם והפכו אותם למשועבדים.  

ספסל הדמעות: עליו ישבו וחיכו אנשי המושבה כדי להיפגש עם פקידי הברון.

מספרים כי ב-1900, הגיע לביקור בראשון לציון אחד העם, שהיה עיתונאי. כשנכנס לבית הפקידות וראה את התור הארוך של האנשים שאל אותם כמה זמן הם מחכים פה, הם ענו לו 18 שנה (מיום הקמת המושבה).

פקידי הברון היו יהודים מצרפת שבאו לנהל את ענייני הברון בארץ. יהודי המערב ראו ביהודי המזרח פרימיטיביים, נכשלים ולא משכילים ולכן התנהגותם של הפקידים אל יושבי המושבות הייתה מתנשאת ולעיתים אף משפילה.

כך לדוגמא הרצל, קיבל הצעה ממקס נורדאו לפנות ליהודי מזרח אירופה לשכנעם בציונות והוא השיב: "מה אני אעשה איתם"?

בביוגרפיה של אהרון אהרנסון הוא מספר שהיה במטולה ב-1896 במסגרת עבודה בתחום החקלאות שקיבל שם. תוך חצי שנה התפטר בשל השחיתות הרבה שראה בקרב אנשי הברון ושלח על כך מכתב לרוטשילד. זהו אחד הרמזים לכך שרוטשילד ידע על קשיי ההתנהלות מול הפקידים אך נתן לכך גב.

 

מרוטשילד ליק"א

ב-1900 הנהלת המושבות עברה ליק"א (Jewish Colonization Association) בראשותו של הברון הירש. יק"א דיברו אל אנשי המושבות בגובה העניים ותפיסתם הייתה יותר עניינית ומסודרת. בתקופתם האיכרים החלו לקבל בחזרה את עצמאותם ואת נחלתם.

הברון הירש הושיב יהודים בארגנטינה, אוסטרליה ובמקומות נוספים. בהמשך הוא נכנס למקומות בא"י אליהם רוטשילד לא הגיע כמו נס ציונה. לימים הוא קיבל מהברון רוטשילד את כל פרויקט ההתיישבות בא"י ואז ארגון יק"א הפך לפיק"א (Palestine Jewish Colonization Association).

 

גני הברון

את הגנים תכנן האגרונום של הברון במתכונת הגנים של הצרפתים. היו פה ורדים ומזרקות מים ולאיכרים אסור היה להיכנס לכאן. היה נתק מוחלט בין שתי האוכלוסיות.

הצרפתים רצו לקחת את בנות המושבה לצרפת כדי להפוך אותן לבנות תרבות. פקיד הברון, אליהו שייד, אפילו היה מפצה גברים מהם לקח נשים.

לימים סולק מתפקידו יחד עם פקיד נוסף, יהושע אוסוביצקי, שנתפס במעילה ובניאוף.

 

פרופ' גדעון מר וחשיבותה של המלריה בהקשר היישובי

(mal aria malaria-אויר רע) אחת המחלות הנפוצות ביותר ונחשבת עדין כאחת מבעיות הבריאות הקשות לפתרון.

ב-1943 מתו ממחלה זו כ-3 מיליון בני אדם ובתחילת שנות ה-70 מתו כמיליון בני אדם בכל שנה.

החרק המעביר את הטפיל הוא יתוש האנופלס. הנקבה מוצצת את דמו של אדם נגוע, ובמשך שמונה ימים מתפתחת המחלה אצלה. כאשר כבר נמצאת המלריה בגופה והטפיל בבלוטות הרוק שלה - היא מדביקה במחלה את כל בני אדם שהיא עוקצת מאותו רגע.

המלריה הייתה בעיה כל כך קשה, שאף השפיעה על גבולות ההתיישבות היהודית בא"י:

בקעת הירדן, עמק יזרעאל ומישור החוף היו אזורים מוכי מלריה ולכן בעלי הקרקעות הערביים הסכימו למכור אותן. אדמות פוריות מאוד, אך בגלל המלריה קשה היה לשלוח לשם חקלאים שיסכימו לעבד אותן. אלו אזורים שמתאימים לאנופלס: קטנים ומישוריים. באזורים הגבוהים יותר, בהם המים לא עמדו, היתושים לא יכלו להתרבות (כגון אזור יהודה ושומרון) ולכן לא היו בהם כמעט יישובים יהודיים.

ערב הגעתם של הבריטים לארץ, תמותת הילדים הגיעה בחלק מהישובים בחולה ל-100% (בממוצע אזורי: 60%) ולכן הגידול הדמוגרפי נבע מהגירה ממקומות אחרים. גם מי שלא מת מהמחלה, פיתח סיבוכים בכבד, בטחול ובכליות.

למעשה, כולם היו חולים בדרגה כזו או אחרת.

אחוז התחלואה היה גבוה גם סביב הביצות בגלל שלוליות מים שנמצאו מפוזרות בכל השטח, בעיקר בגלל ניקוז לא טוב של תעלות ההשקיה.

התושבים השלימו עם מצבם וכמעט ולא עשו כלום נגד היתושים.

כאשר הבריטים כבשו את א"י הם פתחו בפעולות מנע נמרצות במוקדים המסוכנים ביותר של המלריה. לשם כך, העסיקו אלפי פועלים ערבים במילוי שלוליות מים באדמה, בניקוי צמחיה בביצות ובריסוסי נפט על פני המים העומדים.

הארץ חולקה לארבעה אזורים אדמיניסטרטיביים: יפו, ירושלים, חיפה, השומרון והגליל, כשבכול אזור עומד קצין רפואה.

השרות האנטי מלרי הורכב מ-50 תת מפקחים וכ-650 פועלים קבועים וארעים.

תוך כמה שנים הצליחו להתגבר באזורים רבים בארץ על הבעיה: בארץ כבר היו יישובים עירוניים וכפרים שהשתחררו מהמלריה וזה בעקבות סגירה של בארות ומעבר לשאיבה במשאבות, ניקוז ביצות, לבישת בגדים ארוכים, שינה תחת כילות ובליעת כדורי כינין מדי יום.

אולם החולה נשארה נגועה כי לא טיפלו בה באותה נחישות.

הסיבה היא שאגם החולה היה רחוק מאד מהאזורים המיושבים בארץ. הדרכים באזור החולה היו גרועות מאד ומועטות והקשו על בניית מערכת טיפול.

גם מין היתוש הקשה על מציאת פיתרון: בשונה מהאנופלס האחרים, המין בחולה (שדגר במים הזורמים באיטיות, כפי שיש בביצות החולה) נהג לעקוץ מחוץ לבית ולכן נפגע פחות משימוש באמצעי הגנה ביתיים כקוטלי חרקים וכילות.

אבל הסיבה העיקרית שהדברתו עוכבה נבעה מכך שלא היה אינטרס להדברתו: רוב התושבים (המעטים) באזור היו ערבים, כמעט ולא היו תושבים יהודים או בריטים כפי שהיו באזורים בהם היה צבא בריטי או ריכוז גדול של יהודים - בירושלים, להבדיל, נעשה מחקר גדול במימון הדסה.

המצב בעמק החולה היה בעייתי מאוד: אומנם היו שני בתי"ח: טבריה וצפת, אך הזמן שלקח להגיע אליהם היה שעות רבות לצפת וימים אחדים לטבריה בהליכה או בחמור. מצבם של הכפרים הערבים היה עוד יותר גרוע: היה רופא אחד בכפר צלחיה ויום בשבוע הגיע רופא ממשלתי.

בחולה לא היה ולו רופא אחד. לכן טיפלו במלריה באמונות טפלות: לטחול המתנפח מחמת המלריה, הביאו שיפוד מלובן והניחו עליו חציר ואמרו לחולה: כשם שייבש החציר כך ייבש הטחול.

 

מר

עלה לארץ ערב מלחמת העולם הראשונה. מפוניבז' שבליטא. לחם בגדוד נהגי הפרדות והיה השליש של טרומפלדור. גורש ע"י הטורקים כיוון שהיה נתין זר וחזר לארץ עם סיום המלחמה ותחילת המנדט.

את לימודי הרפואה סיים ב-27', בצרפת.

הוא הגיע לראש פינה ב-29', במסגרת התוכנית הבריטית למיגור המלריה מטעם האונ' העברית.

הקצו לו את התחנה במבנה הפקידות שנבנה בסוף המאה התשע עשרה ונמצא במצב גרוע: מצחין, חציו הרוס. היו בו שני חדרים - חדר מגורים ומעבדה, בה שלושה שולחנות, כמה כיסאות, שני מיקרוסקופים ובקבוקים. נוסף לכך, ראש פינה רחוקה מביצות החולה כ-14 ק"מ. את המרחק, הלוך וחזור, עשה לרוב ברגל, לעיתים תפס טרמפ בעגלות של איכרים.

בצמוד למר עבד עוזר ערבי, אחמד איוב הטכנאי, שנשאר לצידו עד מלחמת העצמאות. השילוב עם הערבים היה אחד האתגרים המשמעותיים ביותר איתם היה צריך להתמודד: לא כל הערבים קיבלו בתמימות את עזרתו וחשדו במניעיו. כדי להגדיל את אמינותו כינס בביתו בראש פנה את נכבדי הכפרים ואמר להם: "בריאותכם כשלעצמה אינה מענינו, אנו חוקרים אמצעים חדשים למלחמה בקדחת, ואגב כך בעקיפין תפיקו מזה תועלת".

הוא החליט להקצות את אחד הרופאים מעובדי התחנה שלו להגשת עזרה רפואית כללית לכפרים הערבים, והקים תחנה ניידת ממחצלות בכפר מאלחה, הנמצא בצד המערבי של הביצה. בכניסה לתחנה הוצב שלט בעברית, אנגלית וערבית: "תחנה לחקר המלריה של האוניברסיטה העברית".

התחנה שמשה את כל הכפרים הערבים באזור ושמשה גם כמרפאה.

באחד המחקרים הראשונים פירק בכפר ערבי שמונה חושות שהיו בנויות ממחצלות למשך יממה בהסכמתם של בעלי החושות ובעזרתם.

את עיקר עבודת המחקר ערך בראש פינה ושם גם טיפל בחולים שהיו זקוקים ל'אשפוז'.

אבל התחנה שימשה גם למטרות נוספות:

ריכוז ההגנה של אזור ראש פינה ומקום להחזקת נשק. עם הגעתו מונה מר למפקד ההגנה.

כמו כן נאסף מודיעין נגד הגרמנים והאיטלקים, אך גם נאסף מידע שיקדם העברת הזיכיון על החולה לקרן הקיימת, כפי שאכן קרה לבסוף.

ב-1935 גילה ד"ר מר, את מהלך העברת המלריה הקווארטאנה "הרבעונית".

ההישג המדעי המשמעותי שלו היה בתיאור שיטה להגדרת קבוצות גיל באוכלוסיית נקבות האנופלס. המשמעות: כדי לקבוע את רמת הסיכון מאוכלוסיית חרקים צריך לאסוף את כולם. מהרגע שיודעים לזהות את הגיל אפשר להסתפק בבחינת מספר קטן של פרטים. לצורך מחקר זה, הדביק את אשתו זינה שהייתה בהריון וידידים נוספים במחלה, כמובן בהסכמתם.

את ממצאיו פרסם במאמר ב-32' מטעם האונ' העברית בירושלים. המאמר נחשב בעל חשיבות גדולה וצוטט רבות במחקרים עשרות שנים לאחר מכן. ב-1936 התמנה לפרופסור באוניברסיטה העברית.

במחקרו, שיתף פעולה בין השאר עם ד"ר הלל יפה וד"ר חיים שיבא.

כאשר פרצה מלח"ע 2 היה כבר בעל שם עולמי ולכן גויס לצבא הבריטי לפיקוד על עשרות רופאים שעסקו בהדברת המלריה. משם הביא את קוטל החרקים הדידיטי שבכך שם קץ כמעט לחלוטין למלריה בחולה.

בתו היא מיה עפרון, גרושתו של שלום חנוך ואמה של ליהי.

בתו השנייה היא ארנה, אמו של ג'וליאנו מר ח'מיס שנרצח בג'נין ב-11'.

 

מצד עתרת

ידוע גם כשַסְטֶלֶה (המבצר הקטן). מסביב למבצר  יש חפיר בארבעה כיוונים.

 

הסיפור הגיאולוגי

נמצאים בתוך בקע ים המלח הידוע כשבר הסורי - אפריקאי למרות שהוא מתחיל כבר בטורקיה.

זהו קו מגע בין שני לוחות: האחד שכולל בתוכו את א"י, הלבנון ומחובר לאפריקה (הלוח המערבי) והשני שכולל בתוכו את סוריה, ירדן וסעודיה (הלוח המזרחי).

שני הלוחות הללו היו מחוברים בעבר וים סוף כלל לא היה קיים אך בשל פעילות טקטונית שגרמה לתזוזת הלוחות, חצי האי ערב נפרד מאפריקה וכך נוצר ים סוף, שבמרכזו מתרומם רכס מרכז - אוקייני חדש (ים סוף הוא אוקיינוס צעיר).

השבר נוצר לפני כ-20 מיליון שנה והוא בעצם מחולק לסדרה של שברים. תחילתו בדרום ובא"י מתחיל השבר בתקופה מאוחרת יותר, לפני כ-1-2 מיליון שנים.

בעקבות תזוזת הלוחות מתרחשות רעידות אדמה רבות על קו השבר:

מאות רעידות אדמה זעירות 4 בסולם ריכטר, פעם ב-10-12 שנה בעוצמה של 6 בסולם ריכטר ופעם ב-20 שנה בעוצמה 7. ב-1927 הייתה רעידת האדמה האחרונה הגדולה בא"י.

בעקבות תזוזת הלוח המזרחי, סוריה נמחצת על טורקיה וכך נוצרו ההרים הגבוהים שאנו מכירים בטורקיה. באזורנו, הר החרמון והרי הלבנון נוצרו באותה דרך של דחיקה.

בעקבות תנועת הלוחות הים התיכון הולך ומצטמצם.

קן השבר איננו ישר, יש בו "זיגזוגים" וזה מה שיוצר את ים המלח, הכנרת והחולה.

בעומק של 2,800 מ' מתגלה בחולה בזלת הכיסוי שנוצרה לפני כ-3-4 מיליון שנה. כששקעה החולה היא התמלאה מים ובעשרות אלפי השנים היא התמלאה גם בסחף.

כל השטח של עמק החולה היה מוצף מים בכל האזורים בקו הגובה של 200+ מ' (בגלל שנתקעו ברמת כורזים). הם גלשו למפל שהיה בגובה של 400+ מ' באזור הזה.

המים ניסרו את רמת הבזלת וחצבו את אפיק הירדן ההררי וכך המים של ימת של החולה הלכו והתרוקנו. מכאן שהחולה הייתה כבר בתהליך טבעי של התייבשות וקק"ל החליטו שהם פשוט "מזרזים" את התהליך הטבעי.

במבצר ניתן לראות את תזוזת הלוחות: יש תזוזה של 2.10 מ' שנוצרה ב-830 שנות קיומו של המבצר, כלומר ס"מ אחד בכל ארבע שנים. יש לקחת בחשבון שהיו גם קפיצות תזוזה גדולות יותר ברעידות אדמה גדולות של 1202, 1567, 1759 ועוד.

 

המבצר הצלבני

קיר אבנים מסותתות שהיה גבוה יותר במקורו (רואים את הדבש מעל האבנים) אך קילפו אותו לצורך שימוש משני באבניו. רוחבו של הקיר היה 4 מ' והוא היה מלא באבני בזלת גביליות ומכאן שאנו למדים כי זה היה מבצר מסיבי מאוד.

רואים סיתות שוליים, סירוק אבן ותווי סתתים.

את המבצר בנו כדי להשתלט על מקורות הירדן בניגוד לסיכום עם צ'אלח א-דין בנקודה האסטרטגית הזו, סמוך לגשר בנות יעקב.

 

גשר בנות יעקב

הנקודה הזו הייתה חשובה בעקבות גשר בנות יעקב, המעבר ההכרחי על רמת כורזים מזה 4,000 שנה, בעקבות הביצה מצפון וזרימה חזקה וצרה של הירדן מדרום (הירדן ההררי).

הכניסה לא"י מצפון בתקופות קדומות יותר התבצעה משלוש נקודות: מראש הנקרה, מאזור מרג'-עיון ומגשר בנות יעקב לבאים מהמרחב הסורי (היו עוד כמה ירידות לעמק ממזרח אך זה היה המעבר העיקרי).

הממלוכים בנו את הגשר, עד אז היה מעבר.

 

השם בנות יעקב בגלל העתקת מסורות של הצלבנים, לעיתים בטעות, לעיתים אל המקומות אליהם הצליחו להגיע.

הזיהוי המוטעה כאן: זיהו בצפת את בית אל (בגלל סיפור בתוליה משכם שמופיעה בספר יהודית) וסמוך לבית אל אכן התרחש סיפור יעקב וחלומו. במערת 'שם ועבר' מתחת למצודה של צפת נמצא האבטיפוס של בית המדרש הקדום, שם עפ"י המסורת הנוצרית יעקב למד תורה (שם בנו של נוח, ועבר נינו של נוח). בצפת הצלבנית נבנה שם מנזר שנקרא "בנות יעקב". היו לו נכסים במרחב הזה, ביניהם המעבר הזה של הירדן. פה הן גבו מס לכל עובר ולכן המעבר והגשר נקרא על שם הנזירות.

 

המבצר נבנה בתקופתו של בולדווין ה-4, המצורע כהפרה של הסכם סחר עם צ'אלח א-דין.

הסכמים קבעו שאף אחד מהצדדים לא יתפוס את קו המים של הירדן (ושלא לפגוע בשיירות עולי הרגל למכה).

הפרת ההסכם הייתה קשורה גם בקרב קרני חיטין: בניגוד להסכם, מפקד מבצר צלבני שחט שיירה של הולכי רגל ערבים, שביניהם הייתה אחותו של צ'אלח א-דין. כבודה של האחות חולל ומאירוע זה התפתח הקרב שהביא לסופה של הממלכה הצלבנית הראשונה בא"י.

ב-1178 הטמפלרים לחצו על בולדווין הרביעי לבנות כאן מבצר אחרת צ'אלח א-דין יעשה את זה בעצמו וינעל את הדרך.

בולדווין החל לבנות את המבצר באוקטובר, שזה זמן שחייליו של צ'אלח, שמורכבים מאיכרים, לא פנויים למלחמות: הם זרעו את שדותיהם בספ' ובאביב קצרו את התבואה. לגייס אותם אפשר רק בחודשי הקיץ הבטלים מעבודה. גם קרני חיטין היה ביולי.

זו הסיבה שצ'אלח הציע כסף רב לבולדווין כדי שיגנוז את הפרתו של ההסכם ביניהם.

אבל בולדווין אולץ לסרב.

 

בניית הקירות של המבצר הושלמו באפריל 1179 ונכנסו אליו כמה אבירים. במאי התפנו חייליו של צ'אלח, כבשו את המבצר ורצחו את יושביו. הם גם סתמו את בורות המים של המבצר כדי שאף אחד לא יוכל להתיישב בו שוב.

בבית הקמרונות מצאו עצמות לוחמים ובע"ח והממצא מתאים לתיאור יום הקרב ע"י המוסלמים.

לאחר כיבוש המבצר נבנה כאן מסגד קטן, כנראה ע"י צ'לאח א-דין, כדי להנציח את נצחונו (אולם דעה אחרת מייחסת המסגד לתקופה אחרת. ואכן, לפי העדויות, חיילי צ'אלח זרקו את גופות הצלבנים לבור דבר שחולל מגיפה שאילצה אותם לנטוש את המבצר. רואים גם למעלה שהמסגד בנוי מאבנים קטנות, וסביר שאם היו בונים אותו באותה תקופה היו עושים שימוש משני באבנים הגדולות שזה אך פרצו).

 

ממצאים במבצר

כשעולים למעלה רואים את התוואי של המבצר. הפינה הדרומית היא שלמה יחסית. זהו מבנה קמרונות שנחפר בחלקו.

יש פה מערכת של תנורים שכנראה הייתה שייכת למטבח.

היו פה בורות מים אך הם לא נמצאו. ידוע על קיומם מתוך המקורות המוסלמיים.

החוקרים סבורים כי בנייתם של המבנים הפנימיים במבצר לא הושלמה אלא רק הקירות החיצוניים הושלמו.

מהנקודה הדרומית ניתן לראות בברור את השפעת השבר על שרידי המבצר.

באחת האבנים ניתן לראות חריץ ששימש לקורת הדלת.

בתחתית החומה הייתה סוללה שנתמכה גם ע"י קירות.

בחפירות במקום נמצאו כאן חרסים גם מהתקופה ההלניסטית אך לא ברור בדיוק מה היה כאן בתקופה זו שכן המקום לא נחפר מספיק לעומק.

 

ניתן לראות את הפרויקט של כפר הנשיא, מכאן סכר שמכוסה מעט בסוף. הסכר בעצם מטה את מי הירדן אל אגם כפר הנשיא. יש הפרשי גבהים בין האגם לאפיק הירדן ובדרך זו המים מפעילים טורבינה.

החלה"ט התנגדה לפרויקט מסיבות של פגיעה בנוף: ב-13 ק"מ הירדן זורם בקניון הררי ופרוע וכפר הנשיא "גונבים" 1.5 ק"מ ממנו, שהם 10% מכל הקטע הזה.

זו נקודת הסיום של רפטינג נהר הירדן, שכן מכאן מתחיל קטע מסוכן של הירדן.

מסלול בסימון שבילים שחור עובר לאורך הירדן בכמה תחנות מעניינות: טחנת הקמח העות'מאנית, מאגר כפר הנשיא ובתעלת מים ובור מים,  ששייכים למושבה משמר הירדן, משם שאבו אנשי הישוב את המים.

 

המושבה משמר הירדן

משמר הירדן ישבה על אם הדרך החשובה לסוריה וזו גם סיבת נפילתה.

התחילה כחווה ע"י יהודי ממזרח אירופה - מרדכי לובובסקי, שהיה בארה"ב וקנה את האדמות פה ב-1884 מידי ערבים.

את המשפחות שהביא עימו לובובסקי הושיב תחילה ביסוד המעלה והגיע משם כדי לעבד את האדמות.

למרדכי לובובסקי היו כ-2,000 דונם קרקע והשקייתם הייתה פרויקט לא קל: ביפו כבר הייתה משאבה אבל לכאן היא הגיעה באיחור של 50 שנה. את השדות היה צריך להשקות בסחיבת דלים מהירדן.

אחרי 5-6 שנים הוא התייאש וחיפש מתיישבים אחרים לקרקע.

באותו הזמן ישב משה דוד שו"ב בראש פינה, שהתקשה לקבל את מרות הברון ופקידיו, וההזדמנות הזו של משמר הירדן התאימה לו במיוחד. שו"ב ארגן קבוצת יהודים שקנתה 90% מהשטח של לובובסקי וחילקה אותם למשפחות (כל משפחה קיבלה 200 דונם לפלאחה).

אנשיו של שו"ב הגיעו לכאן ב-1890 אך לאחר שנה אחת גם הם קרסו ופנו בבקשת עזרה לפקידי הברון בראש פינה. פקידי הברון השיבו להם בציניות שיפנו לשו"ב.

בשל המשבר, שו"ב הלך ליפו וגייס עולים חדשים שהצטרפו ליישוב.

אבל בכסף שהביא מהם בנה לותיקים בתי אבן ואת העולים החדשים שיכן בחושות הישנות. כך נוצרו שתי קבוצות: האחת הרגישה שזכותה לקבל תנאים טובים יותר, בזכות ותיקותה, והשנייה הרגישה מקופחת מאחר שהיא זו ששמה את הכסף.

ב-1896 הברון הירש לקח על עצמו את הטיפול במושבה בעזרתו של הפקיד, שלימים יהפך למפורסם: חיים מרגליות קלווריסקי (מושב מרגליות על שמו).

 

הברון הירש לא היה ציוני וטיפל בהתיישבויות יהודיות ברחבי העולם. ב-96' מת, וממשיכיו החלו לפזול לא"י במסגרת יק"א. ב-1900 קיבלה מרוטשילד את כל פרויקט הטיפול במושבות (עד אז הספיקה להקים 7 מושבות בגליל התחתון המזרחי, ביניהן יבנאל, מנחמיה, מצפה...).

יחס פקידי הירש היה שונה לטובה מיחסם של פקידי הברון. רוטשילד, גם אחרי שיצא מהפרויקט של המושבות, המשיך להזרים כספים להירש, שהוציא לפועל את הטיפול.

 

מבחינת יושבי משמר ירדן, המיקום של המושבה היה אידיאלי - בדרך לחורן. ב-1892 נסללה מסילת הברזל מיפו לירושלים וכבר אז החלו לדבר על הרכבת החיג'אזית. אנשי שו"ב היו בטוחים שהרכבת תעבור דרך המושבה שלהם ופנטזו על הרווחים הכלכליים שיעשו ממלון דרכים ומסעדות על הדרך. לימים הרכבת עברה דרך הירמוך וכל החלום הזה נגוז.

החורן והגלעד היו חלומות גדולים מאוד בתולדות הציונות: אהרון אהרנסון ביצע שם מחקר ורוטשילד קנה שם אדמות. עדיין לא היו גבולות מנדטוריים.. כל המרחב היה אחיד בשליטתה של האימפריה העות'מאנית והמושג א"י היה ערטילאי. היו אפילו מחשבות על התיישבות באל עריש - שארם, שם אפילו עגנה אוניה של מתיישבים יהודים במאה ה-19.

משמר הירדן התקדמה באופן איטי וקשה בתקופה העות'מאנית עד למלחמת העולם הראשונה. דווקא במהלך מלח"ע 2 פרחה המושבה כמו האזור כולו בזכות בסיסי צבא בריטיים שקנו תוצרת חקלאית בכמויות גדולות. בשיאה היו במשמר הירדן כ-25 משפחות (ולא יותר מ-120 נפש).

 

במלח"צ

עם פלישת צבאות ערב לא"י בחזית הסורית, היה מאמץ פלישה ראשון באזור דגניה: הסורים כבשו את שער הגולן ומסדה, אשר דיין התעקש שלא לעזוב, ותוך 48 שעות הגיעו לפאתי דגניה ונעצרו שם.

ההתקפה השנייה של הסורים הייתה פה, על גשר בנות יעקב. זה היה מאמץ גדול של הסורים, שלווה בטנקים וחיל אוויר, שהפציץ את כל האזור.

בלב האש, ישבה המושבה משמר הירדן, ובה היה כוח של אנשי בית"ר, דב גרונר ולוחמים מתנדבים מישובי הסביבה (כ-120 איש נושאי נשק). הם החלו לפנות מהמושבה את הנשים והילדים וחלק מהנשים סירבו להתפנות.

הכוח הסורי נכנס למושבה ותקף אותה בחוזקה.

רבקה גרבובסקי, תושבת משמר הירדן, שאיבדה את בנה ואת בעלה במרד הערבי ב-1938 (בעת ששאבו מים מהירדן) כתבה את זיכרונותיה. התושבים והלוחמים, בניהם גרבובסקי, נפלו בשבי הסורי ורק בהסכמים ביולי 1949 הוחזרו ארצה לאחר עשרה חודשים.

יש תמונות של אנשי משמר הירדן מהשבי. הסורים לקחו את השבויים ועשו להם סיבוב ברחובות דמשק. אנשי דמשק צעקו לשבויים: "אתם הראשונים", אבל זה היה היישוב הראשון והאחרון שכבשו.

משמר הירדן היה ישוב אזרחי בזמן המלחמה ולא בסיס צבאי, כך שכשהייתה הפוגה בהפגזות הם הלכו להאכיל את הפרות.

אליעזר סגל היה "המוכתר" של המושבה.

לאחר המלחמה אנשי משמר הירדן התלוננו מול הממשל על כך שהם לא קיבלו עזרה ועל כך שנתנו למושבה ליפול בידי הסורים ולהם ליפול בשבי. הם טענו כי בשל העובדה שהם אנשי בית"ר - ימניים, הממשל השמאלני לא טרח לעזור להם. אנשי השמאל טענו בתגובה שלא היו שום מאגרי נשק או כוח אדם שלא השתמשו בו ויישובים רבים הותקפו ונפלו.

לאחר סיום המלחמה הופלו תושבי המשמר לרעה: משרד הביטחון לא הנציח את המקום ואת האנדרטה בנו אנשי המושבה בעצמם. הסוכנות לחצה עליהם למכור בזול את אדמתם בטענה שזהו אזור חיץ ולא יקומו פה ישובים (למרות שלאחר מכן קמו) - ובכך, למעשה, פירקו את היישוב שתושביו התפזרו בערים במרכז הארץ. אחד הדברים המסמלים ביותר את האפליה הוא שתושבי משמר הירדן לא קיבלו את אות הקוממיות בטענה שהם הלכו לשבי. אפילו רבקה גרבובסקי, ששקלה את בעלה ובנה במאורעות ובן נוסף בקרב והמשיכה לחלוב את הפרות תוך כדי ההפגזות ואכן נפלה בשבי הסורי - לא קיבלה את אות הקוממיות.

מאוחר יותר, בן גוריון החליט לתת לאנשי המושבה את האות.

 

המושבה הייתה בנויה בשתי שורות. כביש 91 שמוביל היום לגשר בנות יעקב היה הכביש הראשי של המושבה ומשני צידיו עמדו הבתים (בכל שורה היו שנים-עשר בתים).

רואים שרידי הביתים הקיצונים ממזרח וממערב.

 

האנדרטה

נבנתה משרידי הבתים שנהרסו, מופיעים 15 שמותיהם של האנשים שנהרגו פה בקרב: שניים מהם תושבי משמר הירדן: כרמי גרובובסקי ואליעזר סגל, אחד מיסוד המעלה, ארבעה מהווג'ווד, שניים שנשלחו כתגבורת מהאצ"ל, שלושה מכפר הגלעדי, שניים מחולתה ואחד מראש פינה.

 

אחוזת דוברובין

בור טמילה (מערכת שאיבה) שעדיין ניתנת להדגמה.

דוגמא טובה לחוות חקלאיות סביב יסוד המעלה, שיטה יישובית חקלאית ייחודית ליסוד.

הסובותניקים, ומשפחה שישבה בבית גן (ליד יבנאל - היום זו שכונה שם) והיו עובדי אדמה חרוצים. חיים מרגליות קלווריסקי התלהב מהם ורצה שיהיו דוגמא לאיך עושים חקלאות.

יואב דוברובין הסכים, אך התעקש לשלם עבור האדמות. ב-1908 הגיעה המשפחה והקימה חווה לתפארת על אדמות קק"ל שהגידולים שלה זכו בפרסים ובתחרויות חקלאיות.

יואב דוברובין מת בגיל 104 והוא קבור בראש פינה.

לאחר שנים של מקרי מוות ממלריה עזבו ועברו לראש פינה. נשאר רק הבן הבכור יצחק, שלבסוף החזיר את אדמות האחוזה למדינה, לקק"ל.

ב-82', הוקם מוזיאון למשפחה ולהתיישבות החלוצית, וכדי לאפשר כלכלית את החזקתו של המקום, הקומה מסעדה ואולם אירועים.

 

שמורת החולה

סרט תלת מימד וחידון נחמד מאוד עם ציונים.

גן לאומי ששטחו כ-3,000 דונם, מתוכם 800 דונם של אגם מוצף ומסביב לו חגורות מוצפות מים כמו החולה של פעם.

גודלו של אגם החולה היה פחות מעשירית מגודלה של הכנרת, אגמון קטן ורדוד בעומק שיא של 2-3 מ'.

 

האגם חולק לשלושה שטחים:

האגם עצמו  - בגודל של 14 אלף דונם.

מעל האגם - שטח ביצתי בגודל של כ-32 אלף דונם.

שטח שמוצף בחורף ובקיץ מתייבש.

סה"כ כ-58 אלף דונם שטופלו בייבוש.

הביצה בחולה נוצרה בעקבות בזלת רמת כורזים ושקיעת העמק.

גובה עמק החולה הוא 70 מ' מעל פני הים, הטמפרטורות גבוהות וכל זאת בלווית שפע מים אפשר התפתחותה של צמיחה טרופית - הנישה הטרופית הצפונית ביותר בעולם.

היה פה ריכוז של גומא פפירוס שמקורו באפריקה (במארג'-עיון הוא כבר לא קיים כי קר שם מידי).

התנאים בעמק החולה השפיעו גם על אוכלוסיית הדגים שגדלה כאן:  דג האמנון, שהוא דג אפריקאי, דג העגלסת שהוא דג הודי ועוד דגים ים תיכוניים-אירופיים. בנקודה אחת קטנה היה בית גידול משולב לכמה סוגים של בעלי חיים וצמחים שבשום מקום אחר בעולם לא ניתן לראות אותם יחד. בנוסף, החולה הייתה קצה גבול תפוצה של כמה מינים ובוטנאים היו מגיעים לכאן כדי לצפות בפלא.

בעמק החולה היו ערכי נוף וטבע נדירים וייבוש האגם פגע בהם באופן טראומטי. היו פה מינים אנדמיים שנכחדו כמו עגלשון שחור גחון – סוג של צפרדע שנכחדה והדבר הזה הוא בלתי הפיך. אגם החולה היה גוף מים גדול בו התקיים מגוון של צומח וחי, שעבור חלקם היה זה גבול תפוצה ועבור חלקם היה זה בית גידול יחידי.

 

שלוש סיבות חברו להחלטה לייבשה: ביטחונית, כלכלית ופוליטית

מבחינה ביטחונית: הסורים שלטו על הקו המזרחי של הביצה, כביש משמר הירדן - גונן של ימנו. היה צריך לאפשר גישה מהירה והעברת כוחות גדולים במידת הצורך. בפועל ישב בסיס צבאי בדרדרה אליו הגיעו החיילים באמצעות סירה.

מבחינה כלכלית: לשחרר אדמות חקלאיות (גם יישובים לאורך כביש הצפון קיבלו כאן הקצאת אדמות). אומנם כבול, אבל כאשר מרטיבים אותו הוא נותן אדמה טובה, ומניפות הסחף שלו, בעיקר בצפון, היו אדמות מעולות.

גם בימים ההם ידעו שצריך להרטיב. השריפות הגיעו מאוחר יותר, בגלל הזנחה: בשנות השמונים, כאשר החקלאות כבר לא הייתה כלכלית ואיכרים עזבו את שדותיהם לא הרטיבום ונגרם נזק בלתי הפיך.

מבחינה פוליטית: הייתה כמיהה ציונית של "אנו באנו". לטפח את אתוס העם הצעיר שמסוגל לייבש ביצות ולעקור הרים.

אומנם היו דוחות מיעוט של מומחים נוף, אך דחפו אותם מתחת לאיזו מגירה והמשיכו הלאה.

 

ייבוש האגם

את ניקוז המים ביצעו כשכל השטח היה רטוב. עבדו פה דחפורים צפים על מים שחפרו שתי תעלות לאורך העמק - מזרחית ומערבית, שניקזו את המים דרומה אל האגם. כשכל המים נוקזו באגם, פתחו את "הפקק" לאפיק הירדן, כל המים זרמו אליו ותוך מספר חודשים האגם התייבש.

המשמעות היא: הירדן של היום לא זורם עד רמת כורזים באפיקו המקורי, אלא בתעלות מלאכותיות.

 

החולה הייתה סוג של פילטר לכנרת: הסחף שקע פה ובסכר רמת כורזים היו יורדים מים נקיים אל הכנרת. כעת, עם ייבוש החולה, כל החומר האורגני, הדשנים וחומרי הריסוס שנמצאים בקרקע זורמים אל הכנרת ומזהמים אותה - זהו אחד הנזקים הגדולים של פרויקט ייבוש החולה שכלל לא צפו אותו. כדי להתגבר על הבעיות נוקטים בשיטות שונות, כמו להוסיף דגי אמנון בכנרת כדי שישמרו על רמת אצות נמוכה באגם. מה שפעם היה בחינם היום צריך לעשות באופן מלאכותי ובכסף.

אם היום היו עומדים בפני ההתלבטות הזו, ייתכן שבכל זאת היו מחליטים לייבש, אבל סביר שהיו עושים את זה אחרת. 

 

מהצמחים ובע"ח שגדלים בשמורה:

אירוס ענף - צמח שגדל במים ויש לו פרחים צהובים, שפמנונים מכוערים שעולים אחד על השני כדי לקבל אוכל ומוצאם מאפריקה, נוטריות, ג'מוסים, ציפורי מגלן, ברווזים, קורמורנים, נימפאות, אגמיות (סוג של תרנגול), נחשונים שהם עופות נדירים, שחפיות (באביב) ועוד.

חלק מבעלי החיים פה אינם טבעיים למקום והם הובאו לארץ בכל מיני תקופות לאורך ההיסטוריה.

הג'מוסים מסתובבים בשמורה, רומסים את הצומח ובכך פותחים את השטח למעין אחו.

שפמנון הוא בעל חיים מיוחד שיודע לחיות במצרים גם באגמים מתייבשים הוא קופץ משלולית לשלולית.

השביל מתחיל בחגורה של קנה ונמשך לאורך פפירוס הגומא. באגם הפתוח רואים הרבה עופות. בקיץ כמעט ולא, לכן כדאי לבקר פה בסתיו או באביב.

 

יסוד המעלה

נוסדה ב-1883 של שפתו הדרום-מערבית של אגם החולה, המושבה השנייה שהוקמה בגליל העליון לאחר ראש פינה.

מקימיה היו 24 משכילים יהודים ממזריטש ובריסק במסגרת 'חברת נחלת שדה וכרם', אחת מתנועות חובבי ציון שקמו ברחבי מזרח אירופה לאחר סופות בנגב.

שליחי התנועה קנו את אדמת השבט הבדואי א זביד מידי משפחת עבו מצפת שברשותה נודע המקום בשם 'קולוניא מי מרום'.

המייסדים סבלו מרעב וממלריה שהכתה במקום שהיה רווי ביצות. מהיעדר רישיונות בניה נאלצו המתיישבים להקים לעצמם אוהלים וסוכות למגורים. במהלך שנים אלו דעך אט אט הסיוע הכספי מקופת החברה באירופה וכשלו ניסיונותיהם להשיג תמיכה כספית ורישיונות בניה.

ב-1887 חל המפנה כאשר בעת ביקורו בארץ נענה הברון רוטשילד לבקשתם של אנשי המושבה לקחת אותה תחת חסותו. בסיועה של פקידות הברון הושגו רישיונות הבניה ועל פי המלצתו של אגרונום מטעם הברון הוחל בגידול ורדים לתעשיית הבשמים ובנטיעת עצי תות לגידול טוואי המשי.

בתקופה זו גדלה המושבה והצטרפו אליה מתיישבים ושטחי אדמה נוספים. עם המעבר של מושבות הברון לחסותה של יק"א בשנת 1900 נוספה לפרויקטים החקלאיים שהיו במושבה רפת חלב גדולה שהייתה אמורה לשווק את תצרוכתה לכל הגליל. אולם פגעים חקלאיים וחוסר כדאיות לרכישת מוצרי התעשייה הביאו לשפל חריף במצבה של המושבה.

המצב הירוד הגיע עד כדי המלצת נציגות יק"א לסגירת המושבה אך החליטה להשאיר את המושבה על כנה ולממן את השירותים הנצרכים במושבה מקופתה.

במלחמת העולם הראשונה סבלה המושבה ככל המושבות ממחסור בקונים לתבואתה והתנכלויות מצד הטורקים, וכן ממכת הארבה שפקדה את הארץ באותן שנים. לאחר הכיבוש האנגלי החלו צרות חדשות בדמותם של התנפלויות השבטים הבדואים באזורי החיכוך שבין מחוזות השליטה האנגלי והצרפתי בתקופה שלאחר הסכם סייקס-פיקו. השקט שחזר לאזור עם חזרתם של האנגלים הופר שוב במאורעות תרפ"ט, אז הועברו התושבים אל הקיבוץ הסמוך איילת השחר. על המושבה המרוקנת פשטו הבדואים וערכו שוד גדול. האנגלים גירשו את השודדים והתושבים שבו לשקם את משקיהם. יוזמות חקלאיות חדשות הוקמו והמושבה התפתחה.

במלחמת השחרור סבלה המושבה מהפגזות תותחים סורים שהיו מוצבים ברמת הגולן. לאחר המלחמה הפכה המושבה למועצה מקומית ובשנת 1951 משהוחל בפרויקט ייבוש החולה, הורחבו שטחי הקרקע של חקלאי המושבה.