הקרב על עוג'ה חפיר, אנדרטת
הזחל"ם המסתער שבניצנה
התחולל בשלבים האחרונים של
המלחמה, וחשיבותו היא כחשיבותה של ניצנה לאורך הדורות: מי מחזיק בשער לסיני.
המצרים התחפרו פה היטב וקשה
היה לכבוש אותם.
אבל לפני שנבין את הקרב,
בואו נבין את המקום שבו אנחנו יושבים.
האנדרטה - זחל"ם ובאר
עתיקה. חיבור העבר עם ההווה, המוות עם החיים.
בלוח השמות השלישי מלמעלה:
דב יעקב קרנק הבלונדיני.
ניצול שואה, יתום, שהיה
מ"פ בחטיבה 8 שלחמה פה, בפיקודו של יצחק שדה.
חה"א הקדים הסתערות להוריד
ראשים אבל חטיבה 8 נתקעה בחולות ליד חלוצה וכשהגיעה המצרים היו חפורים.
אחרי נסיונות כושלים, דב
הבלונדיני עלה על זחל"ם, לקח איתו זחל"ם נוסף, ונכנס ישר עם הכביש לתוך
המוצב וירה לכל הכיוונים. בזה הכריע את הקרב. כשראו מה קורה הם פשוט נמלטו. הוא
נפל בחלק הראשון של ההסתערות הזו.
עיר הבה"דים
בנסיעה בנגב רואים בשנתיים
האחרונות מאמץ סלילתי גדול: גשרים, הרחבת כבישים ושיפוץ ושדרוג של כל מערך התנועה.
הסיבה היא הקמת עיר
הבה"דים. תוכנית שקיימת כבר 30 שנה, אבל רק בשנתיים האחרונות החלה להתבצע.
לפיה יעברו רוב בסיסי ההדרכה ממרכז הארץ למרחב שבין ב"ש לצומת הנגב.
לפי התוכנית, אמור המהלך הזה
להימשך לאורך 5 שנים ועלותו מיליוני דולרים. התקציב יתקבל ממכירה והשכרת השטחים
המאוד יקרים שיפונו במרכז הארץ, אותם שטחים עליהם נמצאים כרגע הבסיסים.
העיר מתוכננת להיות בת כ-20
אלף תושבים.
בחמש שנות ההקמה תזרום תנועה
גדולה מאוד של משאיות ומובילים צבאיים ועיקר הסלילה היא בשביל השנים האלה.
בנסיעה רואים גשר מעל כביש
60 - ב"ש מיתר חברון, עוברים אותו ורואים את המחלף היורד ימינה לכיוון
ב"ש. מומחש מאוד שחוסכים בכך שני רמזורים ומדלגים בכך על ב"ש הצפופה, בת
ה-200 אלף תושבים.
כשעוברים על הגשר רואים
משמאל את תל ב"ש ועוברים מעל נחל ב"ש שהוא אחד הערוצים החשובים של נחל
הבשור.
אגן הניקוז של נחל ב"ש
הוא באזור הרי חברון, בגובה של 1000 מטר מעל הים, ואגן הניקוז של הבשור מתחיל בקיר
הצפוני של מכתש רמון, שגם הוא מתחיל בגובה של 1000 מטר מעל גובה פני הים. שני
הנחלים האלה יוצרים את אחד הנחלים הגדולים בארץ מבחינת אגן ניקוז ולכן הנחל מזרים
שיטפונות כמעט לאורך כל השנה.
בדואים ותעלת סואץ
משמאל רואים את שגב שלום,
אחת מ-7 העיירות שישראל בנתה לפזורה הבדואית בנגב: הראשונה היא תל שבע ב-68,
ואחריה רהט, לקיה, חורה, כסייפא, ערערה בנגב, תל שבע ושגב שלום.
בנגב כיום כ-200 אלף בדואים,
בגליל כ-60 אלף ובשאר חלקי הארץ עוד כ-30 אלף, סה"כ כ-300 אלף בכל הארץ.
מתוך 200 אלף הבדואים שגרים
בנגב מחציתם גרים בעיירות שישראל בנתה להם, רק ברהט יש 60 אלף בדואים, ומחציתם
ביישובים הלא חוקיים או הלא מוכרים.
הנגב הוא חלק מטריטוריית
הנדודים של שבטי הבדואים שמסתובבים במרחב הזה למעשה לאורך כל ההיסטוריה. השם הכללי
שניתן לנוודים האלה הוא 'ערבים' - מונח שמופיע כבר אצל המלכים האשורים במאה
השמינית לפני הספירה, ולמעשה הנגב כחלק מהמדבר של סיני נשלט ע"י הבדואים עד
1900.
אז יורים את אבן הפינה לעיר
ב"ש החדשה.
אומנם הבדואים הסתובבו פה
בשטח מאז ומעולם, אבל רוב החוקרים מציינים הגעה של שלושה גלים לאורך ההיסטוריה
מדרום ערב, מה שנקרא היום ערב הסעודית: הגל הראשון בתקופה הנבטית - במאה הראשונה
לספירה, הגל השני בתקופה המוסלמית הקדומה - כלומר במאות שביעית והשמינית לספירה,
והגל השלישי הוא הגדול ביותר - במאה ה-16, בתקופה שלטון האימפריה העותומאנית.
בתקופה העותומאנית התעצבה
דמותו של הנגב: זאת בעקבות מלחמות בינם לבין עצמם על שטחי מרעה ומים. מלחמות
השבטים הסתיימו בהסכמים או בכפיית מציאות בשטח.
השלטון העותומאני נמצא
בקונפליקט מתמיד עם הפזורה הבדואית עד 1869, אז נחנכה תעלת סואץ.
מ-1516 ועד אז, קרוב ל-400
שנה, העותומאנים סחטו מהבדואים מיסוי מאוד גבוה ועוללו להם צרות רבות.
אבל ברגע שנחנכה תעלת סואץ,
ממש ביום אחד, שינו העותומאנים את היחסים לבדואים מקצה לקצה.
הסיבה היא שאומנם הצרפתים הם
אלה שחפרו את תעלת סואץ, אבל הם לא הבינו את הפוטנציאל הכלכלי. הבריטים הבינו,
וקנו מהצרפתים את זיכיון ההפעלה.
מטרתם של הבריטים הייתה לקצר
את הדרך להודו. מעבר בתעלה חסך להם למעלה מ-2000 ק"מ של הקפת כל יבשת אפריקה.
בכך, נהפכה תעלת סואץ לנכס
האסטרטגי החשוב ביותר במאה ה-19 בחלק הזה של הים התיכון.
הטורקים והגרמנים שפעלו ביחד
הבינו את זה. הם תכננו לפרוץ לתעלת סואץ דרך השטחים שבשליטתם, כלומר - דרך סיני,
ולהפתיע את הבריטים מצפון מערב.
לשם כך היו צריכים את
הבדואים: הם הבינו שהם לא יוכלו להשתלט על המדבר ולערוך בו מסע צבאי מורכב כל כך
מבחינה לוגיסטית תוך כדי עימות עם המקומיים שמכירים את השטח ושולטים בו למעשה.
פעילותם של הטורקים והגרמנים
הייתה משותפת. היה להם צבא משותף, בו החיילים הפשוטים היו טורקים והקצינים היו
גרמנים. שתי המדינות האלה היו מאויבות הבריטים במלח"ע 1.
ניסיון הפיוס העותומאני עם
הבדואים הוליד הרבה פעולות: הקמת העיר
ב"ש, סלילת כבישים (כולל זה שבו נוסעים כרגע, שהוא הראשון בנגב עם אספלט
שנסלל ב-1915), הנחת מסילת ברזל ב-16' מחולדה של היום לב"ש, ניצנה וכסיינה,
הקמת עיר חדשה באוג'ה אל - חפיר היא ניצנה.
כשהבריטים כבשו את הנגב
ב-17' הם הבינו מהר מאוד את מה שלטורקים לקח 400 שנה. הם ייצרו עם הבדואים שיתוף
פעולה ויחסי ידידות מהרגע חפרו בארות מים חדשים, ניקו ודיפנו בארות ישנות, חילקו
להם שטחים ובאמצע שנות השלושים אפילו סללו כביש במיוחד, שכל מטרתו הייתה לתת
לבדואים עבודה בשנת בצורת - כביש שנקרא בשם: כביש הרעב.
מדינת ישראל לא נהגה בחוכמה
הבריטית:
במלחמת העצמאות היו בנגב
כ-60 אלף בדואים, ואחריה כ-12 אלף בדואים.
אחרי מלחמת העצמאות הכניסה
ישראל את הבדואים להסגר באזור שבין קיבוץ להב של היום לב"ש - אזור שנקרא
א'-סייג - והם חיו שם תחת שלטון צבאי מ-49' עד ל-66'.
בזמן הזה, לא רק שלקחו להם
את האדמות אלא גם ניסו לכפות עליהם הנהגה חדשה: החליפו את השייחים הזקנים בצעירים
במטרה ליצור מנהיגות שתהיה אוהדת את המדינה החדשה.
כאשר ביטלו את השלטון הצבאי ב-66'-67' ושחררו
אותם לנגב - הם חזרו לנגב שלא הכירו. השטחים כבר מזמן לא היו ברשותם אלא חולקו
להתיישבות חדשה.
שני הדברים - לקיחת הקרקעות
והחלפת המנהיגות, הם הבסיסים החשובים לעימות שמתקיים עד היום. למרות החלפת
המנהיגות לא הצליחו להגיע עד היום להסכם עם הפזורה.
כיום האוכ' הבדואית גדלה בקצב מהיר ומרגישה
מורמרת ומקופחת. התנועה האסלאמית מנצלת את המצב ונכנסת לתוך השבטים הבדואים שהיו
איסלאם מאוד מתון ומשפיעים עליהם הופכים להיות רדיקלים וקיצוניים.
אחד הדברים שממחישים את
השינוי הזה הוא מציאותם של מסגדים רבים בשטח, דבר שהיה עד לפני שנים לא רבות זר
לתנועה ולמחשבה הבדואית.
מכאן בנייה בלתי חוקית, השתלטות על קרקעות,
פרוטקשן... עימות מאוד בעייתי.
תיאור דרך מצומת הנגב:
צומת הנגב: אחד החשובים בנגב
בעבר ובעתיד. בעבר: בגלל העובדה שפה התפצל כביש שנסלל ע"י הבריטים ב-38'
שחיפשו נפט במכתש גדול.
בעתיד: כי כאן אמורה לקום
עיר הבה"דים, מצומת הנגב ועד ב"ש. רואים בשטח את פעילות התשתיות.
גיאוגרפים רבים טוענים
שישראל טועה (שוב) בהקמת עיר הבה"דים: מוטב, לדעת רבים מהם, לחזק ערים קיימות
כירוחם, שנמצאת ק"מ ספורים מכאן מאשר להתחיל לבנות תשתיות אדירות מאפס לעיר
חדשה שתרוקן את הערים הקיימות מהאוכ' החזקה שלה ותחליש אותה.
משאבי שדה: בסמוך ליישוב
רואים את המטעים של החוחובה. צומח שהובא לארץ ממקסיקו, גם אזור מדברי, ולכן מסוגל
להתמודד עם מיעוט מים.
בזרעים של החוחובה יש שמן
מאוד איכותי שמשמש בעיקר לסיכה של מנועים שעובדים בטמפ' גבוהות וכן לקוסמטיקה.
קיבוץ חצרים הוא המגדל הגדול
ביותר של החוחובה שהמציא מתקן שסוחט את השמן מהזרעים.
משאבי שדה עבר כמה גלגולים:
תחילתו בנוב' 47 כ'קיבוץ משלט' בחולות חלוצה. אז גם שמו היה 'חלוצה'.
קיבוץ משלט הוא נקודה צבאית
שהוקמה כתוצאה מצורך צבאי, אבל האנשים חיים בצורת קומונה.
שנתיים לאחר הקמתו, ב-49',
התפלג הקיבוץ: חלק מחבריו עברו לגינוסר, וחלק עבור לנקודה החדשה שבה הוא נמצא
היום. אז הוא נקרא: 'קיבוץ משאבים'.
ב-51', כאשר נפטר יצחק שדה,
הוסיפו את שמו לשם הקיבוץ, ומכאן: משאבי שדה.
לאורך הדרך ניתן לראות כרמים
גדולים של זיתים: אלו הם זיתים מזן מיוחד שאפשר להשקותם במים מליחים.
מי שמצא את הזמן הזה הוא חבר
קיבוץ רביבים בשם יואל בן מלאך, שקיבל פרס ישראל בחקלאות על התגלית הזו.
את מקום התגלית רואים
מהכביש: חוות הניסיונות.
הקיבוצים רביבים ומשאבי שדה
מייצרים ביחד מהזיתים האלה את השמן האיכותי תחת המותג 'חלוצה'.
רוח מדבר: כפר נגמלים. כיום
יש מגמה להוציא את הנגמלים למיניהם והנוער הבעייתי מאזורים עירוניים למדבר.
בארץ 380 אלף, בעיקר בני
נוער, שזקוקים לסוג כזה של טיפול.
אשלים: הוקם ב-70, כמו
טללים. בהתחלה כקיבוץ שישב בביר-עסלוג' ליד עצי אשל, ומכאן שמו. בהמשך התפרק ונהפך
ליישוב קהילתי.
בגבו של אשלים רואים מבנים
שנראים כמו הרחבה של הקיבוץ: זהו פרויקט מיוחד ביוזמה של המועצה האזורית שער הנגב.
סטודנטים לרוב, מאונ'
ב"ש, מקבלים את הבתים האלה לשכירות
בעלות נמוכה מאוד בתמורה לשיעורי העשרה שהם מעניקים לתלמידי שער הנגב.
בראשות המועצה עומד שמוליק
ריפמן, אף הוא חבר רביבים).
גם הלולים שרואים בהמשך הם
יוזמה של המועצה: קבלת אדמות בחינם להקמת לולים שהביאה הרבה לולנים מהצפון לכאן.
רכס הגבעות שרואים מדרום
לכביש הוא מחסום לחולות הדיונות של צפון סיני.
כשעוברים את הרכס מתחילים
להתנגש בחולות (ניצנה).
הרכס הציל גם את בקעת כרחה
וגם את שבטה מכיסוי חולות. זו הסיבה ששבטה הנבטית שרדה בשלמות כזו.
חלוצה לא מוגנת ע"י
הרכס, היא נמצאת מדרומו, ולכן העיר הביזנטית כוסתה מתחת לחולות ועודנה מחכה
לארכיאולוג שיבוא לחפור אותה. אברהם נגב התחיל, אבל מדובר בעיר ענקית של 600 דונם.
נגב גם הוא מאותו קיבוץ של
ריפמן ובן מלאך.
הכביש רחב למרות תנועה מעטה.
רואים את הכביש הישן בצד שמאל.
הסיבה: בניית מעבר ניצנה
ב-82' מתוך התקווה לשלום חם והרבה תיירים.
לאורכו של הכביש פרושים
לימנים רבים. קק"ל פרשה לימנים אך ורק לאורך צירי התנועה העיקריים בשתי
מטרות: נוי ובטיחות נהיגה - בקיץ האספלט מעלה אדים המטשטש את כושר הראיה. הלימן
הירוק מרגיע את העיניים.
היאחזויות נח"ל
בצד ימין, על הגבעה, אחת
מחמשת האחזויות הנח"ל שהוקמו בשנות החמישים על הכביש הזה.
המטרה הייתה ליצור חיץ אזרחי
או צבאי, תלוי בתקופה - בין ישראל למצרים.
החשש היה שהמצרים יעלו על
הכביש עם שריון ופשוט יסעו לב"ש.
בשנות החמישים היו היאחזויות
נחל, לאחר מכן בסיסים צבאיים ולאחר הסכמי השלום עם מצרים נסוגו הבסיסים דרומה.
הוקמו בשני גלים ב-53'
בהוראה של בן גוריון.
השטח מפורז, לפי הסכמי שביתת
הנשק ברודוס 49' כלומר: אסור היה להכניס
לכאן צבא.
לכן בנו כאן את שרשרת
היישובים, שלפי הפרשנות הישראלית למונח 'שטח מפורז' יכולה לכלול שוטרים - ובכך נכנסו נח"לאים שביום היו חקלאיים
ובלילה חיילים.
ההיאחזויות האלה התקיימו
לאורך הכביש הזה עד מבצע קדש ב-56', אז כבשה ישראל גם את סיני והגבול התרחק ביחד
עם החשש.
אז ההיאחזויות החלו להתפרק:
קציעות נהפכה לבסיס גדנ"ע, בארותיים לבסיס צבאי עד הקמת היישוב במקומו –
עזוז, בתחילת 80'.
חלק מההיאחזויות פורקו רק
לאחר 67', אז הוקמו בסיסים צבאיים רבים באזור ניצנה.
אחרי הסכמי השלום הזזתם
לאזור קציעות.
כמהין, 30 משפחות, שם של
פטריה. תנועת המושבים. הקמתו ב-92'.
מגדלים בעיקר עגבניות שרי
ליצוא.
בירידה מהכביש לכיוון נחל
ניצנה רואים בנייה של גשר על יסודות הגשר שנהרס בשיטפון שנה שעברה.
בריכות - קידוח של מים
מליחים. את הטפל מזרימים לבריכות בתקווה למצוא מינים של דגים שיוכלו להתקיים בהן,
יש 7 בריכות כאלה והרבה ניסיונות שבינתיים עדיין לא מצאו את הדג שיסכים לחיות
בסביבה כל כך מלוחה.
בארותיים
היאחזות בארותיים: הוקמה
ב-53'. שמחה בלס ביצע כאן אחד הניסיונות הראשונים לטפטוף מטע השקדים. כיום זיתים,
אך עיקר פרנסתן של 8 המשפחות הוא מתיירות.
הבאר בבירן כדוגמא ליחס
הבריטים לבדואים:
בחפירות ניצנה נמצאו
פפירוסים ועל אחד מהם השם: בירן, שמשמעו שתי בארות. (שני בירים). הערבים שימרו את
השם (וחלק מהפפירוסים הם בערבית במקורם).
באר אחת נתפסה ע"י
מקורות, ניתנת לצפייה.
רואים מים, והם מסבירים את
הנקודה הירוקה. נווה מדבר. המקור: אקוויפר מאוד גבוה של מים מתוקים יחסית שמאפשר
גם צמחייה וגם מים לשתייה.
רואים היטב את חריצי החבלים
- גם רבים וגם עמוקים. חריצי האבן מראים את מספר המבקרים, והבנייה איכותית מאוד.
קשה מאוד לתארך בארות כי אין
שום ממצא שאפשר להתייחס אליו.
אולם את הסובב אפשר לתארך.
הבטון שמסביב הוא מעשה ידי הבריטים.
הם ניסו לבנות מערכת יחסים
ידידותית עם הבדואים, בניגוד לעותומאנים, כפי שהוסבר למעלה. הם ניקו את הבארות
ודיפנו אותן, בהמשך רואים שוקת רחבה מאוד שהבריטים בנו, כדי שלבדואים יהיה נוח
יותר להשקות את העדרים שלהם.
הבריטים העמידו קצין מודיעין
ליד כל באר, שדובר ערבית, וכל יום רשם מי הגיע ומתי. הוא הכיר את כל הרועים
והשבטים, וכך למעשה הצליחו הבריטים להשתלט על מקורות המים ובעצם על הנגב כולו.
הם הבינו שכדי לשלוט בנגב לא
צריך להסתובב בנגב, כי כולם מגיעים למקורות המים. אם יש בעיה כלשהי, יכול הקצין
הבריטי לדעת בדיוק מי לא הגיע לבאר, הוא יודע איפה הוא גר ויכול לגשת לאוהל שלו...
האשלים
אשל הפרקים. שונה מאשל היאור
שהוא למעשה שיח גדול.
האשל גדל מהר, ולכן ענפיו
שמוטים על הקרקע וממשיכים לגדול כשהם על הקרקע - מכאן כינויו: העץ הזוחל.
מערכת השורשים שלו מאוד
רדודה, כך שהוא יכול לצמוח באזור שבו שכבת מי התהום גבוהה, כפי שיש כאן.
הענפים שלו מפרקיים מאוד,
והבדואים השתמשו בענפים כמחרשות - בזכות הפרקים נוצרה להם מעין מחרשה זוויתית
טבעית שמאפשרת להם להפוך את האדמה.
בשדה האשלים רואים שאין
צמחיה נוספת, למרות מי התהום הגבוהים. הסיבה היא שהאשלים מפרישים את המלחים שבמים
לענפים והם מטפטפים על האדמה. זאת הדרך שלהם לצמוח על קרקע של מים מליחים, וזו גם
דרכם להיפטר ממתחרים פוטנציאלים על השטח.
בצידם של האשלים רואים חגורה
של צמחים שיודעים להסתדר עם המלח - אבל לא עם כמויות המלח שמטפטים האשלים, לכן הם
בצד.
פלוגת הנוטעים
כל האשלים שרואים פה, כולל
האקליפטוסים, נטעו ב-1910 ע"י פלוגת נוטעים יהודים מקרב בוגרי ביה"ס
מקווה ישראל.
מארק קרואזה, מנהל מקווה
ישראל, הצליח לשכנע את ג'מאל פחה, שהיה ידידו וגם חובב גינות נוי.. שיאפשר לקבוצה
הזו לנטוע כתחליף לשירות הצבאי.
קרואזה ידע שבכך הוא למעשה
כמעט ומציל את חייהם: תנאי הסניטציה בצבא הטורקי היו כה ירודים, שהמוני חיילים מתו
כתוצאה ממחלות ולכלוך הרבה יותר משיעורם של הנופלים בקרב.
האינטרס של פחה היה שימוש
בעצים האלה לא רק כצל לחיילים, אלא בעיקר לבניית אדנים לרכבת הטורקית-גרמנית והסקה
של קטרי הפחם.
הפלוגה נטעה, בנוסף לכאן, גם
ביציאה מב"ש ובקסיימה, ושני אשלים ששרדו בניצנה.
הגדרת מדבר
בד"כ מדובר על 200
מ"מ גשם כממוצע שנתי, כמות המשקעים המינימאלית שמאפשרת חקלאות בעל (כלומר:
חקלאות הנסמכת אך ורק על מי גשם).
אולם ההגדרה לא מדויקת.
מכיוון שצמח מושפע לא רק מהגשם שיורד עליו אלא גם מכמות הקרינה שגורמת לו לאבד
נוזלים. זאת אומרת: מצב שבו הצמח נמצא בגירעון של מים, וכל צמח צריך למצוא את
הפטנטים כדי להתגבר על הגירעון הזה.
ההגדרה המדויקת יותר: מדבר
הוא אזור שבו כמות האידוי של הצמח גדולה מכמות המשקעים.
...וזה קורה בארץ פחות או
יותר בקו שמתחת ל-200 מ"מ גשם.
משמעות השם מדבר - הדברת
הצאן
אולם מדבר במשמעותו המקראית
מתייחס לאזור שבו ניתן לצאת למרעה. מדבר משורש דבר - להדביר את הצאן.
זהו הקו שבין 200 מ"מ
ל-100 גשם בשנה בממוצע רב שנתי, התחום שבו לא ניתן לגדל חקלאות בעל אבל יש מספיק
עשב כדי לאפשר רעייה של צאן.
במדבר לא זרעו בעבר - כי יש
מספיק גשם שינביט את הצמחייה הטבעית לצורך רעיית צאן אבל אין מספיק גשם שירים
למעלה גידולים שדורשים מים רבים, כמו חיטה שראינו לאורך הדרך.
בארץ: קו ה-200 מ"מ
נמצא באזור של בקעת ב"ש, קו ה-100 באזור שדה בוקר.
אפשר לראות את פיזור
היישובים הבדואים - הם כמעט ולא ירדו מדרום לשדה בוקר.
(ההגדרה היא כוללת, אולם יש
שיקולים נוספים. לדוגמא: בסיני יש מאפיינים אחרים כגון לחות כתוצאה מקרבה לים, יש
מדבריות קרים וכו').
בתנ"ך: "...לכתך
אחרי במדבר בארץ לא זרועה" - כלומר: המקביל של מדבר הוא ארץ לא זרועה.
מקור המילה הוא אכדי. יש כמה
וכמה שימושים לשורש דבר באכדית: להנהיג, לדבר, להכניע אויב ולרעות את הצאן. תכונות
שיש בהן משותף רב.
בתנ"ך יש הרבה מאוד
מילים שמגדירות צחיחות. ציה, ישימון, ארץ מלחה, ערבה... באלסקה, לאינואיטים, יש
כינוי לכל סוג של שלג וכל סוג של קרח. כשהם עוברים ממקום למקום אז יש להם כבר
כינוי אחר. מה הפלא שבארץ חצי מדברית יש כל כך הרבה שמות למה שבעיני האינואיטי
יראה כאותו דבר...?
הסופר המקראי כשכותב ציה או
ישימון בשבילו זה לא אותה כמות משקעים. הוא יודע את ההבדל. בכלל לא צריך להסביר את
זה בתקופתו. כיום אנחנו לא יודעים. חושבים שיודעים כי בכל מיני טקסטים זה מופיע
במקומות מאוד צחיחים. כמו שמדבר מופיע בהקשר של רעיית צאן.
אנחנו מכירים מהתנ"ך
מדבר זיף, מדבר מעון. הרי לא לכל יישוב היה מדבר.. הכוונה היא למקום שבו תושבי זיף
רעו את הצאן. במשנה אפילו מוגדר: 'מדברה של עכו'. מכאן אנחנו לא לומדים שעכו הייתה
פעם צחיחה, אלא שהיו בעכו אנשים שרעו את הצאן.
אנחנו יודעים היום שהנגב היה
עשיר יותר בעבר בסוגים של צמחייה שהלכו ונכחדו כי האקלים בעשרת אלפי השנים
האחרונות הולך ונהיה יותר שחון.
נסיעה מבארותיים בדרך לעוג'ה
אל חפיר:
נוסעים על התוואי של סוללת
הרכבת ובשלב מסוים את החציבה ידנית למעבר מפולס.
תחנת הרכבת בעוג'ה אל חפיר
הרכבת החיג'זית - 1906/7,
ביוזמת הסולטאן עבדול חמיד השני, רכבת שתוכננה להגיע מדמשק לכיוון מכה ומדינה דרך
חיג'אז. היא לעולם לא הגיעה עד מכה ומדינה אלא רק לחיג'אז ומכאן שמה.
המהנדס היה גרמני והפועלים
טורקים ובדואים. את חומרי הבניין הביאו מחיפה ולכן סללו את המסילה הזו שחיברה את
חיפה עם הרכבת החיג'זית ואנחנו קוראים לקטע הזה רכבת העמק.
כשסוללים את החיג'זית קיימת
כבר המסילה מיפו ל-ם (1892), מסילה שסללו הצרפתים. זו אחת מהמסילות הראשונות
בעולם.
ב-1915 הטורקים והגרמנים
החלו לסלול מעפולה עד ליפו ירושלים, וב-16' החליטו להאריך אותה מקיבוץ חולדה של
היום לב"ש וממנה לניצנה ולקסיימה. המהנדס היה יהודי: ברוך קטינקה.
המטרה הייתה: להביא חומרי
גלם מחיפה לקסיימה כדי להניח מסילות עד לתעלת סואץ.
בשטח רואים צבע על הקרקע
וניתן להבחין ברוחב משתנה: כי היו מסילות ברוחב של מטר וחמישה, זו מסילה צרה (כמו
החיג'אזית) , בד"כ רוחב מסילה הוא מטר ארבעים וחמש.
כל הרעיון: להוביל צבא כמה
שיותר מהר לתעלת סואץ.
מכאן משכו אותה לקסיימה,
למרות שצריך בכלל לכיוון מערב רק בגלל בארות המים שבקסיימה. המים הם אלה שמניעים
את הקטרים. רק דרך נאות המדבר אפשר להגיע ליעד.
אבל הרכבת לא הגיעה לתעלת
סואץ, כי מלח"ע 1 פרצה מוקדם מדי, והבריטים הצליחו להגיע לאזור לפני שהטורקים
והגרמנים סיימו את הסלילה.
הרכבת הייתה במהירות של 35
ק"מ לשעה. היום צוחקים על זה. אבל הרכבת החליפה גמל, שהולך כ-35 ק"מ
ביום. לכן היא הייתה פריצת דרך משמעותית גם מבחינת כושר המסע וגם מבחינת המהירות.
כשעומדים על הסוללה של הרכבת
רואים שחסרים הפסים. זאת מכיוון שהבריטים פירקו: הם כבשו את הנגב ב-17' וכבר ב-27'
פירקו.
השתמשו בברזלים למסילות
אחרות. האדנים צרים מדי בשבילם, הם צריכים פסים של 1.45.
חמש מסילות, להחלפה של הקטר.
כל פעם היה צריך לתדלק ממיכל שעמד למעלה, שגם אותו רואים בשטח. עמדו כמה קטרים
מתחברים עם הקרונות וממשיכים לנסוע עם קטר חדש.
מהמים יצרו קיטור, וכשנגמרו
השתמשו בפחמי עץ.
ניצנה היא התחנה האחרונה
בצוויליזציה לפני הכניסה למדבר.
הטורקים הניחו את המסילות
במדבר כי הבריטים שלטו בים. לכן לא יכלו לנסוע לאורך קו החוף.
ניצנה
תל, שבניגוד לתלים
ארכיאולוגיים הוא באמת בנוי על גבעה טבעית, ולא רק על שכבות של יישובים קודמים.
ישנם ממצאים קרמיים ומטבעות
כבר מהתקופה ההלניסטית ואח"כ הרומית שמעידה על התיישבות מוקדמת מאוד בפתחה
הזו.
הממצא המשמעותי יותר הוא
מהתקופה הביזנטית: כ-200 פפירוסים. אח"כ הייתה הפסקה ארוכה עד התקופה
העותומאנית.
בערבית נקרא: עוג'ה אל-חפיר.
בתקופה הביזנטית השתרע על
שלוחה טבעית ועל המדרונות שלה וחלקה התחתון.
בכניסה לחלקו העליון של האתר
- האקרופוליס, רואים ממול את הכנסייה שלא השתמרה.
מצילום אוויר רואים שבאקרופוליס
הייתה חומת סוגרים וחדרים צמודים אליה. על המבנה הביזנטי בנו הטורקים והגרמנים
בי"ח ערב מלח"ע 1 כחלק מהביצור של האזור לפני הכניסה לתעלת סואץ.
הכוונה הייתה לאשפז את
הפצועים קשה ובינוני למטה, ולמעלה את הפצועים קל ואת החולים במחלות לא מדבקות.
המטרה היא שהחיילים לא
ידביקו אחד את השני.
כדי לבנות את ביה"ח
פירקו הטורקים את המצודה והאקרופוליס והשתמשו באבנים שלה.
ב-1916 עשו הגרמנים וועדת
חקירה על פירוק העתיקות והאשימו את הטורקים.
פירוק מבנים עתיקים כדי
לבנות חדשים היה מקובל מאוד אצל העותומנים: גם את המסגד בב"ש בנו מהאבנים של
חלוצה, לפי עארף אל עארף.
בפועל שימש ביה"ח עד
מלח"ע 1 בעיקר לחולים במחלות זיהומיות.
ניצנה נבנתה כמרכז לוגיסטי.
מזון, תחמושת, ובי"ח. בסביבות 09', 10'.
היה ידוע כאתר עתיקות בסוף
המאה ה-19 ונחפר ע"י משלחת אמריקאית ב-36'.
חפרו דרך הרצפה של ביה"ח
ומצאו את הפפירוסים.
ההשתמרות של האתר במצב רע כי
במקור נבנה מהסלע המקומי, קירטון, שהוא רך ומתפרק.
תצפית
ממערב לכיוון דרום ומזרח:
האנטנות מעבר ניצנה, ימינה שטחי החקלאות של ניצני סיני, חורשת האקליפטוסים
ע"י נערי ניצנה, עמודי השלום של דני קראון ביוזמה ורעיון של לובה אליאב.
שלושה ק"מ של 100 עמודים במרחק 3 מטר אחד מהשני שמתחילים פה ומסתיימים במעבר.
על כל עמוד המילה שלום בשפה אחרת, הראשון באכדית.
כפר הנוער ניצנה, 86',
ביוזמת אלי עמיר, אורי גורדון ולובה אליאב.
הקימו את הכפר על אותה גבעה
שבה הקימו את היישוב קדש ברנע שתושביו עברו ממנו והקימו יישוב חדש: ניצני סיני.
נחל עוג'ה בערבית - מתפתל.
הנחל מתחיל ממכתש רמון אבל
לא מגיע לים, נעלם בתוך החולות, אין לו כוח לפרוץ דרך. כל השיטפונות נעלמים.
הגגות האדומים של כמהין,
מתפרנסים בעיקר מעגבניות שרי ליצוא.
בית הכלא קציעות, בעבר מחנה
אנסר. שימש גם כמחנה לפליטי דרפור וכיום בונים בו מתקן ענק למהגרים לא חוקיים.
מעליו בסיס של גבעתי.
מתקן ההתפלה של פיתחת ניצנה.
את התמלחות מעבירים לבריכות שראינו קודם. מאגר נחל לבן: מנסים לאגום מי שיטפונות
לחקלאים של מושב באר מילכה אבל המאגר נפרץ ובינתיים לא תקנו אותו.
95% מהמים באזור תוצאה של
קידוחים מהאקוויפר שמתפילים אותם.
היאחזות קציעות: גבעת רות,
רואים את העצים.
מגדל המים של הרכבת הטורקית,
חורשת האקליפטוסים שנטעה ע"י נערי הכפר ניצנה ועוד ימינה הכביש לבארותיים
ומשמאלו השרידים של תחנת הרכבת והמחצבה.
באר ביזנטית או נבטית. חפירה
שיורדת יותר מ-40 מ' לשכבת מי התהום של נחל ניצנה.
ממשיכים עם השביל לכיוון
מזרח ועומדים מעל ניצנה תחתית.
כמעט ולא שרד דבר. כשהגיעו
לכאן הטורקים-גרמנים ב-06'-07' הם פרקו את שרידי העיר הביזנטית ובנו את מחנה הצבא
שלהם.
את שבטה לא פירקו כי היא
נמצאת קצת בצד. לא בשער הכניסה למדבר, כפי שניצנה.
לורי ולורנס, נוסעים, דיווחו
ברישומיהם על 7 כנסיות, רואים רק אחת. שכנראה נבנתה במאה השביעית, כשהאזור בשליטה
מוסלמית.
רואים מפגש של שני נחלים:
ניצנה ובארותיים.
העיר נבנתה במפגש. הסיבה:
בכל תופעה גיאולוגית על הקרקע יש מקבילה גם בתת הקרקע. מכאן, שאם יש זרימה על פני
השטח יש גם זרימה תחת לפני השטח. בנקודת המפגש נוצרה שכבת מי תהום מאוד גבוהים
שמסבירים את מספר הבארות הרב (ואת האשלים...).
הטורקים ניקו את הבאר,
והבריטים בנו את תעלת הבטון כשוקת ארוכה לפזר את הלחץ של עדרי הבדואים שבאים לשתות
מים במסגרת מדיניות הידידות איתם.
גרם המדרגות מיוחס לתקופה
הנבטית.
הוכחה שגם למעלה, במקום שבו
בנו הביזנטים את האקרופוליס - היה משהו גם בתקופה הנבטית, משהו שנהרס ע"י
הביזנטים. אם לא היה משהו משמעותי למעלה - סביר שהנבטים לא היו משקיעים גרם
מדרגות.
מהגבעה רואים קטע בהיר יותר,
משמאל לכנסייה, ובתמונה רואים בתים. רחוב שמזכיר את מושבות הטמפלרים.. עם גגות
אדומים.
השם עוג'ה אל חפיר - כי
הגרמנים רצו לבנות עיר נוספת בשם חפיר, שנמצאת ליד באר נוספת בשם הזה. כשהגיעו לשם
החליטו שזה רחוק מדי, ולכן חזרו לכאן והחליטו לקרוא לעיר פה על שם הנחל ועל שם
העיר שלא בנו בסוף.
אחרי מלחמת העצמאות השטח
הופך למפורז.
שטח מפורז זוהי המצאה שהמציא
רלף באנץ', מתווך האו"ם שאח"כ השתמשו בה בהרבה מקומות. המצרים פירשו את
זה כמקום שבו הזמן קפא מלכת. ולכן אסור לשנות שום דבר באזור מפורז עד הסכם עתידי.
ישראל לא הסכימה: אזור שאסור להכניס אליו צבא, אבל מותר להכניס שוטרים, מותר לבנות
ולפתח מבחינה חקלאית.
באנץ' הבין שהפרשנות השונה
תעורר בעיות, ולכן הקים מיד וועדות לשביתת נשק.
נציגי האו"ם ישבו
בבתים, ולכאן הגיעו כל התלונות על הפרות מצד המצרים והישראלים.
ב-56' מהווה ניצנה שער
ליציאה למבצע סיני, וכשישראל נאלצת לסגת מסיני - חוזרים לכאן המשקיפים.
פיצוץ הבתים:
מיד אחרי קדש, המ"מ של
הנח"ל שישב בקציעות החליט להוריד משימה מנטל החיילים שלו. לכן פוצץ את הבתים.
המ"מ, צבי מרגלית, חי
עד היום במושב ניר בנים והבתים שהיו כאן כבר לא.
ניתן לראות רעפים בשביל.
מבצע ע':
השם שונה לחורב, אך במקורו
שימר את היעדים שרובם התחילו ב-ע': עוג'ה אל חפיר, ביר-עסלוג', אבו-עגילה.
גנדי הציע להחליף את השם
בגלל הכניסה הראשונה לסיני, על שמו של הר סיני - הר חורב.
הגרף של מאיר פעיל
18 חודשים, המלחמה הארוכה
ביותר.
מכירים שני פיקים שליליים:
מרץ 48' - חודש השיירות, הפיק השלילי השני הוא מיד אחרי פלישת צבאות ערב וההפוגה
הראשונה ואז המלחמה מתחדשת והגרף רק עולה.
מבצע חורב הוא אחד האחרונים
לפני חתימת הסכם הפסקת האש עם מצרים. בדצמבר 48'. זהו המבצע הגדול ביותר והמורכב
ביותר במלחמה.
נסיעה לכפר הנוער ניצנה
רואים את פתחת ניצנה. מצפון
לנו ים חולות, מדרום הר הנגב. האדם במשך כל ההיסטוריה שנא הרים ושנא לחצות חולות.
כאן נוצר פרוזדור טבעי בין החולות להר. לכן זהו האזור הכניסה האידיאלי לתוך
א"י או לסיני. מי שלא ירצה להתמודד עם ההרים או החולות יכנס מכאן.
ולכן זירת המלחמות השונות
לאורך ההיסטוריה גם בתקופה שלנו, ממלחמת העצמאות ועד יו"כ.
נסיעה לשבטה
מהגבול רואים שצד החולות
הישראלי בהיר יותר מהמצרי. הסיבה שבצד הישראלי אין מרעה, ומתפתח קרום ביולוגי
שמכיר אצות וטחבים ועוד.. יצורים שיוצרים את הקרום הזה ומחזיקים את הדיונות
מלהמשיך ולנוע. לעומת זאת בצד המצרי הולכים העדרים ושוברים את הקרום הזה שכל עוביו
הוא שני מ"מ והדיונות חופשיות ונודדות.
רואים את הרכס שיוצר את
הפתחה.
המחשוף הלבן של הקירטון, שעל
שמו קרוי נחל לבן, זה הנחל שבחלק התחתון שלו הוא מרופד בדיונות שעצרו את חטיבה 8
במסע שלהם לכיוון עוג'ה אל חפיר.
כשפונים ימינה רואים את
הבקעה לכיוון שבטה. בתקופה הביזנטית הייתה כולה ירוקה מגידולי חיטה.
משפחה של חוות בודדים שבעבר
עסקה בתחזוקת האתר ובשנים האחרונות מתפרנסים מתיירות וצימרים.
שבטה
באתר נמצאו 170 חדרים והוא
מופה בשנת 2,000 ע"י פרופ' יזהר הירשפלד.
יש ויכוח גדול בין החוקרים
על מה היה כאן. אברהם נגב יצר תמונה של נוכחות נבטית מאוד מאסיבית בנגב, כולל
ערים.
אבל נגב היה חוקר לפני 30
שנה.
במחקר היום זה כבר לא מקובל.
קשה לדעת, כי מה שרואים בעין זה ביזנטי. כולל בחקלאות הקדומה.
הנבטים על עצמם לא כתבו דבר.
המקורות הכתובים עליהם הם רק ממי שבא איתם במגע: היסטוריונים רומים ויוונים.
היום מקובל במחקר שהנבטים לא
בנו ערים. הם בנו תחנות מסחר שהלכו והתפתחו ליישובים כפריים.
עיר חייבת לכלול את כל
הפרמטרים הבאים:
גודל, ביצור, תכנון ורובד
חברתי: נזירים, וחיילים, וחקלאים...
באתר שאנחנו נמצאים ננסה
לראות אם הם מתקיימים.
בניצנה אי אפשר לדעת כי לא
נשאר כלום.
ביצור: אין.
אין חומה. אפילו יש פתח
חופשי. אין שום שרידים של שערים. גם אם היו סוגרים את זה זמנית בשער עץ רואים פתח
חופשי, כאלה היו 7. זאת אומרת: כבר האלמנט הראשון בהגדרה של עיר חסר לנו.
תכנון:
אין תכנון מוקפד. רואים שהרחובות
לא מצטלבים ב-90 מעלות. פיצול זוויתי מעיד על תוכנית אב, מהנדס והוראה איך לבנות.
כאן רואים התחלה של תכנון,
אבל המשך חלקי.
מיצא אפיגרפי:
בפפירוסים של ניצנה מופיע
מדרג של פרובינציה, עיר וכפר.
זה מדרג משמעותי לבני התקופה
בשביל מיסוי.
המקום היחידי בפפירוסים של
ניצנה שמוגדר כעיר זו חלוצה. לא ניצנה, שמוזכרת ככפר, וזבטא, שזו ניצנה, גם היא
מופיעה ככפר.
אז לא רק שהאתרים האלה לא
עומדים בפרמטרים, אלא בפפירוסים בני הזמן הם לא נקראים עיר.
תחילת התכנון היא כתוצאה
מתרבות שהביאו הרומאים אחרי שכבשו את פטרה ב-106.
לימים תהפוך התרבות הזו
לעירונית, אך זה תהליך ארוך מאוד שלא ברור, לדוגמא, מה קרה פה בתקופה
הרומית-ביזנטית.
האם הנוצרים של הנגב היו
בהתחלה נבטים שעברו תהליך של התנצרות או שהנוצרים של הנגב הגיעו מצפון והתערבבו עם
האוכלוסייה המקומית.
רואים פתח של חדר, סגור
בצורה מסודרת. זה מעיד על כך שמי שעזב פה התכוון לחזור. אחרת לא איכפת לו.
בשבטה הרבה מאוד פתחים
סגורים בצורה מסודרת.
אנחנו לא יודעים למה שבטה
נהרסה, אין כאן שכבת חורבן.
היא לא היחידה: כל הערים
הביזנטיות בנגב ננטשו - יכול להיות בגלל רעש אדמה, יכול להיות בגלל שינוי אקלים...
גם זמן הנטישה של הערים
הביזנטיות מעורר ויכוחים גדולים במחקר. כנראה שבין המאה השמינית לתשיעית לספירה -
בימים שעולה בית עבאס שמעביר את המרכז שלו מדמשק לבגדד, המעמד של א"י נחלש
והראשונים שמרגישים את זה הם אלה שגרים בפריפריה.
כל חולשה של שלטון מרכזי באה
לידי ביטוי דבר ראשון בשוליים ולאט נכנסת פנימה עד שפוגעת בלב ליבו של השלטון.
רואים את הרוחב של המעבר,
רחוב... אחד מעשרת האתרים הביזנטים השמורים ביותר בעולם (להבדיל מניצנה).
כיכר הבריכות
אחת הכיכרות של שבטה. הן
הכילו מים, לפי סימנים של טיח שנמצאו. המשלחת האמריקאית מילאה את העפר של הבריכה
השנייה שהם גילו בראשונה שגילו לפניה, לכן רואים רק בריכה אחת.
רואים שהמים הוא אחד
מהנושאים הקריטיים במדבר: מי שרוצה לעבור כאן את הקיץ יכול לעשות את זה רק בתנאי
אחד - שהוא תפס את המים בחורף.
זו הסיבה לשורה של תעלות
מקורות, שלא יכנס אליהם לכלוך, שניקזו מי גגות לתוך הבריכות. מתחת לכל בית בשבטה
כמעט יש בור מים. המדרגות לצורך ניקוי.
תוך כדי החפירה של הבריכות,
בסמוך למדרגות, נמצא אוסטרקון, עליו כתוב ביוונית:
"בשביל פאביוס גורמוס,
בנו של זכריהוס. סיימת עבודה אחת מעבודות החובה בשביל הבריכה".
חשיבותו של האוסטרקון בכך
שמספר על סידור עבודה של חובת ניקוי הבריכות. אנחנו מההתנהלות של שבטה ומהפפירוסים
של ניצנה, יכולים להשליך במידה רבה גם על אתרים אחרים מאותו פרק זמן בנגב, כמו:
רחובות בנגב, חלוצה, ממשית... האתרים האלה חיים ביחד מבחינת השטח והזמן. הרבה מאוד
מאפיינים שאם אנחנו מכירים אותם במקום אחד הוא יכול להיות מודל לשאר המקומות בהם
יש פחות השתמרות או פחות ממצאים כתובים.
במקרה הזה: הפפירוסים של
ניצנה והממצאים של שבטה משלימים אחד את השני. כאן רואים את המבנים ושם שומעים על
התכנים.
כנסייה
בשבטה שלוש כנסיות, כי הן לא
שימשו רק את המתפללים המקומיים.
חלק מהאופי של הדת הנוצרית
להעביר אנשים אל הנצרות, כשהנצרות מגיעה לכאן ב-324 זה רק תאריך התחלה לתהליך ארוך
של מאות בשנים, שבעצם לא יגמר אף פעם, כי חלק מהאוכ' הנוודית שמסתובבת כאן היא
פגאנית. הנצרות רואה חובה לעצמה לנצר אותם. זה עוד לפני האסלאם שיגיע רק 300 שנה
יותר מאוחר.
עוברים נוספים בדרך,
שהכנסיות שירתו, הם הצליינים מירושלים לסנטה קטרינה.
בכנסייה ביזנטית שלושה
חלקים: אטריום, נארטקס ובאזיליקה.
האטריום הוא החלק החיצוני
(כניסה, אנטרה), בד"כ מבנה מרובע עם עמודים בשוליים שמחזיקים תקרה, אך מרכז
האטריום ריק. בד"כ בכנסיות באירופה באטריום היה מקור חימום, במזה"ת
במרכז האטריום היה בד"כ בור מים גדול.
לאחר האטריום מרחב הצר
שנקרא: נארטקס. בנארטקס עומדים אלה שעדיין
לא גמרו את כל תהליך הניצור. ולכן אין להם רשות להיכנס למיסה בבזיליקה אלא עומדים
בחוץ, הדלתות פתוחות וכך הם משתתפים בתפילה אבל מבחוץ.
אחריו הבאזיליקה.
עמודי הבאזיליקה החזיקו גג
רעפים.
בכנסייה שליד בריכת המים אין
אטריום, הבריכה על חשבונו.
לפני האפסיס המרכזי עומד המזבח.
הבאזיליקה הוא חלל גדול
שמחולק ע"י שתי שורות של עמודים שהיו עשויים מחוליות - אחרי שבנו טייחו אותם
ואז זה הפך למונוליט = אבן אחת.
העמודים לא חופשיים, אלא
תמכו בגג. הבנייה היא תועלתית, רואים את חתך הגג.
מהאטריום עלינו אל הנארטקס
וממנה לבזיליקה. ממנה עולים אל המזבח. לעלייה בטופוגרפיה יש חשיבות. גם ביהדות,
איפה בונים בית כנסת? "ברומה של עיר".
זה המוסד החשוב ביותר.
מסתבר מהפפירוסים של ניצנה
ומדברים נוספים, שמי שמנהל את החיים החילוניים הביזנטים הם כוהני הדת. העמדה של
הקהילה הנוצרית בנגב בין המאה הרביעית לשביעית לספירה הם הנזירים והכמרים.
זה בא לידי ביטוי בגודלם של
המבנים ובמיקומם.
מעל האפסיס עוד היה צלב של
שני מטר בערך, מה שאומר שאת הצלב הזה ראו מק"מ. מי שרואה את הצלב יודע שמי
שאחראי על המרחב הזה הוא מי שהצלב הוא הסמל שלהם.
הפפירוסים של ניצנה נמצאו
בחלקם בכנסיה, וזה לא במקרה.
מול הכנסייה רואים מערכת
ניקוז, מאסף, עם צינורות, שלקחה את המים מהגגות ותיעלה אותם לתוך בור מים בתוך
הכנסייה.
אגן טבילה - בפטיסטריום
מאחורי הכנסייה.
רואים שכולו חצוב באבן אחת
בצורת צלב, ומיקומו הוא בשולי הכנסייה. כלומר: כנסייה זה לא רק המבנה שבו מתפללים,
אלא מערכת שלימה של חדרים צמודים, בד"כ גם מנזר. כלומר: כשמדברים על כנסייה
מתכוונים לקומפלקס של מבנים ותפקידים.
אגן טבילה לתינוקות ולאנשים
מבוגרים - שוב, מתוך כוונה לנצר.
בבסיס של הנצרות האמונה
שכשצולבים את ישו על הגולגותה נוצר סדק שמבעדו מטפטף הדם של ישו עד שמגיע לגולגולת
של האדם הקדמון, והדם של ישו מטהר את האדם הקדמון מכל חטאיו ולמעשה את כל האנושות
מכל חטאיה.
אחרי שישו מת, מי שמטהר את
מי שנולד הם אותם כוהני דת שלוקחים את הצלב - ובנצרות כל צלב הוא ישו, גם עם ישו
לא נמצא על הצלב - ואז לוקחים את הצלב, טובלים את הצלב במים, ובמקום שהמים יטהרו
את הצלב הצלב מטהר את המים ואז מטבילים את התינוק במים שטוהרו ע"י ישו.
אותו דבר עושים בחג הטבילה
בירדן. הפטריארך של ירושלים לוקח צלב ענק, מטביל אותו במי הירדן, ורק אח"כ
נכנסים הנוצרים לטבול במי הירדן.
אחד האלמנטים שהמריצו את
הנוצרים לנצר את הנוודים הייתה העובדה, שבשלב מסוים האימפריה הביזנטית מבינה
שהיחידים שמסוגלים לשמור על הגבולות זה רק אותם הנוודים וכדי שיהיו נאמנים לממסד
הנוצרי צריך לנצר אותם. כלומר: הניצור היה לא רק מגמה דתית אלא מגמה מדינית.
אלא מה - ברגע שבגלל חולשה
של השלטון המרכזי הפסיק להגיע כסף לאותם נוודים - לא רק שהם פתחו את השערים
לנוודים האחרים אלא הם הצטרפו אליהם.
המסגד
מבנה שבתוך המכלול הגדול של
הכנסייה, אבל הוא כולל גומחה שפונה בכלל לכיוון דרום.
והרי כנסיות נבנו בציר מערב
מזרח, והאפסיס במזרח.
מכאן שזהו מסגד, שפניו למכה.
מסגד שנבנה ליד, ועל חשבון
הכנסייה.
מזכיר את הכנסייה הנוצרית של
ניצנה שנבנתה במאה השביעית, המוסלמית.
כאן, בסיפור של הכנסייה
ההיא, ובסיפור של המסגד הזה, ובעוד כמה סיפורים, מתחילה להתבהר תמונה מאוד מעניינת
מבחינה ארכיאולוגית שהיא שונה לחלוטין מהתמונה ההיסטורית:
ההיסטוריה של הכיבוש המוסלמי
מספר על כיבוש א"י בסערת הקרב. הממצא הארכיאולוגי לא מאשר את הסיפור ההיסטורי.
אין סימנים של חורבן נוצרי כתוצאה מפלישה של המוסלמים, לא בשבטה ולא בניצנה.
להיפך. במקומות בנגב מתקבלת
תמונה אחרת לחלוטין: האסלאם בא, נכנס בשקט, והתיישב ליד.
הביטוי לכך בא לא רק בהעדר
חורבן: לפחות בשלבים הראשונים שלו, לגוף המוסלמי אין מסורת של מטבעות, ארכיטקטורה,
אין כמעט ממצאים של קרמיקה. זהו גוף נוודי שבא מערב, שם באותו זמן כבר הייתה תרבות
עירונית, היה סגנון ארכיטקטוני, אבל היו גם גופים של שבטים שחסרו את התרבות הזו,
והם אלה השבטים שהגיעו לכאן במאה השביעית.
זאת הסיבה לכך שהמטבעות
המוסלמים הראשונים נלקחו מהביזנטים, ורק שינו להם את השם או טיפה את הצורה.
שיטת המימשל בראשית הנוכחות
המוסלמית בא"י היא שיטת מימשל ביזנטית שמקבלת שמות בערבית: במקום 'פרובינקיה'
יופיע ג'ונד.. אבל החלוקה היא בדיוק אותה חלוקה.
אחת ההוכחות המשמעותיות לכך
היא, שהמבנה השלישי (או הרביעי) בחשיבותו באסלאם הוא כיפת הסלע. זהו לא מסגד, אלא
מבנה אוקטגונלי בעל שמונה צלעות שנבנה סביב סלע. הדבר היחיד שהוא מבנה בעל שמונה
צלעות במאה השביעית והשמינית לספירה זה רק כנסיות.
כמו למשל הכנסייה על הר
גריזים, הכנסייה שליד רמת רחל, ויש עוד דוגמאות...
מי שבונה את המבנה מהחשובים
ביותר לאסלאם הם מהנדסים ובנאים נוצרים ביזנטים שבונים למעשה כנסייה ביזנטית.
אנחנו יודעים את זה בוודאות
כי האסלאם באותו זמן לא ידע לבנות מבנים אוקטגונלים.
אז כמו שהם השתמשו בשיטת המטבע
הנוצרית ובשיטת המימשל הנוצרית כך הם השתמשו בארכיטקטורה הנוצרית.
יעברו בערך 200 שנה עד
שהאסלאם הזה יתחיל לייצר סגנון משלו.
החשיבות של זה היא עצומה:
בנגב אין כיבוש אלים. יש כניסה איטית של אלמנט נוודי לתוך תרבות חומרית מדהימה של
פסלים, מטבעות, קרמיקה...
הנוודים המומים מהעוצמה
שאליה נכנסים, אז לא רק שלא כובשים בסערת הקרב אלא מתיישבים ליד ובבוקר אחד הם
קמים וכשאלה מתפללים לישו אלה מתפללים למוחמד וזה קורה באותו מכלול ארכיטקטוני.
אבל הביזנטים, שהיו למעשה
סוג של תפוח רקוב, התפוררו כל כך מהר עד שהמוסלמים בנו בתוך 100 שנים אימפריה
מאפגניסטן ועד ספרד.
הפפירוסים של ניצנה מחזקים
את הדעה הזו: הם כתובים גם בערבית וגם ביוונית ומתארים חיים של נוצרים וערבים -
שניתן לזהותם לפי השמות.
הכנסייה הצפונית
הגדולה ביותר שנמצאה בנגב.
כוללת אטריום ובורות מים,
השטחים הלא מקורים מרוצפים כדי לא לאבד מים, והם מנווטות למערכת הצינורות.
רואים שכל פתח הוא גומחה,
רואים את העלייה בגובה.
חורים באפסיס - כדי לחבר את
לוחות השיש כציפוי של כל שלושת האפסיסים. השיש הוכנס לתוך הקיר עם חיבורים של
עופרת בפאנלים (שניתן לראות חלק מהסורג).
כשהעיר נעזבת המקומיים פירקו
את הלוחות כדי לייצר סיד, שיש בשריפה יוצר סיד נהדר. למזלנו, בכמה מקומות, חלק
השיש נשאר בתוך הקיר עם מסמרי העופרת.
שיש זה תמיד יבוא, כי אין
שיש בארץ (חוץ ממחצבת חפציבה). כל השיש שרואים בארץ מיובא. עד המאה הרביעית
מטורקיה ומאז והילך גם מקררה שבאיטליה.
חברה שמסוגלת מבחינה כלכלית
לייבא שיש כדי לאתר 3 כנסיות זו חברה שנמצאת במעמד סוציו-אקונומי יחסית גבוה.
מקורו של העושר - הנגב
הנוצרי הוא מרחב שנותן שירותי דרך לצליינים מירושלים להר הקדוש בסנטה קטרינה. הם
צריכים לישון, הם צריכים שירותי דת, מים ומסעדות, הם צריכים מורי דרך - בפפירוסים
של ניצנה מוזכר מורה דרך יהודי שמדריך את הנוצרים איך להגיע אל ההר הקדוש.
שבטה אומנם נמצאת בצד, לא
כמו חלוצה וניצנה, אבל עדיין היא נכללת באתרים שנותנים שירותי דרך.
גת
תעשייתית, מייצרת כמויות
גדולות של יין. הביאו את הענבים למשטח הדריכה, רואים את נקב השיפוע ושני בורות
איגום התירוש עמד שלושה ימים בבור ואז לקנקן וממנו למערה שם בעזרת פטריות התירוש
הופך ליין.
הבור: שאריות של חרצנים והזג
- קרום הענב, ותירוש. לקחו את כל מה שנשאר, אספו לבור ובעזרת מכשיר סחיטה נצלו את
כל מה שאפשר היה מהענב. בהר נבו פסיפס שמתאר את שני השלבים: דריכה וסחיטה.
התגלה ברווח שבין הריצוף
חומר שדחפו בין הסדקים כדי שאף טיפה של חומר לא תחלחל. החומר שממנו סתמו את הסדקים
זה אספלט מים המלח.
אתרי באר שבע העתיקה
באר שבע נוסדה ע"י
התורכים במטרה לחזק את תחום הארץ הנושבת, לשלוט על הבדואים באזור ולהתקרב לאזור
תעלת סואץ עליו רצו להשתלט יחד עם הגרמנים. במאמץ זה היו 3 שלבים:
נבנו 3 תחנות משטרה להשכנת
שקט בין שבטי הבדואים-1863, כל יום חמישי כשהיה שוק, היו הבדואים חייבים להפקיד את
נשקם במשטרה, טרם כניסתם לשוק.
בניית 10 כפרים מתוכננים
במערב הנגב.
הקמת העיר באר שבע-1900 שיאו
של התהליך.
ב"ש נבנתה כעיר
אירופאית מתוכננת - רחובות אורך ורוחב מצטלבים ביניהם. השטח נקנה מידי שבט
העזאזמה, העיר נולדה ממש יש מאין.
בית המושל
ועארף אל עארף
הבניין בן שתי הקומות ניצב
בפינת הרחובות הרצל והעצמאות והוא אחד מבנייני הציבור הראשונים שהוקמו בעיר. נבנה
בשנת 1906, כחלק משרשרת מבני ציבור מכובדים, אשר מטרתם היתה לחזק את השלטון התורכי
באיזור ובתושביו.
בית המושל נבנה בסגנון התורכי האופייני למבני
הציבור התורכיים בעיר: שתי קומות עם כניסה בעלת שלוש קשתות בקומה התחתונה וגג
רעפים.
הקומה התחתונה שימשה כמקום
אירוח רשמי וקבלת פני הציבור ואילו הקומה העליונה הייתה מעונם הפרטי של המושל ובני
משפחתו. הכניסה לקומה העליונה הייתה באמצעות גרם מעלות בנויות בצד הבניין. עיצוב
תורכי אופייני זה משמר את צנעת הפרט, בכך שאינו חושף את משפחתו של המושל לעיני
האורחים.
לאחר הכיבוש הבריטי המשיך
הבניין לשמש כמעונו של המושל ואחרון דייריו בתפקיד זה היה קצין המחוז וההיסטוריון
הערבי עארף אל-עארף,מ-29' עד 38', אז בנה את ביתו מעברו השני של הרחוב.
אח"כ שימש הבניין
כבי"ס לבנות.
מתחילת 50' ועד סוף שנות
ה-70' שימש כבית עיריית ב"ש. לאחר מכן נפתח במקום האגף לאמנות של מוזיאון
הנגב עד שהוגדר כמבנה בסכנת התמוטטות ונסגר לקהל בשנת 1998.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה