צומת פלוגות:
אל פאלוג'ה היה יישוב ערבי בין
5,000 תושבים ממזרח לאשקלון שננטש בין מרץ לאפריל 1948. הצבא המצרי שפלש לנגב
השתלט על האזור, וכשצה"ל הדף את המצרים לא הצליח לכבוש את פלוג'ה אלא רק לכתרו.
המצרים פינו המובלעת בעקבות הסכם מיוחד בסמוך לשביתת הנשק ב-1949.
על אדמות הכפר הנטוש הוקמו
היישובים קריית גת, נוגה וניר ח"ן. שמו של היישוב נשתמר בשם צומת פלוגות
המחבר את הכבישים לקריית גת, אשקלון, באר שבע וקריית מלאכי.
הפולנים של המערה הפולנית
חיילים של צבא אנדרס, ביניהם
מנחם בגין, הגיעו לכאן בזמן מלח"ע 2 ב-1943, וחרתו בה את המילה 'וארשה' ואת
סמל המדינה הפולנית - הנשר.
כשפרצה המלח"ע ברחו
פולנים רבים, לא רק יהודים, לכיוון מזרח. חלקם הגיע לברה"מ שאספה את החיילים
שביניהם והקימה ליגיון שנלחם בנאצים. המפקד שלהם היה הפולני ולדיסלב אנדרס.
הכוח הצבאי הפולני היה נאמן
לממשלה הפולנית הגולה בלונדון ולכן שירתו יותר את האינטרסים שהכתיבו הבריטים. כאשר
הבריטים והסובייטים השתלטו על פרס העבירו חלק עיקרי מצבא אנדרס לשם ואת השאר
העבירו לגזרת איטליה.
בין המתגייסים לצבא היו אלפי
יהודים שחיפשו דרך לעזוב את מחנות הכפייה ולעזוב את ברה"מ וגם להילחם בנאצים.
בגלל מספרם הרב באופן יחסי
של היהודים וגם בגלל האנטישמיות בקרב הפולנים הייתה מתיחות גדולה ביניהם ובשלב
מסויים הפסיקו לקבל יהודים לצבא הזה.
מנחם בגין היה ביניהם.
כשהגיע לארץ קיבל חופשה מהצבא ומונה למפקד האצ"ל, הסדיר את שחרורו ונשאר
בארץ. הביקור שלו כאן, ביחד עם חלק מחבריו, מראה את הלאומיות של חיילי הצבא והזיקה
לפולין: לכן חרטו וארשה ונשר פולני.
מארשה, סקירה היסטורית:
מוזכרת במקרא כמה וכמה
פעמים: כאחת הערים שביצר רחבעם בעקבות מסע שישק בממלכתו, בתיאור הקרב בין אסא מלך
יהודה לזרח הכושי בסוף המאה ה-10 לפנה"ס. נפגעה במסע העונשין של סנחריב מלך
אשור ב-701 לפנה"ס והשתקמה די מהר.
נבוכדנאצר הבבלי החריב את כל
היישובים של ממלכת יהודה ואת הבית הראשון ב-586 לפנה"ס.
כורש אפשר ליהודים לחזור ב-538
ויהודים מעטים התיישבו גם בחבל ארץ והקימו מדינה קטנה - 'פחוות יהוד' שהיה מחוץ
לתחומי השליטה של שבי ציון.
במהלך התקופה הפרסית החלו להגיע
מתיישבים נוכרים - פאגניים, ולראשונה אדומים (אחד העמים הקדומים המוזכרים במקרא
לצד האמונים והמואבים) מעבר הירדן.
תהליך זה לקח כמה דורות
ובמהלך המאה ה-5 לפנה"ס הקימו שתי ערים מרכזיות וחשובות:
מרשה ואדוריים על מורדות הר
חברון.
בשלהי תקופה זו (מאה 4
לפנה"ס) הגיעו למרשה צידונים ברשות השלטון הפרסי ולאחר שהפניקים סייעו לפרסים
בשרותי ספנות במהלך מלחמותיהם.
לאחר הכיבוש של אלכסנדר
מוקדון הגיעו גם יוונים שהביאו עימם את התרבות ההלניסטית. הכיבושים של אלכסנדר
מוקדון לא היו רק מסע לסגירת חשבון עם דרייווש המלך הפרסי אלה גם לוו בתהליכים של
התיישבות איכרים אשר חיפשו פתרונות כלכליים. בנוסף להם התגוררו במקום מצרים
בודדים. כך נוצר מרקם חברתי מיוחד בעיר ההלניסטית, שהייתה מרכז כלכלי חשוב.
באותה תקופה נבנתה גם העיר
התחתית ונחצבו בה מערות רבות.
במהלך התקופה הסלווקית - במאה
ה 2 לפנה"ס (167 לפנה"ס) פרץ מרד החשמונאים שיצאו למלחמת חורמה בערים
הנוכריות ויצאו לכמה מסעות מלחמה כנגד מרשה, יפו, אשדוד, יבנה י-ם ועוד.
יוחנן הורקנוס לבית חשמונאי
כבש את מרשה וגם אדומיאה וגייר בכפייה את תושביה.
כוונתו הייתה ליצור מדינה חד
לאומית, חזקה יותר מדינה שכולה יהודים. האדומים היו בחלקם הגדול בכפרים וחלק קטן
יותר היה במרשה. לאזרחי מרשה שהיו מעמים שונים היו פריבילגיות וזכויות יתר ביחס
לתושבים בפריפריה - הם היו רשאים להטיל מיסים על האוכלוסייה הכפרית.
במרשה בשיא גודלה בתקופה
ההלניסטית היו כ-10,000 נפש, מספר התושבים בפריפריה אינו ידוע. ייתכן מאוד
שהאוכלוסייה הכפרית בפריפריה של אדומיאה הסכימה לגיור בתקווה לשיפור תנאיהם ביחס
למרותה של מרשה.
תושבי מרשה לא קיבלו את תנאי
הגיור של יוחנן הורקנוס ורבים מהם נאלצו לעזוב ולמעשה שילמו בחייהם. מרשה נפגעה
קשה מאוד והעיר העליונה והתחתונה הפכו לעיי חורבות.
הממצאים בעיר מרשה מייצגים
למעשה אחיזה פאגנית כאשר פחוות יהוד נמצאת מספר קילומטרים מצפון מזרח.
גבולותיה של אדומיאה מוגדרים
מהמורדות של גבעות השפלה הנמוכה במפגשם עם מישור החוף במערב, בדרום: צפון בקעת
ב"ש, בצפון: נחל גוברין ובמזרח: ים המלח.
פומפיוס (63) ניתק את מערב
אדומיאה מתחומי המדינה החשמונאית והחזיר אותה לשליטת הנוכרים: ערבים, צאצאי
פיניקים וצאצאי פלישתים - וכך גם את מרשה. מרשה אמנם שבה ונושבה מחדש, אך היישוב
בה היה דליל, ולדברי יב"מ נחרב וננטשה ב-40 לפנה"ס. זו השנה הראשונה שבה
הורדוס התמודד על השלטון כנגד מתיתיהו אנטיגונוס, נצר לבית חשמונאי אשר נתמך
ע"י הפרתים (שלמעשה מינו אותו למלך לתקופה שבה שלטו בארץ בזמן שהורדוס,
בגיבוי רומי, כבש אותה מידם).
תצפית על מארשה מאזור המערה
הפולנית
ממזרח משתרע תל מרשה על שטח
של כ-24 דונם בלבד והוא בולט היטב מעל כל הסביבה. מסביב לתל הייתה עיר גדולה למדי
אשר השתרעה על פני 350 דונם. בעיר התחתית מוצאים שרידי בנייה והרבה מאוד מערות
חצובות על ידי אדם.
שפלת יהודה בנויה בעיקרה
מקירטון הנסחף בקלות ולפיכך נוצר נוף של גבעות מעוגלות בעלות מדרונות מתונים.
לעתים קרובות מכוסים המדרונות בקרום סלע קשה יותר. עובי הנארי מגיע ל-1-2 מ'.
מדרונות הקירטון אינם
פוריים, ועל כן נטעה בהם קק"ל עצי מחט, שהם עצים פחות מפונקים. לעומת זאת,
בגיאיות מצטברת אדמה פורייה, ועל כן אפשר היה לנצלם לנטיעת עצים רחבי עלים, דוגמת
חרוב, תאנה וזית.
מאז ימי קדם ידע האדם לנצל
את תכונות הסלע בשפלה לחציבת מערות, אשר שימשו למגוון רחב של מטרות כמו מגורים,
בורות מים, מחסנים, בתי-בד ויקבים, גידול יונים וקבורה. מהמערות הגדולות, שצורתן
פעמון, נחצב חומר גלם ששימש לבנייה ובתקופת מרד בר כוכבא - למערות מסתור.
על מורדות התל היו בתים רבים
בנויים מקירטון שבמהלך השנים התפורר. על התל מוצאים מעט שרידי בנייה שחלקם מימי
בית ראשון אך רובם מהתקופה ההלניסטית.
האתר נחפר החל מ-1898. בליס
ומקליסטר קיבלו אישור לחפור בתל א-סאפי (תל צפית) ושיערו ששם נמצאת גת הפלישתית.
במסגרת ההיתר קיבלו אישור לחפור בעוד שלושה תילים מפורסמים: תל זכריה (עזקה) ,תל
ג'דידה (תל גודד המזוהה עם מורשת גת המקראית, עיר הולדתו ופועלו של הנביא מיכה) ותל
סנדחנה.
תל סנדחנה נקרא כך ע"י
הערבים, זהו שיבוש של השם סנט אנה. ממזרח לתל מצויה כנסייה ביזנטית עם שלב צלבני
ע"ש אנה אמה של מרים. במהלך חפירותיהם הגיעו גם לכאן ושיערו במהלך החפירות
שככל הנראה זוהי העיר מרשה. הם מצאו במקום ממצאים מתקופת הברזל כמו ידיות עם
טביעות למלך וממצאים נוספים אשר חיזקו את השערותיהם.
המערות
כדי לשמור על הסלע הרך
מבלייה טייחו אותו. חלק מהלבנים או החומר שנחצב במקום נמכר לערי החוף כמו עזה
אשדוד ואשקלון שמצויות באזורי הכורכר. הקירטון אחיד, כמעט ללא סדקים, ואין בו
שכבתיות של סלע צור או סלע אחר. לכן ניתן לאמר שכל המערות במרשה שימשו בראש
וראשונה כמחצבות וברגע שנוצרו החללים השונים השתמשו בהם לשימוש משני.
החציבה מתחת לאדמה כי נעשתה
מתחת לשכבת הנארי ובאמצעים ידניים, כאשר כל שכבה נחצבה בגובה של כ-20 עד 40
ס"מ. הלחות מתחת לפני הקרקע גבוהה מאוד, דבר שהקל על החציבה ועל החוצבים. תוך
כדי החציבה יצרו גרם מדרגות לולייני שבאמצעיתו העלו את החומר החצוב ביתר קלות.
ברור לחלוטין שהמערות לא
שימשו כמקום לאכסון שכן הלחות הייתה גבוהה מאוד מה שיכל לעפש את הגרעינים או את
המזון היבש.
לא שימשה אחד האתרים
האופייניים למרד בר כוכבא, משום בזמן המרד כבר הייתה חרבה ונטושה. אומנם הסתבר
שכמה משפחות יהודיות נאחזו בחורבות מרשה והתמקמו במקום וייתכן ופה ושם ימצאו
מחילות שייראו כמחילות מסתור.
מערת הקולומבריום
קולומבה בלטינית = יונה.
למרות טענות חלק מהחוקרים,
הגומחות לא שמשו לאפר נפטרים אחרי קרמציה. קרמציה לא הייתה נהוגה ע"י שמים -
יהודים נבטים וערבים, ייתכן שהפיניקים כן, אך אין ממצאים במקום.
במרשה התגלו עד היום כ-100
מתקני קולומבריה בגדלים שונים. ככל הנראה שיטת גידול היונים הגיעה למרשה ממצרים
בתקופה ההלניסטית. מסתבר מעדויות היסטוריות כמו "פפירוס זנון" (תעודות
בעלות אופי כלכלי מהמאה 3 לפנה"ס אשר מלמדים על קשרים ההדוקים בין מצרים
התלמית למרשה) שאכן גידול היונים הגיע ממצרים.
את היונים גידלו בעיקר לבשר
ולאיסוף זבל. בעת העתיקה אמנם לא הרבו לאכול בשר שכן לא היו להם אמצעי שימור ויונים
זה מקור חלבון מהחי שלא צריך לשמר.
ועוד: כל יונה מייצרת כ-10
ק"ג זבל בשנה שעשיר מאוד בחנקן המתפרק וזמין מיידית לצמחים. זו כנראה אחת
הסיבות המרכזיות לגידול היונים כבר במצרים התלמית וגם כאן בתקופה ההלניסטית.
מוכרים מתקני קולומבריה
עילאיים כמו בעיר דוד, בשבטה, מצדה, ביריחו ובקיפרוס.
רובם של המתקנים הללו הם
בצורה עגולה. את רוב מזונם היונים דאגו ללקט בשדה והמגדל השקה אותן במים ומידי פעם
נתן תוספות שונות כמו לחם או גרעינים. בכל המתקנים התת קרקעיים היו פתחים אשר
אפשרו את יציאתם וכניסתם של היונים ואור.
חז"ל עשו הבחנה מאוד
ברורה בין יוני שובך ליונים הרדסיות (יונה מלאה וכבדה שאינה מסוגלת לעופף) היונים
שאותם גידלו בקולומבריה הם בעיקרם יוני סלע / שובך שכן נהגו לעופף.
בימי בית שני היונים היו סוג
של קורבן נפוץ ונדרש. נקנו בחצרות בית המקדש ויתכן וגודלו לקורבנות בישובים
היהודיים. אך מרשה רחוקה מירושלים ואינה
ישוב יהודי ולכן השימוש הפולחני במקום אינו מוכח.
בית הבד
23 בתי בד תת קרקעיים מן
המאות 2-3 לפנה"ס. לרוב יש בהם מתקן ריסוק אחד ו 2-3 מתקני קורה לסחיטת השמן.
גידול זיתים והפקת שמן היו
ענף כלכלי חשוב בשפלה בעת העתיקה .כרמי הזיתים השתרעו על פני אלפי דונמים מסביב
לעיר. מסיק הזיתים נערך בסתיו ובמשך חודשיים-שלושה פעלו בתי הבד משך רוב שעות
היממה כדי להגיע לתפוקה מרבית (סה"כ כ- 8,000 ליטר שמן בשנה לבית בד). שיווק
שמן הזית היה בעיקר למצרים בה בה לא ניתן לגדל שמן, שהיה מצרך מבוקש למאור, בישול,
מאכל, שימור מזון, פולחן, סיכת הגוף ותמרוקים. ביהושע: "וברית עם אשור יכרותו
ושמן למצרים יובל" ופפירוסי זנון לומדים שהמצרים קנו שמן בכנען.
שלבי הייצור: ריסוק הזיתים
בעזרת מפרכה, לאחר מכן מילוי העקלים ברסק הזיתים והעברתם אל המסחטה, סחיטת העקלים
- לחץ הנוצר בעזרת קורה ומשקולות. כל המוהל הצטבר בבור מתחת לעקלים ממנו הפרידו את
השמן במצקת.
הגפת נוצלה להסקה ולבנייה
ולבה בחומרי מילוט.
ים: בור איסוף הנוזלים שבתוך
מתקן הסחיטה.
ממל: מקום העמדת העקלים מעל
לים.
חזית מפוארת בבית הבד הבנויה
עם כרכוב ומעליו גומחה פולחנית.
הוילה
הבית המשוחזר בחלקו שימש
למגורים ולמסחר. קומת הקרקע שחדריה ערוכים סביב חצר מרכזית קטנה ומדרגות לקומה
השנייה. נמצא מטמון מצוקה מעשר השנים עד 113 לפנה"ס. מכאן שהבית חרב בידי
יוחנן הורקנוס. מתחת לבית המגורים בורות המים, לתוכם נאספו מי הגשמים מהסמטאות,
הגגות והחצרות.
מערכת 61
רובע שלם של מגורים. מתחת
לבתי המגורים נתגלו חללים גדולים שכולם היו מחצבות ובהמשך שימשו למספר תחומים
בשימוש משני.
פיר מילוט אנכי, קולומבריום,
בית בד, בריכת מים קטנה ומטויחת לאגירת המסתתרים ערב הכיבוש.
חלל בעל חתך פעמוני - כל
משפחה חצבה כלפי מטה תוך שהיא גובלת במחצבה של המשפחה השכנה.
המערה הצידונית
מערות קבורה. המפורסמת שבהן עם
ציורי קיר המתארים את חיות הבר ודמויות מהמיתולוגיה היוונית והיא נקראת: מערת
אפולופאנס ע"ש הכתובת של ראש הקהילה הצידונית שמגדירה את המקום מריסה (עד אז
קראו למקום סנדחנה).
ספר של ה-P.E.F שצילמו בשחור
לבן וצבעו עפ"י מה שמצאו במקום.
הלראשונה בארץ של קברי כוכים
במערה (כתף הינום הראשונה, אך לא כוכים במערה). זהו כנראה העתק של נוהג קבורה שהיה
במצרים או בפינקייה.
שיטת הכוכים עברה ממרשה ליהודה
ובסוף המאה הראשונה לפנה"ס גם יהודים החלו לקבור את מתיהם בכוכים שהם בדרך
כלל מעוגלים קמעה.
כתובות ביוונית. אחת מהן על מפגש
מוזר בין שני נאהבים: "לא נותר עוד דבר שאוכל לעשות למענך או דבר שיענג אותך,
שוכבת אני עם אחר אך אותך אני אוהבת...".
ציורי בע"ח שמעידים על
צייר שרק שמע ולא ראה: גמל נמר,
גריפון שהיא חיה דמיונית מיתולוגית, אריה עם פנים של אדם זקן.
הציורים הועתקו מספר ה-PEF על חומר סינטטי והודבקו אל קירות המערהץ.
כנסית סנדחנה
מצפון-מזרח לתל, על גבעה
סמוכה לכביש שבין מרשה לבית גוברין.
אנה הקדושה שהערבים שיבשו
לסנדחנה. בולט בעיקר האפסיס הנמצא במזרח. בזייליקה ביזנטית, ועליה כנסיה צלבנית
רבועה מ-1192 הנזכרת בתיאור מסעו של ריצ'ארד לב-ארי. הצלבנים יצרו קפלה (מבנה
פולחן קטן לשימוש אישי) כשבנו מחיצה בין האולם לאפסיס המרכזי ובהשאירם את האגפים
של הבאזיליקה הביזנטית.
מערות פעמון:
מסוף התקופה הביזנטית
ומהתקופה הערבית הקדומה (סוף ה-6 עד ה-9).
היו כ-80 בורות פעמון שחוברו
על ידי מעברים והפכו למערכות גדולות - מחצבות.
בכל האזור ישנן כ- 800 מערות
פעמון שעומקן המרבי 25 מ' (רובן בעומק 12-15 מ') והן מרוכזות באזור לוזית, בית
גוברין ואדוריים.
נחצבו בקירטון דרך פתח צר
בנארי מכמה טעמים:
להבטיח את המערה מפני
התמוטטות, למנוע התייבשות הגיר ולאפשר לחוצבים מתאר התקדמות עגול
וברור, מוגן מאקלים ונוח לחציבה.
גושי הסלע המלבניים הועלו
והוצאו מן המערה בעזרת חבלים.
צלבים לרוב וכתובת בערבית
קדומה עם בקשת סליחה או ברכהה מ/לאללה. תיארוך המערות לפי התפתחות הכתב.
הצלבים מעידים על אוכ'
נוצרית שהתגוררה במקום ונותרה באמונתה גם בתקופה הערבית הקדומה.
המחצבות סיפקו חומרי בנייה
לערי מישור החוף ובעיקר לעיר רמלה ולבית גוברין.
גן לאומי בית גוברין
תפסה את מקומה של מרשה (אחרי
שנחרבה בידי הפרתים) כיישוב החשוב ובירת חבל אדומיאה ב-40 לפנה"ס. חבל
אדומיאה: מדרום הר חברון ושפלת יהודה עד בקעת באר שבע וערד. ייתכן שמקום הולדתו של
הורדוס,
יב"מ מזכירה כאחד
המקומות שכבש אספסיאנוס ב-68, במסגרת דיכוי המרד הגדול (הרג כ-10,000 איש מתושבי
המקום ושבה כ-1,000).
לאחר הכיבוש הרומאים הושיבו
כאן את צבאם והמקום התפתח לממדי עיר רומית. הם התיישבו בזכות דרכים חשובות שעברו
כאן מאזור החוף אל עבר הר חברון וירושלים שפע המים שליד נחל גוברין. היהודים מצאו
עצמם כמיעוט בעיר הגדלה.
במאה ה-2 החלו הרומאים לסלול
דרכים מירושלים לבית גוברין ועד עזה, אשקלון ולוד. בימי אדריאנוס (130) סללו חמש
דרכים חשובות, אמפיתיאטרון גדול ומשוכלל ובשלהי התקופה - בית מרחץ גדול.
סוורוס הפכה לפוליס וסלל חמישה כבישים שלאורכם נמצאו אבני מיל. שמה: עיר
בני החורין.
הצלבנים בנו מעל בית המרחץ
מצודה פנימית (שהועברה להוספיטלרים).
במצודה נמצאו ארבעה מגדלי
שמירה, חצר פנימית וסביבה מערכת חדרים. בחלקה המערבי נמצא אזור תעשיה גדול: תנורים,
מערוכות ניקוז, בתי שחיטה וכו'.
היהודים
שנשארו במקום נתקלו בבעיות
כלכליות בגלל מסים גבוהים תוך הקפדה על קיום המצוות הקשורות בארץ הכוללות הפרשת
תרומות ומעשרות ושמיטה. הקל עליהם רבי יהודה הנשיא פטר את היהודים שחיו בערים
המעורבות מן המצוות התלויות בארץ (בערים כגון: בית-שאן, קיסריה, כפר צמח, אשקלון
ובית גוברין).
היישוב היהודי שוקם, ובמאות
ה-3-4 בית גוברין חכמים יצאו ממנה, כפי שמוזכר בתלמוד ובמדרשים.
בביזנטית גדלה אף יותר
והייתה עיר המחוז הגדולה ביותר מבקעת ב"ש עד ים המלח, עמק האלה וגבולות השפלה
עם מישור החוף.
בתקופה הערבית הקדומה חזרה
לשמה המקורי שלא נשכח - בית ג'ברין, אז נחצבו רוב מערות הפעמון.
בצלבנית נבנתה המצודה הקטנה בית
ג'יבלין, הראשונה מבין חמש מצודות אשר נועדו לכתר את אשקלון הפטימית.
סביב העיר היו כפרים צלבניים
וכנראה שסנדחנה שוקמה באותה תקופה.
עד מלח"צ היה כפר ערבי
שנתפס ביוני ע"י המצרים (השתלטו על מבנה המשטרה הבריטית שנבנה כאן בתחילת מלח"ע).
במאי 49' עלה על הקרקע קיבוץ
בית גוברין.
סדר כרונולוגי:
בית ראשון - לכיש המקום
החשוב ביותר ליהודים.
בית שני - מרשה עיר נוכרית
חשובה באזור.
רומית-ביזנטית - עיר נוכרית
עם קהילה יהודית קטנה.
בית המרחץ
אמות הובילו מים ממרחקים ואף
הוקמו מפעלי מים מקומיים.
בית מרחץ ציבורי כלל את כלל
המרכיבים: (מרחץ חם, מרחץ קר, מרחץ באוויר חם (הזעה), מרחץ בשחייה, אמבטיה). עדיין
ניתן לראות את פתחי התנורים העצומים שהחדירו אוויר חם אל המרחצאות, את הרצפה
הכפולה והקשת הכפולה העומדת מעל לפתח
שחיבר בין שני חדרי הזעה.
בעולם הרומי המרחצאות הציעו
לרומאים מעין עולם קטן בו נמצאים כמעט כל הדברים שהוסיפו נופך לחייהם. שם נפלו
המחיצות ובעלי השררה סובבו ככל האדם. נשים רחצו עם גברים עד אשר השערוריות הלכו
וגברו ובצו מיוחד שהוציא אדריאנוס נאסר על רחצה מעורבת.
האמפיתיאטרון
בצורת גלגל אליפטי. יכול היה
להכיל כ-3000. היחיד בארץ ששימש לקרבות גלדיאטורים. זירה = ארינה שמשמעותו חול. הזירה
הייתה חולית כדי לכסות את הדם הספוג ולהמשיך למופע הבא.
מתחת לזירה עברו שתי מחילות
גדולות בצורת צלב (ללא קשר לנצרות) ששימשו את בעה"ח והלוחמים. שני מושבי כבוד
ששימשו את המושל כדי להתאים לכיוון השמש.
חיבור שני תיאטראות יחד,
מבנה חזק מאוד ששרד רעידות אדמה רבות ומלחמות שסימל את האימפריה הרומית. הוצגו
מופעי דם רבים: אדם מול חיה, ננס מול אישה, כושי מול כושי ועוד. הקהל ניכנס חינם
ואף חולקו כיכרות לחם להמונים. 174 ימי לחם ושעשועים מתוך אסטרטגיה של מניעת
מרידות. ביום שחנך טיטוס את הקוליסאום ב-80 לפנה"ס נטבחו במלחמת הגלדיאטורים
5000 חיות.
מיתה ויוגולה.
הלוחמים היו שבויים, עבדים,
מורדים (כולל יהודים), נוצרים שהיו מרטירים עד המאה ה-5).
נשדד על ידי הצלבנים וניתן
למצוא את המושבים משובצים בקירות, אף מושב לא שרד במקום. האמפיתיאטרון שימש מאוחר
יותר לשוק ולאחר שנעזב נקבר כולו בחול.
הכנסייה
קשר בין בית גוברין לבין
אשקלון שנהפך למסובך עם כישלון הכיבוש הצלבני. האשקלונים יצאו למרכז הארץ, עד
רמללה, למסעות שוד וביזה והצלבנים החליטו לבנות מצודות סביבה - ב-1136 הקימו פה את
הראשונה ואח"כ גם ביבנה, תל ספי וליד רפיח.
ב-1150 אשקלון נפלה.
הכנסייה שנבנתה במרכז הביצור
שימשה קהל גדול מאוד. נספרו כ-60 תווי סתתים.. נבנתה על יסודות של קירות קדומים ולכן
הכניסה דרומית.
המבנה בזיליקלי (מיוונית - בזיליקאוס
= מלך). עמודים אדירים שנועדו לשאת גג אבן כבד ( זאת בניגוד לגג קל של
קונסטרוקציות עץ ורעפים מהתקופה הביזנטית).
תפקדה עד 1187, ביברס, שהרס
גם את אשקלון, החריב אותה ב-1260.
את הסיטרה הצפונית שילבו
בתוך המצודה והפכו אותה למסגד ממלוכי. ניתן להבחין בבירור במחרב בסיטרה המערבית.
ח'רבת מדרס ומערכות המסתור
שרידי היישוב - תחילתו
בתקופת הברזל, שיאו בתקופה הרומית וסופו בתקופה הערבית הקדומה. נותרו חרבות בתים,
מערכות קבורה ומערכות מסתור, וכן מערות פעמון, מתקני קולומבריום חצובים בסלע,
ופירמידת קבורה מרשימה.
ממערב לאתר, ומחוץ לתחומי
היישוב הקדום, הותקנה מערת קבורה מפוארת עם גלוסקמות.
כנסיה ביזנטית ליד ח'רבת
מדרס
רצפות פסיפס מרשימות שהשתמרו
היטב. מתחת לכנסיה התגלו מחילות ובהן מטבעות, כלי אבן, נרות וכלי חרס מהמאות ה-1
וה-2 שכנראה שימשו בעת מרד בר כוכבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה