תצפית גבולות הגליל:
במערב - מישור חוף הגליל
וניתן לראות כיצד מדרונות הגליל מתמזגים עם החוף.
בדרום - נמצאת בקעת בית
הכרם, כביש 85 לכיוון עכו.
במזרח - בקו האופק ניתן
לראות את הר אדיר, הר חירם והר מירון - זהו גוש הר מירון ששייך כבר לגליל העליון.
הגבול בין הגליל העליון
לגליל המערבי הוא בקעת פקיעין. הגבול מכונה "זנב סנונית" (בגלל הצורה
שנוצרת בין בקעת פקיעין לאזור סאסא).
בצפון - הגבול המדיני בין
ישראל ללבנון. גיאוגרפית, הגליל המערבי מסתיים בליטני.
רוחבו של הגליל המערבי הוא
כ-20 ק"מ ואורכו כ-20 ק"מ.
פני שטח הגליל המערבי גבוהים
במזרח וגולשים כלפי מטה במערב. זאת כתוצאה של לחץ שמרים את שדרת ההר המרכזית של
א"י.
בגליל: הרמת השוליים
המזרחיים של הגליל המערבי מעל בקע פקיעין והטיית כל האזור למערב. השתפלות השטח
מרום של 600-700 מ' לערך במזרח ועד לגובה מישור החוף במערב, היא מתונה ורציפה.
למעשה אין "נפילה" טופוגרפית מההר אל מישור חוף הגליל, אלא ירידה
טופוגרפית מתונה של השטח עד מישור החוף. בכך שונה נוף הרי הגליל המערבי מנוף הרי
ירושלים, הצונחים במדרגת כפיפה חריפה אל השפלה. הגובה מעל רכס אדמית הוא כ-400 מ'.
שברים ענקיים ממזרח למערב,
התוו את מהלכם של הנחלים הראשיים החוצים את האזור: נחל בצת, נחל כזיב, נחל געתון,
נחל יחיעם, נחל בית העמק ונחל יסף. ריבוי הנחלים נובע מהמרחק הקצר שעוברים הנחלים
עד הגיעם לים, מרחק שאינו מאפשר להם להתמזג לנחלים מרכזיים, כדוגמת הנחלים היורדים
מהרי יהודה מערבה וכדומה. השלוחות שבין עמקי הנחלים הללו שומרות על קווי הרכס
השטוחים של רמת הגליל המערבי. קו מורפולוגי חריף במיוחד הוא קו המעבר בדרום,
מהגליל המערבי אל בקעת בית הכרם. קו זה, שהוא תוצר מובהק של העתק גיאולוגי, העתק
בית הכרם, הנמשך מעמק עכו עד נחל עמוד התיכון, יצר כאן מדרגת מצוק גבוהה, מתלול
צורים, בין הגליל העליון המערבי לבקעת בית הכרם שמדרום. הבקע הגיאולוגי של פקיעין,
הנמשך מהכפר סאג'ור דרך נחל רמה ונחל פקיעין, יצר פרוזדור טבעי עמוק וברור המפריד
בין הגליל המערבי לבין גוש הרי מירון בגליל המרכזי.
הגיאולוגיה של הגליל:
בעבר היה רכס קדמון מעמק
יזרעאל לכיוון לבנון. שיא הרכס היה באזור ההרים: תבור, הר דבורה, הררית, נטופה והר
חזון והוא נכנס לגליל העליון באזור הר מירון - שם התפצל לשניים: מימין - רכס נפתלי
ומנרה ומשמאל - ירד להר חירם והר אדיר ונמשך עד לדרום לבנון.
בגלל השברים הרבים של הגליל
קשה לראות את אותו רכס של אותו מתאר הקדמון. כאן הגיאולוגיה היא לא הגיאוגרפיה.
זאת בניגוד להר חברון והר רמאללה, שהם שני קמרים גדולים ולא כל כך שבורים. שם
הגיאולוגיה היא גם הגיאוגרפיה.
היום בגליל התחתון רואים
ארבעה רכסים שהם כמו כיכר לחם פרוס: לקחו פרוסה והשאירו פרוסה לסירוגין. הציר
המרכזי של הקמר הוא צפון-דרום אך כל פרוסה נראית כאילו היא בכיוון מזרח-מערב.
בהורסטים של הגליל התחתון יש
מצד אחד שבר ומהצד השני יש גלישה, כך שהמבנה שם הוא לא בדיוק הורסטים וגרבנים
שלמים. בבקעת בית נטופה רצו לעשות מאגר מים גדול אך כשבדקו את השטח גילו שבתחתית
הבקעה יש מערכת נוספת של שברים ששואבת את המים ועל כן הוקם שם רק מאגר קטן יחסית.
נסיעה לכפר יאסיף:
עמק זבולון הוא שם שגוי, שכן
זהו חלק ממישור החוף ושבט זבולון לא ישב פה אלא שבט אשר. זהו חלק ממישור חוף עכו.
כביש 70 המוביל בין היתר גם
לכפר יאסיף עובר על הגבול שבין מישור החוף לבין מורדות הגליל המערבי.
זוהי רצועת התיישבות טובה
בגליל (בנוסף לעמקי הגליל התחתון) שעמוסה בכפרים עתיקים: אדמות טובות לחקלאות,
מקור מים טוב (בגובה של 6-7 מתחת לפני הקרקע יש אקוויפר שופע), קירבה לעיר גדולה -
עכו, שקיימת כבר כ-4,000 שנים ודרך עתיקה על תוואי כביש 70 שמקבילה לכביש 4 (תוואי
בריחה צדדי משודדים).
עד 1948 היו פה כפרים ערביים
נוספים שחרבו או ניטשו כמו אחיהוד וכברי.
היישוב היהודי בכפר יאסיף
החל למעשה ב-1740 עד 1840.
עד אז: לא מוכר מהמקרא וגם
לא מוזכר במשנה ובתלמוד. יב"מ מזכיר השם 'כפר יוסף' אך לא יודעים אם הכוונה
הייתה לכפר יאסיף של היום. בספר הזוהר מוזכר כפר ישיב.
כיום גרה פה אוכלוסייה ולכן
קשה לחפור ולחפש ממצאים מתקופות שונות. עם זאת, נמצאו כמה ממצאים מהתקופה הביזנטית
- בעיקר חרסים.
בכניסה לאחד הבתים נמצאה אבן
עליה חקוקה מנורה - עדות אפשרית ליישוב יהודי בכפר יאסיף. האבן תועדה בזמנו אך
נעלמה.
בתקופה הצלבנית כפר יאסיף
נזכר אך בלי הקשר לסוג האוכלוסייה שיושבת פה.
עדות ראשונה ליישוב יהודים -
במאה ה-16, מוזכרים יחד עם קבוצות אחרות שחיות כאן.
המאה ה-16 הייתה תקופה של
פריחה בגליל, שנבעה בעיקר מפריחתה של צפת, שהשפיעה על כל הפריפריה הגלילית. בתקופה
זו גם האימפריה העות'מאנית נמצאת בשיאה.
במאה ה-17 החלו כיבושי פאחר
א-דין, נסיך דרוזי שהגיע מאזור הלבנון. הוא פגע בכפרים שבמרחב הצפוני: במירון,
בעלמה, בעין זיתים ובכפרים נוספים, אך אין עדות לפגיעה בכפר יאסיף.
במאה ה-18, בימי השתלטותו של
דאהר אל עומר (פעל מ-1720 בערך ועד מותו ע"י ג'זאר ב75') על האזור, אנו
שומעים שוב על כפר יאסיף.
הוא הביא לאזור יהודים
כפיתרון לבעיית המסחר. יישב נוצרים לאורך חוף עכו ואת היהודים בטבריה (הזמנה של
רבי אבולעפיה מאיזמיר כשהוא בן 80 לטבריה ב-1740).
גם בשפרעם ישבה קהילה יהודית
עד 1925 אך הקהילה היגרה לחיפה בעקבות הנמל ופיתוחה הכללי.
בכפר יאסיף - החל מימי דאהר
ב-1740. בראשה שתי דמויות חשובות: מינהלית ורוחנית.
המינהלית: משה מלכי מצפת,
שהיה ממשפחה מפורסמת של סוחרים. התמנה לקונסול של צפת לענייני מסחר ועבר להתגורר
בעכו, שם פגש את הרמח"ל - רבי משה חיים לוצאטו.
יהודי איטלקי שנולד ב-1707. היה גאון, כתב מחזות על צדק ומוסר. המפורסם: מסילת ישרים. נחשד במשיחיות, 50 שנה אחרי
שבתאי צבי. לכן נרדף ע"י קהילות ישראל באירופה ועקר לא"י, התיישב תחילה
בצפת, לא הסתדר שם ועבר לעכו.
כשהיו בעכו, פנו לדאהר בבקשה
להקים קהילה תורנית בא"י. דאהר המליץ להם על עכו אך בשבילם זו בעיה כי לא
בטוח שהיא בגבולות א"י. לכן הם זזו טיפה ימינה, לכיוון מזרח, אל תחומי
א"י - לכפר יאסיף,
שם הייתה כבר קהילה ערבית. הם ישבו
כאן מספר שנים, ובשנות ה-40 של המאה ה-18 מתו ממגיפה גדולה שפרצה ביישוב.
רבי חיים בן עטר, שנולד
במרוקו והיגר לאיטליה, עלה לא"י בעקבות השמועה על רבי אבולעפיה.
יחד עם רבי אברהם חי ישמעאל
סנגויניטי ותלמידיהם, ביקרו בכפר יאסיף ב-1741-2 ומצאו קהילה בת 10 משפחות. והעידו
על חיים של קהילה דתית שומרת מצוות, קטנה וצנועה החיה באופן פסטורלי.
סה"כ הקהילה חיה פה
בשנים 1740-1840.
ב-1840, בימי הנסיגה ההרסנית
של איברהים פאשה, נהרס כנראה הכפר ומאז לא שומעים על קהילה יהודית כאן.
(מוחמד עלי ובנו איבראהים
פאשה מרד בשלטון העות'מאני ב-30'-40' במטרה להוריד העול האות'מאני. הגיעו עד
קושטא. עיקר המסע מוחמד, ופאשה נשאר במצרים. השקיע בבנייה ומאוחר יותר עשק את
יושבי הארץ. הסולטן הטורקי בעזרת הצי הבריטי הדפו אותו חזרה למצרים. הצי הבריטי
הפציץ את עכו ובנסיגה הרס יישובים רבים).
ביה"ק
שתי מצבות מרכזיות אשר סביבן
נוספות. ההערכה היא כי במגפה בעצם חנכו את בית הקברות. המתים במגפה היו המתים
הראשונים של הקהילה. לא ברור איזו
מגיפה זו הייתה. עפ"י המקורות נכתב כי היה זה דבר, אך לא סביר שהיה דבר
בתקופה הזו.
על אחת המצבות המרכזיות ישנה
כתובת "רבי משה מלכי". הכתובת חקוקה בסלע אך משוחזרת בצבע שחור מודרני.
משערים כי אכן זה היה קברו של משה מלכי וכי המצבה שישנה לידו, ללא כל כתובת, שייכת
לרמח"ל.
אחרי כן מופיעים קברים
מ-1745 ואז הקבורה התפתחה קצת מערבה. הקהילה אומנם קטנה, אך רבים מעכו
ביקשו להיקבר בתחומי א"י. כשהתמלא
ביה"ק, רוטשילד קנה עוד שטח ויש פה מצבות מתקופה שבה כבר לא היה כאן יישוב
יהודי - מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 - עד מאורעות תרפ"ט. בתרפ"ט לא פגעו ביהודי עכו אך כן ברכושם והקהילה
עברה לחיפה. נשארו מעט מאוד יהודים עד 1948 שלא יוכלו לעשות עוד מסעות הלוויה לכפר
יאסיף. כל השטח מהכביש ועד לבתים
מלא במצבות, בערך 3-4 דונם.
הקהילה יהודית במשך 100 שנים
ובית הקברות היהודי היה פעיל במשך 190 שנה.
משפחת ג'אריס הנוצרית שגרה
בכפר שומרת על ביה"ק. בזמן המרד הערבי ראש המשפחה נפגע קשות, וגם במלח"צ
היה הרס מסויים של קברים.
כפר יאסיף מונה כ-4,500 נפש
ורובו מורכב מאוכלוסייה נוצרית אך יש גם קבוצה קטנה של דרוזים ומוסלמים.הכפר מחובר
מאוד להשכלה, ועפ"י סקר שנערך לפני מספר שנים נמצא כי מהכפר יצא האחוז הגבוה
ביותר בארץ של אנשים להשכלה גבוהה.
הגן הבהאי - אל בהג'א
היסטוריה:
ראשיתה של הדת הבהאית ב-1844.
מבשר הדת - סייד עלי מוחמד שיראזי שהכריז על עצמו שער המקשר בין האימאם הנסתר
(האימאם ה-12 בדת השיעית שהוא צאצא ישיר של הנביא מוחמד) לבני האדם. בשנת 1850 הוציאו
השלטונות הפרסים להורג את ה'באב' וכן רבים מחסידיו. בין מנהיגי הדת הבהאית ששרדו
היו שני אחים שאחד מהם, 'בהא-אללה' טען שצריך לערוך בעיקרי הדת החדשה רפורמות
מרחיקות לכת ואף הכריז על עצמו כנביא. הפרסים החליטו להגלות את שתי הסיעות למקומות
שונים, את בהא-אללה ותומכיו לעכו. תחילה הושמו הבהא-אללה ותומכיו במצודה העתיקה
ששימשה כבית כלא, ובשלב מסוים התירו להם להתגורר בעיר. הוא התמקם בצפונה של עכו,
באחוזה הנקראת בפי הבהאים "בהג`י" (הגן הקטן) וחי שם עד מותו ב-1892. בנו
ונכדו ירשו אותו וכשהאחרון מת באופן פתאומי ב-1957 ולא השאיר אחריו יורש
עברה הנהגת הדת למועצה המונה
תשעה אנשים, היושבת בחיפה, בבית הצדק העולמי.
עבור הבהאים עכו חשובה
מחיפה.
הביקור כולל את ביתו וקברו
של הבהא-אללה. הגנים נבחרו לאתר מורשת עולמית במסגרת המקומות הבהאים הקדושים בחיפה
והגליל המערבי.
המועצה מנהלת את הפעילות
הדתית והחברתית בעולם כולו ובנוסף מועצות רוחניות מקומיות. אין להם מוסדות כמורה. שיטת
בחירות החשאיות המובילה לאיוש המועצה בבהאים מכל העולם.
כיוון שהדת הבהאית צמחה
בפרס, תחת שלטון מוסלמי (כפיצול מהשיעים) יש לה זיקות פולקלוריסטיות מסוימות
לאסלאם. הבהא אוללה בכך שהוא הנביא האחרון.
הדת הבהאית מכבדת גם את תורת
זורואסטר, ודתות נוספות שאינן משתייכות על קבוצת הדתות המונותאיסטיות המובהקות,
כמו בודהיזם. עם זאת, אי אפשר להיות בעל שתי דתות. פועלים לקראת זמן בו יתקיים
הכתוב: ''העולם הוא מדינה אחת, והאנושות - אזרחיה'', והם רואים במסר הדתי המאחד
שלהם דרך לכך.
לוח השנה הבהאי מונה 19
חודשים בני 19 ימים כל אחד. החגים סובבים סביב אירועים בחיי האישים הקדושים, והחג
המרכזי, ראש השנה הבהאי, נחגג ב-21 במרץ של הלוח הגרגוריאני (יום השוויון
האביבי). לפני החג הזה, הבהאים צמים במשך 19 יום (עד שקיעת השמש, כמו בצום הרמדאן)
ומתפללים תפילות מיוחדות פעמיים ביום. החג כולל ארוחה חגיגית והחלפת מתנות בין
חברי הקהילה.
כדי להפוך לבהאי, על האדם
לקבל על עצמו את האמונה בעיקרי תורתו של בהא אוללה, כמו גם להתחייב לדרישות
המוסריות הללו.
פזורים בכל העולם. מספרם
בהודו עולה על מיליון וחצי איש, ובארה''ב הם מונים בין 700,000 ל-800,000
מאמינים. גם באיראן, ערש הולדתם של הבהאים, עדיין יש קהילה בהאית ניכרת. במספר
ארצות כמו נאורו וטונגה הבהאים מהווים למעלה מ-5% מהאוכלוסייה.
חייבים לשלם אחוז מסוים
לקהילה וישנם רבים שהתעשרו מאוד.
דת שמוכנה לקבל את כולם בעלת
מאפיינים של כת.
רואים עצמם כ'אורחים של
מדינת ישראל, ולא כתושבים שלה בין היתר בשל המדיניות המוצהרת שלהם לא להתערב
בפוליטיקה בין מדינית.
הזיקה בהוראת הבהא אולה כי
שרידי הבאב ייטמנו בהר הכרמל.
אינה מפיצה את תורתה בקרב
מאמינים ישראלים, ואינה מקבלת לשורותיה אזרחים ישראלים מחשש לעורר אנטגוניזם בקרב
הממסד האורתודוכסי בישראל. יהודי המעוניין להמיר את דתו לדת הבהאית, יצטרך להגר
מישראל.
בית הצדק העולמי נהנה ממעמד
של נציגות דיפלומטית בישראל, על הפטור ממיסוי הכרוך בכך, וישראל נהנית מתיירות
בהאית וממקומות עבודה לישראלים בבניה ובתחזוקה של המקומות הקדושים לבהאים.
באיראן נשים שנישאו בטקס בהאי
נחשבות לזונות. מסר השוויון של הבהאים לא הקל עליהם את החיים גם בדרום אפריקה
בתקופת האפרטהייד.
אמות המים של עכו
האמה שרואים ליד לוחמי,
המחוברת ליד לילד, היא אמתו של סלימאן פחה מ-1815 שהובילה מים לעכו. הקשתות נועדו
להעביר המים מעל ערוץ נחל יסף.
בשנים האלה הייתה האימפריה
העות'מאנית בשקיעה ורוב ההשקעות בתשתית בא"י לא היו ממקורותיה - כספים
אירופאים נכנסו, במסגרת בחישתן של מעצמות המערב.
לכן כל כך יוצאת דופן היא
ההשקעה הכספית הזו, ומבטאת את חשיבותה של עכו כעיר מרכזית בימים ההם.
היא פעלה במשך 133 שנים, עד
הקמת המדינה. אז שקלו מהנדסי מקורות לשפץ אותה ולהשמיש אותה אולם לבסוף השתמשו
בשיטות המודרניות.
העברת המים לעכו באמות ידועה
לאורך ההיסטוריה ומוצאים עדויות ל-3 אמות: הלניסטית, ושנים רבות לאחר מכן, בתקופתו
של ג'זאר ואחריו סלימאן פחה.
מוזיאון בית לוחמי הגטאות
על שם יצחק קצנלסון, מוזיאון
השואה הראשון בעולם והיחיד שהוקם על ידי ניצולי שואה, שנות החמישים.
לצד המוזיאון פועל המרכז
ההומניסטי, במטרה להקנות את הידיעה וההבנה של אירועי השואה ואת היכולת להגיע
לדיאלוג וללימוד משותף. ב-1995 הוקם 'יד לילד' ביוזמת אנטק בעקבות ילד בגטו ורשה שביקש
ממנו מורה לכינור. צוקרמן פגש ברבות הימים את המורה, שלא ידע לספר לו על גורל
הילד, שהיה לדבריו כישרוני במיוחד בנגינה.
מבצר יחיעם
שרידים של מצודה צלבנית
מהמאה השתים עשרה שנהרסה בכיבוש המוסלמי.
נמצאו גם כלי צור ושרידים
מהתקופה ההלניסטית.
חלק מהביצורים ההיקפיים
ששמרו על עכו בזמן היותה הבירה של ממלכת ירושלים הצלבנית.
הועבר לידי המסדר הטבטוני
הגרמני בשנת 1208 אולם כעבור כ-100 שנים נהרס בידי בייברס וכיום נותרו מן המבצר
שרידים בלבד. עבר שיפוץ מקיף במאה ה-18 ע"י דאהר אל עומר ונוספו לו בניינים
בחלק העליון.
הערבים קראו למקום ג'דין לפי
מקור נוצרי צלבני מן המאה השלוש עשרה.
בתקופת המרד הערבי שימש
המבצר מקום מסתור לכנופיות הערביות ושימש כבית המשפט שלהן.
קיבוץ יחיעם הוקם למרגלותיו
ב-46' ובמלחמת העצמאות נלחמו חבריו כשהם מבוצרים בתוכו.
בשלב הראשון גרו בתוכו, אולם
כשהרבו לחלות בקדחת המערות וכו' עברו לגור בחוץ.
בתחילה קראו לקיבוצם
ג'דין... אולם לאחר נפילתו של יחיעם וייץ בליל הגשרים, נוב' 46', הסבו את שם
הקיבוץ על שמו.
נסיעה על כביש הצפון
נוסעים על מורדות הגליל
המערבי ולא על מישור החוף.
מישור החוף פה הוא ברוחב של
כ-4-5 ק"מ וככל שממשיכים צפונה הוא הולך ונהיה צר - עד שהוא נעלם לגמרי בראש
הנקרה.
הגליל המערבי הוא חלק מהגליל
העליון.
בין צומת כברי לשלומי -
חורבת מנות - מתקן מימי הביניים להפקת סוכר, יחידי במינו בארץ שכן הוא חצוב בסלע
בניגוד לשאר המתקנים שנמצאו.
בצומת שלומי מסתיים כביש 70
ומתחיל כביש הצפון, שהתוואי שלו נסלל כבר בתקופה הבריטית.
בימי המנדט הבריטי הכביש היה
צר יותר ובנוי מאבן. לאורך הכביש הייתה גם אז גדר שהיוותה גדר ביטחון לסריקת השטח.
אומנם הגבול בין הבריטים לצרפתים היה במעלה ההר אבל הבריטים קבעו את כביש הגבול
במקום בו היה להם נוח לבצע את הפטרולים.
נבנה ע"י הבריטים בפחות
משנה והוא על תוואי כביש הצפון של ימינו עם מעט שינויים שנעשו בשנות ה-80 ו-90.
רמת אדמית - כביש שנפרץ כ-20
שנה אחרי שהבריטים סללו את כביש הצפון (בסוף שנות ה-50). עד אז היו מגיעים לרמת
אדמית ברגל או על גבי סוסים.
עם פריצת הכביש קם מושב
אדמית ומושב זרעית.
בשנות ה-60 יזם ראש הממשלה
דאז, לוי אשכול, את מבצע סו"ס (סוף סוף), שדיבר על שלושה גושי התיישבות בארץ:
גוש יודפת (שלימים הפך לגוש משגב), גוש צלמון וגוש בירנית (בירנית, זרעית, שתולה,
נטועה ועוד).
כעשרה ישובים הוקמו בגל
הראשון של מבצע סו"ס ועם פרוץ מלחמת ששת הימים התוכנית חזרה למגירה ויצאה שוב
רק בשנות ה-80 כתוכנית המצפים בגליל שאנו מכירים היום.
בעליה לרכס אדמית רואים
משמאל נחל נמר ומימין, מאחורי הסלע, את בצת.
נחל נמר מגיע מהלבנון ויש פה
קניון יפה שהוא יוצר.
משמאל קומפלקס מערות -
"מערות כוכים" של נזירים מהתקופה הביזנטית. פתחיהן מסותתים קמעה וישרים,
עדות להתערבות אדם במקום.
הדרך הלבנה - גבול בין
א"י ללבנון, המבנה עם הגג האדום היה מגדל שמירה של חיזבאללה שחוסל ע"י
צה"ל במלחמת לבנון ה-2. היום חיזבאללה לא מופיע בצורה פורמאלית לאורך הגבול
אלא נמצא כאן בהסוואה אזרחית.
לאורך הגבול יושבים צבא
לבנון ויוניפי"ל.
בכניסה לאתר סימון שבילים
ירוק שמוביל לראש הגבעה, לחורבת אדמית הביזנטית.
הבדואים גרו פה עד לפני 20
שנה ומכאן הם עברו לישוב קבע - ערב אל עראמשה.
מימין נמצא בית הקברות של
הבדואים.
מערת קשת - רכס אדמית:
במסלול, מעבר לשטח עצי
האורנים, ברושים והחורש שנמצא בחניון - שטח טרשי המכונה "בר זית". זהו
חורש מדוכא שנגרם כתוצאה מרעיית יתר של בקר ועיזים.
לפני כ-20 שנה כך נראה כל
האזור מלבד עץ חרוב בודד שהיה פה וסימן את כיוון המערה. השבט הבדואי עראמשה ישב פה
במשך כ-130 שנה וביצע כריתה ורעייה שהפכו את הגליל לערבה.
יש האומרים כי הבדואי הוא לא
בן המדבר אלא אבי המדבר - הבדואי הוא זה שמייצר את המדבר בגלל השימוש הרב שלו בטבע
והפגיעה בסביבה.
הפגיעה באקולוגיה ע"י
כריתה ורעייה התרחשה גם בכפרים נוספים בגליל לאור נוכחות אדם מרובה.
לפני כ-7-8 שנים קק"ל
שתלה את היער שמאחור.
השביל ע"ש אמיר-מיטל,
מפקד סיירת גולני, בוגר פנימיית הריאלי. נפל ב-88' בלבנון.
הגשש של אמיר מיטל, שנהרג
עימו באותו קרב, היה מיישוב ערב אל הייב שליד יערה.
מישור אדמית יושב על השוליים המערביים של הקמר הקדמון (מהצד
השני של הקמר נמצאים הר כנען וצפת).
זהו מישור משופע ותוך כדי
התרוממותו הוא נסדק וכך נוצרו השלוחות והנחלים.
השלוחות והנחלים הם בכיוון מזרח-מערב
ועל פיהם יתפתחו מערכות הדרכים של הגליל המערבי שנמצאות על גבי השלוחות (כביש
הצפון, כביש נהריה-מעלות ועוד).
כביש תפן נוגד את העיקרון של
הדרך על השלוחה - הוא עולה ויורד בשלוחות ובנחלים ועל כן הוא גם מפותל מאוד.
מהתצפית ברכס אדמית אפשר
לראות רק את השלוחות וקשה לראות את הנחלים משום שכל השלוחות הן בערך באותו הגובה
מצפון לדרום (משום שפעם הן ישבו על אותו מישור משופע).
הגליל העליון מהווה יחידת
מעבר בין נופים.
מבחינה נופית רמת אדמית
נמצאת בלבנון, כחלק מרמת תיבנין שמסתיימת על המצוק של מערת קשת. זו יחידת שטח
זנבית, ברובה לבנונית ומוגדרת גם כן כגליל המערבי שבתחומי א"י על אף שהיא
שייכת לרכס אחר (אין טעם לתת ליחידת נוף כל כך קטנה שם בנפרד).
רכס זה נקרא רכס אדמית או
רכס הצפון, והוא שונה מכלל השטח. לאותו רכס יש שמות משתנים בהתאם למקום (ממערב
למזרח): רכס הסולם, הר חניתה, רמת אדמית, רמת שומרה ועוד... עד לבירנית - ששייכת
כבר לקמר מירון.
תצפית:
במערב רואים את מישור החוף,
איי הכורכר, קבוצת ראש הנקרה, שכונת שלומית ביערות, יער האורנים ומשמאלו שלומי
הותיקה.
על חוף הים ניתן לראות את
לימן, משמאלו קיבוץ סער ונהריה. בראות טובה ניתן לראות את הכרמל והמפרץ.
משמאל לשלומי נמצא קיבוץ
מצובה על גבעה נמוכה, מתחתינו מושב יערה (בתמונה) ומשטרת טיגרט.
בכניסה ליערה, משמאל, שכונה
של בתים ללא גגות אדומים - זוהי שכונה ששייכת לקבוצת בדואים ערב אל-היב. זוהי
קבוצה היושבת פה כבר כ-50 שנה, הם לא חברי המושב אך הם משתמשים בשירותי המושב כמו
מסודות חינוך וכו'. הבדואים ביקשו להתיישב במושב לאחר שברחו מריב בין שבטים בדואים
בצפון.
מעל ליערה נמצא מושב עבדון,
משמאלו ישנם לולים ומעליהם נמצא הישוב נווה זיו.
שמאלה מהלולים נמצא הישוב
מנות.
מבנה הקובייה הגדולה שנמצא
לפנים באופק שייך למועצה המקומית של ירכא.
על קו האופק ניתן לראות את
שלוחת תפן - השלוחה הדרומית של הגליל המערבי והמגדלים שבאופק שייכים לאזור התעשייה
של תפן. (גובה השלוחה שם הוא כ-700 מ').
משמאל נמצא קיבוץ איילון
שהוקם בשנת 1938 ולידו נמצאת ההרחבה של הקיבוץ שנקראת "אחוזת ואן גוך".
מעבר לקיבוץ נמצא מושב גורן
ומימין ניתן לראות את "הבור" העמוק של נחל כזיב ומעליו הישוב מצפה הילה
(שם גרה משפחתו של גלעד שליט).
משטרות טיגארט שנראית מעל
יערה.
מאפיינים ייחודיים לאזור:
רמת אדמית בגובה של כ-400 מ'
מעל השטח, בתוך נופים קרסטיים מפותחים. הסלע פה הוא דולומיט סכנין, דולומיט קשה.
מישור החוף באזור צר.
הנחלים שיוצאים מהגבעות לא
מספיקים להתלכד ביניהם לנחל אחד גדול ולכן בין ראש הנקרה לעכו, ברצועת חוף של כ-20
ק"מ, יוצאים 6 נחלים (אין דבר כזה במרכז ודרום הארץ).
ריבוי שברים בכל הכיוונים -
שבר בית הכרם, שבר נחל עמוד, שבר נחל דישון, שבר גוש הר מירון ועוד.
חוף בצת הוא חוף זיפזיף -
בחול יש יותר מרכיבים יבשתיים מאשר מרכיבי חוף ימיים.
מערת קשת:
המסלע של הגליל המערבי הוא
ברובו גיר קשה, הנחשף לתהליכי ההמסה ומכיוון שכמות המשקעים רבה יחסית, 800-900
מ"מ בשנה, התפתחו כאן נופים קרסטיים מרשימים: נופי טרשונים מערות נטיפים
ומערות המסה רבות, דולינות ומעיינות קרסטיים.
מערה קרסטית: המים חדרו
לאורך הסדקים שבסלע, המסו חללים בתוכו שהלכו וגדלו עם הזמן.
בשלב מסוים, או בגלל כוח
הגרביטציה או בשל רעידת אדמה קלה, תקרת החללים קרסה והמערה התמוטטה.
במערה היו חללים צרים יותר
שתקרתם שרדה בצורת קשת.
הבור הגדול שמתחת לקשת הוא
גג המערה שקרס וכך נוצר החלון הנפלא אל הנוף.
תופעות קרסטיות מתרחשות
בסלעי גיר ודולומיט.
פארק גורן:
נחל כזיב מתחיל ליד עין
הזקן, יורד בתוך גוש הר מירון, באזור סבלן שובר מערבה לכיוון מעלות ויוצא לים
באזור אכזיב. מפה ניתן לראות בברור מה קורב בין שתי שלוחות של הגליל המערבי. גם
נחל בצת ונחל בית העמק יוצרים התחתרות כזו. בגדה
הנגדית חורש יפיפה שמכסה כמעט 100% מהקרקע.
המפנה הצפוני הוא ירוק יותר
והמפנה הדרומי יותר חשוף ואין עליו כיסוי מלא של צומח.
העצים שבדגה הצפונית צפופים
ולכן צומחים לגובה, כדי להגיע לאור השמש. הם לא מתפתחים בצורה נורמטיבית כי הם
חונקים אחד את השני.
בעבר היו פה איילים,
יחמורים, עיזי בר וחיות נוספות שהיו מלחחים את הצומח ויוצרים שיווי משקל באופן
טבעי. לאחר שהאדם צד את החיות הללו, הגיעו לכאן עדרי הצאן שהמשיכו לשמור על שיווי
המשקל. בשנים האחרונות, ככל שיש פחות עדרים (לאור העובדה שיש כאן פחות אוכלוסיה
כפרית שרועה צאן), החורש יוצא משיווי משקל והולך ונחנק.
בנחל כזיב מתנהל פרויקט
היחמורים - השיבו כבר לטבע בשלוש נגלות כ-150 שמלחחים את הצומח אך זה עדיין לא
מספיק כדי לברא את השמורה האדירה שיש כאן. יחמורים
אלו הגיעו מפרס בטיסת נוסעים והושמו בגרעין רבייה בכרמל. הם חלק מעדר היחמורים
האחרון שנשאר בעולם. אל מול עין טמיר הייתה מכלאה ששימשה להתאקלמות היחמורים בשטח.
להפתעת רבים הם לא נשארו ליד המים אלא עלו למטעי התפוחים של מושב גורן, אכלו את
קליפות עצי התפוח וגרמו נזק למטעים. בינתיים הקימו גדר סביב מטעי התפוחים
והיחמורים מסתובבים בנחל ובגדותיו.
יש פה כלבים משוטטים וזאבה
ממושדרת שנמצאת באזור סאסא שיכולים לפגוע ביחמורים. עד כה זה לא קרה.
בנוסף ליחמורים: חזירי בר,
תנים, שועלים, דורבנים, נמיות, סמורים, דלקים, גיריות, קיפודים עוד.
היו פה נשרים עד לפני 40
שנה, עד לפני 20 שנה היו גם רחמים באזור נחל נמר, עורבים שחורים במערת קשת ועוד.
מונפורט:
מבצר שנמצא במיקום קרוב
למים, אך לא קרוב לדרכים ראשיות, רחוק מיישובים אחרים ונטול שטחים לחקלאות
בסביבתו. וקשה להגנה - כל ההרים מסביב גבוהים ממנו ואין לו שום תצפית לסובב אותו.
נבנה ע" הטבטונים: במאה ה-12 בנה כאן אציל צרפתי אחוזה חקלאית פרטית למשפחתו ושלט גם על הכפרים
באזור. ב-1189 הצלבנים צרו על עכו וצאלח א-דין צר עליהם מכיוון אחיהוד.
הטבטונים היו הוספיטלרים
גרמניים שגרו בעכו (הוספיטלרים וטמפלרים היו בד"כ צרפתיים). הם לא הסתדרו עם
הצרפתים וביקשו לעצמם שטחים מחוץ לעכו. ב-1208 קיבלו את מבצר יחיעם, ב-1220 את מעיליא וב-1228 רכשו את האחוזה הזו
של האציל הצרפתי והפכו אותה למרכז המסדר. תחת חסותו היו כ-70 כפרים בגליל ששילמו
מיסים. הוא נבנה לצורכי מנהל ולא לצורכי ביטחון ולכן לא היה צריך את יתרון התצפית
והגובה.
עין ג'לוד ב-1260 וכיבוש עכו
ב-1290.
ניסו לכבוש את המונפורט ב-1266
ללא הצלחה.ב-1271 החל בייברס לחפור בוואדי שמימין למבצר, שם קורות עץ ושרף אותם
וכך חומת המבצר התמוטטה. הוא אפשר לטבטונים לעזוב לעכו ללא מלחמה ועם כל הציוד
והרכוש שלהם - ואז הרס את המבצר. יש בנחל מים לאורך כל השנה. בית חווה וסכר ענק
שהטבטונים בנו ושריד של קיר עבה בגובה של 7 מ'.
בבית החווה שתי קומות. ייתכן
שהתורמים התאכסנו על הגג של בית החווה שהפך מאוחר יותר לכנסייה. מתוך כך, שמים לב
שהקומה השנייה יפיפייה (מהמאה ה-13) ואילו הקומה הראשונה היא מזבלה - אך לא יודעים
בוודאות.
הייתה להם אמת מים שהשקתה את
השדות כחלק מאמץ צלבני ליצור התיישבות עם סיפוק צרכים עצמיים.
לאחרונה מבינים כי היה
ניסיון צלבני לעשות היאחזות בקרקע ורואים זאת במעיליא ובאזור הרי יהודה.
הטבטונים התפשטו לאזור
המדינות הבלטיות, הקימו כ-90 ערים, כ-1,000 כפרים ולמעשה הקימו מעין ממלכה שנמשכה
כ-200 שנה אחרי סוף התקופה הצלבנית בארץ.
חניתה
לוחות בטון עומדים על הכביש
במטרה להסתיר את השטח מהלבנונים. גם צה"ל משתמש בכביש הצפון ורק רכב הפטרול
נע ממש על גדר הגבול.
מוזיאון חניתה נמצא בתוך בית
אבן שהיה קיים כבר ואליו הגיעו אנשי חומה ומגדל שהקימו את חניתה.
מציג את שלבי ההקמה של
חניתה, את רכישת הקרקעות, איך חיו פה וכו'. כמו כן מוצגים פה נושאים נוספים כמו
הארכיאולוגיה במקום, החי שהיה במקום (כמו הנמרים שניצודו באמצע המאה ה-20) ועוד.
מוזכרת כאחת הערים האסורות
בתחום צור. מבחינת ההלכה היה גבול מוגדר לצורך ידיעה אם לקיים את המצוות התלויות
בארץ (פסיפס רחוב).
העיירות האסורות - איסור על
התחמקות מתשלום מסים. עיירות שגם אם הן מחוץ לא"י לפי ההלכה הן מתנהגות כאילו
הן בתחומי א"י ומי שגר בהן מחויב במצוות התלויות בארץ.
במוזיאון גם סרט על הקמת
חניתה.
בסרט צילום בצבע הראשון
שנעשה בארץ מהקמת הישוב נגבה. הישוב הראשון של חומה ומגדל שהוקם היה תל עמל -
קיבוץ ניר דוד, בדצ' 1936 למרגלות הגלבוע.
הקמת הישובים דן ודפנה חייבה
יצירת דרך מעבר של הירדן ואז הקימו גשר, מאוחר יותר הקימו את עין גב.
חניתה נחשבת לשיא הפרויקט
בשל ריחוקה משאר חלקי הארץ וקירבתה ללבנון. וגם היו לה יחסי ציבור טובים - להקמת
חניתה מקצים את כל הכוחות: יצחק שדה, שהיה מפקד יום העלייה על הקרקע ומאוחר יותר
מפקד הפלמ"ח, סגניו: משה דיין, יגאל ידין ומשה דוידסון. יש פה צילומים רבים
של יום ההקמה. הם הכירו בחשיבות הקמת חניתה ולכן מגיעים לכאן כל המנהיגים. לעומת
זאת, לדוגמא, קיבוץ אילון קם באותה שיטה כחצי שנה אחרי כן ואף אחד מאיתנו לא מכיר
בכלל את סיפור הקמתו.
בין 1936-1939 נבנו כ-50
ישובים בשיטת חומה ומגדל במקומות בהם לא הייתה כלל התיישבות יהודית לפני כן.
ישובים אלו היוו אלמנט מכריע לקביעת גבולות א"י שנעשו כ-10 שנים מאוחר יותר.
הוחלט שהתנועה תקים את חניתה
והשומר הצעיר יקימו מאוחר יותר את אילון.
הגיעו במרץ 1938.
בירידה מחניתה אפשר לראות את
האנדרטה של חומה ומגדל במקום בו היה המחנה הראשוני (בגודל של דונם). היום
קק"ל משקמים את המקום.
מימין נמצאת הכניסה לכפר
באסה - כפר נוצרי מוסלמי שחרב. באסה היה כפר מרכזי באזור שדרך ואדי חניתה התחבר
לדרום לבנון והתנהל בו מסחר מסוגים שונים כמו מסחר בנשק.
רכס הסולם, שהתרומם לאורך קו
העתק כמו רמת קשת. ממשיך גם כמה מאות מטרים לתוך הים.
ראש הנקרה:
גיאולוגיה של המקום:
רכס הצפון התרומם לפני
כמיליון שנים והוא נמשך כ-800 מ' לכיוון הים.
עם הזמן הים
"אוכל" את הרכס. ככל שיעבור הזמן והטבע ממשיך לעבוד גם רכס זה יעלם.
קן החוף עצמו גם משתנה. יש
שקיעות ועליות כמו מצוק נתניה שעלה ונמל קיסריה ששקע, וכל זאת כתוצאה מפעולות
טקטוניות.
הים מצליח לחדור לתוך הסדק
המתרחב ברכס למרחק של כ-60 מ'.
טעות בסרט: לא היו חללים
קרסטיים שיצרו את הנקרה משום שהסלע פה הוא קירטון, ובקירטון לא מתרחשים תהליכים
קרסטיים. הסלע העיקרי פה הוא קירטון לבן דחוס וקצת גיר. בתוך הקירטון יש צור, שהוא
סלע משקע ימי שבמקרה זה נוצר בתוך הקירטון והוא קשור ליצורים עם קונכייה צורנית.
ראש הנקרה היה אחד משלושת
שערי הכניסה לא"י בצפון ונחשב לקשה יותר בגלל רכס הסולם והכרמל ועוד כמה
בלבנון. השערים הנוספים: הגדול מרמה"ג (דרך החולה או הכנרת) ושער הבקע (ממארג'
עיון דרך מטולה, הדרך שעשה תגלת פילאסר).
ממלכות החוף הלבנוני היו
צריכות את הגליל הישראלי לצורך גידולים חקלאיים כי המפרצים כראש הנקרה נעדרי קו
חוף וממלכות הישראלים היו צריכים את הטכנולוגיה והחומרים של החוף הלבנוני. זו
הסיבה ששלמה המלך נתן לחירם מלך צור את אדמת כבול שבגליל. כשהורדוס החרים את סוחרי
צור הם אמרו לו שזו עילה למלחמה כי מהגליל הם מקבלים את הדגן.
למרות הקושי של, גם
הביטחוני, ההליכה על הרכסים, סנחריב ואספסיאנוס בחרו לעבור מכאן.
הדרך שעולה אל הרכס בעת
העתיקה הייתה חצובה במדרגות וזה נראה כמו סולם ומכאן מגיע השם 'סולמה של צור'.
המעלה העתיק כנראה קבור היום תחת הכביש המודרני.
במלח"ע 2 הבריטים נערכו
לפלישה צרפתית-וישית מכאן ע"י הקמת פילבוקסים, תעלות נ"ט בהר כנען
ובדרכים נוספות. הם כבשו את כל הלבנון וזה פשר מסילת הרכבת מחיפה לבירות (היה
מסלול כזה דרך הרכבת החיג'אזית אך הפעם המנהרה התחברה למערכת האירופאית). הרכבת פעלה עד מרץ 1948, אז הפלמ"ח פוצצה מחשש הלבנונים
במלח"צ. סה"כ הרכבת עבדה כ-6 שנים.
נסיעה לאכזיב:
מראש הנקרה ועד אכזיב זו
שמורת טבע אחת גדולה.
אנדרטה שהיא ספינת העפלה.
שום ספינה לא הגיע לחוף אכזיב אך היו שלוש ספינות שהגיעו לחוף נהריה.
משמאל נחל כזיב ומימין תל
אכזיב - עיר פניקית בת 4,000 שנים שמוזכרת גם במקרא.
אנדרטת יד לי"ד - ליל
הגשרים:
אחרי מלח"ע 2, צ'רצ'יל
היה עדיין ראש ממשלה והלייבור הבריטי שהיה באופוזיציה קיים דיאלוג עם בן גוריון
ונתן הבטחות בע"פ וחלק בכתב שאם יעלה לשלטון יבטל את הספר הלבן. אבל כשאטלי
ובווין עלו ולא קיימו התסכול היה רב, בנוסף למורעות השואה.
משה סנה שלח מכתב מוצפן
למנהיגים בלונדון בעידוד לטרור נגד הבריטים. ה-5MI פיענחו את המכתב ותפסו את ב"ג, וויצמן ושרת כתומכים
בתנועות טרור.
תנועת המרי העברי - אוק' 45'
עד יולי 46' (ההגנה רצתה להשתלט על כל התנועות אך הן לא הסכימו ותבעו הפרדה
ואוטונומיה של כל תנועה ותנועה שמשתפות פעולה זו עם זו).
הבריטים הקשיחו עמדתם ומי
שנחשד כשייך לתנועה הוצא להורג.
מבין הפעולות: שחרור עצורי
עתלית אוק' 45' וחודש לאחר מכן פגיעה משולבת בכלי שיט (פלמ"ח) בתי הזיקוק
(לח"י) ותחנת הרכבת המרכזית בלוד (אצ"ל).
ליל הגשרים ב-16/06/1946. 11
גשרים (ביניהם גשר מטולה, גשר בנות יעקב, גשר אדם, גשר אל חמה ועוד) שנקבע לשעה
23:30 בלילה. את התוכנית הגה יגאל אלון שנה קודם לכן והפלמ"ח ביצע.
הפעולה באכזיב:
חבר'ה ממצובה אספו מודיעין בכיסוי של חקלאים המחפשים פרותיהם.
ביום הפיצוץ הגיעו לכאן 44
אנשים ממצובה שהתפצלו לשתי קבוצות: אחת לפיצוץ גשר הרכבת והשנייה לגשר הכביש.
באזור הכביש של היום הייתה
עמדה של שוטרים בריטיים שפתחה באש חזקה על כוחות הפלמ"ח שהיו פה. ככל הנראה
היו ערבים שהלשינו לבריטים על המצאות הכוחות בשטח. מתוך כך איבדו הכוחות את אלמנט
ההפתעה והיו צריכים לפעול במהירות. מאש הבריטים נפגע ונהרג יחיעם וייץ (בנו של
יוסף וייץ מקק"ל חניתה).
הכוח הראשון, שהיה אמור
להגיע לכביש, שכח לקחת איתו את חומר הדליקה ולא פיצץ את הגשר. פיצוץ נוסף, ייתכן
שכדור שפגע בחומר הנפץ, הרג עוד 13 לוחמים.
הבריטים סיפרו שמצאו חלקי
הגופות של 13 הלוחמים וקברו אותם בטירה. שייח' ערבי אסף חלקי גופות נוספים והביא
אותם למצובה.
הפלמ"חניקים
לא האמינו באותה העת לגרסת הבריטים וחשדו שהם מחזיקים בלוחמים כשבויים.
מתוך 11 הגשרים פוצצו עשרה
גשרים - גשר הכביש לא פוצץ. גשר אלנבי גם נשאר שלם באותו לילה אך למחרת קצין בריטי
שהלך לבודקו הפעיל את המטען שהיה חבוי בו.
כל הגשרים שופצו, מלבד גשר
הירמוך. בעקבות הפיצוץ, רכבת העמק יכלה להגיע רק עד צמח ולא עד דמשק.
שבועיים לאחר מכן, השבת
השחורה.
ב-18.7.46 פיצוץ מלון המלך
דוד של האצ"ל. קרוב ל-100 אזרחים נהרגו. ב"ג פירק את תנועת המרי והתמקד
ביחסי הציבור של העלייה הבלתי לגאלית.
ב-1968 העבירו את שרידי
גופותיהם של 13 הלוחמים מטירה לכאן. לפני שנים אחדות צירפו גם את שרידי הגופות
שנמצאו במצובה ויצרו קבר אחים.
יחיעם וייץ קבור בהר הזיתים
אף שמו גם כן מצוין כאן.
שיירת יחיעם
מרץ 48', נקודת השפל. שיירת
חולדה ושיירת נבי דניאל (מירושלים לגוש עציון) - שבשתיהן נהרגו קרוב ל-30 איש ושיירת
יחיעם, בה נהרגו 47 אנשים.
יישובי חומה ומגדל שהוקמו
היוו כעת בעיה, היה צורך להעביר אליהם אספקה.
גדוד שלם של הפלמ"ח הוקצה
בכדי להגן על קו המים מניר-עם לנגב.
בשיירת נבי דניאל הכוח נתקל
במארב. מתקיים קרב קשה עד שהבריטים מגיעים, מפסיקים את הקרב ומחרימים את כל כלי
הרכב המשוריינים. הדבר גרם לכך שלא היו עוד כלי רכב משוריינים ולקח זמן לייצר
חדשים במפעל שהיה ממוקם באזור.
תוכנית ד' ומבצע נחשון.
שמות יישובים: בן עמי
(מג"ד בכרמלי ומושב נתיב השיירה).
הכביש ליחיעם עבר דרך הכפר
כברי, ליד בית הקברות המוסלמי, שם נתקלה השיירה במארב. הדרך המשיכה מהכביש על דרך
עפר שעלתה ליחיעם. הערבים שארבו לשיירה קיבלו תגבור מערביי תרשיחא.
כל מי שישב על כביש 4 נותק,
גם הערבים: תושבי נהריה לא יכלו להגיע לחיפה משום שעכו הערבית ותושבי כברי לא יכלו
להגיע לעכו בגלל נהריה היהודית. שלושה ימים לפני שיירת יחיעם, ערביי עכו פנו למושל
הבריטי בבקשה להסכם תנועה חופשי מעכו לחיפה, הסכם שהיה מקובל על היהודים.
למרות הסכם התנועה, שומרים
יהודים ירו על רכב ערבי שנסע מעכו לחיפה. למחרת שלחו היהודים שפן נסיונות - רכב שנסע
בשלום לנהריה. לאור זאת, יצאה השיירה
כמתוכנן מחיפה והגיעה לנהריה בלי פגע. הם אף המשיכו לחניתה וחזרו לנהריה.
בן עמי, שהיה בן חניתה, נשאר
שם למסיבת פורים וחזר לבדו בלילה לנהריה.
למחרת, ב-27/03/1948,
יצאה השיירה מנהריה עם 9 כלי רכב ו-89 לוחמים (שהיו אמורים להחליף שומרים ביחיעם).
שבע שעות לחימה עד שהבריטים
מגיעים. אש ללא הפסקה שלא ניתן היה להיחלץ ממנה.
בשעות הערב, מי שנשאר בחיים
ברח. בן עמי פכטר הספיק להגיע דרומה ונהרג שם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה