כפר תבור - מסחה
נוסדה ב-01' ע"י קבוצת
בני הדור השני מהעלייה הראשונה. 21 משפחות מזכרון, מטולה, רא"פ ושפיה.
בראשית ההתיישבות, בחרו
התושבים להמשיך ולקרוא למקום מסחה כשמו של היישוב הצמוד בו התגוררו בעבר אריסים
ערבים שהובאו מסוריה ע"י אפנדים לעבד עבורם את הקרקע. את שמה אמצו בהצעתו של
אוסישקין בעת ביקורו במושבה שנתיים לאחר הקמתה.
תבור בגלל ההר, כפר למרות
שהתושבים פחדו שלא תתפתח. אוסישקין שכנע אותם שהוא מכיר עיר בגרמניה בשם דיסלדורף
- דורף זה כפר...
בשנותיה הקשות הראשונות
נתמכה ע"י יק"א. כדי להתגבר על המחסור במים שתלו נטיעות של כרמי שקדים,
זיתים וגפנים.
יוסף ויתקין היה מנהל
ביה"ס היסודי ופרסם ב-05' קול קורא ליהודים בגולה לעלות לא"י למרות
הקשיים ונחשב למשמעותי בגורמי העלייה השנייה.
בני השבט הבדואי ערב א-צביח
נהגו לגנוב מהם וזה היה אחד הגורמים לפירוק בר-גיורא והקמת השומר (שכארגון רשמי
יכול היה לקבל תקצוב) בבית שרואים במושבה.
בוועידת ההקמה השתתפו, בין
השאר: זייד, שוחט, בן צבי, גלעדי, חנקין...
הוחלט שארגון השומר יעסוק
בהגנה וביטחון ויהיה בסיס לכוח צבאי עברי. ביקש ליטול לידיו את השמירה בכל המושבות
היהודיות.
במהלך שנות ה-40 החליטה
יק"א לרשום על שם האיכרים את הקרקע המעובדת על ידם ללא תשלום. לכל משפחה
גרעינית ניתן שטח של 200 דונם וחכורה בת 6 דונם עליה נבנה בית האיכר וחצר משק
שכללה רפת ומתבן. חומה הקיפה את כל החצרות. מעבר לחומה היה משק עזר, אשר נועד
בעיקר לספק את הצרכים הבסיסיים של הבית בירקות, ביצים ופירות.
המושבה התרחבה בהדרגה, עם
קום המדינה היו בה 40 משפחות. בשנות ה-50 הסכימו לוותר על חלקים מנחלותיהם לטובת
קליטתם של 17 משפחות ממעברה שהוקמה ביניהם לכדורי. רובם מכורדיסטן וחלקם ממרוקו,
סין ושבדיה. כל משפחה כזו קיבלה הרחבה חקלאית כמקור פרנסה בסיסי וכדי להשלימה עבדו
ביישובי הסביבה.
יגאל אלון מבניה.
חוברה לרשת המים הארצית רק ב-66'.
עד אז חקלאות בעל. בעיות תחבורה ותעסוקה.
אילניה -
סג'רה
בתחום המועצה האזורית הגליל
התחתון. ידוע גם כסג'רה על שם הכפר הערבי הסמוך א-שג'רה (בערבית: אילן) שחרב
במלח"צ והיא הורחבה על חלק מאדמותיו.
התחילה כחוות סג'רה שאדמותיה
נרכשו בידי יק"א ב-1899 וב-1902 הפכה למושבה, בה עבדו בחקלאות ושמירה אנשי
העלייה השנייה, ביניהם מניה שוחט ודב"ג.
חוות סג'רה
חלק מאדמות א-שג'רה נרכשו
ב-1890 ע"י יהודים א"י מראשל"צ ומירושלים. התיישבותם לא הצליחה והם
עזבו את המקום ומכרו 17 דונם ליק"א ב-1899.
מטרת יק"א הייתה להקים
מרכז אזורי להכשרה חקלאית לעולי העלייה השנייה ומרכז שירותים למתיישבי הגליל.
מנהל החווה הראשון, חיים
מרגליות קלווריסקי, השתמש במבנה החאן הקיים כבסיס להקמת החווה.
ב-1902 הוקמה על חלק מאדמות
החווה המושבה אילניה. משנת 1905 הגיעו למקום פועלים חקלאיים מיהודה, בהם גם
דב"ג.
ארגון בר גיורא נטל לעצמו
כמשימה ראשונה את כיבוש השמירה על הקולקטיב בסג'רה מידי השומרים הצ'רקסים, אחרי
ששומר צ'רקסי נתפס ישן בשמירה. משימה זו הצליחה, וחוות סג'רה הפכה גם למרכז
הארגון.
באותה שנה נוסדה בחווה
הסתדרות החורש, במטרה לאגד את כל פועלי הגליל במושבות ובחוות הלאומיות, וכן נוסדה
הצרכנייה הקואופרטיבית הראשונה - אחיסמך.
הקולקטיב החקלאית הראשון
בא"י
ב-1902 נוסדה בחווה הקולקטיב
החקלאית. הוקם ביוזמת מניה וילבושביץ בהשפעת רעיונות קולקטיביים שספגה מתורתו של
טולסטוי. היא הכשירה עצמה לעלייה בקומונה במינסק, וכאשר ביקרה אצל יוצאי רוסיה
בקנדה.
הגרעין המייסד מנה 10 פועלים
חקלאיים שעברו מיהודה לגליל. הקולקטיב קיבל אלף דונם מאדמות החווה לגידולי פלחה
בתנאי אריסות (כלומר: מעמד איכרים במשטר הפיאודלי, אחראים לטיפול בקרקעות אך לא
בעליהן).
בנוסף, קיבל הקולקטיב לעיבוד
ממנהל החווה, אליהו קראוזה, חלק מהענפים החקלאיים של החווה עצמה. הפועלים ניהלו את
עצמם והיו אחראים בעצמם על קיום המשק, ובכך היו הגרעין הידוע הראשון להתיישבות
השיתופית היהודית בא"י, הקולקטיב החקלאי הראשון בא"י. מנהלי הקולקטיב
נבחרו באופן שוויוני, המנהלים קיבלו שכר זהה לשאר החברים ועבדו ככולם. הצלחת
הקולקטיב השפיעה על ארתור רופין לתמוך בהקמת הקומונה באום ג'וני.
לגיון העבודה
ב-1909 התארגנה קבוצת פועלים
נוספת בסג'רה מאנשי בר גיורא שהקימה את לגיון העבודה. קבוצת הלגיון החזיקה מעמד
כשנה אחת, ובמהלך השביתה בסג'רה התפרקה עקב חיכוכים עם הפועלים האחרים.
באותה שנה הוקמה ע"י
קבוצת נשים, ביניהן מניה מייזל שוחט, קבוצת עבודה של בחורות במטרה לטפח חלקת אדמה
בשטח החווה ולהוכיח שביכולתן להיות פרודוקטיביות - והניסיון הצליח.
אולם החווה הפסידה,
ויק"א מכרה אותה לחברת נטעים בקיץ 13': כשמונת אלפי דונם, מחציתם נטועים
בשקדים, זיתים ואיקליפטוסים ביחד עם מבני החווה. נטעים הפעילה מרכז נטיעות, בתחילה
העסיקה 40 יהודים ו-10 ערבים ובהמשך 67 יהודים ו-15 ערבים.
ב-14 דרשו היהודים שיפוטרו
כל הערבים, וכשסורבו הכריזו על שביתה. ההנהלה טענה שהשובתים השחיתו ציוד של החברה,
איימו על מנהל החווה ואף הכו את אחד המשגיחים, טענות שהשובתים הכחישו. החברה לא
נשברה ורבים מהיהודים עזבו.
בסוף אותה שנה ננטשה החווה.
ב-44' רכשה אותה קק"ל,
וב-56' הוקם המוסד החינוכי חוות השומר שהפך בשנות ה-80 לבסיס צבאי.
קיבוץ בית קשת
הוקם באוגוסט 44' ע"י
לוחמי הפלמ"ח (הראשון שהוקם על ידם). ממקימיו בוגרי המחנות העולים וכדורי.
שמו של היישוב מסמל את יכולתם של מקימיו לעמוד מול אויביהם.
ממנו יצאו כיתה הסיירים
בפיקודו של עלי בן צבי לגבעת שהב שם נפלו למארב של בני שבט ערב א זביח. ב-52', עם
מינויו של בן צבי לנשיא, פורק צריף המגורים בו התגורר ברחביה במשך 26 שנה והועבר
לקיבוץ כבית תרבות לזכרו של עלי.
קרב בית קשת: ב-16 במרץ 48', בעקבות החמרת המצב בגליל התחתון:
רצח חבר קיבוץ עין דור, דב זליגמן, בעת עבודתו בשדה, התנכלויות ופיצוץ גשרים
ביניהם על ואדי שרר (נחל תבור).
אנשי שבט ערב א זביח היו
בדואים שהתיישבו בגליל התחתון בסוף המאה ה-19 על הגבעות שמעל הקיבוץ (כיום אזור
יער בית קשת). אנשי בית קשת נהגו לשלוח סיורים לעבר גבעת שהב, מקומו הנוכחי של
הקיבוץ.
שתי מפקדות ערביות היו
באזור: בעין מהל ישבה מפקדתו של מקס, שהותקפה בהצלחה בתחילת פב' ע"י גולני,
ובכפר כנא ישבה מפקדתו של אבו איברהים שהותקפה ללא הצלחה במרץ, ימים ספורים לפני
הקרב בבית קשת.
במארב שטמנו הזביחים נהרגו 7
סיירים, ביניהם עלי, ואחד מהם הצליח לברוח עד לקיבוץ.
כוח של גדוד ברק ניסה לחלץ
את הגופות בקרב שנערך בגשם במשך כל היום. גולני נאלצו לסגת, נפלו בקרב הזה 3
חיילים.
מנהל ביה"ס כדורי, נתן
פיאט, ניהל את המו"מ עם הזביחים בחסות הבריטים. הגופות הוחזרו מושחתות.
עלי בן צבי עמד להתחתן למחרת
עם פנינה גרי.
למד בכדורי והצטרף עם חבריו
ללימודים לגרעין בפלמ"ח וביחד איתם לקיבוץ בית קשת. מטרתו הייתה להגשים את
חלומו להגנה בסמוך לסג'רה, ערש השומר, שם חלמו ולחמו הוריו בהגותם בטיפוס החדש של
"יהודי החי את חייו השלמים במולדתו צמוד לקרקע ולארץ בצורת קולקטיב חקלאי
והוא היה למגשים חלומותיהם" - מתוך דברים לזכרו באתר משרד הביטחון.
יער בית קשת
משתרע על פני 25 אלף דונם
במורדות המזרחיים של הרי נצרת. משקיף על הגליל התחתון ועמק יזרעאל.
מקור שמו של הקיבוץ והיער
הוא בקינת דוד, שמו' ב: "ללמד בני יהודה קשת... הצבי ישראל על במותיך חלל איך
נפלו גיבורים".
האזור צוין ע"י הנרי
בייקר טריסטראם, שהתרשם מיער עצי אלון התבור הפתוח ובו מרווחים גדולים בין העצים,
המאפשרים צמיחה של עשבים חד שנתיים שראה ביציאה מנצרת לטבריה.
בין השנים 1903-1913 טופח
היער ע"י אליהו קראוזה, שהיה אגרונום ומנהלה של סג'רה. גזמיו שמשו לתעשיית
הפחם.
בעות'מאנית נכרת היער כדי
לשמש בסיס לבניית מסילות רכבת לחזית בדרום.
בראשית שנות ה-50 שוקם
ע"י חברי הקיבוץ וקק"ל.
האתרים ביער
בית היערן: מחסן כלי עבודה
ושתילים שנבנה ב-46'.
תל גובל: המזוהה עם היישוב
המקראי אזנות התבור המוזכר ביהושע יט: "ושב הגבול ימה אזנות תבור..." -
אך מכיוון שלא נחפר אלה הן רק השערות.
בתסקיר נמצאו חרסים
מהישראלית והרומית.
שביל הטרשונים: כ-700 מ',
יוצא ממרגלותיו של עץ אלון, עובר כין טרשוני דולומיט אפרפרים שצורתם מעוצבת
ע"י הבליה הכימית ועוצמת הרוח, אליה הם נחשפים. ממוקמים בנקודת המפגש בין עצי
אלון התבור לבין החורש הים תיכוני.
מצפורים: תרען, בגובה 320
מ', ממנו אפשר לראות את החרמון; אלוני בית קשת, המשקיף דרומה ומזרחה ממנו ניתן
לראות את הגלבעו ורמות כוכב, יבנאל ופוריה; התבור המשקיף על הר תבור; האורנים
המנדטוריים הנמצאים ליד המדרון הצפוניש ל הר דבורה, כשריד לנטיעה מנדטורית שהחלה
ב-26'. (אורן ירושלמי ואורן הגרעין).
הר דבורה: בגובה 437 מ',
בראשו סלע המנציח יובל 25 שנים לחתונתה של אליזבט השנייה עם פיליפ, שנחגג ב-27'.
בנוי בסלעי גיר ודולומיט, הוכרז כשמורת טבע ע"י המנדט ב-26'.
חאן אל תוג'אר - חנות תגרנים
שרידי חאן ממלוכי גדול, על
נתיב דרך הדואר הקדומה.
דרך הדואר: הדרך הראשית של
האימפריה הממלוכית בין בירתה קהיר לבירת הצפון - דמשק. הדרכים שימשו להעברת ידיעות
מקצווי האימפריה אל עיר הבירה ופקודות מן הבירה אל המחוזות. בשל השימוש העיקרי
שלהן נקראו דרכי דואר. הראשית שביניהן בא"י הייתה כה טובה עד שאפשרה מעבר פרש
ב-4 ימי נסיעה בלבד בין דמשק לקהיר.
עברה מקהיר לעזה, יבנה, לוד,
ראש העין, נחל עירון, מגידו ובית שאן, סעיף נוסף עבר דרך צפת שהייתה בירת המחוז
הגליל הממלוכי.
עקפה את מישור החוף כיוון
שהיה חרוץ בערוצי נחלים ורובו ביצתי.
חאן הוא תחנת דרך למנוחה,
החלפת סוסים ולינה. סביבו התקיים בד"כ שוק. חאן אלתוג'אר היה הגדול ביותר, על
אם הדרך בין התבור לכנרת.
היה בנוי סביב חצר מרכזי ובה
באר. כלל מסגד מפואר ממנו נותרו שרידי שלושה צריחים. מכלול החאן מוקף חומה שייתכן
והיא מאוחרת, רק מהמאה ה-16. שמו מעיד על השוק שהתקיים סביבו (תגרנים = סוחרים).
על הגבעה ממול שרידי מצודה
הנקראת בערבית קלעת אל חאן, על שם החאן שממולה. תפקידה היה לשמור על החאן המבודד
ולהגן עליו מהתקפות. נבנה במקום נמוך ע"י הדרך הראשית אך במיקום שאינו מוגן,
ועל כן היה צורך במצודה שתגן עליו.
במאה ה-19 נהפך לשוק, ושמו
שונה לחאן אל סוק. מכרו בו כותנה, תכשיטים, מצרכי שוק וכו'.. ב-1901 ביטל הממשל
העות'מאני את השוק מחשש שההתקהלויות הגדולות עלולות להוליד תסיסה אנטי-תורכית. הוא
נמסר (או נמכר) לצ'רקסים בכפר כנא.
בי"ס כדורי
אחד משני ביה"ס החקלאים
בתנאי פנימייה שהוקמו ע"י המנדט מכספי עזבונו של אליס כדורי, איש עסקים יהודי
יליד עיראק. תרם כמאה אלף ליש"ט. אחרי שקראו הצוואה התברר שהיורשת היא ממשלת
בריטניה, ולא הממשלה בא"י. את הכסף אפשר לתרום בא"י או בעיראק.
חיים וייצמן הפעיל את אחיו
של כדורי והכסף הושקע בא"י.
ליהודים עמדו להקים גימנסיה
עיונית ולערבים בי"ס לחקלאות. בסופו של דבר הוקמו שני בי"ס חקלאיים,
האחד בטול כרם בשנת 30' והשני בכפר תבור.
לפי גרסה אחרת, כדורי הקדיש
140 אלף ליש"ט להקמת בי"ס חקלאית בא"י, הניח שממשלת א"י מוכרת
כשייכת כולה ליהודים. הממונים מטעם המנדט שקיבלו הכסף לא הכירו בכך ולכן הוקמו
שניים ע"י המנדט עצמו.
נחשב לאחד מביה"ס
הטובים בארץ ורבים מראשי הישוב שלחו אליו את בניהם. המטרה העיקרית הייתה מתן
אפשרות להמשך לימודי חקלאות באירופה.
מבחני הכבוד שהנהיג המנהל
הראשון, שלמה צמח.
כינויו היה המנזר כיוון שהיה
מבודד ולמדו בו בנים בלבד.
לאחר קום המדינה נפתח גם
לערבים וב-52' אפילו לבנות.
ב-75' הפך מפנימייתי לאזורי
בעיקרו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה