מנזר לטרון
גם השתקנים, בו מתגוררים נזירים טראפיסטים.
בגבעה לכיוון מזרח יש שרידים של המצודה הצלבנית 'לה
טורון דה שבלייה' - מבצר האבירים. הצלבנים העתיקו מסורות בהתאם לפרקטיקה הצלבנית
אך למבצר זה לא שייכו הנצחה של מסורת כלשהי. לימים, בימי הביניים, השם "לה טורון"
הזכיר לעולי רגל ולמקומיים את המילה לטרוניס, שמשמעותה גנב ולכן הם ייחסו למקום זה
את ההנצחה של סיפור הגנב הטוב: שנצלב ליד ישו ועוד בהיותו על הצלב הכיר במשיחיותו
וביקש ממנו להגיע לגן העדן.
גן הקבר
פותח במחצית השנייה של המאה ה-19 כאלטרנטיבה עבור הפרוטסטנטים
לכנסיית הקבר: אתר בו אפשר להתחבר לאירוע הצליבה, הקבורה והתחייה.
הפרוטסטנטים הם זרם רציונאלי בנצרות, עוסקים במדע ובמחקר
ומחפשים הוכחות למה שכתוב בברח"ש דרך הארכיאולוגיה ואמצעים נוספים. הם שואלים
עצמם תמיד האם הגיוני שאירוע מסוים יתרחש פה או לא ולכן גם העלו את השאלה המרכזית,
שאם יהודים קוברים את מתיהם מחוץ לעיר, כיצד גבעת הגולגותא המזוהה בכנסיית הקבר,
נמצאת בתוך העיר?! (מי שביקר בירושלים במאה ה-19 לא הכיר את החומות של התקופות
הקדומות יותר). הפרוטסטנטים חיפשו תשובות לשאלות שנבעו מהצורך למצוא מקום להתחבר
אליו שיוצר הלימה עם הטקסט הקדוש.
פסוק בברח"ש מתאר שישו נשא את הצלב עד ל"מקום
הגולגולת" - מכאן השם גולגותא.
המקום היה מחצבה מתקופת בית ראשון שאח"כ שימשה
לקבורה ובה בור שנפתח כתוצאה מהחציבה בהר. הפתחים שעל ההר יוצרים מעין צורה של
גולגולת.
אחרי שישו מת על הצלב, יוסף הרמתי הציע את קברו הריק
עבורו לפני כניסת השבת והפרוטסטנטים שאלו האם יש באתר הוכחה שזו אחוזת קבר שיכולה
הייתה להיות של יוסף? כמו כן, ביוחנן נכתב כי היה במקום גן, משמע מקום מטופח
וחקלאי של אחוזה משפחתית ולכן הניחו כי במקום שיש גן צריך להיות מקור מים ומתקנים
חקלאיים ואכן, באתר יש בור מים וגת.
הפרוטסטנטים סבורים כי הרומאים לא היו צולבים בפינה
רחוקה מן ההמונים אלא בדרך מרכזית ואכן גן הקבר נמצא צפונית לשער שכם, הכניסה הראשית
לירושלים בימים ההם. והדרך ליריחו ודמשק.
וגם: תיאור במשנה של 'בית הסקילה' - מצוק הנמצא מחוץ
לעיר ממנו מגלגלים אבנים על אדם, תיאור המתאים למקום.
הפרוטסטנטים לא אומרים בפירוש כי זה הקבר של ישו וזה
הסלע עליו הוא נצלב. מה שחשוב עבורם זו העובדה שהאתר מעניק למאמינים אווירה לתפילה
ולהתחברות.
נקודות עיקריות בהדרכה:
במקום גן מטופח הכולל: קבר חצוב שעפ"י המסילה
בחזיתו נראה שנחתם באבן גולל גדולה ועגולה כמתואר בברח"ש, במת תצפית על
המחצבה שעפ"י המסורת היא מקום הצליבה, בור מים וגת קדומים המעידים על שייכות
המקום לאדם אמיד (יוסף הרמתי) וכן על היות המקום גן"וכן שרידים של אתר פולחן
נוצרי מהתקופה הביזנטית והצלבנית.
גן הקבר והגנים שבו נפתחו בסוף המאה ה-19 והמתקנים
החקלאים שנמצאו כאן, כבורות מים וגת, מעלים השערה שהוא יושב על גנים קדומים שהיו
פה.
בשנת 1867 התגלה פה הקבר שמיוחס אולי לישו לאחר שהיה
מכוסה במפולת. זהו קבר עם אבן גולל ובתקופה הביזנטית ככל הנראה בנו קמרון למקום
התכנסות כלשהו. בקבר יש צלב ביזנטי (כנראה שווה צלעות) והוא בנוי מבפנים משני
חדרים: חדר הכנה לקבורה ובחדר השני יש מיטת משכב. זוהי מערת קבורה של אדם אמיד
שיכולה להתאים לתיאור של יוסף הרמתי.
אין תמימות דעים בקרב הארכיאולוגים לגבי תיארוך הקבר
הנמצא כאן: הרוב טוענים כי מדובר בקבר
מימי בית ראשון אך יש הטוענים כי מדובר בקבר משלהי הבית השני. עם זאת, מעבר לחומה
של גן הקבר נמצא מתחם סנט אטיין שם מצויים קברים מימי בית ראשון וככל הנראה
הנ"ל מאותו מתחם.
שער האריות:
שער האריות עבור הצליינים הוא לא ההתחלה אלא ההמשך
בעקבות דרכו של ישו. היא ככל הנראה לא הכניסה בה השתמש ישו שנכנס בשערי חולדה ככל
בני העם בימי בית שני.
האריות בגלל שימוש משני של אבני בייברס (ברדלס). בזכות
השימוש המשני סיים סולימן לבנות החומות בשנתיים (1538).
החל מהמאה ה-10 מזהים כאן את מקום הסקילה של סטפנוס ולכן
כך נקרא השער בפי הצליינים. עד אז היה מקובל הזיהוי הביזנטי: בצפון העיר. אאודוקיה
בנתה שם לכבודו כנסייה, באזור מנזר סנט אטיין. אלא שעם הכיבוש המוסלמי הכנסייה
הביזנטית הפכה למקום אחסון בע"ח, המקום איבד מיוקרתו והמקומיים העתיקו המסורת
לצד המזרחי של העיר.
מבנה אגיוס סטפנוס מנציח את המסורת הזו.
משמאל לשער האריות ישנו בית קברות מוסלמי, הנשען על
החומה המזרחית של העיר העתיקה. עד המאה ה-14 היה זה בית קברות יהודי.
סנטה אנה:
מתחם פרטי של נזירי 'האבות הלבנים' עם פסל של המייסד.
נוסד במאה ה-19 וייעודו היה מיסיון באפריקה. בחפירה מצאו
את שרידי סנטה אנה.
היא הכנסייה הצלבנית השמורה ביותר בארץ. הפכה למדרסה -
בית מדרש תיאולוגי מוסלמי, אך לא נעשו שינויים מהותיים במבנה.
אנה, אימה של מרים וסבתא של ישו. מוזכרת רק בספרים החיצוניים
והבית שבו ילדה את הבתולה יוחס לציפורי, סנדחה (מול בית גוברין) ולבסוף ניצחה
ירושלים.
בכנסייה שורה של ממצאים:
בריכת חסדא - חצובה לניקוז מי הנגר
הצפוני מגבעת בית זייתא ומגבעות צפוניות האחרות בסוף בית ראשון ותחילת בית השני.
לימים הבריכה הורחבה והמים ווסתו: נבנה סכר עם פתחים וחצבו בריכה נוספת, דרומית,
אליה הזרימו מים עפ"י הצרכים. ישנו קיר סכר עבה בין הבריכה הצפונית לבריכה
הדרומית.
הבריכה הדרומית הסתיימה בקו הכניסה לסנטה אנה וכל הריצוף
שפה רוכב על הבריכה.
בית חסדא, בה ריפה ישו חולה. אמר קום והתהלך לאיש שאיבד
תקווה. המסר הוא הכוח להירפא טמון באמונה שלך בעצמך. שם אנכרוניסטי בגלל הנס.
ישו עשה שני ניסים בירושלים: כאן, וגם ריפוי עיוור מלידה
בבריכת השילוח.
ממקורות אחרים מוכרת ליד השער בריכת הצאן. אולי בבריכות
אלו שטפו קורבנות לפני העלאתם אל המזבח שבהר הבית.
גם מסורת יהודית לגבי המים המרפאים ועל מלאך האלוהים שמניע
את המים - הושפעה ככל הנראה ממסורות פגאניות. בנוסף לבריכה נמצאו שרידים מהתקופה הרומית
המוקדמת לאמבטיות ובורות מים קטנים שככל הנראה שימשו לריפוי.
מקדש מימי אליה קפיטולינה - הדריאנוס הקים
שלושה מקדשים: ליופיטר על הר הבית, לאפרודיטה בגולגותא ופה לאסקלפיוס אל הרפואה. נמצאו
כאן גם שרידים של תבנית של כף רגל, שאולי שימש למנחות כמו בכנסיות כדי שאותו איבר
יירפא.
בתקופה הביזנטית נבנתה כאן כנסיית פרובטיקה (הצאן) הענקית
להנצחת הנס. היא נחרבה ב-614. כשהצלבנים הגיעו לארץ הם בנו את סנטה אנה וגם כנסייה
קטנה יותר לזכר הנס. ביטוי למעמדה הבכיר של מרים במאות 11-13 כמתווכת בין האל
והמאמינים. אז
נקראה הבריכה 'מרים של הצאן'.
לאתר זה מביאים את כל הזרמים והקבוצות המתעניינות בתולדות
ירושלים. זוהי כנסייה מזמינה לשירה ולתפילה. המקום פה נוח לכולם, גם לפרוטסטנטים.
הויה דולורוזה
עולי רגל בתקופה הביזנטית הלכו בדרך הסבל במסלול אחר: מגת
שמנים לבית קייפא בהר ציון ולמקום המשפט ולכנסייה שהוקמה לצורך כך (סנטה סופיה),
שער גינת שהיה נקודת המוצא של החומה השנייה למניינו של יב"מ ולבסוף הגיעו
לכנסיית הקבר על הגולגותא.
במאות ה-8-12, בשל העובדה כי היה שלטון מוסלמי בארץ המסלול
קוצר מחדר הסעודה האחרונה ישירות לכנסיית הקבר.
הפרנציסקאנים הגיעו לא"י במאה ה-13 ורכשו מקומות
שהשלטון המקומי אפשר להם. הם הבסיס לויה דולורוזה של היום. עם זאת, 14 התחנות
נקבעו רק במאה ה-18 בקולוסאום ברומא.
המפלס של ימי ישו והדריאנוס נמצא כ-7 מ' מתחת. כששיפצו
את הרחוב לקראת שנת 2000 גילו מרצפות מהפורום של הדריאנוס. הרצפות הועלו בחלקן
למפלס הרחוב של ימינו וניתן להבחין בשוני ביניהן לבין הריצוף הרגיל.
דרך הייסורים מתחילה ביציאה ממנהרות הכותל, במקום בו
נמצא מרכז הפרנציסקאנים ובית הספר עומריה.
1. המשפט
הובל מבית קייפא אל פונטיוס פילטוס. הנציב הרומי יכול
היה לשבת באנטוניה או בארמונות הורדוס שליד שער יפו. נוהגים להתחבר דווקא
לאנטוניה, משום שהמצודה חלשה על הר הבית וככל הנראה בימי העלייה לרגל הנציב העדיף
לשבת כאן ולפקח על המתרחש.
מימין ישנה כיפת נחושת גדולה, שם נמצא מנזר האחיות ציון
וקשת האקה הומו. מתחת למנזר האחיות ציון היו בריכות הסטרוטיון שהיוו חפיר לאנטוניה
מצפון מערב. לאור זאת, מניחים הפרנציסקאנים כי עד לכאן הגיעה המצודה.
2. ההרשעה וההלקאה
מקום עמידתו לפני פילאטוס. הנציב הציע שחרור אסיר יהודי
לכבוד פסח וההמון העדיף לשחרר את בר אבא. פילאטוס שטף ידיו ואמר שהוא נקי מדמו של
זה, והעם בתגובה: "דמו עלינו ועל בנינו" - העילה להאשמה הקולקטיבית מאז
ועד בכלל.
החיילים הרומאיים המשועממים ממשחקי המלך, הלבישוהו בגד
ארגמן וזר קוצים וקראו לו "מלך היהודים".
סיכום התחנות עד כה:
1- המשפט. 2- ההרשעה וההלקאה.
3 נפילות לישו בתחנות עם מספרים אי זוגיים.
3 פעמים פגישות עם נשים לישו המסמלות חמלה.
גג כנסיית הקבר:
לכנסיית הקבר ישנם מספר מפלסים עם עשרות קפלות, שמות,
מסורות וחזקות.
השלב הצלבני של הכנסייה. בכל השטח הזה ישבו נזירים
ששירתו בכנסיית הקבר. מפה היה להם חיבור ישיר לכנסייה. לימים הפתח נסתם בקשת ומדברים
על כך שישברו אותו כפתח מילוט במקרה הצורך.
במתחם זה של הנזירים בתקופה הצלבנית היה גם בית חולים,
אכסניה, מטבח ועוד.
כשהצלבנים עזבו, הערבים הציעו את השטח למכירה לכל המרבה
במחיר: הקופטים הצליחו לרכוש נתח גדול ועד 1950 עמדה פה כנסייה אתיופית תחת חסות
הפטריארך הקופטי.
ב-1950 האתיופים הפכו לעצמאיים עם פטריארך משלהם והקימו
על הגג מנזר. ראו עצמם כצאצאי שלמה המלך ומלכת שבא.
ב-1970, בחג הפסחא, כשהקופטים המצריים היו עסוקים
בליטורגיה (טקס ביצוע הלחם) ועזבו את אזור הקפלות שברשותם, האתיופים ירדו מהגג
והחליפו לקופטים את המנעולים. האירוע הזה יצר מהומה ומדינת ישראל, שהיא הריבון,
ניסתה לשמור על ניטרליות. לימים, בהסכמי השלום בין ישראל למצרים, היה סעיף בו
ממשלת ישראל התחייבה להחזיר את הקפלות של דיר אל סולטן למצריים (אך עדיין לא
החזירו).
בשל המחלוקת שלא נפתרה - אסורה צליינות של מצרים לא"י עד שישראל לא תמלא
את חלקה בהסכם השלום.
10. חלוקת הבגדים
בחצר הכנסייה, שייכת לפרנציסקנים ולא עולים אליה עם
צליינים.
עפ"י הברח"ש מפשיטים את ישו מבגדיו והחיילים
הרומאים מחלקים אותם ביניהם.
11-13. על הגולגולתא
המפלס שכיסה הדריאנוס כדי ליצור את הפודיום לבניית מקדש
אפרודיטה.
מיסמור, מותו, הורדתו.
המסמור על הצלב: של ישו ע"י חייל רומאי (ברוב
האומנות הנוצרית ישנה טעות: המסמור היה בפרק ולא באמצע כף היד).
בנקודה זו הושלם הקורבן (בניגוד לעקדת יצחק).
לפנינו יצירה רנסאנסית של מזבח, שנתרמה לכנסיית הקבר
ע"י משפחת מדיצ'י מפירנצה. צורת המזבח הותאמה לכך שתעמוד מעל לאבן המשיחה אך
לבסוף הוחלט שלא לעשות כן. על המזבח יש סצנות הקשורות לצליבה.
מותו על הצלב:
דרך זכוכית רואים את חלקי הסלע. צליינים יורדים מתחת למזבח לחישוק שמכסה חור ודרכו נוגעים
בו. על המזבח כתובה המילה 'התרוקנות' - ישו רוקן עצמו למען האנושות.
הורדתו מן הצלב.
14. הקבר הקדוש
המסדרון הקדוש בעולם, ממנו נכנסים להיכלית בתוך הרוטונדה
- לאדיקולה.
כל אזור הקבר היה בעבר מכלול של מערות קבורה אך כדי
לייחד את הקבר בתקופה הביזנטית חצבו מסביב לקברו ובודדו אותו. היום יש שם לוח אבן
שהוא שריד למקום בו הונחה גופתו. בקפלת יוסף הרמתי רואים קברים מימי הבית השני,
שהם כנראה המשך של מכלול מערות הקבורה שהיה גם פה.
טקס האש הקדושה בשבת שלפני הפסחא
הפטריארך היווני-אורתודוכסי והבישוף הארמני נכנסים
לאדיקולה בצהריים, אחרי שבבוקר חתמו את פתח הכניסה בשעווה ובדקו שאין מקור אש (גם
הריבון הישראלי חותם), ושניהם מחכים שם. בשעה מסוימת יורדת אש מהשמים, הפטריארך
והבישוף מקבלים אותה ודרך פתחים באדיקולה הם מוציאים אותה למאמינים. הנס בטקס זה
הוא שהאש לא שורפת. הם לוקחים איתם את הנרות לקדושה ובעבר גם ניסו להעבירה במטוסים.
ההסיטוריה של כנסיית הקבר
כנסיית הקבר של ימינו היא הכנסייה הצלבנית אך עם שיפוצים
מסוימים בשל רעידות אדמה. כמו כן, בשנת 1808 התחוללה פה שריפה ענקית שגם לאחריה
נעשה שיפוץ כללי.
ב-614 כנסיית הקבר לא נפגעה אך הפרסים לקחו את הצלב שהיה
על הגולגותא. כ-15 שנים לאחר מכן הקיסר הרקליוס החזיר את הצלב (כנראה) למקומו
המקורי.
עומר המסולמי קיבלת ב-638 את המפתחות כאקט של כניעה מהפטריארך
אך באקט של סובלנות לא נכנס לכנסיית הקבר (אחרת זה היה קדוש למוסלמים).
ב-1009 הפטימי אל-חאכִם באמר אללה (מייסד הדת הדרוזית),
הרס אותה ונשארה רק הרוטונדה עם הקבר הקדוש - ובכך בא סופה של הכנסייה הביזנטית.
30 שנה מאוחר הפטימים אפשרו לפריארך קונסטנטינופול,
מונומכוס, לממן שיפוץ הכנסייה. הם לא נתנו לו את החלק המזרחי ולכן הכניסה הועתקה
לדרום והגולגותא נשארה פתוחה לשמים. סיום השיפוץ של מונומכוס הוא ב-48'.
לצלבנים לקח 50 שנה לשפץ ומליסנדה חנכה אותה ב-1149
בקווים שרואים היום, קטנים מהביזנטית המקורית.
צאלח א-דין לא הרס, אבל בגלל סכסוכים בין נוצרים לנוצרים
הוא סתם כניסה אחת ולקח את מפתחות. עד היום המפתחות נמצאים בידי שתי משפחות אצולה
מוסלמיות, ג'ודה ונוסייבה, שפותחות וסוגרות את הדלתות.
מוחזקת בעיקר ע"י: יוונים אורתודוכסים, ארמנים
(שמגיעים לכאן כבר בתקופה הביזנטית, התנצרו כאומה כבר בשנת 301 ולכן יש להם רובע
שלם בעיר העתיקה), הפרנציסקאנים (כנציגי הוותיקן בא"י מאז המאה ה-14), סירים
אורתודוכסים (שנמצאים במחלוקות עם הארמנים), קופטים (בגג הקבר הקדוש) ואתיופים
(שנמצאים במחלוקות עם הקופטים).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה