הכנסיות בהר הזייתים
קפלת העלייה - העלייה השמימה של ישו, תולדות המקום,
ההסדרים במקום בין המוסלמים לנוצרים.
פטרנוסטר - אלאונה - הכנסייה הביזנטית, ניסיון שחזור
המקום, תפילת אבינו שבשמיים, מערת הלימוד.
דומינוס פלוויט - שרידים ארכיאולוגים במקום, כנסייה
שפונה מערבה.
גת שמנים - שמות הכנסייה. הסלע הקדוש.
קבר מרים ומערת ההסגרה - חלוקת החזקה במקום.
על הר ציון
סנט פיטר אינגליקנטו - בית הכהן הגדול קייפא, הסבל
והעינויים של ישו, שרידים ארכיאולוגים מימי בית שני.
חדר הסעודה האחרונה - האירועים בברית החדשה: הסעודה, הפנטקוסט
וכו'. המסורת על קבר דוד ומסגד דאוד.
הדורמיציון - פסל מרים
הסיפור:
השבוע מתחיל במורדות המזרחיים של הר הזיתים: ישו נמצא שם
עם תלמידיו בבית ענייה (ביתניה), שם הוא מקים לתחייה את לזרוס. משם הוא שולח את
תלמידיו לבית פגי ומבקש שימצאו שם עייר (בן חמור). הוא עולה על החמור ורוכב איתו
לפסגת הר הזיתים ביום ראשון של השבוע הקדוש.
כאשר הגיע לפסגת הר הזיתים ראה גם את מה שיהיה לאחר
שיעזוב את האנושות ולכן בכה. (כנסיית ההנצחה דומינוס פלוויט עם כיפת הברונזה
האפורה שצורתה כדמעה). כאן גם ניבא את חורבן ירושלים והמקדש.
הבכי
הוא פרה פיגורציה לבכיו של דוד כשברח מאבשלום בנו. הוא עלה להר הזיתים ובכה, ישו בכה
כשירד.
לאחר מכן ירד לכיוון העיר ותושבי ירושלים בירכו אותו
בשירי בן דוד וכפות תמרים.
כשהגיע לרחבת ביהמ"ק הפך את שולחנות החלפנים, גרש
את המוכרים והקונים והטיף כנגד המתרחש במקדש.
בערב חזר דרך הר הזיתים לבית ענייה - לביתם של מרתה,
מרים ואלעזר.
כך כל השבוע, כולל משלים וחידות.
בחמישי ביקש מתלמידיו שיימצאו עבורו מקום לסעודת הפסח.
תלמידיו הלכו אחרי נושא כד מים, משולי החברה בימי בית שני, והגיעו למקום הנמצא ליד
הדורמיציון, אל החדר שלימים ייקרא 'חדר הסעודה האחרונה' - מתחם שלושת הדתות של
ימינו. חלק זה היה בתוך חומות העיר אך בשוליים, ולא כפי שזה היום - מחוץ לחומות
העיר העתיקה.
אחרי סעודת הפסח
ואמירת ההלל ירדו ישו ותלמידיו במדרונות המזרחיים של הר ציון לכיוון הר
הזיתים, חצו את הקדרון והגיעו לבסיס הר הזיתים, לאזור המכונה גת שמנים בברח"ש
(כנסיית גת שמנים עם הגג הגמלוני. בברח"ש הכוונה לאזור גיאוגרפי של מרחב
חקלאי הנמצא ממנזר מריה מגדלנה עד לגדה המזרחית של הקדרון בבסיס הר הזיתים).
בגת שמנים התפלל ביחידות וביקש מתלמידיו להישאר ערים אך
הם נרדמו. ביקש מהם פעם נוספת, והם ידעו שהוא הולך אל מותו כי אמר להם בסעודה
האחרונה את העתיד לקרות, כולל שאחד מהם יסגיר אותו ואחד מהם יתכחש לו.
יהודה, מעצרו ע"י שומרי הסנהדרין והובלתו לבית
קייפא, הכהן הגדול, בתהלוכת השפלה כאסיר (כנסיית פיטר אינגליקנטו) - שם עבר ליל
עינויים וחקירות, ניסו לאלצו להודות בחירוף וגידוף האל אך הוא לא.
ביום שישי הובל אל הנציב פונטיוס פילאטוס לצורך משפט
במטרה לגזור עליו מוות. פילאטוס ישב בד"כ בקיסריה, אך לרגל העלייה לרגל
הגדולה של חג הפסח עלה, כנהוג, להשגיח על המתרחש מקרוב.
הוא התמקם במצודת האנטוניה (בריכות הסטרוטיון הן חפיר של
האנטוניה).
הקתדרלה הארמנית ע"ש יעקב הקדוש - סיינט ג'יימס
משרת בה הבישוף של ירושלים, ששודרג לרמת פטריארך.
הפטריארך כפוף לראש הכנסייה בארמניה.
הקהילה הארמנית עצמאית, פרשה בעקבות ועידת כלקדון. הם
נקראים לא-כלקדונים או מזרחיים. לא משתמשים בביטוי מונופיזיטי אלא מאוחד, משום שהם
מאמינים ששני הטבעים של ישו הם מאוחדים. הדימוי: כשמערבבים מים עם שמן מקבלים שמן
שצף על המים = דיו-פיזיטים, שני טבעים; כשמערבבים מים עם חומץ מקבלים מים חמוצים
"מאוחדים". למים אלה תרמו החומץ והמים.
ארמני זו זהות דתית ולאומית.
הארמנים הם העם הראשון שקיבל את הנצרות כעם בשנת 301.
רצח העם הארמני. הרובע סגור כי גרים בו אנשים שברחו אחרי
הרצח.
הר אררט שבארמניה, שעליו נחתה תיבת נוח בצורת משולש ולכן
כובע הבישופים הארמנים הוא משולש.
הכנסייה נבנתה בעזרת הצלבנים עבור הארמנים. בין הצלבנים
והארמנים היו קשרים טובים ומלכים צלבנים התחתנו עם נשים ארמניות.
הכנסייה מוקדשת ליעקב:
לפי המסורת, כאן היה ביתו של יעקב האח של, הבישוף הראשון
של ירושלים, שהוצא להורג ע"י היהודים שזרקו אותו מפינת הר הבית בתחילת שנות
ה-60. יעקב קבור מתחת למזבח.
יעקב בן זבדי השליח הוצא להורג בעריפת ראש ע"י
אגריפס ה-1 והוא זה שלפי המסורת הטיף בספרד. גופתו התגלגלה לספרד והתגלתה תחת שדה
כוכבים, ולכן המקום נקרא 'יעקב תחת שדה הכוכבים' - סנטיאגו דה קומפוסטלה, בגליסה
שבצפון-מערב ספרד. לפי הארמנים - ראשו קבור בכנסייה כאן.
סנטיאגו דה קומפוסטלה הוא האתר השני בחשיבותו אחרי רומא,
אתר ניקוי וזיכוך החטאים. קיים שביל הליכה בשם זה מצרפת לספרד.
בכנסייה מבקרים בעיקר ארמנים.
קפלת העלייה / מסגד העלייה
המקום בו עלה השמימה. אבן עם טביעת רגלו שלא ברור מיקומה.
מבנה הרכזי מהצלבנית ולכן במרכז הגיאומטרי שלו צריך
להיות המקום הקדוש אבל צאלח א-דין הפכה למבנה תפילה מוסלמי עם שינוי קל - מחראב
לכיוון מכה דרום. הנוצרים מאשימים את המוסלמים שהשינוי שחוללו במקום הסית את מקום
האבן.
שרידים של בסיס ובור מים קדום שהיו שייכים לכנסייה
הביזנטית. הכנסייה הצלבנית נשענה על המבנה הביזנטי.
כל הקיר החיצוני הוא צלבני החלק בו עמדו המאמינים היה
מקורה ואילו המבנה הפנימי היה פתוח לשמים כדי להחיות את העלייה (הכיפה שבמבנה היום
היא תוספת מאוחרת של המוסלמים, שלא התפללו במקום פתוח לשמים).
הלנה בנתה את האלאונה שמנציחה את כל האירועים שהתרחשו
בהר הזיתים. כאן בנתה אישה עתירת נכסים מרומא שמימנה את העתקת מקום העלייה השמימה
מהאלאונה כדי לייחד את אירוע העלייה. כמו אצל הלנה, גם פה עוברת הקרן שמש הראשונה
ונוגעת במזבח, סימן להקרבת קורבן הבוקר.
כיום המקום שייך למוסלמים והמינרת בולט בסביבתו. פעמיים
בשנה, בחג האורתודוכסים ובחג הקתולים, המקום עובר לידי הנוצרים. הקתולים מבצעים את
התפילה בתוך הקפלה והאורתודוכסים מותחים פה אוהלים, מבצעים טקס על המזבחות,
מתפללים ועושים תהלוכות מחוץ לקפלה.
במקום זה חלים הסכמי הסטטוס-קוו: אחרי מלחמת קרים
ב-1856, לאחר שהמעצמות סייעו לטורקים במלחמתם מול הרוסים, הן קיבלו זכויות מסוימות
במקומות הקדושים. יום התפילה שניתן לאורתודוכסים ולקתולים במקום מעוגן בהסכמים הללו.
הפרה האדומה היא סוג של קורבן הקשור להר הזיתים כמו כן
גם קורבן השעיר לעזאזל. ישוע הוא גם הפרה האדומה וגם השעיר לעזאזל.
פטרנוסטר (אבינו שבשמים) - מערת הלימוד במקום הכנסייה
המקום בו לימד ישו את תפילת 'אבינו שבשמים' - תפילה
יהודית מימי בית שני שבזכותו נשמרה. מוכרת לכל נוצרי ומופיעה על לוחות קרמיקה
בכ-150 שפות שונות (אפילו בכתב ברייל עבור עיוורים).
המסורת צלבנית, לפני כן חשבו שהתפילה לומדה על הר האושר.
הייתה פה חצר פרסטילית עם שורת עמודים שהעצים העומדים
היום מדמים אותה. הייתה גבוהה מאוד ובלטה בנוף. יש כאן פסיפס מהכנסייה הביזנטית אך
הוא מכוסה כדי שישמר.
הפרסים הרסו, הביזנטים שיקמו, בעיקר את מערת הלימוד.
בערבית המאוחרת המקום הוזנח וב-1856 צרפת (אורליה, אישה עשירה שהקדישה למנזר
כרמליתיות) רכשה במסגרת הקפיטולציות.
בסוף המאה ה-19 מתה אורליה וב-1957 הובאה לקבורה פה
בסרקופג.
במלח"ע 1 שיקמו חיילים צרפתיים וקראו לה הלב הקדוש.
השיפוץ נפסק כי נגמר הכסף והכס הקדוש לא הסכים לתת מימון נוסף.
במלחמת העולם הראשונה הטורקים התמקמו פה והמערה שימשה
עבורם כמטבח.
בצד המערבי של המערה יש כוכי קבורה וישנן מסורות כי
בישופים של ירושלים נקברו כאן החל מהמאה ה-2. אלו הם כוכי קבורה האופייניים לימי
בית שני (לא ניתן להיכנס לשם כי זה לא יציב).
המסורת לפיה ישו לימד לא רק את רזי העולם אלא גם את
התפילה התפתחה בצלבנית.
הסרקופג של אורליה ולידו ישנה גלוסקמה עם עצמות אביה.
כנסייה זו היא לא כנסיית הנצחה אלא כנסייה המשרתת את
הנזירות הכרמליתיות. אין להדריך בתוך הכנסייה.
בירידה לכיוון כנסיית דומינוס פלוויט ישנו מכלול של
קברים מימי הבית השני ויש מסורת המספרת כי חגי ומלאכי הנביאים קבורים שם. הכניסה
למקום היא בתשלום.
כנסיית דומינוס פלוויט:
חצר הכנסייה:
מקום זה מוחזק בידי הפרנציסקאנים. בחפירות נמצא מנזר
מהתקופה הביזנטית אך לא ברור מה הוא הנציח (מניחים כי כנסיית האלאונה הנציחה בכי
האדון והסעודה האחרונה). עוד נמצא מכלול של מערות קבורה עם גלוסקמאות עליהן סימנים
וחרוטות של סמלים נוצריים קדומים: מעיד כי הייתה כאן אוכלוסייה יהודית שהמשיכה לקבור
בהר הזיתים בגלוסקמות עם סמלים נוצריים (היהודים-נוצרים הראשונים?).
נמצאו פה גם פסיפסים וכנסייה קטנה ששולבה בתוך המנזר
הביזנטי.
בתוך הכנסייה:
את הכנסייה תכנן ברלוצי וגם פה הוא שבר את הכלל של פנייה
מזרחה כדי לתת חוויה של 'האדון בכה': המתפללים פונים כאן מערבה כשם שפנה ישו. הוא בכה
משום שניבא את חורבן העיר אך גם את החורבן של עצמו.
חלון פנוראמי יפה הצופה אל רחבת הר הבית עם כתר קוצים
ומעליו קשת קטנה עם גביע - כוס היגון, יין דמו ועיגול שהוא לחם הקודש.
ברלוצי שילב שרידים ביזנטיים בכנסייה המודרנית: פסיפס ברצפה
ושריד של המזבח שהיה בכנסייה הביזנטית, שפנתה מזרחה.
הצלב מהחלון מצביע בדיוק על הנקודה בה נמצאת כיפת
הרוטונדה של כנסיית הקבר. בזווית אחרת הצלב מצביע על כיפת הסלע.
ייצוג של 14 תחנות דרך הייסורים.
נסיעה לחניון הר ציון:
אנו חולפים על פני מלון שבע הקשתות (אינטרקונטיננטל) -
עפ"י המסורת המוסלמית, באחרית הימים יבנה גשר דק על שבע קשתות עליו יוכלו
ללכת רק אלו הזכאים להיכנס לגן העדן.
בית החושן שייך לעמותת אלעד, הוא מאובטח מאוד ומונף עליו
דגל ישראל מתוך הפגנה פוליטית. זהו המקום היחידי בהר הזיתים הנמצא בידיים יהודיות.
בבניין זה מושכרות דירות למשפחות יהודיות וכן יש שם אולם הרצאות מאובזר ברמה גבוהה
עם חלון פנוראמי לכיוון הר הבית ובי"כ.
מימין נמצא מגדל הפעמונים השייך לכנסיית מנזר העלייה
הרוסית-אורתודוכסית, גם במתחם האוגוסטה ויקטוריה יש כנסייה לותרנית שנקראת 'העלייה'.
כנסיית סנט פיטר אינגליקנטו:
כל התיירים מבקרים בכנסייה זו ויש הטוענים כי היא
הכנסייה היפה ביותר בירושלים.
שייכת לוותיקן והמסדר המחזיק במקום קיים רק פה. הוקם
בצרפת בסוף המאה ה-19 עם אג'נדה משלו: הם עורכים כאן חפירות ארכיאולוגיות ונותנים
את הפרשנות שלהם לממצאים. למסדר יש גם עיתון בו הם מבטאים עמדה לגבי היהודים.
בדלת מופיעה סצנת ההתכחשות של פטרוס שמתחילה בסעודה
האחרונה: ישו אמר לתלמידיו שאחד מהם יתכחש לו ופטרוס קפץ בראש עם האצבע המורה ואמר
שזה לא יהיה הוא.
פטרוס ללא הילה, ולאחר שיעשה התיקון תחזור אליו (בתוך
הכנסייה).
לא ברור את מה הנציחה הכנסייה הביזנטית משום שבתקופה זו
בית הכהן הגדול קייפא זוהה על הר ציון, סמוך לשער ציון של הארמנים, שם נמצאת היום
כנסיית הגואל הארמנית. היום מזהים את בית קייפא פה.
הכנסייה שופצה לקראת שנת 2000. זהו מסדר עשיר מאוד והפסיפסים
פה משובחים ויפים.
ככל שיורדים במפלסי הכנסייה נכנסים לסיפור: ישו הובל
לבית קייפא ועבר ליל חקירות ועינויים.
בפסיפס שבאפסיס מתוארת הסצנה בה אנשי הסנהדרין, המופיעים
בפנים מרושעות, זועקים כלפיו.
במפלס התחתון יש חריטות של צלבים האופייניים לתקופה הביזנטית
- עפ"י המסורת הייתה פה כנסייה ביזנטית שהנציחה את חדר העינויים.
חדר עם נר אדום המאפשר הרהור פנימי.
במרתף עמודים עם טבעות קשירה, אולי כדי לקשור בעלי חיים
ויש כאן גם שקעים שאולי שימשו כשקתות. המסורת מספרת כי כאן אסרו את האנשים שסרחו
ובשקתות היו שמים מי מלח ששרפו את האסירים.
עפ"י המסורת, באותו ליל העינויים היו במרתף הרבה
אסורים אך האסור המסוכן ביותר היה ישו ולכן הוא הופנה לצינוק שנמצא ליד.
ידוע שבבי"כ היו עושים "קונה" עד סוף
המאה ה-19. כך מספרים גם על בית כנסת החורבה: בחצר הייתה איצטבה שהיו קוראים לה
קונה עליה היו מעמידים לראווה את החוטא על מצוות דת או מוסר. בגובה האדם היו
קבועים שני ווים נקובים בראשיהם. על צוואר החוטא היו שמים כעין חישוק והיו סוגרים
אותו על הווים בשני מנעולים.
הצינוק
לדעת אנשי המסדר המקורי הוא מקווה לדעת אחרים בגלל המדרגות ומחיצת
ההפרדה. אנשי המסדר מספרים שציור המוטבע באדום של איש צלוב בתוך הצינוק נמצא כשהם
חפרו במקום. בנוסף יש חריטות של צלבים משלב מאוחר יותר.
ביציאה נראים מבני מגורים מימי בית שני ומדרגות היורדות
מזרחה דרך כפר סילוואן, משם ניתן לחצות את הקדרון ולהמשיך שמאלה במעלה טבעי לכיוון
גת שמנים. בתודעה הנוצרית מדרגות אלו זכו לכינוי 'סקלה סנטה' - המדרגות הקדושות
בהן הלך ישו כל יום בשבוע הקדוש.
הר ציון
השם הר ציון מופיע 19 פעמים בתנ"ך ומכל המקורות
עולה כי מדובר דווקא בהר המוריה (הוא הר הבית).
מופיע לראשונה בתנ"ך בסיפור כיבוש ירושלים על ידי
דוד: שלכד את מצודת ציון, היא עיר דוד. מפסוק זה משתמע כי ציון היה שמה היבוסי של
המצודה שהגנה על העיר ירושלים.
בתקופת הבית השני הר ציון נקרא הגבעה המערבית.
כנסיית הגיה ציון - ציון הקדושה, נבנתה סביב 381, והיא
מוקדשת לארבעה אירועים:
1. פנטקוסט: 7 שבועות אחרי תחייתו
של ישו ירדה רוח הקודש והשליחים התחילו לדבר בשפות רבות כדי להפיץ את הנצרות.
הדיבור בשפות שונות איחד את הנוצרים (בניגוד למגדל בבל).
רוח הקודש היא הסמכות והיא עוברת בהסמכה. כאן הסמכות
עברה לשליחים, אח"כ ל-7 הדיאקונים שהיו המשרתים (כגון סטפנוס) ועד היום
מסמיכים כוהני דת. הסמכות באה מרוח הקודש, ומאפשרת לנהל טקסים (דומה לשכינה
ביהדות, חלק מהאלוהות שעוברת לאדם).
כאן נוסדה קהילת הפנטקוסטלים, שבאים לבקר כאן וחוגגים את
ירידת רוח הקודש עליהם.
בשנת 415 מצאו בבית ג'מאל את עצמותיו של סטפנוס הקדוש,
הפרוטומרטיר הראשון, והביאו אותם לכאן לירושלים, ולכן שיפצו את הכנסייה (מאוחר
יותר העבירו את עצמותיו לסנט אטיין).
2. חדר הסעודה האחרונה, מסורת
מהמאה ה-4. הכנסייה הוקמה ליד החדר, בדומה לכנסיית הקבר, שם אולם התפילה הוקם ליד
אתר הצליבה והקבר.
לפי הצליינים, למקום נקשרו סיפורים נוספים: כתר הקוצים
היה כאן תקופה מסוימת, האבנים שאתם סקלו את סטפנוס, השמן שהסמיכו את המלכים, העמוד
שאליו קשרו את ישו. הייתה נטייה לרכז שרידים למקום חשוב.
3. מרים נרדמה, מסורת מהמאה ה-7.
תרדמת = קוֹיְמֶזִיס ומכאן המילה קוֹמָה. התיעוד הוא בדיעבד. הוסיפו מזבח שמוקדש
למרים.
הכנסייה הגיה ציון נבנתה בתקופה הביזנטית, נפגעה בתקופה
הפרסית, נהרסה ברעידות אדמה או במאה ה-11 (1009) ע"י בעמר אלחכים, נבנתה מחדש
ע"י הצלבנים במאה ה-12, במאה ה-13 נהרסה ע"י האיובים, והשריד היחיד
שנותר הוא מבנה החדר של הסעודה האחרונה. הכנסייה נבנתה מחדש במאה ה-19.
4. קבר דוד. הוזכר אצל הנוסע
מבורדו בשנת 333. מכיוון שבשנה זו אסור היה ליהודים להיכנס לירושלים, יש המשערים
שהשם ציון נדד לכאן, ומזהים את שרידי ביה"כ שהנוסע הזכיר בבניין קבר דוד על
הר ציון.
גם פטרוס, אחרי שדיברו בשפות שונות, נתן דרשה ארוכה ובה
ציין שדוד מת וגם נקבר וקברו נמצא עמנו. לכן הצלבנים הכניסו למסורת את קברו של
דוד.
חדר הסעודה האחרונה
לפני הכניסה לחדר הסעודה האחרונה ישנה מבואה עם שומר.
המקום נמצא בידי מד"י. הרמפה המרוצפת נבנתה לכבוד האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2
בביקורו בארץ בשנת 2000, לפני כן היה שער כניסה מהצד השני.
בסעודה האחרונה ישו רחץ את רגלי השליחים, כולל את של
יהודה כשידע כבר שהלה יסגירו.
אחת מ-4 ההתגלויות שלאר הצליבה הייתה פה.
הדג הצלוי הוא סמל של ישו. עפ"י המסורת היהודית דוד
הוא זה שחיבר את תהילים ועפ"י האמונה הנוצרית האירוע שקרה כאן הוא מימוש של
תהילים ונבואות התנ"ך לפיהן המשיח יסבול ויקום מן המתים.
זוהי הכנסייה הראשונה בעולם: כי ישו אמר לתלמידיו להמשיך
את שליחותם. לימים יקראו למקום 'אם הכנסיות כולן'.
פה קרה גם הפנטקוסט - ירידת רוח הקודש על השליחים.
חדר הסעודה האחרונה הוא לא כנסייה ולכן אסור לעשות כאן
מיסה אלא לבצע מזמורי שירה בלבד.
בתוך המבנה אולם פתוח עם שרידים של הכנסייה הביזנטית
וכנסייה צלבנית (האגיה ציון הענקית שעמוד ביזנטי באתר הוא חלק מהאומנה של הגג שלה).
במפת מדבא מוצגת הכנסייה עם גג גמלוני וחדר הסעודה
האחרונה צמוד לה אך מחוצה לה. בכנסייה הצלבנית הכניסו את חדר הסעודה האחרונה לתוך
הכנסייה.
קפלת הפנטקוסט בחדר סגור הנפתח רק אחת בשנה, בימי החג.
קבר דוד נמצא בקומה התחתונה.
המסורת הראשונה לגביו היא דווקא נוצרית, מהמאה ה-10,
ונשענת על ליטורגיה ביזנטית. המסורת מבוססת על הברח"ש, בנאומו של פטרוס, הנותן
אסמכתא לכך שדוד 'נמצא עמנו' - משמע קבור פה.
ידוע כי במאות ה-11 וה-12 יהודים מזהירים לא להיכנס לקבר
דוד כי זו מסורת נוצרית וזה כרוך גם בפגישה עם נוצרים. עם זאת, בתקופה הצלבנית
המסורת הלכה והתחזקה.
אחרי שהצלבנים עזבו את הארץ החלו היהודים וגם המוסלמים לקבל
את המסורת.
במאה ה-14 רכשו הפרנציסקאנים את כל השטח, כולל קבר דוד, ברכישה
הכי משמעותית שלהם. הם חיו כאן במנזר והיה פה גם כן קלויסטר.
מאוחר יותר התפתח ריב בין המוסלמים לנוצרים מה שייך למי,
ולבסוף השלטון העות'מאני ב-1552 הוציא את הפרנציסקאנים מהר ציון. זוהי טראומה
גדולה עבורם ויום אבל עד היום (והם עדיין מנסים גם לקבל את השטח בחזרה).
העות'מאניים נתנו את המקום לידי משפחה מוסלמית מאצילי
ירושלים והמקום הפך למסגד פרטי - רואים מחראב, ויטראז'ים וכתובים מהקוראן. מאוחר
יותר המשפחה המסבה את שמה לדאוד.
ב-1948 הר ציון הפך למובלעת ישראלית והקבר הפך שייך לה
במסגרת הסכמי הסטטוס קוו מ-1856 בהם נקבע כי המקום יישאר בידי הריבון.
הצלבנים בנו שתי קומות: חדר הסעודה האחרונה נמצא בקומה
השנייה, כי נכתב שהחדר הוא בעלייה גדולה. בקומה הראשונה נמצא קבר דוד.
כנסיית פטרוס בקריאת התרנגול (סנט פיטר אין גליקנטו)
נחנכה ב-1910. גרמניה קיבלה את המקום אחרי ביקורו של
וילהלם ה-2 ב-1898 (בנוסף לשטח של האוגוסטה ויקטוריה).
הדורמיציון הוא חלק מהכנסייה הביזנטית אגיה ציון.
כיתוב בעברית "יברכך ה' מציון" כדי להראות את
הנוכחות על הר ציון עוד מהתנ"ך.
שייך לבנדיקטנים הגרמנים (אותו מסדר של כנסיית הלחם
והדגים בטבחה, מסדר הנזירים הראשון שנוסד במערב ע"י בנדיקטוס ה-1).
אחרי שמרים נרדמה פה, במקום בו שהתה בהר ציון עם השליחים
בתוך העיר, היא הובאה לאזור גת שמנים לקבורה, שהיה מחוץ לעיר.
מרים ילדה בתולה ונרדמה כבתולה. בגלל שלא הייתה נגועה
בחטא הקדמון וכדי שבשרה לא יירקב ישנה מסורת המספרת כי היא הועלתה השמיימה.
בקפלות הצדדיות יש מתנות שהובאו לכנסייה מקהילות שונות
בעולם הקשורים למרים ולאירועים בחייה: הבשורה, העלייה השמיימה, מרים מגנה על
צליינים ועוד. בקפלה מימין ישנו פסל של מייסד המסדר - בנדיקטוס הקדוש, שייסד את
המסדר במאה ה-6 באיטליה, במונטה קסינו.
בקומה התחתונה יש גם חצאי כיפות עם סצנות הקשורות בחיי
מרים, כולל את נוכחות שנים עשר השליחים בתרדמתה.
כנסיית גת שמנים
לכנסייה זו יש שלושה שמות: כנסיית גת שמנים - לא תורגם
לשפה זרה ונשאר כפי שהוא 'גת'סמני'.
השם התיאולוגי הוא כנסיית היגון משום שכאן ישו נמצא
בלילה בו התפלל ביחידות והתאכזב מתלמידיו שלא נשארו ערים. ישו מצטייר כקורבן, כאדם
המתחנן לחיות (כדי שבני האדם יוכלו להזדהות איתו) אך לבסוף הוא מקריב עצמו. מבקש
מתלמידיו בפעם השנייה שיתפללו ביחידות אך הם נרדמו בשנית ואז מתחיל המעצר - עומס
של תחושת אכזבה ויגון.
השם
השלישי: כנסיית כל העמים. אחרי מלח"ע 1, מדינות העולם רצו להראות
שפניהן לשלום. 12 מדינות תחילה ועוד 3 בהמשך תרמו ליוזמה של האיטלקים ולתוכנית של
ברלוצ'י.
נחנכה ב-1924, יחד עם כנסיית ההשתנות בהר תבור.
גם הוותיקן תרם, ולכן לא יכול היה להמשיך במימון הפרויקט
הגרמני של הפטרנוסטר.
כשנכנסים לכנסייה יש חוויה ויזואלית- חושית המבטאת את
השמות שניתנו לכנסייה. גת שמנים הוא שם המזכיר אזור חקלאות ולכן נטועים כאן בגן
עצי זית. השם גת שמנים הוא שילוב של יין ושמן, ויש הטוענים כי ביטוי זה שימש
לתיאור הפעולה החקלאית בבית הבד של הפקת השמן ע"י סחיטת הזיתים, כמו שבגת דורכים
על הענבים כדי להוציא את המיץ.
ישו הזיע דם. הוא נסחט כזייתים כי ידע שמותו קרב. השמן
משמש למאור, לקדושה ולמשיחת מלכים וזה מקום ההשוואה לכאב ולקורבן - מהשיא אל
התחתית, משמנים ליגון.
בשביל הכניסה יש תבליטי אבן של ישוע הרוכן ומבטא את
תחנוניו לאב.
הזיתים בחצר הם בני כ-200 ואחד בן מאות שנים. וגם עצים
שניטעו ב-1964 לכבוד פאולוס ה-6 בימים הירדנים של הגת.
יש כאן נוכחות קתולית חזקה, ועל אף שזו כנסייה חשובה לכל
הזרמים ברמה התיאולוגית לאורתודוכסים לא נוח להתפלל כאן ולכן הסלע שנמצא מצפון
לכנסייה, הפך למוקד עבורם.
ממול ישנו גן עצי זית גדול יותר. תמורת תשלום ניתן לפתוח
את הגן ולהביא קבוצות לתפילה שקטה. זה מבוקש מאוד ע"י קבוצות מסוימות, בייחוד
אצל הפרוטסטנטים.
גת שמנים היה אזור חקלאי בו גדלו זיתים והפיקו שמן. זה
היה אזור הנמצא מחוץ לעיר ובגלל סלע הקירטון היה גם נוח לקבור כאן את המתים.
מערת ההסגרה
מערה מיוחדת לסיפור ההסגרה במתחם גת שמנים.
מוכרת מהתקופה הביזנטית ומהתקופה הצלבנית ומוצאים כאן
פרסקו של כוכבים ופרחים.
באפסיס תמונה של ישו הפורס את ידיו לצדדים. משמאל יש
תמונה של מרים המועלת השמימה.
קבר מרים
באפיק הקדרון. מוחזק ע"י יוונים אורתודוקסים
וע"י ארמנים אך אין פה איקונוסטזיס - זו "כנסיית" הנצחה קלאסית שלא
מיועדת לתפילה. קבר מרים נמצא פה ריק, כמו קבר לזרוס הריק שקם לתחייה וכמו גם קברו
של ישו.
למקום זה הביאו את מרים מהר ציון, אל בסיס הר הזיתים,
וכבר בתקופה הביזנטית התבססה פה מסורת זו.
שער הכניסה מהתקופה הצלבנית בארכיטקטורת רומנסק - בנייה
מאסיבית עם הרבה אבן. עמודים דקי גזרה כמו בקפלת העלייה.
החל מהתקופה הביזנטית מספרים כי קבר מרים היה מוצף מים
כשהקדרון שטף ויש תיאורים על איקונות שהיו שוחות במים. משום כך הגביהו את גרם
המדרגות וחפרו תעלת ניקוז. הרצפה נשענת על מאגר מים אדיר מהתקופה הביזנטית
והצלבנית ואולי היו אלו סכרים של הקדרון.
שצלאח א-דין והמוסלמים שמרו על המקום בגלל קדושת מרים
באסלאם ויצרו מחראב.
הקריפטה
בירידה במדרגות ישנה נישה עם פרוכת שם קבורה מליסנדה,
שאהבה את החיבור למרים וביקשה להיקבר כאן. לימים, המסורת הנוצרית סיפרה כי בנוסף
למרים ולמליסנדה קבורים כאן גם אנה ויהויכין, הוריה של מרים ויוסף בנישה נוספת
הנמצאת משמאל.
קבר מרים: שוכב על לוח אבן שעליו הניחו את גופתה. לוח
האבן מכוסה היום בזכוכית משום שצליינים לקחו ממנו שרידים.
המזבח שלפני הקבר שייך לארמנים ותחתיו סצנה של הסעודה
האחרונה וכיתוב ארמני. אין איקונוסטזיס והארמנים עושים על המזבח את הליטורגיה:
היין המקודש נמהל במעט מים כדי להנציח את שני הטבעים של ישו. הארמנים הם
מונופיזיטים - הם לא מוסיפים מים ליין משום שהם מאמינים רק בטבע האלוהי של ישו.
בתקופה הביזנטית הייתה פה כנסייה עם קריפטה בה היה קבר
מרים ובצלבנית נבנתה פה כנסייה הרכזית. קברה בודד משאר הקברים ע"י חציבה
מסביב (כמו גם בכנסיית הקבר). הבזיליקה ניטשה והפרנציסקאנים קיבלו חזקה על המקום.
ב-1757 היוונים-אורתודוכסים הציעו לעות'מאניים תשלום יותר גדולונכנסו לפה במקומם.
ואז הארמנים (שהתנצרו כעדה וקנו פה שטחים כבר אז) שגם דרשו מקום לבגדי הכמורה. הם נתנו
אישור ליטורגיה לקופטים: יש כאן סמלים קופטיים ומאחור יש גם מזבח לקופטים. אחרי כן
גם לסורים-אורתודוכסים קיבלו זכות תפילה פה. ורק לפרנציסקאנים לא נשאר. הם דרשו
מהקתולים שלא יבואו לכאן עד המאה ה-20 והציעו אלטרנטיבות: באזור הדורמיציון מסמנים
מקום בו הוכנה גופתה של מרים לקבורה.
עליית מרים השמימה הוכרזה כדוגמה רק ב-1950.
ב-1856 הסכמי הסטטוס קוו הקפיאו את המצב הקיים - יוונים
אורתודוקסים וארמנים הם מחזיקי המקום ונמצאים פה יום יום לסירוגין. כמו כן נמצאים
הקופטים והסורים עם זכויות הליטורגיה שניתנו להם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה