הנמלטים למדבר - נזירות במדבר יהודה

מאמר ראשי על נזירות בא"י

 

ההתחלה: אנטוניוס ופחומיוס

אנטוניוס נחשב כאבי הנזירות כי הוא הנזיר המתועד הראשון (כנראה שהיו לפניו).

בילה 80 שנים בהתבודדות בשני פרקי זמן.

פרק 1 - באזור מדברי, מדרום מערב לדלתא של הנילוס. הוא היה אז בגיל 20. המעבר התרחש בעקבות חזיונות שהיו לו. התבודד במערה בוואדי - בהתבודדות מוחלטת. עד שפעם עברה שיירה של נוודים מקומיים, שספרו עליו ובעקבותיו באו אחרים.

במחצית שנייה של המאה 3 - מתהווה בוואדי ניטרון מרכז של מתבודדים. עדין לא מאורגנים. נקראים הרמיטים. הרמוס = מדבר. לפעמים נקראים אנכורטים = מחוץ לתחום העיר (כורה - תחום העיר), כלומר ברחו למדבר. לעתים נקראו מונכוי או ברבים מונכוס = חיים לבדם (מונוס=אחד).

 

הם מתקשרים עם אנטוניוס, מדברים אתו קצרות. חולפות שנים ואנטוניוס מרגיש שההתבודדות כבר לא מבודדת והוא עוזב לאלכסנדריה, היא מרכז הציוויליזציה של מצריםומחליט להיות מרטיר אך לא מצליח.

הוא מוכר את רכוש הוריו לאחותו וחוזר לפרק 2 במדבר - הפעם בין הנילוס ומפרץ סואץ. שם הוא באמת לבד, אך מוכר וידוע ואנשים באים במכוון לפגוש אותו. הוא מת ונקבר בוואדי ניטריה בו ישנם היום מנזרים רבים והראשי נקרא ע"ש).

 

אחד המבקרים אצל אנטוניוס, פחומיוס, היה חייל מצרי בצבא הרומי שהגיע לדרגה גבוהה. ב-302-3, בזמן הרדיפות האחרונות בימי דיוקלטיאנוס, נאלץ לעזוב את הצבא, הגיע למדבר וישב כ-5 שנים בתא סמוך לאנטוניוס. אז החליט לחזור לביתו שבדרום מצרים והקים 1 מנזרים במרחב עירו שנקראים מונסטריון - מקום בו המתבודדים יכולים לחיות כקהילה, עם סדר, ארגון והיררכיה (שאב זאת משירותו הצבאי). הנזירים נקראו אדולפוס (Adolfos) - כלומר אחים.

בראש המנזרים של הרשת עומד אבא, לא במובן של פטרוס (סלע) אלא אבא בארמית. כעת יש אבא ואחים כלומר: קהילה. נותן להם תקנון (בלטינית = רגולה) שמעצים את תרומתו לנזירות.

פחומיוס מייסד את המנזר הראשון בעולם. עד פחומיוס ישנם נזירים. ממנו ואילך זו כבר נזירות. מדובר על שנות 20-30 של המאה 4 - במקביל למהפכה הנוצרית של קונסטנטין.

הסיבות לבריחה היו כלכליות, בעיקר מפני נושים של מסים וחובות. רק אח"כ התפתחה ההילה האמונית של חיקוי ישו במדבר, ניסיון ע"י השטן, חיבור עם יוחנן המטביל במדבר.

כאשר תמו הרדיפות הנזיר נהפך תחליף למרטיר. אורח חייו הופך מודל להערצה ומודל של מנהיגות אלטרנטיבית גם מחוץ לכנסייה, בארגון החיים הכנסייתי-העירוני.

הכנסייה הבינה שכדאי להצטרף אליהם ולא להילחם בהם וכך הפכה לארגון החזק, העשיר והמשפיע ביותר במערב. היא ניצלה את עוצמתם הרוחנית של הנזירים לצורכי הפצת הדת, חיזוק הדת וכו'.

 

הנזירות בארץ ישראל:

ראשון הנזירים במדבר יהודה - חריטון - מבשר הנזירות מקים בוואדי קלט, בעין פארה. הקים את הלאורה, מקום ההתבודדות הראשון. היה כריזמטי מאוד ואסף סביבו קבוצה של נזירים.

תלמידו של חריטון, אבתמיוס, הקים בסוף המאה ה-4 מנזרים ואחד מתלמידיו הבולטים של אבתמיוס, סבאס - הקים מנזר גדול ומפואר - מרסבא בנחל קדרון.

ב-455 הקים הנזיר גרסימוס את המנזר בדיר חג'לא ויצר דפוס חדש של מנזרים.

המנזרים מחולקים ל-3 דפוסים:

הרמיטים,

לאורה - בה חיים כל השבוע בהתבודדות, אוכלים לחם ותמרים, ונפגשים פעם בשבוע לתפילה,

וקונוביום - מנזר שיתופי. ההגעה אליו ע"י רשת שבילים והאוכל בו מבושל.

 

חשיפת המקומות הקדושים ע"י הלנה, כמו מקום לידתו של ישו, מקום קבורתו, עלייתו לשמים. הארץ הזו עוברת תהליך מואץ של הפיכה לחלל קדוש. הנזירות מלווה תהליך זה מראשיתו. מדבר יהודה קרוב לי-ם.

 

הילריון:

הנזיר הראשון בא"י (291-371). נולד באזור עזה וכשבגר נשלח למצרים ללמוד משפטים (סביב 315), שם נתפס לנזירות. הוא הלך למדבר לראות את ההרמיטים, שם פגש את אנטוניוס והפיץ את הנצרות במרחב צפון מערב הנגב. עבר בחיפושיו אחר מקום אידיאלי להתבודדות במדינות שונות ומת בקפריסין.

 

חרטיטון:

הנזיר השני, שמגיע בימי קונסטנטין מאסיה הקטנה סביב 325 לירושלים ומשם מחפש מקום לברוח אליו ובוחר בואדי פארה (חלק עליון של קלט) ושם מתבודד במערה.. לאט לאט מתגבשים סביבו נזירים ואז מבקשים ממנו תקנון. הוא נותן תקנון וממציא צורת חיים שנקראת לאורה (ביוונית=שביל צר, אולי הכוונה לשביל שמחבר בין המערות). יש קו התוחם את המערכת הזו, לעתים מסומן בגל אבנים. הנזירים מתכנסים בימי שבת וראשון במרכז הלאורה, בה יש כנסייה, חדר אוכל לתפילה ולסעודת אחווה ואז חוזרים לתאים. בתקנון שלו נקבע שצריכים לעבוד לדוגמא בקליעת סלים ומזה התפרנסו.

אחרי זו קמו לאורות נוספות.

חריטון, לאחר זמן, עוזב את נזיריו והולך להתבודד במצודה חשמונאית - מצודת דוק מעל יריחו. שם מקים מנזר נוסף בשם דוקה, שננטש עם הכיבוש הפרסי. המנזר יושב מחדש בתקופה הביזנטית ונקרא קרנטל.

גם משם ברח, והקים לאורה שלישית במדבר תקוע. שם מת ונקבר במערה על שמו.

 

אבתימיוס, מאה חמישית

מנזר אבתימיוס - יש יותר מנזרים אבל לא כתבו עליהם ולכן אין לנו מידע עליהם.

הנזיר הראשון שאנו יודעים עליו פרטים, שנכתבו ע"י קירליוס מבית שאן במאה 6.

היה מוסמך לכמורה עוד מארמניה. הגיע לא"י כצליין והקים את המנזר במישור האדומים כלאורה - על דרך הצליינים יריחו-ירושלים.

מתוך הנזירים שחיו אצלו במנזר, 12 הפכו להיות בישופים, מעיד על כך שאבתימיוס מוערך מאד וגם שהכנסיה הכניסה את הנזירות פנימה אחרי ועידת ניקיאה, כאשר הנצרות הפכה לדת המדינה. השתתף באפסוס ובחלקדון בה דיברו על התזיס - הטבע של המשיח. הנזירים מלאו תפקיד מרכזי בויכוחים התיאולוגים הללו. ביניהם גם אבתימיוס.

בימי התבודדותו, בימי הועידות הנ"ל, בקרה בא"י הקיסרית תיאודוקיה - אשת תיאודוסיוס השלישי ונשארה פה (441). אישה מעניינת ומאד דתייה.

דוגמא לעוצמת הנזירים היא ההתייעצות שלה עם הנזירים כאשר התנגדה לסאגת הטבע של ישו, שקרע את הכנסייה. היא האמינה בטבע אחד = מונופיזיס.

אבתימיוס לא רוצה להיפגש עם אישה פנים אל פנים ומאחורי קיר אמר לה שעליה לקבל שני טבעים משולבים ואם תקבל הבת שלה תחזור מהשבי.

בימי יוסטיאנוס, אמצע מאה 6 - 80% מהבישופים היו נזירים. בא"י זה בא לידי ביטוי יתר כי א"י היא קדושה וההתבודדות קדושה יותר.

 

סבאס, מרסבא - מאה שישית:

סבאס בילה כנזיר באבתימיוס ויצא להתבודד במדבר. זהו דפוס קבוע: מייסד מנזר הוא נזיר שעזב את הלאורה.

סבאס הלך לנחל קדרון, שם מצא מערה בה התבודד. היום קיים מנזר על שמו בצדה השני של המערה. הקים 10 מבאגן הקדרון, חלקם לאורות, חלקם קונוביומים.

סבאס היה גם פוליטיקאי ויצא 3 פעמים לקונסטנטינופול כנציג פטריארך ירושלים.

הצליח לאסוף כסף לבניית כנסיית אניאה.

הקבר של סבאס: שרידיו נלקחו במאה 12 ע"י הצלבנים לוונציה ונשארו שם עד 1964. בעקבות ועידת ותיקן 2 - האפיפיור החזיר גופתו לכנסייה היוונית אורתודוכסית כחלק מנסיונות ההשלמה עם העולם הנוצרי. גופתו החנוטה נמצאת בארון שבכנסייה על שמו.

 

מרסבא - נוסד ב-486 והיה הלאורה הגדולה ביותר.

תיאודוסיוס - מייסד מנזר ליד בית סחור.

מרטיריוס - מייסד מנזר מפואר בלב לבה של מעלה אדומים. משם מונה לארכיבישוף של ירושלים.

מנזר גראסימוס בדיר חגלה.

מנזר גיאורגיוס מכוזיבא בנחל קלט

מנזר יוחנן המטביל בקאסר אל יהוד.

בסה"כ מפת המנזרים בא"י במאה 6 - מלאה מנזרים. יש מקום התבודדות נוסף במדבר סיני. מנזר הסנה ומהמאה 10 נקרא סנטה קטרינה.

הרוב המכריע של הנזירים נולדו מחוץ לא"י, דבר בעל השפעה על הארגון הכנסייתי.

 

המקורות הפיננסים להקמת המנזרים:

רוב המנזרים הוקמו ע"י תרומות של צליינים והרי מנזרים לא עולים הרבה.

נתון נוסף: החוק האזרחי קבע שאדם שמת ללא יורשים - רכושו עובר לכנסייה והיא תומכת במנזרים.

גם השלטונות הביזנטים עודדו ההתיישבות הנזירית כאנשים נאמנים באזור החיץ שיוכלו להגן בגופם הן מפני פשיטות שוד של בדואים שחיו במדבר והן מפני האויב הפרסי ממזרח. החל משלב מסוים היא אף שלחה למנזרים הללו למשך תקופה מסוימת אנשים שרצו להתקדם בהיררכיה הכנסייתית, כביכול כדי לזכך את נשמתם אבל למעשה כדי להגן על הגבול. בשלב מסוים לא ניתן היה לאנשי דת לקבל תפקיד נכבד בכל כנסיה או מנזר אם לא שהו זמן מסוים במדבר. לפיכך הייתה במדבר תנועת אנשים שלא ניזונה רק מן מהרצון האינדיווידואלי להתאחד עם אלוהיהם.

 

תוספת בקיצור של מושגים:

הנזירות הביזנטית במדבר נחלקת לשלוש צורות חיים שהיו נפוצות בתקופה:

הנזירים ההרמיטים היו נזירים מתבודדים שהתיישבו להם במערה או בכוך התבודדות כלשהו ולא קיימו כל קשר עם קהילה או ארגון כלשהו. דוגמאות: מרטיריוס וסבאס בתחילה, חריטון ועוד.

נזירי הלאורות היו נזירים שחיו כנזירים הרמיטים בתאי התבודדות במקומות שונים במדבר, אך בד בבד היו קשורים לקהילה כלשהי. היו מגיעים ללאורה מדי פעם, בדרך-כלל בימי ראשון לתפילות ולעתים כדי לקבל אספקה. במדבר-יהודה היו כמה לאורות גדולות מאד שלעתים אכלסו עד כמה מאות נזירים.

בנזירות הקוינוביונית (ביוונית) חיו נזירים בדגם של קהילה שיתופית במנזר סגור. הם התגוררו במנזר שהיה נתון לאחריות ראש המנזר, אכלו והתפללו יחד.

 

קץ הנזירות במדבר-יהודה:

עם הפלישה הפרסית ב-614. במשך כל התקופה הביזנטית בארץ-ישראל נמנעו הפרסים מלחדור לתחומי הארץ, למעט בשנה זו. הם כבשו את הארץ לתקופה קצרה מאד - שנה או שנתיים, הרגו וטבחו בתושבי הארץ הנוצרים ועשו שמות בכנסיה הנוצרית ובעיקר בנזירים ובכנסיות.

היהודים בארץ תמכו בפלישת הפרסים וסייעו להם במלחמתם, בעיקר בגליל. למזלם, עם תום הכיבוש הפרסי לבזנטים לא היה מספיק זמן לנקום בהם: מיד לאחר נסיגת הפרסים החלה כבר התקופה המוסלמית הקדומה. המוסלמים היו הרבה יותר ליברליים כלפי הנצרות וכלפי היהדות מאשר הפרסים. הם לא כל-כך פגעו בנוצרים אבל הם כמובן קידמו את הדת שלהם ובמשך יותר מ-1000 שנות שלטון מוסלמי הלכה הדת הנוצרית ונדחקה. רוב המנזרים שנעזבו וננטשו בפלישה הפרסית לא יושבו מחדש עם הזמן. אלה שכן יושבו מחדש אכלסו מספר קטן הרבה יותר של נזירים. בתקופה הצלבנית שנמשכה כשנה נעשה ניסיון לחזור וליישב חלק מהמנזרים, אך הוא דעך עם חזרת המוסלמים לארץ.

רק בשלהי התקופה הטורקית שבו מספר נזירים להקים חלק קטן מאד מהמנזרים המפוארים של התקופה הביזנטית. הגדול והחשוב בהם הוא מנזר מרסבא, מנזר יפהפה ומרשים הבנוי על מצוק נחל קדרון, מיושב ופעיל עד היום וכן סנט ג'ורג' בוואדי קלט ודיר חג'לה בבקעת-הירדן.

 

הנחל

יורד מאזור נווה יעקב בירושלים, ונשפך לבקעת הירדן באזור יריחו.

אורכו כ-30 ק"מ, עובר בקניונים עמוקים, כשהוא חוצה את מדרגת הכפיפה העליונה של מדבר יהודה, ואת חלקו הצפוני של מצוק ההעתקים.

בנחל פרת נובעים שלושה מעיינות גדולים (ממערב למזרח): עין פרת, עין מבוע (עין פואר) ועין קלט. ספיקתם המשותפת היא מאות מ"ק בשעה של מים מתוקים. מי המעיינות זורמים באפיק הנחל, ולכן הוא עשיר מאוד בצמחיה ובבעלי חיים כמו צבאים, ושפני סלעים. במצוק הנחל מצוי קן של עיט ניצי ובמי הנחל דגי חפף וצפרדעים.

 

עין מבוע:

המעיין האמצעי המכונה גם עין פואר. המעיין נובע לסירוגין, ובריכת המעיין מתמלאת ומתרוקנת מספר פעמים בשעה, בשל תכונת המסלע הקרסטי שבמקום.

גם מי מעיין זה, בדומה למי עין פרת, הוזרמו עד מלחמת ששת הימים לירושלים. כיום המים זורמים ע"ג אמת בטון מודרנית שנבנתה על תוואי אמת המים הקדומה מימי בית שני שהובילה מים לארמונות הורדוס ביריחו.

בברכות המעיין חיים שוכני מים מסוגים שונים, בהם דגים, סרטנים ושפיריות. בשנים האחרונות ניכר שינוי במבנה הצמחייה של עין מבוע, כאשר הקנים מתרבים מאוד סביבותיו ותופסים את מקומם של צמחים אחרים.

מעיין שכבה, שנביעתו היא תוצאה של התחתרות הנחל בשכבות סלע הגיר הקשה של חבורת יהודה. מי המעיין הם בעלי מליחות נמוכה ביותר, עין פרת סיפק במשך עשרות שנים את מי השתייה של השכונות המזרחיות והצפוניות של ירושלים שפעל גם בתקופה הירדנית. בשלב מסויים צורפו גם מי עין מבוא (פואר) הקרוב. בסמוך למוצא המעיין נמצא בית משאבות ובו מכלול של בריכות שיקוע וסינון. כיום המים אינם ראויים לשתייה.

 

עין קלט:

הנמוך מבין שלושת מעיינות הנחל. המעיין הוא למעשה קבוצת נביעות בתוך בריכה טבעית, כאשר המים אל המעיין מוזרמים אליו במפל טבעי היורד מעין מבוע.

כתובת לבונה הסכר, הטחנה והבוסתנים לבונה העו'תמני.

 

צומח וחי בשמורה:

נתיבו הקצר ושופע המים של עין פרת ריכז בתוכו צומח מגוון ויצר מפגש בוטני מעניין בין אוכלוסיות צומח שונות. צומח נחלים וגדות - גרגיר נחלים, נענע משובלת, סמר ימי, הרדוף הנחלים, טיון דביק, סוף מצוי וקנה מצוי. ובינות כל הצומח הזה שוכנות האילניות הירוקות ואליהם מתלווה סרטן הנחלים. מעל לגדות

בסמוך לבית המשאבות באפיק הזרימה של הנחל נטעו אנשי היעור הבריטים חורשת אקליפטוסים, מתוך הנחה מוצדקת כי המקום ישמש לקייט ובילוי. ברבות השנים נטעו תושבי האזור והרועים בשטח עצי פרי הדרים, דקלים ושקדים.

בפתחו של נחל פרת מעל ראש המעיין, הוקם בשנת 1982 הישוב ענתות על שם הישוב הקדום ששכן באזור.

 

מנזר פארן - חריטון:

מנזר רוסי פרבוסלבי (אורתודוקסי) - נבנה בסוף המאה הרביעית לספירה על ידי הנזיר חריטון.

שופץ ועוצב מחדש בסוף המאה התשע עשרה מכספי הכנסייה הרוסית הלבנה, חלקו מבוסס על המנזר הביזנטי הקדום. מסביב למנזר בורות מים, בוסתנים וטרסות חקלאיות, שרידי אכסניה לעולי רגל ומבנים נוספים המעידים על עברו כמקום צליינות מבוקש.

 

מנזרים נוספים:

שרידים של מנזרים מהתקופה הביזנטית, עליליאת א-סיק ומנזר פרן של הנזיר חריטון. כמו כן, פעיל בנחל (בקרבת העיר יריחו) מנזר עתיק - מנזר סנט ג'ורג' (שמו בערבית דיר מר ג'‏ריס) השייך לכנסייה היוונית-אורתודוקסית.

 

קבור בני אסראיל:

בראש הנחל, סמוך לשכונת נווה יעקב בירושלים, נמצא מקום הנקרא בערבית קבור בני אסראיל (קברי בני ישראל). יש המזהים (שארל קלרמון-גנו, נגה הראובני ואחרים) עם מקום זה את קבר רחל, ומפרשים שהמקום "אפרת" המוזכר בקשר לקבורת רחל, מתייחס לעין-פרת.

 

מנזר אבטימיוס

(ליד רמי לוי, בתוך אזור התעשיה של מישור אדומים)

ננטש במאה ה-12 אחרי שניסו להפכו למנזר מרוכז/משותף - קוינוביון.

במאה ה-14 הגיעו הטורקים למקום ובנו אכסניה גדולה שהמנזר השתבץ בתוכה, וליד החאן כמקובל נבנתה גם מיצדית.

קבע חלק גדול מן התקנות שבעל פה שהיו נהוגות במנזרים השונים, תקנות מחייבות שהועלו על הכתב שנים מאוחר יותר. בין היתר הנהיג את תענית 40 הימים, בהם נהג לצאת אל המדבר להתבודדות ותפילה. רבים מתלמידיו הפכו לבעלי מעמד רם בממסד הכנסייתי של תקופתו. אחד מתלמידיו הבולטים ביותר היה סבאס.

גולת הכותרת של המנזר הוא בור מים מהגדולים בארץ הניזון ממי שטפונות של נחל אוג. נמצא במקום מצבור כדי חרס, ששימשו לדליית המים.

 

מנזר מרטיריוס

בליבו של הישוב מעלה אדומים, מוקף בשיכונים. המנזר נוסד כאמור ע"י מרטיריוס שהיה אחד מממשיכי דרכו של סבאס (על שמו נקרא מנזר מרסבא), הנחשב למייסד תנועת הנזירות הביזנטית במדבר יהודה.

בזמן בנית הישוב מעלה אדומים נהרסו חלק מהמבנים ההיקפיים של המנזר, אולם חלקיו המרכזיים השתמרו בצורה טובה: חדר הקבורה של אבות המנזר והפסיפס שבו, הרפרקטוריום (חדר האוכל של הנזירים) בו השתמרה אחת מרצפות הפסיפס הגדולות בארץ וכתובת ביוונית, מערכת מתוחכמת לניקוז ולשמירת מים.

המקום צופה על ואדיות מדבר יהודה וים המלח וחולש על הדרך הראשית בין ירושלים ליריחו.

במאה ה- 8, בתקופה המוסלמית, נבנה על חלק משטח המנזר גן תבלינים, שהשתמש במערכת המים המקורית ששופצה.

כיאה לנזיר בעל תפקידים פקידותיים גבוהים בהיררכיה הכנסייתית - מנזר מרטיריוס הוו ללא ספק המפואר ביותר במנזרי מדבר יהודה.

 

אכסניית הצליינים:

בריחוק מה מן המנזר ומצוידת היטב: אורווה מרוצפת לוחות אבן עם אבוס הנמשך לאורך כל הקיר, חדרי מגורים מרוצפים פסיפס מסביב וכן קפלה קטנה עם אפסיס.

 

המנזר היה בן שתי קומות, הנזירים התגוררו למעלה.

 

סיפור דרך: מעלה אדומים (כביש הירידה מירושלים ליריחו)

הדרך מירושלים ליריחו הייתה בשימוש במהלך כל ההיסטוריה, חלק מדרך הרוחב מיפו, דרך עמק איילון לירושלים, יורדת ליריחו, ודרך גשר אלנבי לעמאן.

למרות שהיא במגמת ירידה, יש בה עליות מדי פעם. זאת מכיוון שאיזור רמת המדבר מורכב משני קערים גיאולוגיים וקמר ביניהם. כלומר אנו יורדים על אחד מהקערים בדרכנו לכיוון הקמר. על הקמר נמצאת אכסניית השומרוני הטוב. הבקעה השנייה מישור אדומים עליה נמצא איזור התעשייה השייך למעלה אדומים.

במקומות בהם חציבת הכביש חשפה את חתך הסלע ניתן להבחין באזורים שבהם הסלע כהה יותר, שחור. סלע זה מכונה ביטומן. הוא רווי בחומרים אורגניים ממשפחת הנפט, אשר חדרו אליו מתוך קרום כדור הארץ. מעל לביטומן - שכבת סלע שגונו אדום או ורוד עז. זוהי תצורת חתרורים שקיימת רק פה. מספר גיאולוגים סבורים שהסלע הפך אדום כתוצאה מתהליכים של התמרה, כאשר הביטומן רווי החומרים האורגניים שתחתיו התחמם מאד או נשרף. כלומר הביטומן, כאשר היה חבוי בעמקי האדמה טרם שהתבלה ונחשף אל מעל לפני השטח, נשרף ו"אפה" את הסלע שמסביבו וכך גרם לו לצבעו להפוך לאדום.

אודם הסלע המקומי והעלייה לראש הקמר הם שנתנו למקום את שמו: מעלה-אדומים. השם הנכון הוא כמובן מעלה אֲדוּמִים ולא מעלה-אֱדוֹמִים, לא היה כאן כל אדומי שייתן למקום את שמו.

 

השומרוני הטוב

השומרוני הטוב הוא מושג נוצרי אשר מקורו במשל.

ישו פירט למאמיניו את הפסוק ואהבת לרעך כמוך ונתן כדוגמה סיפור על אדם פצוע ששכב בדרך. כהן שעבר במקום לא סייע לו, ואח"כ לוי גם לא סייע. רק השומרוני בדרגה מעמדית פחותה עצר ואף שילם מכספו לבעל הפונדק עבור הלנת הפצוע.

המושג 'השומרוני הטוב' הפך כיום לביטוי לאדם המסייע לאחר באופן מיידי וללא תמורה.

במספר מדינות באירופה ובארצות הברית קיים 'חוק השומרוני הטוב', הדומה לחוק לא תעמוד על דם רעך, הישראלי. מגן מתביעות על אדם המושיט עזרה לאדם אחר הנמצא בסכנה ולא מאפשר לתבוע אדם שמושיט עזרה.

הקישור לאתר לפי האונומסטיקון של אוזביוס מהמאה החמישית.

אחת ההשערות גורסת שהסיפור לא נכתב על השומרוני אלא על ישראל. ייתכן שאחד המתרגמים של הברית החדשה במאה ה-2 לא הבין את המילה ישראל, ומכיוון שידע שהשומרונים נהגו לקרוא לעצמם ישראל, הפך את המילה לשומרוני (שומרוני לא משומרון אלא שומרי תורה).

כל שטח האתר מלא שרידים מימי בית שני. בזכות מערות נוחות למגורים שהביא אוכ' רבה ואף מקומות לשמירת יין. נמצאה כמות אדירה של מטבעות וקרמיקה וכן בור שאנו המכונה 'בור השומרוני הטוב'.

נמצא מבנה מפואר שכלל בית מרחץ, פרסקאות וסימנים נוספים שהוא למעשה היה ארמון על הדרך המרכזית מירושלים ליריחו ולסאראיה - מסלול העליות לרגל.

ייתכן שמחזק את גרסת השומרוני: דרך היהודים השתנתה בעקבות מלחמות עם השומרונים במאה ה-1, שיאם ב-58. עד אז, כל מי שנסע צפונה עבר דרך שכם, ג'נין וצפונה לגליל. בעקבות התנכלות השומרונים היהודים החלו לעבור דרך בקעת הירדן שעברה התפתחות גדולה. יריחו הייתה אחת הערים הגדולות והמרכזיות של ימי בית שני, העיר המרכזית לפני ירושלים.

הארמון הנ"ל שלט על הדרך וככל הנראה נבנה ע"י הורדוס או אגריפס. המשיך להתקיים גם אחרי מסע אספסיאנוס והתגלו פה מטבעות לשנה השלישית למרד (י-ם כמעט רק 2). ייתכן שהמבנה שימש לאחר מכן כאכסניה, מקום סביר לסיפור הנוצרי.

בתקופה הביזנטית, כנראה במאה ה-5 או ה-6 לספירה, נבנתה במקום כנסיה ואכסניה (וייתכן שאף מנזר) לציון מעשה השומרוני הטוב ולטובת עולי הרגל. במרכז נחפר בור המים הגדול.

באתר: רצפת פסיפס ענקית שעשויה ממיליון ושבע מאות אלף אבנים.

במשך כמעט שנה עבדו במאמצי השחזור.

הצלבנים בנו מצודה (עליה בנה גם צאלח אדיו) ובור מים גדול שאפשר קיום המקום כחאן עד התקופה העות'מנית. היום ניתן לראות במקום את שרידי החפיר המקיף את המצודה ולזהות חלקים מן הקמרונות. בתקופה העות'מאנית, כנראה במאה ה-18 או אולי קודם לכן, נבנה הבניין. בבניין ישב הצבא הירדני, הצבא האנגלי שיפץ חלק ממנו ויש אפילו תמונות של חיילים אוסטרליים שנלחמו באזור. זו הסיבה לקיומו של גג הרעפים בבניין כבר בתמונות שמלפני 50-70 שנה.

 

קומראן

בין המאה ה-2 לפנה"ס (התקופה החשמונאית) ועד לחורבן בית שני (כ-70 לספירה).

משקפים אמונות בתוך זרם יהודי שהיום איננו מקובל על היהדות הנורמטיבית, חשיבות רבה גם לעולם הנוצרי בגלל תעוד התקופה שבה החלה הנצרות לצמוח. יתרה מזאת, קטעים רבים מן הכתבים קרובים מאד לעיקרי האמונה הנוצרית המקורית.

 

900 יצירות ספרותיות, חלקן הגדול בעותקים: כלל יהודית, ספרים חיצוניים וספרות כיתתית.

 

כלל יהודית:

שליש מהיצירות שנמצאו הן ספרי תנ"ך שונים (מלבד מגילת אסתר וספר נחמיה) במספר עותקים, ולעתים בהעתקים שנוסחיהם שונים במקצת זה מזה.

השלם ביותר שנמצא ישעיהו, דומה מאד לנוסח שאנו מכירים, אך לא זהה. הוא משולב בטקסטים ארמיים ובכתיב מלא ומכאן הסברה שימש ספר לימוד ושינון.

 

הספרים החיצוניים:

שליש מהממצאים. עד שהתגלו היו מוכרים רק בתרגומים ליוונית, כפי שנשמרו בספריות של מנזרים נוצריים וכנסיות.

ספר חנוך כדוגמא לטקסטים שברור שהיו חלק מארון הספרים היהודי ובשימוש היהודים.

חלק מהספרים החיצוניים שנמצאו כתובים בעברית וחלקם האחר כתוב בארמית שהגיעה כנראה עם גולי בבל.

 

הספרות הכיתתית:

באוצר מילים ומונחים שונה, כזה שאיננו מכירים אותו משום מקור עברי אחר. למשל, המונח יחד אינו מתאר מצב אלא שם של ארגון של אנשים. המילה סֶרֶך, הגם שאיננה מוכרת לנו, מובנת לנו כמונח המתאר קובץ כתבים ספרותי או קובץ תקנות.

 

כתיבה על גוויל:

כל החומר הכתוב נמצא כתוב על גוויל (עור של בעלי-חיים), ולעניין זה ישנה משמעות עצומה. הפפירוס - החומר השכיח והזול עליו כתבו, היה מוגבל מאד מבחינת השימוש ואורך החיים שלו - קיפול של פעמיים שלוש הורס אותו. את הגוויל, לעומת זאת, ניתן היה לגלול למגילות ולגלגל שוב ושוב מבלי לפגוע בו, כלומר אפשר היה להשתמש בטקסט פעמים רבות. אגב, כך אנו עושים עד היום עם ספרי התורה, ופירושו של דבר הוא שספרי התורה שלנו מנציחים באופן אורתודוכסי את מראה הספרים אז.

המילה ספר בכוונה למכתבים ששולחים בדרכים. ספארי - סיור רכוב.

 

הם רוכזו הספרים ואוחסנו במערות כנראה מצורך שנגרם עקב המציאות של המרד הגדול - למלט את הספרייה הלאומית דאז מירושלים ולהטמינה כדי שלא תתפזר, תישחק או תיכחד.

דעה אחרת מציעה כי קומראן הייתה מרכז דתי של כת שאספה לסביבתה את כל הספרות הזו, למדה אותה בחיי היומיום באתר עצמו, והטמינה את הספרים במערות מחש שיבולע להם כאשר הצבא הרומאי התקרב.

 

התגלו ב-1946 על ידי נער בדואי שיצא לחפש עז שהלכה לאיבוד, ובמקומה גילה מערה ובה כדי חרס שבתוכם מוסתרים כתבי יד.

רוב החוקרים משייכים את המקום לכת יהודית, כת מדבר יהודה, שככל הנראה היא כת האיסיים המוזכרת פעמים רבות בכתבי יוסף בן מתתיהו, פילון ופליניוס הזקן, ולכן גם נקראת לעתים כת קומראן.

 

השרידים הארכיאולוגיים

ממצאים המעידים על יישוב יהודי בבית שני. החפירות נעשו ב-1952-1956 וחשפו מכלול מבנים גדול ששימש את חבורת הגברים שחייתה חיים שיתופיים נזיריים. בני העדה גרו מסביב למכלול בכ-30 מערות וכנראה גם באוהלים ובסוכות. מבני המכלול נמצאו במצב טוב (לא מעט בזכות האקלים) ושימשו לפעילויות הקהילתיות של העדה - לתפילה, ללימוד, לסעודות משותפות ולמלאכה. בין היתר נמצאו גם בית קברות המכיל על פי הערכות מסוימות כ-1,200 קברים, מספר רב של מקוואות מים יחסית לאתרים אחרים שנמצאו, אולמות שונים וחדר ששימש כסקריפטוריום.

באתר נמצאו 561 שקלי כסף וכן כלים רבים המעידים על עושרם של בני המקום.

 

כת קומראן ובני הצדק

כ-200 גברים שחיו על פי סדר יומי קבוע. יש המכנים את אנשי הכת גם בשם "חבורת יחד" בשל חיי השותפות שניהלו. אנשי הכת הקפידו ביותר על חוקי טומאה וטהרה. עסקו בחקלאות רק למחייתם וחיו בצניעות רבה. תוכן המגילות חושף את אורח חייהם ומנהגיהם.

על פי השקפה אחרת המגילות הגנוזות מתארות את אורחות חייהם של 'בני צדק' ו'תמימי דרך' ככתוב בסרך היחד ומתארות בהרחבה את 'הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם', הקוראים לעצמם 'זרע אהרון קודש קדשים'.

מגילות ים המלח נמצאו במערות מוסתרות בקרבת שרידי היישוב. בקירות המערות חצובים מעין מדפים, דבר שמחזק את ההשערה שהן שימשו כספריות קבע ששימשו את חכמי הקהילה, והוסתרו שם בזמן המרד הגדול. בין היתר נמצאו גם כתבי יד השופכים אור על חייהם והגותם של בני המקום, ככל הנראה האיסיים, והתיאולוגיה המשיחית והסגפנית שפותחה על ידם. כיום מוצגות חלק מהמגילות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים.

 

 

צומת קלי"ה, הלידו ובית הערבה

בצומת נמצאת אבן מתקופת המנדט אשר נלקחה ממקום אחר והובאה לכאן, וצוין עליה שזוהי הנקודה הכי נמוכה בעולם 394- מ' מתחת לפני הים. זהו בעצם נתון של משלחת "לינץ" משלחת אמריקאית באמצע המאה ה-19.

מפגש של יחידות ג"ג עמק הירדן וים המלח מוכר גם בשם כיכר הירדן.

מקום הטבלת ישו, לכן במאה ה-19 הגיעו לכאן המוני צליינים לטבול בירדן ולעשות את המסע של ישו לירושלים.

 

מפעלי ים המלח:

ב-1930 הוקם  מפעל ים המלח הצפוני ע"י משה נובומייסקי כאשר התנאי להקמת המפעל היה שהמנכ"ל יהיה בריטי. המפעל הייה בשיתוף פעולה ירדני, בריטי וציוני. חשיבותו של המפעל הייתה גם התיישבותית - בסמוך למפעל האשלג הוקמו שכונה יהודית וערבית והיו גם מוסדות ציבוריים וחינוכיים.

זאת הייתה הקהילה הראשונה בעת החדשה באזור ים המלח.

ב 1940 עלה לקרקע בית הערבה במסווה של ישוב חקלאי לייצור מזון למפעלי ים המלח, וקיבלו אישור של הבריטים.

באותה שנה הוקמה חב' בשם קלי"ה, חב' תיירותית אשר הקימה מלון באותו שם בחוף הצפון מערבי של ים המלח והתחילו לפתח תוכניות נוספות שנעצרו עקב הרעת התנאים באזור. מלחמת העצמאות קטעה את השגשוג הכלכלי והתיירותי באזור.

בזמן מלחמת השחרור נובומייסקי הצליח להוציא את מפעלי ים המלח מהסכסוך, בזכות קשרים טובים עם הירדנים. אבל בדרכו לירושלים לפגישה עם ב"ג הוא נדרס למוות ע"י אופנוע.

המפעל הצפוני נעזב על גבי דוברות שהובילו את האשלג דרומה ונבזז ע"י הערבים של האזור ואח"כ ע"י הלגיון הירדני.

הבניין עמד על תלו עד שנת 1967 כאשר קבוצה של חיילי צה"ל פוצצו אותו מרוב שעמום והפכו אותו לאיי חורבות.

 

עמוד ברזל גדול הניצב על אי העשוי אבנים הוא רוג'ום אל באחר. זהו מוט ברזל שהונח ע"י נובמייסקי בשנות השלושים מטרתו הייתה להזהיר את הדוברות מנקודה של מים רדודים.

תלולית זו שימשה כמקום לעגינת ספינות נוסעים ומשא שחיברו בין יריחו ועין גדי, יריחו וצוער שבעבר הירדן, ונשאו על סיפונן נוסעים פשוטים, אנשי פקידות וצבא וסחורות שחלקן היה יקר ערך במיוחד (בושם האפרסמון למשל) ועוד.

 

הלידו:

נבנה ע"י הירדנים כמלון ומסעדה.ב-1970 יהודי בשם בר יהודה שיקם את המקום והפעיל אותו מחדש, אבל  זמן קצר אחרי שנפתח נסגר בגלל בעיות ביטחוניות.

 

בית הערבה:

הוקם כקיבוץ ב-8 במאי 1939. בינואר 1939 נשלח משה אייזיקוביץ (אייזיק) מרמת רחל והתיישב לבדו עם כלב בצריף עזוב בשטח המפעל כדי להתחיל בניסיונות בשטיפת אדמה. היישוב הוקם באופן לא חוקי והוצג לשלטונות הבריטיים כשכונת מגורים של פועלי המפעל. הפעילות החקלאית במקום הוצגה כנדרשת להספקת מזון טרי לעובדי מפעל האשלג.

הקרקע המלוחה הוכשרה במשך שנים על ידי שטיפה וכן הוקמו במקום מספר בריכות דגים. הגידולים הצליחו מעל למצופה והשיגו תנובה גבוהה מהמקובל.

שימש מחנה הכשרה ואימונים עבור הפלמ"ח. לאחר פיצוץ גשר אלנבי בליל הגשרים הגיעו לקיבוץ חיילי הצבא הבריטי וחיפשו נשק. לאחר שלא מצאו דבר עצרו כמעט את כל הגברים והעבירו אותם אל מחנה המעצר בלטרון בו שהו עד לאחר השבת השחורה.