הרודיון
הרודיון, או בשמו האחר הר
הורדוס, הוא אתר ארכיאולוגי מתקופת בית שני שבו מבצר דמוי גבעה מלאכותית ועיר,
שנבנו על ידי המלך הורדוס, הנמצא כ-12 קילומטרים מדרום לירושלים, באזור ספר מדבר
יהודה.
האתר נמצא בשטח C של יהודה ושומרון והוא היום גן
לאומי. סמוך לו נמצאים היישוב הפלסטיני זעתרה וההתנחלויות נוקדים ותקוע.
עם תום מלאכת הבנייה קרא
הורדוס למקום על שמו - הרודיון, וזהו האתר היחיד הנושא את שמו של המלך הבנאי.
מתעודות שנמצאו במדבר יהודה והמתארות את חיי המורדים היהודים במקום בתקופת מרד בר
כוכבא, עולה כי שמו של המבצר בפיהם היה "הרודיס", שהוא הגייה אחרת של
השם המקורי (ייתכן שזהו שיבוש).
הקמת הרודיון
הארמון נבנה כמעין מבצר על
ידי הורדוס בין השנים 22 ל-15 לפנה"ס, במקום שבו ניהל הורדוס קרב בשנת 40
לפנה"ס בעת מנוסתו מהפרתים (שנלחמו באימפריה הרומית) כנגד יהודים ששיתפו עימם
פעולה בראשות מתתיהו אנטיגונוס השני.
את מראה הגבעה שלו
("שד" בלשונו של יוסף בן-מתתיהו) קיבל המבצר מסוללות העפר העצומות
שנערמו מסביב לחומותיו. בתוך הסוללות ישנה חומה כפולה, ביניהן בנה ארמון מפואר
שכלל חדרים רבים, טרקלין ובית מרחץ. צפונית להרודיון, בשטח של כמאה וחמישים
דונמים, נבנה חלקו הארי של הארמון, מעין עיר קטנה שנקראה הרודיון תחתית ובה נמצאו
שרידי בריכות מים ובניינים רבים. הרודיון תחתית המשיכה להתקיים לסירוגין עד לתקופה
הביזנטית, ולאחריה ננטשה.
את המים לניהול החיים
התקינים באתר הובילה אמת מים שאספה את מימיה מבריכות שלמה. כיום נמצאים בשטח שרידי
אמה רק עד המעיינות באזור הכפר ארטס, בסמוך לבית לחם (הגבוהים מהאמה). בנוסף לאמת
המים, נבנו באתר בורות מים רבים לאספקת מים סדירה לארמון וליושביו, וכן מערכת
גדולה של בריכות אגירה חשופות, מרביתן בהרודיון תחתית.
המבצר
עם בנייתה של הרודיון, הפכה
העיר לבירת המחוז שבו שכנה, ואוכלסה בקביעות על ידי אנשי חצרו של המלך. המלך השתמש
בארמון בעיקר כבית קיט וכמפלט מההמולה ששררה בירושלים בעת שלוש הרגלים. לפי יב"מ
הורדוס נקבר שם בטקס מפואר. לאחר מותו המשיך בנו ארכלאוס לפקוד את המקום לעתים
קרובות. עד הגלייתו של ארכלאוס בשנת 6, שלאחריו בוטל שלטון בית הורדוס ביהודה והיא
הפכה לפרובינקיה רומית.
העיר נפלה לידי המורדים
היהודים במרד הגדול ב-66. המורדים, שאיישו את המבצר והתבצרו בו כנגד כוחות הרומאים,
בנו בו בתי כנסת ומקוואות ופיר כדי לשאוב את מי בורות המים. לאחר החורבן השתלט
באסוס, נציב יהודה ומפקד הליגיון העשירי על המבצר ולמרות שיב"מ לא מזכיר קרב
(בניגוד למצדה ומכוור) נמצאו ראשי חץ ואבני בליסטראות.
הרומאים, שחשיבות יהודה
בעיניהם ירדה לאחר דיכוי רוב המרד, נטשו עד מהרה את המבצר והוא עמד בשיממונו כיובל
שנים, עד שנתפס בשנית בידי יהודים שהשכירו אותו ללוחמת גרילה לקראת מרד בר כוכבא
וחצבו מערות מסתור.
ננטש לאחר המרד ורק במאה ה-5
החלו נזירים ביזנטים ליישב בהדרגה את צפונה של הרודיון תחתית, ולבסוף קמה באתר
התיישבות נזירים נוצרית שהסבה אחדים מחדרי הארמון לכנסיות. בחפירות שנערכו בצפון
האתר התגלו ארבע כנסיות שכאלה, אשר רצפותיהן מעוטרות עיטורי פסיפס.
טענה נוספת גורסת כי בתקופה
הביזנטית היה היישוב מושבת מצורעים שהקימה הקיסרית אודוקיה (אשתו של הקיסר הרומי
תאודוסיוס מהמאה הרביעית). בתקופה הביזנטית נחשבו החולים בצרעת לקדושים הסובלים
בעולם הזה למען כלל האוכלוסייה, הצרעת אף נקראה בשל כך בתקופה זו 'המחלה הקדושה'. תיאודוקיה,
לפי מקור אחד, בנתה באתר משכן לחולי הצרעת וכינתה אותו 'פורידיסיה', מילה שמקורה
בפרסית ופירושה - גן (מכאן גם מקור המילה העברית 'פרדס'), שמשמעותה התגלגלה והפכה
ל"גן עדן" (Paradise). שמו הערבי של האתר, ג'בל פורידיס ("הר פורידיס", הר
הגן) תומך בטענה
עם הכיבוש הערבי במאה ה-7
ננטש המקום בפעם האחרונה.
כיום שוכן בצפון האתר הכפר
הפלסטיני זעתרה, שבתיו מכסים חלק מהעתיקות. גם כביש הגישה לאתר, שנחצב בתקופה שבה
היה האתר תחת שלטון ירדני, עובר בשטח שבו שכנה לפנים העיר העתיקה.
חקר האתר וחפירתו
נצר המשיך בחפירת האתר במשך
שנים רבות וגולת הכותרת של תגליותיו הייתה הקבר המשוער של הורדוס.
ב-25 באוקטובר 2010 בעת
ביקור עם קבוצת ארכאולוגים, נפל נצר בהרודיון, נפצע באורח קשה ונפטר כעבור שלושה
ימים.
הרודיון תחתית
ארמון מפואר המכיל חדרים
רבים, גנים, אורוות, מחסנים ועוד. חיי הארמון התנהלו כמעט לחלוטין בעיר התחתית,
בעוד הארמון המבוצר שימש כמבצר בעת סכנה. אחד האתרים המרשימים ביותר הוא בניין
ענק, בנוי אבני גזית, שאורכו 130 מטרים ורוחבו כ-60 מטרים. בין המבנה הענק למבצר
מחבר שביל מעשה ידי אדם באורך של כ-350 מטרים, אשר פשרו אינו ברור. יש הטוענים כי
הייתה זו דרך שנסללה במיוחד לרגל מסע הלוויה של המלך הורדוס.
הרודיון עילית
המילוי המלאכותי של ההר מקיף
מעטפת הבנויה משתי חומות עגולות בגובה 10 מ'. בין שתי חומות המעטפת מרחק של 3.5
מטר שנועד למעבר בין מגדלי השמירה ולאחסון ציוד ומזון. המעטפת הבנויה גם מתחת
לרצפת הארמון יורדת ומגיעה עד לסלע הטבעי של ההר. החלל בין החומות חולק לכמה קומות
על ידי תקרות ורצפות שנתמכו בקורות עץ.
סביב המעטפת שלושה מגדלי
שמירה חצי עגולים שאף הם חולקו לקומות וחדרים. המגדלים שמשו למגורי חיילי המשמר
ולמשרתי הארמון.
מגדל נוסף, רביעי, שימש
למגורי משפחת המלוכה במיוחד בקיץ. עיגול שלם שהתנשא לגובה 45 מטר (כיום 20) מעל
רצפת הארמון. המסד שלו היה אטום והוא נבנה על גבי הסלע הטבעי לשם חיזוקו ומניעת
קריסתו בזמן רעידות אדמה.
הכניסה נמצאת בסופו של גרם
מדרגות גדול שמוביל מהרודיון תחתית לארמון ההר המבוצר. גרם המדרגות היה עילי ועבר
מעל המילוי המלאכותי של ההר. בחלק העליון שלו, לקראת סופו, נכנס אל תוך המילוי
המלאכותי של ההר, אל הכניסה היחידה לארמון. באזור זה נבנו קירות תמך משני צידי גרם
המדרגות שנתמכו בקשתות למניעת קריסתם בלחץ המילוי המלאכותי של ההר. באמצע גרם
המדרגות ובקרבתו מצד שמאל התגלתה במאי 2007 אחוזת קבר המזוהה על ידי הארכאולוג אהוד
נצר כקיברו של הורדוס.
החצר הפתוחה שימשה גן נוי של
הארמון.
הטרקלין: אולם גדול ללא
עמודי תמך כי תקרתו נבנתה על קורות עץ ענקיות. נערכו בו סעודות בית המלוכה.
בסמיכות לטרקלין נמצאו 4-5 חדרי שינה, כולם מעוטרים בציורי פרסקו.
בסמוך לאגף חדרי השינה נמצא
בית המרחץ של הארמון. הכניסה אליו דרך חדר ההלבשה, האפודיטורים, אל החדר הפושר,
הטפידוריום. משם אפשר לעבור אל החדר החם, הקלדריום, או אל החדר הקר, הפריגידריום.
החדר החם בנוי בשיטת ההיפוקאוסט, רצפה כפולה מונחת על עמודים קטנים דרכם עבר
האוויר החם שחימם את החדר. החדר הקר שימש גם כמקווה טהרה.
מציאת קבר הורדוס
לאחר יותר מ-30 שנות חיפושים
באתר, במהלך חפירות במדרון החיצוני של ההר, מתחת לשרידי חומה המקיפה את הרודיון
מסביבו, ומעל הארמון התחתון ששימש כנקודת היציאה למסע ההלוויה של הורדוס, בסמוך
לשרידים של גרם מדרגות שעולה אל האתר מהרודיון תחתית. במקום, הצופה צפונה לכיוון
ירושלים, התגלה מסד של מאוזוליאום הבנוי אבני גזית מפוארות ושברי סרקופג מנותצים.
עיטורי הסרקופג דומים לעיטורי הסרקופגים שהתגלו ב'קברי המלכים' בירושלים מתקופה
זו, אך מפוארים מהם. האבנים גדולות יותר משאר אבני ההרודיון והובאו מרחוק.
לדעת פרופ' נצר, המורדים
היהודים שהסתתרו במבצר במהלך המרד הגדול, כ-70 שנה לאחר מותו, הם אלה שניתצו את
הסרקופג. דעות אחרות: מורדי בר-כוכבא או הנוצרים שישבו במתחם בשל טבח התמימים.
לדעת נצר, הסיבה להימצאות
הקבר מחוץ לשטח הרודיון היא השמירה הקפדנית של דיני טומאה וטהרה, שאפיינה את תקופת
בית שני. הוא ביקש לקבוע את מקום קבורתו מחוץ לאזור המגורים בהר, כדי לאפשר לילדיו
להשתמש בארמון העליון.
המשך החפירות במתחם הקבר
חשפו ממצאים נוספים, הבולטים שבהם הם שני סרקופגים נוספים.יב"מ לא תיעד
שבהרודיון נקברו דמויות נוספות פרט למלך הורדוס עצמו.
באתר עצמו טרם נמצא ממצא
אפיגרפי שיוכיח באופן חד משמעי שאכן מדובר בקברו של הורדוס ו\או בני משפחתו.
התיאטרון
מזרחה מהמאוזוליאום, מעבר
לגרם המדרגות, נחשף תיאטרון עם מקומות ל-650 עד 750 צופים. נוסף היה בו מעין יציע
כבוד, שאפשר המלך ומקורביו לצפות בהצגות. קירות החדר עוטרו בציורי קיר על טיח יבש
(סקו), בניגוד לפרסקו (ציור על טיח רטוב) שהייתה השיטה מקובלת במפעלי הבנייה של
הורדוס. הציורים הם בסגנון שהיה מוכר באזור קמפאניה באיטליה ומתארים חלונות דרכם
משקיף נוף כפרי.
אמת הביאר / גוש עציון
בימי בית שני, המשנה
והתלמוד, התקיימה מערכת אמות, צינורות, מנהרות, נקבות ובריכות שסיפקה מים מהר
חברון לירושלים והייתה בשימוש עד למלחמת העצמאות והוסיפה לספק מים לחלק המזרחי של
העיר עד מלח"ש.
מקורות המים שבירושלים העיר -
מעין הגיחון, בריכות המים הציבוריות ובורות המים שבבתים - לא הספיקו לצורכי העיר
בימי בית שני. בימי החשמונאים, ובעיקר בימי הורדוס ובמאה הראשונה לספירה, גדלה
העיר והתרחבה, כמויות גדולות של מים היו דרושות לצורכי עבודת הקודש בהר הבית
ובייחוד בשלושת הרגלים.
בירושלים נפתרה בעיית הספקת
המים בדרך של אמות מים שבהן הוזרמו המים בכוח הכבידה ממקורות מרוחקים מן העיר עצמה
כבערים רבות בעולם ההלניסטי והרומי.
אמות המים לירושלים הידועות
לנו גם מן המקורות וגם מן הממצא הארכיאולוגי, הן המורכבות והארוכות שבאמות המים
בארץ.
במאה ה 19 התגלתה מערכת
מסועפת של אמות מים לירושלים שבמרכזן נמצאות שלוש ברכות שלמה.
שתי אמות מים הובילו לברכות שלמה:
אמה במפלס נמוך- האמה התחתונה, שמקורה במעיינות ואדי אל-ערוב ואמה שמפלסה כ-30 מטר
גבוה יותר - האמה העליונה, המובילה מים מנחל הפירים ובערבית ואדי אל ביאר (בורות).
אמת הביאר שעדין זורמים בה
מים, נחשבת לאחר מאמות המים העתיקות והמרשימות ביותר בארץ על אף שהיא אמה קצרה
יחסית ואורכה 4.7 ק"מ בלבד.
האמה מובילה מים לבריכה
העליונה שבברכות שלמה.
באמה זו ניתן לראות ניקבה,
אמה ומנהרה במרחקים קצרים זה מזה. תחילתה במעין הנובע מתוך מחילה קרסטית ופיתחה
נמצא לרגלי השכונה התחתונה של העיר אפרת. הנכנס לפתח יורד במדרגות בנויות עד
לאולם. מכאן מובילה צפונה ניקבת הפירים המלכותית של הביאר. מקצהו הדרומי נמשכת
המחילה הקרסטית עד הנביעה. לאורך המחילה זורמים מי המעיין בדרכם לניקבת הפירים.
אורך האמה הכללי 4.7
ק"מ בעוד המרחק בקו אויר מנקודת המעיין ועד בריכות שלמה הוא 4 ק"מ.
ראשית האמה בגובה 870 מטר מעל פני הים אך מהיותה מתחת לפני הקרקע יש להפחית ממספר
זה כ-10מ'. היא מסתיימת בבריכה העליונה שגובהה כ-800 מ'.
כיום אין די נתונים לקבוע
בביטחון את תחילת זמן פעילותה של האמה אך אין ספק שהאמה פעלה מן התקופה הרומית
ואילך. לפי עדויות הייתה האמה בשימוש סדיר עד סוף תקופת המנדט. מאז חדלו לנקותה,
אולם האמה ממשיכה לזרום גם כיום בחודשי החורף של שנים גשומות במיוחד.
אמות המים לירושלים
ניזונו מסדרת מעיינות.
הדרומיים ביותר מצויים בבקעת ערוב דרומית לגוש עציון מהם נמשכת אמה הארוכה
והמפותלת ביותר שמובילה את מי המעיינות אל בריכות שלמה המצויות מדרום לבית לחם.
אורך האמה כ-39 ק"מ בעוד המרחק בקו אווירי אינו עולה על 10 ק"מ. מאחר
וחייבת להיות נפילה של ס"מ כל עשרה מטרים, אורך האמה יצר שיפוע שאפשר זרימה
סדירה.
אמה נוספת הנקראת אמת הביאר,
הובילה מים לבריכת שלמה ממעין בואדי ביאר, הסמוך לגוש עציון. תוואי האמה הקצר - 4.7
ק"מ, הושג על ידי חציית ההרים במנהרות ארוכות שניכרו בעזרת פירים אנכיים או
אלכסוניים. סך הכל נמצאו באמה זו 23 פירים, שהעמוקים בהם מגיעים לעומק של 33
מטרים.
שלוש בריכות שלמה מהוות את
ליבה של מערכת האמות הקדומה לירושלים. לכאן מגיעות אמת הערוב ואמת הביאר ומכאן
יוצאות האמה התחתונה והאמה העליונה לירושלים. שלוש הבריכות בנויות במורד יובל של ואדי ארטס. הבריכות בנויות במפלסים
שונים: קרקעית כל בריכה נמצאת בגובה שפת הבריכה השכנה כך שניתן להזרים עודפי מים
מבריכה לבריכה. בוני הבריכות בחרו במקום בו קרקעית הוואדי היא סלע חוואר לא חדיר
למים.
מבריכת שלמה יוצאות שתי אמות
המים בדרכן לירושלים.
האמה העליונה מצטיינת בקו
הישר של מהלכה. היא יוצאת מגובה ראש הבריכה התיכונה שלבריכות שלמה ונמשכת ברובה
לאורך קו פרשת המים באזור בית לחם. באורך כללי של כ-13 ק"מ, פרסומה של האמה הודות
לצינור אבן משוכלל שפעל באמצעות לחץ וחלקים ממנו עדיין נראים בשטח בכביש בית לחם
חברון. על חלק מחוליות צינור זה נחקקו
כתובות לטיניות של מפקדי גדודים בלגיון הרומי העשירי. כנראה שאלה שמות המפקדים
האחראים על בניית קטעים אלה של האמה. מכאן ההנחה המקובלת, שהצינור והאמה העליונה
כולה הוקמה בידי חיילי הלגיון העשירי במרוצת שהייתם בירושלים במאה השנייה לספירה.
קיימת טענה נוספת כי בשלב הראשון נבנתה אמה זו ע"י הורדוס.
האמה העליונה נכנסת לתחומה
של ירושלים באזור מנזר מר אליאס ומשם לעמק רפאים וכנראה שיעדה הסופי היה אזור שער
יפו, אולי לבריכה המכונה בריכת חזקיהו או לאזור ארמון הורדוס בו שכן הלגיון העשירי
לאחר חורבן בית המקדש.
האמה התחתונה עוברת למעלה
מעשרים ק"מ מבריכת שלמה ועד הר הבית. כאשר המרחק בקו ישר הינו עשרה ק"מ בלבד. בדרכה
מגשרת האמה על הפרשי גובה של שלושים
מטרים. האמה התחתונה נשמרה בקטעים נרחבים, שכן התורכים שיקמו אותה ושילבו צינור
חרס לתוכה. בדומה לאמת הערוב, גם אמה זו מתפתלת סביב ערוצי נחלים, אך המכשולים
העיקריים בפניהם היא ניצבת הם שלוש שלוחות ההרים של בית לחם, צור באחר וארמון
הנציב.
האמה העליונה נבנתה ככל
הנראה ע"י הללגיון העשירי. בקצה הצפוני של צינור האבן התגלו כתובות הלגיון, אך
גם שרידים היכולים להצביע על כך שהיה זה קיר הרודיאני אשר היווה חלק מגשר קשתות
שנשא את אמת המים ההרודיאנית. לאחר שזו נהרסה, שוקמה האמה ונבנתה מחדש ע"י
הגליון. אולם זוהי רק הצעה. במיוחד כי הגיוני שהורדוס ביקש להוביל מים למבצרו
בהרודיון.
על פעולת האמה בראשית התקופה
העותומנית ניתן ללמוד מבניית סבילים (מקומות שתייה) שקיבלו מימיהם מהאמה. לתחילת
התקופה העותומנית יש לייחס גם את בניית צינור החרס בתוך האמה התחתונה. צינור זה
עורר בעיות טכניות חמורות שהעותומנים לא השכילו לפותרן, והאמה נסתמה ולא פעלה
בתקופות שונות.
על האמה העליונה אין לנו
מקורות של ממש ונראה כי יצאה מכלל שימוש לאחר התקופה הרומית.
בתקופה המודרנית
וורן מספר על שיפוץ גרוע של האמה
התחתונה ע"י הטורקיים שהובילה רק מים מועטים שסופקו למוסלמים בלבד.
אחת הסיבות לכישלון היו פלחים ששברו את האמה
והוציאו ממנה מים להשקיית עדרים.
השיקום האחרון של האמה
מבריכות שלמה בוצע לבסוף ע"י השלטונות הטורקיים ונחנך בטקס רב בשנת 1902.
מפעל זה התבסס בחלקו הראשון, עד בית לחם, על האמה הקדומה וצינור החרס שהוכנס לתוכה
במאה ה-17. נראה כי קטע זה היה בשימוש לאורך כל התקופה הטורקית, וסיפק מים לעיר
בית לחם.
מהקצה הצפוני של המנהרה נמשך
צינור הברזל עד לחארם-א-שריף דרך שער האשפות וסעיף אחר שלו נמשך לבריכת א-סולטן.
מערכת זו לא הייתה מוצלחת. המאגר במנהרת ג'אבל מוכבר שיבש את הלחץ בצינורות הברזל.
עד סוף השלטון הטורקי נאלצה אוכלוסיית ירושלים לקנות בקיץ מים שהובאו ברכבת או על
בהמות ממרחק ניכר.
עם הכיבוש הבריטי אוכלוסיית
העיר הגיעה ל-50000 נפש, כוחות צבא רבים חנו בה, ומצב המים היה בכי רע. כמות המים
שנדרשה לעיר הייתה כ-1400 מ"ק ליום. תוך חודשים ספורים נתפסו מי מעיינות
הערוב בבריכת הערוב, שם נבנתה משאבה שהעלתה אותם לבריכות אגירה שליד כפר עציון של
היום, בגובה 942 מ' מעל פני הים.
ב-1924 שוקמו בריכות שלמה
ומקורות המים שלהן ובמיוחד האמה הקדומה מואדי ביאר. המנהרה הארוכה בואדי נוקתה
ובקצה הואדי נבנה סכר שיצר בימי גשם חזקים אגם מלאכותי. מי האגם הוזרמו דרך מתקן
וויסות מיוחד לאמה הקדומה ששוקמה. בקצה האמה נבנו מתקנים שאפשרו הזרמת המים לכל
אחת משלושת בריכות שלמה. מפעל זה שפעל ללא כל מיכון, משמש עד היום מקור מים עיקרי
לבריכות שלמה.
מפעלי מים נוספים נבנו מעין
פרה (1924) ולאחר מכן מראש העין (1934) וגם אז המשיכו מעיינות הערוב ובריכות שלמה
לשמש מקור מים חשוב לירושלים.
תודה על המידע, שזרח מפרכוני בשנים האחרונות.
השבמחק