גליל תחתון

אזור הסיור:

הרעיון של הסיור שלנו היום הוא רעיון אזורי, סביבתי ולפיכך אנו מתחילים בהגדרת אזור הסיור. הסיור שלנו מתמקד בלב הגליל התחתון, הגליל התחתון ההררי והגליל התחתון המרכזי.

מה שמאפיין את המרחב הזה והוא שונה מגליל מזרחי וגליל מערבי, זו סדרה של רכסים ובקעות שראשיתם בעמק יזרעאל בדרום ובגוש הרי נצרת, וסופם בבקעת בית כרם בצפון, שמעבר לצפון מתנשא כבר רכס הגליל העליון. כפר חנניה יושב על בקעת בית הכרם וכבר הזכירו חז"ל שכל מה שמכפר חנניה הוא למעלה, שאינו מגדל שקמים, זהו גליל עליון, וכל מה שמכפר חנניה ולמטה, דרומה, שגדלים בו עצי שקמה, זהו גליל תחתון.

 

הגדרה גיאולוגית של הגליל התחתון:

אנו במרחב בעל מערכת שלמה של רכסים ובקעות

שהם תולדה של מערך של הורסטים וגרבלים. יש

לנו בגיאולוגיה כל מיני סוגים של נוף וכל מיני

צורות של נוף שיכולות להיגרם כתוצאה ממערכים

גיאולוגים כאלה ואחרים ובמקרה הזה לא מדובר    

בתופעת קימוט, לא מדובר בסינקלינות ואנטיקלינות

אלא מדובר במערך של הורסטים וגרבלים.

כל רכס בגליל התחתון המרכזי הוא הורסט וכל בקעה

בגליל התחתון המרכזי היא גרבל. כולם בלי יוצא מן הכלל.

 

שמות ההורסטים והגרבלים:

גוש הרי נצרת

בקעת בית רימון

רכס תורען

בקעת בית נטופה

רכס יוטבת ובמרכזו הר עצמון שהוא הנקודה הגבוהה ביותר

בקעת סחנין

רכס שגור

בקעת בית הכרם

 

התבוננות סכמטית על מבנה הגליל התחתון:

אם מסתכלים סכמטית על מבנה הגליל התחתון אנו רואים את המבנה הזה, באנו מגבעות אלונים שפרעם הנמצאות מערבית לנו, נכנסנו אל תוך המרחב הזה שבו אנו רואים את הרי נצרת, בקעת בית רימון, הר תבור שהוא חלק מהמערך הזה, אח"כ רכס תורען שהוא רכס קצר יותר, בקעת בית נטופה, רכס יוטבת, בקעת סכנין, רכס שגור ובקעת בית הכרם שמעבר לה נמצא כבר הגליל העליון. ממערב לנו גבעות אלונים שפרעם שהם הגליל התחתון המערבי וממזרח לנו יחידה נוספת של הגליל התחתון הנקראת גליל תחתון מזרחי שהמבנה שלו זה שברי מדרגות נטויות, או רמות נטויות, רמות הגליל התחתון המזרחי, רמת צביים, רמת כוכב, רמת סירין, רמת פוריה, כל המבנים האלה שאנו מכירים מהגליל התחתון המזרחי כולל מצוק הארבל כולל בקעת יבנאל הם כולם חלק מהמדרגות הנטויות.

גם כאן וגם שם, כלומר גם בלב הגליל התחתון וגם במזרח הגליל התחתון הנוף הושג כתוצאה משבירה. גם הורסטים וגרבלים וגם מדרגות נטויות אנו מדברים על תולדה של שבירה והשבירות הללו הן צעירות באופן יחסי והן קשורות לשבר הגדול או לטרנספורם הגדול או לבקע הגדול – בקע ים המלח, או הבקע הסורי אפריקאי. ברגע שנפתח הבקע הגדול הזה במזרח שהוא המעצב בהא הידיעה של הנוף בארץ ישראל, וכתוצאה מפתיחתו של הבקע הגדול, מהתזוזה הזו נוצרו בשוליו מערכים שונים של שברים שהתנהגו בכל מיני מקומות בצורות קצת שונות, לעיתים הם יצרו שברי מדרגות, לפעמים מדרגות נטויות, לעיתים מערך של הורסטים וגרבלים, לפעמים התרוממויות מאוד שבורות כמו בגוש הרי מירון אך בגדול אלה הם כולם תופעות שקשורות וכרוכות לבקע הסורי אפריקני.

זה לא אומר שמבחינת זמן הופעתם בשטח הם הופיעו רק לאחר פתיחתו של הבקע, כי יש לזכור שהבקע הזה עוד בושר לנו (מלשון בשורה) מיליוני שנים בטרם היפתחו. אם אנחנו משווים את הבקע הזה למתיחה של בד או חולצה, אז מדובר על כך שאנו לוקחים את החולצה שלנו, ומותחים אותה ובכך יוצרים קימוטים, עיוותים ושברי משנה, ובסופו של דבר אם היינו ממשיכים באופן תמידי להפעיל לחץ על שני הכיוונים, אז היינו קורעים אותה ואז היה נוצר הבקע הסורי אפריקאי. עוד לפני היווצרותו של הבקע היו הרבה מאוד קימוטים ותופעות שהם בבחינת מבשרי השבר.

כאן כל מה שאנו רואים מבחינת הנוף הסובב אותנו אלה הם מבשרי השבר.

מדובר בתקופות מאוד צעירות, הבקע עצמו הוא בין 3-10 מיליון שנה. בציר החודשים של שנה אפשר להגיד שמדובר בחודש האחרון.

 

גבולות הגליל התחתון:

 מדרום – עמק יזרעאל

 צפון – בקעת בית הכרם

מערב – ההשתפלויות של רכסי הגליל המרכזי אל עבר מישור חוף הגליל וגבעות אלונים שפרעם. אין ממש גבול ברור אך אם בכל זאת רוצים לשרטט קו גבול נוח יהיה לנו להשתמש בגבול מעשה ידי אדם שהוא לא מקרי אלא חופף לגיאולוגיה וזהו הכביש שהולך מצומת אחיהוד לצומת סומך לכיוון שפרעם ומגיע בסופו של דבר לצומת המוביל. זה לא קו ישר אך זהו הקו שתוחם לנו את היחידה הזו. בחלק מהמקומות הוא גובל בין חוף הים לרכסים ובחלק מהמקומות בין הרכסים לבין הגבעות העגלגלות של אזור אלונים שפרעם. אפשר גם להגיד הגבול המזרחי של מישור החוף עכו.

ממזרח – גיאולוגית מדובר ברמות הנטויות שהזכרנו קודם. אם רוצים לקחת כביש מעשה ידי אדם אז מדובר בכביש צומת גולני – צומת כדרים. מומלץ תמיד לנקוב בשמות המקומות אותם הכביש מחבר במקום לנקוב במספרו של הכביש.

 

האפיון של הגליל התחתון:

האפיון של היחידה הזו הוא מערך של רכסים ובקעות. כל המערך היישובי בארץ ישראל וכל ההיסטוריה של ארץ ישראל כרוכה בסופו של דבר במערך הגיאוגרפי, טופוגרפי, שבונה את ארץ ישראל, כלומר אותם 3 יחידות אורכיות – מישור החוף, שדרת ההר המרכזית והבקע.

 

השפעת הגיאולוגיה על ההיסטוריה של ארץ ישראל:

כל המערך הישובי, כל המערך ההיסטורי, כל תולדות הארץ הזאת כרוכות ללא ספק בכך שהיא מעבר מאוד צר על מה שנקרא 'הסהר הפורה' בין מסופוטמיה לבין הנילוס, בין מצריים לבין ארצות הצפון והמזרח, אזור הסהר הפורה, ובכך למעשה תלויה כל ההיסטוריה של ארץ ישראל מראשית ההיסטוריה, מתקופת המעצמות הגדולות של המזרח והלאה. בתוך המערך הכללי הזה שבו עוברות 3 דרכים – דרך אחת מכונה ויה מאריס והיא הדרך הראשית הבינ"ל, הדרך השניה היא דרך האבות והדרך השלישית היא הדרך שעוברת בין גב ההר המזרחי, דרך המלך ויה טרוינה נובה בתקופה הרומית. מעבר לכל אלה אנו מדברים ברמת המיקרו על ההשפעות של יחידות נוף כאלה ואחרות על מערך הדרכים.

 

כיוון יחידות הנוף:

במקרה הזה כשאנו עוסקים בגליל התחתון המרכזי או בלב הגליל או בגליל התחתון ההררי, אנו מסתכלים על יחידות הנוף ורואים שכל יחידות הנוף של הגליל התחתון המרכזי, הולכות בציר מזרח מערב מאוד מובהק, עד כדי כך שבחלק מספרי הגיאוגרפיה אפשר למצוא את הכינוי 'כיוון נטופטי' כשירצו לומר לנו משהו שהולך במדויק מזרח מערב, יאמרו חלק מהגיאוגרפים כיוון נטופטי כלומר הכיוון הולך לבקעת בית נטופה, מזרח מערב כמו שאם ירצו לומר משהו על ציר צפון דרום לפעמים חלק מהגיאוגרפים ישתמשו במושג 'כיוון שומרוני' שכן רכס השומרון הולך בציר צפון דרום.

כאן היחידות הולכות בציר מאוד מובהק ציר מערב מזרח או מזרח מערב.

 

מערך הדרכים בטופוגרפיה הזו:

מה זה אומר מבחינת מערך הדרכים כאן? מערך הדרכים בד"כ יעקוב אחרי הטופוגרפיה, דרכים לא אוהבות 'לתפור' את הנוף, דרכים לא אוהבות לעלות ולרדת, כל מי שעוסק בניווטים והליכה בשטח יודע שעדיף ללכת על קווי גובה, עדיף ללכת עם הטופוגרפיה ולא נגדה. ובכל זאת , כשרוצים לנוע למעלה הכביש מאוד מפותל ובעייתי, ולפיכך הדרכים כאן ילכו בציר מזרח מערב. הדרך הראשית שבה עברנו כרגע מכיוון אלונים לצומת גולני, הולכת בפאתי בקעת בית רימון, בפאתי בקעת בית נטופה והיא חלק מהדרך הראשית הבינ"ל הקדומה שעברה בארץ ישראל, זו הדרך שהולכת מצומת המוביל של היום לצומת גולני של היום, ויהיו שמותיהם הקדומים אשר יהיו. כנ"ל לגבי הדרך התוחמת לנו את היחידה מצפון, הכביש שהולך מעכו לעמיעד, הולך גם הוא בבקעת בית הכרם בציר מובהק של מערב מזרח, לכיוון דמשק והוא נאלץ להתחשב בטופוגרפיה שכן הטופוגרפיה פה דרמטית והיא משמעותית מאוד בשטח.

 

סוג הקרקע:

אם אנחנו רוצים לנוע בתוך השטח הזה נסתכל מה קורה מסביב, מדובר בשטח שהוא מאוד קרקעי, כלומר מה שיש לנו פה זה לא מסלע, אלא זו קרקע מאוד עמוקה וברור שבתקופת החורף היא הופכת להיות עיסת בוץ. במקרה של בקעת בית נטופה חלק מהבקעה הזו הופכת להיות גם אגם.

האגם הזה מחזיק מעמד לעיתים עד חודשים יוני, יולי אם ירדו גשמים טובים במהלך החורף.

הדרכים ילכו בשולי הבקעות הללו, לא במרכזם משתי סיבות: אנחנו לא רוצים להתמודד עם בעיית הבוץ, והסיבה השניה שאנחנו לא רוצים לבזבז אדמה חקלאית טובה על סלילה של נתיב תחבורה. עדיף למקם את נתיב התחבורה בשוליים, במקום שבו הקרקע היא יותר סלעית והשיפועים קצת יותר משמעותיים.

 

מיקום הישובים במרחב:

היכן יתמקמו הישובים בתוך המרחב הזה? אותו הדבר כמו נתיבי התנועה, הישובים יתמקמו בקווי התפר שבין הרכס לבין הבקעה. כשאנו מחפשים ביחידה הזו של הגליל התחתון המרכזי את מערך הישובים אנחנו נמצא אותו תמיד ממוקם במיקום הקלאסי שכפר מנדא לדוגמא יושב בו, במין הרכס לבין הבקעה, במקרה הזה בין רכס יטבת לבין בקעת בית נטופה. אבל זה לא רק כפר מנדא, גם סחנין יושבת כך, וגם ערבה וגם דיר חנא וגם עילבון ובועיינא ונוג'ידאת וגם בבקעת בית כרם דיר אל אסד, ומג'ד אל כרום, וראמה וסג'ור ונאחף, כולם יושבים באיתור המדויק הזה, כולל כרמיאל. עיר שקמה ב-1964 וגם היא התמקמה באיתור הקלאסי הזה שבין הרכס לבין הבקעה וזאת מכמה סיבות:

בנקודה הזו בד"כ נובעים המעיינות. אם יש לנו מקורות מים או מקווי מים והם לא עשירים כ"כ באזור שלנו הם תמיד נובעים בקו התפר שבין הרכס לבין הבקעה.

יש קורלציה, יש מטען בין קווי שבר גיאולוגים לבין מעיינות.

 בנקודה הזו אנחנו מצד אחד לא נאלצים לטפס ולבנות את הבתים על שיפועים מטורפים אבל מצד שני גם לא מבזבזים אדמה חקלאית שנמצאת מתחת. אנחנו באופן יחסי קרובים לאדמה החקלאית אך לא יושבים עליה.

יש לנו חומרי גלם טובים לבניה כי ההר מספק אבן. יש לנו חומרי הסקה טובים כי ההר מספק עץ להסקה, לבישול וכו'. יש לנו אפשרות לצאת מצד אחד עם מעט העדרים למרעה במורדות ההר ועם המחרשות שלנו אל השדות שנמצאים בקדמת הכפר.

 

חשיבות הדרך הראשית להקמת ישוב:

כלומר מבחינת האיתור זהו האיתור הקלאסי ובנוסף על כך, שם גם עוברת הדרך. בארץ ישראל צריך לחפש את הדרך על מנת להקים את הישוב במיקום הטוב ביותר. אין מצב שבו ישוב יתקיים כישוב בר קיימא, ישוב ששורד לאורך ההיסטוריה מבלי שתעבור לידו איזושהי דרך בעלת משמעות. כל התילים המקראיים שאנו מכירים, מגידו, חצור, תל יזרעאל, בית שאן, כל תל שאנו מכירים מהתקופות הקדומות וישובים ששרדו גם לאחר מכן, (אולי החליפו שם אבל שרדו) אלו הם ישובים שיושבים על אם הדרך, למעט ירושלים במידה מסוימת אבל ירושלים היא עיר שיוצאת מן הכלל בכל עניין ונושא, כך שבנושא הדרכים זה לא משהו יוצא דופן.

 

ישובים החורגים מתנאי ההתיישבות הקלאסיים:

אנחנו מדברים על ההתאמה בין הדרכים, בין האיתור הגיאוגרפי, ועל מיקומם של הכפרים ושל הדרכים. ניתן לומר בוודאות שאם נמצא במרחב שלנו שבו אנו נסייר היום ישוב שאינו תואם לתנאים שהזכרנו, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה, למה? למה ישוב יושב בראש ההר? למה הוא לא ממוקם באיתור הקלאסי הזה? זה נכון לגבי כפר כאוכב אבו אל הייג' שחלק מבתיו בולטים על הרכס, וזה נכון גם לגבי אותם ישובים יהודים שבסוף שנות ה-70, ראשית שנות ה-80 צצו כאן כפטריות אחר הגשם, המִצפים.

 

תל חנתון:

המקום כונה בפי תושבי המקום תל אל בדאוו – תל הבדואים, מקומם של הנוודים, מקומם של אנשי המדבר. בדייה בערבית זה מדבר, בדואי זה איש המדבר. אנשי רשות העתיקות כולל ועדת השמות הממלכתיים בסופו של דבר הגיעו למסקנה שמדובר פה באתר מוכר וידוע מהמקורות הקדומים, בשם חנתון.

אחת מערי ארץ ישראל בעת העתיקה.

 

בחירת המיקום ע"י הקדמונים שישבו פה:

לשם ההגעה לכאן עלינו בסה"כ כמה עשרות מטרים לא יותר. התל הזה לא מתנשא לגובה של יותר מ-70-80 מטרים מעל פני הבקעה, ובכל זאת אנחנו מקבלים כאן שליטה מרחבית יוצאת מגדר הרגיל משום שאנו נמצאים בתוך מרחב שהוא מרחב שטוח, בתוך מרחב מישורי. אם בוני העיר הזאת היו ממקמים אותה במקום שבו

נמצא קיבוץ חנתון או על הגבעות שבהם יושב עכשיו הכפר הבדואי ביר אל מכסור, העיר הזו היתה גבוהה יותר ממה שהיא נמצאת כרגע אבל מבחינה של שליטה אסטרטגית על המרחב היא היתה במיקום פחות טוב. היא היתה יותר רחוקה ובסביבה היחסית שלה היא היתה הרבה יותר נגישה ופחות שולטת על סביבתה. כאן פחות או יותר עד שליש הגובה ישנה גבעה טבעית, גבעת משער* טבעית של סלע שנוצר בתוך הבקעה הזאת. יש פה כמה גבעות משער כאלה.

פירוש המילה משער זה גבעה, או איזושהי יחידת נוף שנותרה בסביבתה ומעידה לנו על נוף קדום. אם אומרים גבעת משער זה אומר שבעבר הגיאולוגי, כל המרחב הזה היה מכוסה גבעות גבעות, וקרה משהו לגבעות האלה, הן שקעו, הן התכסו, הן נמצאות מתחת לרגלינו באיזשהו מקום עמוק, וכאן נותרה מסיבות כאלה ואחרות גבעה אחת בשטח. זה קורה מכל מיני סיבות, בעיקר חוזק מכני של יחידה מסוימת שגורם לפחות בליה ביחס לסביבה. אז פירוש הדבר זה משהו שנותר לנו ומעיד על נוף קדום ששרר כאן בעבר.

 

השליטה האסטרטגית על הסביבה:

הקדמונים שהחליטו להתיישב כאן בחרו דווקא את אותה גבעת משער קטנה, משום שהיא ממוקמת בתוך המרחב המישורי סביב סביב ואז השליטה האסטרטגית, אפילו אם אתה בגובה יחסי או בגובה מוחלט נמוך, השליטה האסטרטגית על הסביבה היא הרבה יותר טובה מאשר אם הם היו יושבים שם למעלה. זה השיקול שהביא את הקדמונים למקם את עיר המלוכה והשלטון שלהם כאן על הגבעה הנמוכה הזאת.

הבאר:

למרגלותינו ישנה באר שעדיין יש בה מים כל ימות השנה והיא נקראת ביר חנתון או ביר אל בדאוו, היא נמצאת למרגלות התל בצמוד לחאן מהתקופה הממלוכית. החאן יושב על אותה דרך המכונה פאריק אל באריד – דרך הדואר, אותה הדרך שהלכה ממצרים לדמשק והבאר מעידה על כך שיש לנו כאן מי תהום גבוהים, ויש לנו

אפשרות להשיג מים כל ימות השנה.

 

האם היה מפעל מים בחנתון?

האם בחנתון התקיים מפעל מים נוסח מפעלי המים שאנו מכירים מתל שבע, מחצור, ממגידו, מגזר, מירושלים וממקומות אחרים? הדבר הזה לא ידוע. התל הזה טרם נחפר. נגעו בו ב'כפית' אבל אף אחד לא ביצע בו חפירה יסודית ולכן, לא מן הנמנע שאנשי הישוב הקדום של חנתון שישבו בעירם המבוצרת, יכלו לרדת באיזשהו מפעל מים קדום נוסח המפעלים שאנו מכירים אל מפלס מי התהום בדרך כזו או אחרת. כרגע לא ידוע וגם לא נראה שיש תקציבים לחפירת התל שיביאו להבהרת הסוגיה הזו.

 

בעיית הניקוז של בקעת בית נטופה:

בכל מקרה מים יש בתל הזה, הבקעה הזו היא בקעה עתירת מי תהום בעיקר בשל הסיבה שהניקוז שלה גרוע. בקעת בית נטופה איננה מנוקזת. יש לה נחל אחד קטן שיוצא ממנה בצומת יפתח-אל, ויש נחל קטן שוועדת השמות בחרה לתת לו את השם נחל יפתח-אל והוא היחיד שמנקז את כל הבקעה האדירה הזו. לבקעה אין ניקוז לצד מזרח והיא סגורה באיזשהו סדן גבוה. מה שאנו רואים בעין זה הנוף המצוי. בחלק המזרחי עובר הכביש שעובר בין צומת גולני לכיוון צומת כדרים. לבקעה יש שיפוע מתון מאוד לכיוון מערב והשיפוע הזה הולך ומצטמצם ככל שהולכים מזרחה ולכן החלק המזרחי של הבקעה הזו בחורף מוצף. תמיד. הוא הופך להיות אגם או לפחות אגם בוץ. בחורפים מאוד טובים הוא הופך להיות אגם ששורד במשך חודשים ארוכים במהלך השנה. במקום יש רק נחל אחד ומשום כך מי התהום במקום מאוד גבוהים. זה אזור שמקבל הרבה מאוד מים מכל הרכסים שמסביבו, הניקוז שלו הוא ניקוז חלש מאוד ולכן יש לנו כאן מערך טוב מאוד של מי תהום שבחורפים טובים צצים ועולים על פני השטח ויוצרים את אותם אגמים של בקעת בית נטופה.

 

גידולי החקלאות בבקעה:

יש לנו במקום מים, יש לנו שליטה אסטרטגית על המרחב, יש לנו גם רזרוואר חקלאי, כשאנו מסתכלים סביב, אין דבר יותר חקלאי ממה שאנו רואים מול עינינו, זו בקעה שכל כולה חקלאות. כל כולה גידולי חיטה ושעורה, ומדובר בעיקר על גידולי דגן. באזור הזה של הבקעה אפשר לגדל דגן ועל הגבעות למעלה אפשר לגדל יצהר כלומר שמן, ואפשר לגדל תירוש כלומר ענבים ליין או למוצרי הענב האחרים. הבקעה היא כולה בקעה של דגנים וזה רזרוואר חקלאי נהדר.

 

שלושת מרכיבי היסוד של תל:

אנו רואים שיש לנו את שלושת מרכיבי היסוד למה שנקרא ישוב בר קיימא או תל, במילים אחרות.

מים.

מזון.

שליטה אסטרטגית במרחב.

שלושת המרכיבים מובאים להלן עפ"י סדר חשיבותם לאדם. אדם לא יכול להתקיים זמן קצר ללא מים, הוא לא יכול להתקיים זמן קצת יותר ארוך ללא לחם, ובסופו של דבר הוא לא יכול להתקיים אם הוא לא שולט על המרחב שלו.

 

תופעת התילים בארץ ישראל:

הגורם הרביעי שבלעדיו לא יכול להתקיים ישוב בר קיימא בארץ הוא דרך.

ארץ ישראל מיוחדת בכל מה שנוגע בתילים. תופעת התילים היא לא תופעה נפוצה בכל העולם, היא לא קיימת בכל מקום בעולם, היא קיימת במזרח הקרוב. היא קיימת סביב הנתיב שעובר ממצרים למסופוטמיה. היא לא קיימת באותה העוצמה לא במצרים ולא במסופוטמיה, כי הגורמים של הצפון והדרום נלחמו תמיד בשטחה של ארץ ישראל ולכן הערים שהיו כאן הן אלה שחרבו, והן אלה שנשרפו והן אלה שקמו מחדש פעם אחר פעם ויצרו לנו בסופו של דבר את הישוב הרב שכבתי שאנו מכנים אותו תל. בנינווה באים ורואים את העיר של מלכי אשור עומדת כמעט בשלמותה, עם הארמונות, עם הארכיונים, ועם כל מה שיש שם. כשאנו חופרים בתל אל עמרנה אנו מוצאים את פראתון שהיא העיר הקדומה של החנתון. שם לא היה הרס וחורבן, הם העדיפו לעשות את המלחמות ואת ההרס והחורבן אצלנו וזה נכון כלפי האשורים והמצרים, זה נכון לממלוכים ולמונגולים, וזה נכון לבריטים ולטורקים בתקופת מלה"ע ה-1. לבתי המלוכה דאז היה סטנדרט לקבוע שאת המלחמות לא עושים בבית וזהו סטנדרט שגם צה"ל משתדל לעמוד בו, להעביר את המלחמה אל שטח האויב ולא לנהל אותה בפתח הבית. מהסיבה הזו בארץ ישראל תופעת התילים היא תופעה ייחודית. אין הרבה מקומות בעולם שבהם מוצאים תילים שיש בהם 25-26 שכבות, ו-17 מקדשים האחד על גבי השני כמו במגידו או בחצור.

 

דרכים ראשיות ומשניות באזור התל:

אנו מחפשים את הדרך הראשית שבגללה התל הזה הוקם כאן. אם אמרנו שהדרכים כאן שבציר צפון דרום הן לא טובות אז מדובר כאן על דרך משנית. זו דרך שלכל היותר אנחנו נאמר עליה שהיא דרך שירות למי שמעוניין לעבור מבקעה אחת לבקעה השניה בדרך קצרה, לא יעילה ונוחה אבל קצרה. אם רוצים לעבור מסחנין לכפר מנדה לא עושים את כל הסיבוב אלא לוקחים חמור והולכים ברגל ואין בעיה להתגבר גם על תוואי שהוא יחסית תוואי לא נוח, ועושים את זה, אבל אם רוצים לנוע בשיירות או לשנע סחורות בקנה מידה גדול או אם רוצים להניע צבאות, לא עושים את זה בדרך כזאת אלא מעדיפים להניע אותם בדרך שהולכת במרחב מישורי. איפה יש לנו כאן דרך שהולכת במרחב מישורי? זו הדרך שבה באנו, יקנעם או אפילו אם היינו באים ממגידו בסופו של דבר היינו מגיעים לצומת השומרים, אלונים, רמת ישי, צומת המוביל, צומת גולני. אין דרך יותר ראשית מזו, היום מי שרוצה לנוע לצפון הארץ, זו הדרך העיקרית שאותה הוא בוחר לנוע צפונה.

יש לנו דרך נוספת, הדרך הבאה מעכו, עיר הנמל המרכזית והחשובה ביותר בצפון הארץ, והולכת מעכו ומתחברת כאן ליד שפרעם בצומת המוביל לאותה דרך קדומה הבאה מכיוון מצרים.

יש לנו כאן מערך של שתי דרכים בינ"ל האחת באה מעכו ואחת שבאה ממצרים והן נפגשות בנקודה שנקראת כיום בפינו צומת המוביל, ואיתן גם נפגשות דרכים מקומיות, הדרך ההולכת לכיוון בקעת סחנין והדרך ההולכת לכיוון נצרת.

אנחנו תמיד מדברים על 'אלומות' של דרכים הדרך הזו יכלה גם להגיע לבית שאן אבל אם רצינו להגיע לדמשק אז יש לנוע בדרך הזו, הולכים מכיוון ת"א על כביש מס' 6, בוחרים או בוואדי מילח או בוואדי ערה כמו שתחותמס ה-3 התלבט עם קציניו באיזו דרך ללכת ובסופו של דבר מגיעים לכאן כלומר פה מדובר בצומת ראשית בינ"ל (צומת המוביל של היום) מקדמת דנא ועד היום. זה לא אומר שלא היו דרכים אחרות, תמיד אנו מדברים על אלומות של דרכים אבל זוהי אחת השיבולים החשובות ביותר באלומת הדרכים בדרך הראשית הבינ"ל שעוברת בארץ ישראל.

 

סקר שנערך במרחב בניסיון למצוא תילים משמעותיים נוספים:

יש לנו מים, אוכל, שליטה במרחב ודרך ויש לנו את כל התנאים הבסיסיים להיווצרותו של ישוב בר קיימא. כשאנו מחפשים בתוך המרחב הזה של הגליל התחתון ההררי עוד ישובים בקנה מידה כזה, לא מוצאים. מה זאת אומרת מחפשים? בשנות ה-80 צביקה גל, ארכיאולוג שעבד ברשות העתיקות ופרש זה עתה לגמלאות, עורך בגליל התחתון סקר. פירוש הדבר שהוא הלך לראות מהו המצאי שיש לנו במרחב ברמת המקרו, בלי לרדת יותר מדי לחפירה, אלא ללכת לראות מהו המערך היישובי, לאסוף חרסים, לתארך אותם, לתעד את התילים, ליצור מערכי דרכים, זו המשמעות של סקר ארכיאולוגי. זה לא מתפקידו לקבוע בדיוק את התקופות ואיזה סטרטיגרפיה אלא יותר מהו המערך הכללי. כשצביקה גל מסתובב במרחב הזה הוא לא מוצא אף תל במרחב המיידי שלנו שדומה לתל הזה בעוצמתו. התל הכי קרוב שיש לנו ממזרח זה קרני חיטים. התל הכי משמעותי שיש לנו מדרום מערב זה תל שימרון, בית הקברות של נהלל כיום. במישור חוף עכו יש כמה תילים גדולים מאוד, תל אפק, תל קיסן, תל עכו וכו' אבל כאן בתוך המרחב הזה, התל הזה הוא כמעט ייחודי.

 

קביעת המקום כחנתון:

כאשר צביקה גל עושה את החשבונות שלו ובודק את המקורות הקדומים ואת רשימת הערים שמופיעות במסעות של המלכים השונים שעברו כאן, אם מכיוון מסופוטמיה ואם מכיוון מצרים, הוא מגיע למסקנה די ברורה וחדה שכאן מדובר בישוב חנתון. אנחנו יודעים שלאותם רשימות של מלכים לא היה מערך רנדומלי אלא היה להם איזשהו מערך שיטתי. כשהמלכים האלה כתבו על הערים שבהם הם עברו, על הערים שאותם הם כבשו, על הערים שאותם הם הכניעו, ערי תשלום המס וכו', הם בד"כ עשו את זה באופן שיטתי, מדרום לצפון או ממזרח למערב באיזושהי צורה שנותנת לנו היום איזשהו מפתח להבנת המערך הגיאוגרפי היסטורי של התילים בארץ ישראל. מהסיבה הזו מגיעים למסקנה בעיקר על סמך העובדה שאין פה במרחב הזה שום דבר שמשתווה לתל הזה ושכאן מדובר בישוב הקדום חנתון.

 

מקורות שבהם מוזכרת חנתון:

חלק מהמקורות בהם מוזכרת חנתון הם חיצוניים וחלקם מקורות מקראיים.

במקורות החיצוניים:

מכתבי אל עמרנה – אלו הם אסופה של מכתבים שהתגלו בפראתון, תל אל עמרנה שבמצרים והיא תכתובת שהיתה בין מלכי כנען לבין פרעה אחנתון, אותו פרעה שעבד לאל השמש ואל בילטון כלומר ביטל את כל פנתיאון האלים ועבד רק את אל השמש והקים לעצמו בירה חדשה. בתקופתו יש הרבה מאוד חלופת מכתבים בין כנען למצרים, הרבה מאוד מכתבי תלונה שמלכי כנען מתלוננים בהם על כל מיני בעיות וצרות שפוקדות אותם והמלך המצרי היושב במצרים וכותב שירה ועוסק בפולחן ולא כ"כ שם את ליבו למה שקורה באימפריה הגדולה שלו. בין היתר במכתבים הזה מופיע השם 'אבִּירוּ' או 'חתירוּ' זכר לגורמים אתניים שמתחילים להסתובב במרחב הזה ולעשות צרות. בין היתר מופיע שם של מלך שנקרא 'לַאבַּאייה' מלך שכם, שהוא גורם צרות לא קטן שכנראה חובר לאותם 'אבִּירוּ' או 'חתירוּ' ושודד את האחרים וגורם צרות למלכים האחרים. בין יתר המכתבים אנו קוראים שבשלב מסוים כנראה המלך המצרי פרעה חנתון נותן הוראה לוואסלים שלו בכנען לתפוס את לאבאייה מלך שכם ולהבאי אותו לעכו ומשם להשיט אותו בספינה למשפט במצרים. הוראתו של המלך מבוצעת ואכן מצליחים לתפוס את המלך לאבאייה ומביאים אותו למקום הזה ובאחד המכתבים אנו קוראים שכאשר הם לנים כאן במקום שנקרא חנתון לינת לילה בדרכם לנמל עכו, המלך מצליח להשתחרר מכבליו או שמישהו עוזר לו והוא בורח חזרה ואנשי גינת היא ג'נין, הורגים אותו בדרך, עושים בו לינץ' ובכך בא הקץ על לאבאייה מלך שכם. במכתבי אל עמרנה מופיע השם חנתון מקום שנמצא על הדרך בין שכם לעכו.

רשימת הערים שכבש תיגלת פילסר השלישי – המלך האשורי בשנת 732 לפנה"ס. הוא מציין את הערים שהוא כובש במסע העונשין שהוא עושה באזור ממלכת ישראל, הממלכה הצפונית. בשנת 732 לפנה"ס כבר היו קיימות ישראל ויהודה, הממלכה המפולגת. חמש ערים נותרו ברשימות של תיגלת פילסר השלישי בכיבוש הערים, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, אפשר לקרוא את השמות שלהם וחנתון היא אחת מהן. אחת הערים שאותן הוא כובש, מחריב והורס במסעו בשנת 732- היא חנתון.

 

במקורות המקראיים:

ספר יהושע פרק יט' – בספר זה נמצאת חלוקת נחלות השבטים. מדובר פה בחלוקה מאוד מפורטת, עם גבולות כמעט מוניציפאליים, ברמה הזו של פירוט. ובין היתר כתוב שם שבגבול שבין אשר לזבולון "וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל, מִצְּפוֹן חַנָּתֹן; וְהָיוּ, תֹּצְאֹתָיו, גֵּי, יִפְתַּח-אֵל" (פסוק יד'). הגבול שבין אשר לזבולון, שבט אשר ישב בצפון, בגליל התחתון ההררי אבל בחלקו הצפוני. מבחינה הצהרתית הוא ישב גם במישור חוף עכו באזור של מערב הגליל, שם ישב שבט אשר. שבט זבולון ישב במרחב שנמצא מערבית וצפונית מערבית לנו. צפונית מזרחית לנו ישב שבט נפתלי. כאן ישב שבט זבולון ובהמשך ישב שבט מנשה וכאן ישב שבט אשר יחד עם הפניקים, יחד עם הצידונים והצוריים והוא חלק איתם את הנחלה.

 

השם השגוי של נחל יפתח-אל:

צביקה גל בסקר שהוא עשה כאן באזור העריך, שלא נכון לקרוא לנחל הקטן שמנקז את בקעת בית נטופה נחל יפתח-אל כי הוא אומר שאם כתוב בפירוש "וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל, מִצְּפוֹן חַנָּתֹן; וְהָיוּ, תֹּצְאֹתָיו, גֵּי, יִפְתַּח-אֵל" אז אנחנו צריכים למצוא את נחל יפתח-אל או את גיא יפתח-אל מצפון לחינתון ולא מדרומו. הוא אומר שיש פה נחל קטן שנקרא נחל אבניים שגם יורד בין הרים וגם נכון לקרוא לו גיא או גיי שזה מעבר צר שעובר בין הרים, כנראה שלנחל אבניים של היום, נכון יותר לקרוא נחל יפתח-אל ואילו הנחל הזה שוועדת השמות נתנה לו את השם

נחל יחפתח-אל, מקור השם כנראה בטעות.

 

תקופות ההתיישבות בתל:

אנו רואים שמדובר בישוב שמוזכר פעם אחר פעם. בסקר הארכיאולוגי שנעשה כאן, התגלו כאן ממצאים וחרסים המעידים על כך שהיתה פה התיישבות כבר מהתקופה הכלקוליתית (תקופת האבן והנחושת) באלף ה-4 לפנה"ס, דרך תקופת הברונזה הקדומה, שנת 3300 לפנה"ס עד שנת 2200 לפנה"ס, ועיקר בניינו של התל הזה מתחיל בתקופת הברונזה התיכונה וזה לא מפתיע שכן רוב התילים בארץ עוצבו ונבנו ובוצרו היטב בתקופת הברונזה התיכונה משנת 2000 לפנה"ס ועד 1550 לפנה"ס. בתקופה זו כנרה נבנתה גם החלקלקה והיא מיוחסת פחות או יותר לתקופה שבה במצרים שולטים החיקסוס למשך יותר ממאה שנה. אנו מדברים בצורה יותר ברורה בארכיאולוגיה על תקופת הברונזה התיכונה בשעה שבארץ ישראל מתקיימות ערי ממלכה. כל ישוב כזה הוא עיר בפני עצמה, כל ישוב כזה הוא עיר שיש לה מלך משלה, ובין הערים האלו שוררים יחסים כאלה ואחרים. לפעמים יחסי ברית ושכנות טובה ולפעמים יחסי מאבק ועוינות כפי שראינו במקרה של אבאייה מלך שכם ועוד מלכים אחרים מהתקופה הזו.

 

הסיבות לאי השתמרותו של השם:

השם של תל חנתון לא השתמר וזאת משום שעל התל הזה לא שרד ישוב רציף. אנו תמיד תוהים איך ייתכן ששם מסוים השתמר לאורך שנים, למה בית שאן שמרה על השם שלה בישַאן? הסיבה היא שלאורך כל תקופות ההיסטוריה אנשים ישבו שם, אם זה על התל למעלה ואם זה בעיר למטה. גם כשקראו לבית שאן סקיטופוליס, המקומיים כנראה עדיין קראו לה בית שאן ולכן השם השתמר.

 

ציפורי – היורשת של חנתון:

במקומות שבהם לא היה ישוב רציף ובשלב מסוים נקטע הישוב השם לא נשמר. כאן זה קורה כנראה בסוף התקופה הפרסית ראשית התקופה ההלניסטית, כשהמרכז היישובי נודד מכאן ועובר לעיר חשובה מאוד שנמצאת במרחק של 1.5 ק"מ בקו אווירי, ציפורי. ציפורי יורשת את מקומה של חנתון ולכן העיר הזו איננה ממשיכה להתקיים כעיר, אבל זה לא אומר שאנשים לא ישבו שם אח"כ. אנו נראה שבתקופה הצלבנית יש כאן נוכחות, בתקופה הממלוכית יש כאן נוכחות, אבל בשלב הירידה מהתילים בסוף התקופה הפרסית וראשית התקופה ההלניסטית, יש כאן נדידה של העיר מכאן למרחק של כ-1.5 ק"מ והאתר הזה מספיק לשמש כעיר ולכן השם שלו נשכח במהלך השנים ומאחר וזה היה אזור ערש התנחלותם של שבטים בדואים במהלך התקופה העות'מנית אשר ישבו במרחב הזה, התל מקבל את השם תל אל בדאוו, תל הבדואים.

 

יתרונה של ציפורי על פני חנתון:

מדוע ציפורי יותר טובה מהמקום הזה? ציפורי ממוקמת קרוב יותר לדרך הראשית, היא נמצאת על גבעות שיש בהם חומר בניה של אבן ולא צריך לנייד את האבן, ציפורי היא עיר חדשה. התילים בתקופות הקדומות שימשו בעיקר כמאחז שלטוני. על תל כזה קטן לא ניתן למקם עיר שבה גרים המוני בני אדם, גרו כאן האריסטוקרטים. בתקופה ההלניסטית כל הגישה משתנה, העיר הופכת להיות למשהו הדומה למה שאנו מכירים כעיר, זוהי עיר מסחר, עיר של המוני אדם. אם היתה הזדמנות לרדת מהתל ולבנות את העיר החדשה למרגלותיו כמו בבית שאן, אז עשו את זה, אבל אם לא היתה אפשרות כזו כי כאן מסביב למשל יש בוץ, ויש אדמה חקלאית ולכן אי אפשר להקים עיר למרגלות התל, אז זזים ק"מ וחצי תוך שמירה על אותם תנאים סביבתיים, יש מים, יש את הדרך, יש את האדמה החקלאית, יש את האסטרטגיה ומיקמנו את העיר שלנו במקום קצת יותר נוח. במקרים שבהם יורדים מהתל ומקימים את העיר למרגלותיו, הופכים את התל לאקרופוליס. במקרים שמעבירים את העיר למקום אחר אז נוטשים את התל ואז גם השם שלו נשכח.

 

רכס תורען:

גוש הרי נצרת ורכס תורען שהוא הקטן והצנוע שבין רכסי הגליל התחתון המרכזי, הוא אפילו לא מגיע מערבה כמו שאר הרכסים, והוא משאיר פה מעין חיבור בין בקעת בית רימון לבין בקעת בית נטופה, שתי הבקעות כאן מתחברות. את השם בקעת בית רימון אנו מכירים היטב בעיקר מתקופת המשנה והתלמוד. רכס תורען היום נקרא רכס תורען או רכס בית רימון. הוא מחזיק בשני השמות האלו. אנו רואים איך גבעות אלונים שפרעם חודרות לתוך היחידה הזו ורואים עד איפה הן נמשכות בתוך בקעת בית רימון, ולמעשה העיר ציפורי יושבת בצד אחד בין רכס יטבת, תורען, הרי נצרת, אבל מבחינת המיקום שלה היא יושבת על זרוע של שפלת הגליל התחתון, של גבעות אלונים שפרעם שחודרת פנימה ומאפשרת למקם את העיר על הגבעות הנמוכות האלו בצורה שהיא גם נוחה אסטרטגית וגם לא מחייבת את המגיע אליה לעלות גבוה למעלה.

 

אגמי אשכול:

למרגלותינו הבריכות הרחוקות יותר הן אגמי אשכול הנקראות על שמו של שקולניק, לוי אשכול שהיה מייסד חברת מקורות בתקופת המנדט הבריטי, בתקופה הישוב יחד עם קוזלובסקי המכונה ספיר.

זה היה רק אחד מהדברים החשובים שהם עשו. לימים אשכול גם היה ראש ממשלת ישראל וספיר שימש כשר האוצר המיתולוגי של מדינת ישראל אך הם היו מייסדי חברת מקורות. שני האתרים המרכזיים של חברת מקורות, של חברת המוביל הארצי בצפון הארץ הם אתר ספיר, אתר המשאבות, ואתר אשכול, האגם התפעולי הגדול של המוביל הארצי שנמצא באזור הזה. המים מגיעים לכאן מאתר ספיר, מונסקים (מועלים) בעזרת משאבות בשני דילוגים, דילוג אחד באזור של אתר ספיר ודילוג שני באזור של עילבון, מעלים את המים בעזרת משאבות רבות עוצמה, וכאן בבקעת בית נטופה המים זורמים בתוך תעלה פתוחה שנקראת תעלת הירדן, והמים מגיעים לאגמים האלו בהם הם עוברים תהליך ממושך של טיפול. בהתחלה מכניסים להם איזשהו חומר שגורם לכל גורמי הציפה לשקוע על קרקעית האגם, מה שנקרא בוצה שאותה מפנים בעזרת מחפרונים, אח"כ המים עוברים לבריכה נוספת ושם הם מנוקים ע"י 10 מיני דגים. יש דגים שאוכלים את כל הלכלוך ויש דגים שאוכלים את הלכלוך שחבריהם הדגים משאירים. החל מלפני שנתיים המים נכנסים לתוך אגם נוסף דרך פילטר עצום הפועל על עיקרון פחם פעיל והם מוזרמים לתוך בריכה מחופה ביריעת פלסטיק גדולה והמים בתוך הבריכה הזאת הם כבר מים הראויים לשתיה. בעבר  חברת מקורות הוציאה מכאן מים שהיו צריכים לעבור טיפול בכניסה למועצות השונות, אך החל מלפני שנתיים חברת מקורות מוציאה מכאן מים שאיכותם היא מהגבוהות בעולם. הבריכה הזו מחופה ביריעת פלסטיק על מנת שהמים האלה יישארו נקיים.

 

מרכז מבקרים חדש:

כיום עומד להיפתח מרכז מבקרים נוסף של חברת מקורות באתר אשכול, ומלבד הביקורים האפשריים באתר ספיר, אתר המוביל הארצי, נוכל לבקר גם באתר אשכול שיכלול הסברים מפורטים על כל הנעשה בו. חברת מקורות מבחינת הסברה יודעת לעשות עבודה מעולה. המרכז החדש יכלול מיצגי מולטימדיה.

 

מבצר חנתון:

אנו נמצאים בתוך אולם צלבני. לאחר שכבר ביקרנו בקלעת נמרוד ובמקומות אחרים, שלא בהכרח מה שנראה כלפי חוץ כצלבני, הוא אכן צלבני, ולא תמיד מה שאנחנו חושבים שאמור להיות צלבני הוא אכן כזה משום שהיתה כאן הרבה מאוד העברת אינפורמציה וידע בתחומים שונים וביניהם בתחום הארכיטקטורה והבניין בימי

הביניים בין יוצאי אירופה ובין באי אירופה לבין הערבים המקומיים ששלטו כאן, אם זה האיובים ואם זה הממלוכים ואחרים. חלק גדול מהבניה הקלאסית השתמרה דווקא בעולם הערבי ובאיסלם, ונעלמה מחלקים מסוימים באירופה ונלמדה מחדש בבואם של הצלבנים למרחב של המזרח הקרוב. אנו בד"כ נוטים באופן טבעי לייחס כל דבר יפה מתקופת ימי הביניים לצלבנים, וכך גם מלומדים בעלי שם כמו פרופ' בראוור ואחרים יכלו לטעות בקובעם שמבנה מסוים הוא צלבני ובסופו של דבר הסתבר שהוא איובי, ממלוכי וכו'.

במקרה הזה, אין לנו ספק בהיותו של המבנה צלבני מכמה סיבות: סיתות האבן. הצלבנים הביאו לארץ מכונה מיוחדת לחיתוך ולסיתות אבן שהשאיר באבן את חותמו בדמות מה שנקרא 'סיתות אלכסוני' או פסים אלכסוניים כפי שאנו רואים באבנים אלה. במכשיר הזה השתמשו בארץ אך ורק הצלבנים ורק בתקופה הצלבנית, ואם אנו מוצאים אבן כזו במבנה שהוא אינו צלבני, אנו יודעים שמדובר בשימוש משני באבן הזו. בירושלים ניתן לראות כמה אבנים צלבניות ששימשו בתקופות מאוחרות יותר בשימוש משני.

בקצה הרחוק של האולם ישנו איזשהו שקע, שקערורית, שעד לפני זמן לא רב היתה פתוחה אבל החליטו לסתום אותה והיא מובילה לגרם מדרגות שמעלה אותנו אל גגו של המבנה הזה לקומה השניה, וכנראה אפילו לקומה שלישית ורביעית שהיתה מעל לאולם הזה שבו אנו נמצאים כעת. גרם המדרגות הזה מאוד תלול, באופן יחסי המדרגות גבוהות, והוא מחופה למעלה בחיפוי ראש מקביל לשיפוע המדרגות בלוחות אבן ישרים, כלומר נוצר מעין מעבר מחופה בלוחות אבן ומעברים מחופים מהסוג הזה או גרמי מדרגות מקורים מהסוג הזה, נבנו בארץ אך ורק ע"י הצלבנים.

ישנם טביעות חותם שאם מוצאים אותם אפשר לדעת שמדובר פה במבנה צלבני בלי לטעות עם הבניה המוסלמית בת אותה תקופה. יש הרבה מאוד מקומות שבהם לא ניתן לעשות את האבחנה המדויקת הזו, אבל כאן כן.

 

הקמת הסניורות – מקומות בהם יושבים צלבנים:

אנו  יודעים שבתקופת השלטון הצלבני בארץ ישראל ציפורי היוותה מרכז מאוד חשוב, יש שם מצודה צלבנית, יושבים שם נציגי הסניורות הצפוניות. עד כדי כך ציפורי חשובה שהיא גם מקום הכינוס של הצלבנים לקראת הקרב בקרני חיטים ב-4.7.1187 וסביב ציפורי קמות סניורות, קמים סֶרְדוּמִים, כלומר מקומות שבהם יושבים צלבנים ומעבדים את השטחים החקלאיים. כאן על ראשו של התל הקדום הזה, בלב השדות החקלאיים, במרחב שהוא מרחב אסטרטגי בסמוך למקורות מים, נבנה מבנה חווה חקלאי מבוצר. החווה הזו טרם נחפרה ונחקרה באופן יסודי, אבל נגעו בו 'בפינצטה' הוציאו קצת אדמה וגילו את מה שגילו כאן. ברור שיש פה עוד הרבה מאוד מה לחפור ולחשוף.

אנו עומדים באולם שהיה אולם מבוא למבנה מבוצר שהיו בו מספר קומות מעלינו. כשאנו רואים כזו עוצמה של קירות, כזו עוצמה של אומנות, כאלה קשתות וקמרונות, ברור שהדבר הזה לא נועד לשאת רק את עצמו. ככל שהבסיס רחב יותר

ועוצמתי יותר, וידוע שאנשים חשבו פונקציונאלית, הם לא השקיעו אנרגיה במקום שלא היה צריך להשקיע אנרגיה, אז ברור לנו שכאן על המבנה הזה נישאו עוד 2-3 קומות, ואכן שרידיהם נמצאו.

 

ההכרח הביצור בכל מבנה צלבני: מדובר פה בחווה חקלאית שהיא בעצם חוות בת של הישוב הצלבני הגדול והמבוצר בציפורי, ויש לזכור שלאורך כל 200 שנות השירות הצלבניות (פחות כמה שנים באמצע) בארץ ישראל, הצלבנים תמיד היו חייבים לשבת מבוצרים, מעולם הם לא יכלו לשבת בשום מקום ובשום סיטואציה פרזות (ללא חומה), ולכן גם חווה חקלאית, גם מנזר, גם אכסניית דרכים, תמיד היו חייבות להיות מבוצרות היטב. כאן שוכנת חווה חקלאית, סֶרְדוּם, שיושבים בו אבירים ומטפלים בכל המרחב החקלאי הגדול והיפה הזה שנמצא למרגלותינו.

 

סופה של החווה: החווה הזו חרבה במסגרת מסעות המלחמה של הממלוכים מתישהו בין השנים 1260 ל-1291, אלו הם 31 השנים שבהם הממלוכים 'אוכלים' את הגליל הצלבני בשיטת ה'סלמי', הם מתחילים בקרב עין ג'אלות ב-1260 ומסיימים באוגוסט 1291 בנפילת עכו וימים אחדים אח"כ עתלית. במסגרת התקופה הזו, המקום הזה עדיין משמש כחלק מהמערך הצלבני, אבל הוא נופל אולי בסמוך לשנת 1266-7 בידי הממלוכים וחדל להתקיים.

 

שינוי האתר ע"י הממלוכים: לאחר מכן הממלוכים עצמם מבצרים במקום ביצור קטן כנראה בדמות טוּריס, איזשהו מגדל שמירה, הם כבר לא זקוקים לכל המערך הזה שהיה כאן בתקופה הצלבנית ולכן הם הורסים את הקומות העליונות, הם סותמים את האולם הזה והם בונים בסמוך לו מגדל, הרבה פחות מושקע ויפה, וכשאנו רואים פתח כ"כ רחב שאפשר להיכנס אליו עם כרכרה או עם סוסים ומולו במרחק של 1.5 מטר קיר, ברור שאיש לא יכול היה לתכנן משהו כ"כ לקוי, ומכך אנו מבינים שהמבנה ההוא הוא מבנה יסוד של מבנה מאוחר יותר שחדר אל תוך השכבה הצלבנית החרבה הזו, וזה המגדל הממלוכי.

 

הקמת מגדל התצפית: הם מקימים כאן מגדל תצפית, ומדובר על 31 שנים שבהם הצלבנים והממלוכים יושבים כאן אלה מול אלה, ובאותם שנים עדיין מרחפת הסכנה המונגולית והממלוכים מתבצרים. כל מקום שאותו הם כבשו בגליל הם מבצרים אותו. כשהם כובשים אזורים במישור החוף הם משמידים אותם אבל בתוך הגליל הם מבצרים.

הם עושים פעולה דומה בצפת, הם כובשים את המצודה הצלבנית הגדולה ביותר במזרח התיכון בצפת, ועל מקומה של המצודה הם בונים קארעה המתנשאת לגובה של 70 מטר ורוחבה 35 מטר, כלומר בונים מצודה מאוד גדולה שנראית ליורדי הים ממערב, ונראית ממעברות הירדן במזרח, משהו אדיר.

אז גם כאן הם בונים מגדל ולמרגלות התל הם הקימו חאן דרכים כנראה אחרי הסתלקותם של הצלבנים, והחאן הזה משרת את הדרך שאותה הזכרנו קודם לכן המכונה דרך הדואר אשר ממשיכה מכאן ומתחברת מזרחה לדארב אל חווארנה דרך החורן העולה לכיוון החורן וממשיכה לכיוון דמשק.

 

דעיכת המבנה הממלוכי: אפשר לומר שהבניה הממלוכית כאן היא הבניה המסודרת האחרונה על התל הזה. במהלך התקופה הממלוכית העסק הולך ויורד, הדרכים ניטשות, השלטון הממלוכי ששורד 200 שנה מתחיל בקול ענות גובהה ומסיים בקול ענות חלושה, והעות'מנים כבר כנראה לא מוצאים את המקום הזה כמקום חשוב או אטרקטיבי לבנות בו ולפיכך אין לנו כאן בניה עות'מנית. בציפורי יש אבל כאן לא.

 

רצף ההתיישבות על התל:

יש לנו רצף ישובי מהתקופה הכלקוליתית, דרך תקופת הברונזה המוקדמת ואח"כ התיכונה ואח"כ המאוחרת, אל התקופה המכונה בפינו תקופת הברזל. האתר כנראה חרב בתקופתו של תיגלת פילסר בשנת 732 לפנה"ס, אח"כ הוא כנראה חוזר להיות מיושב בתקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית הוא ניטש לטובת הקמתה של עיר חדשה, העיר ציפורי. לא רחוק ממנו גם קם כפר יהודי קטן בשם שיחין שישב איפה שהוא במרחב שבינינו לבין ציפורי, אנו מכירים את השם הזה בין היתר מהמקורות התלמודיים והגמרא, ולאחר מכן המקום ניטש עד ימי הביניים, אז חוזרים לשלוט בכיפה שיקולים אסטרטגיים והצלבנים מקימים על ראשה של הגבעה ביצור, חווה מבוצרת, הממלוכים בונים אחריהם גם כן איזשהו ביצור והעסק ניטש, עד שהוא מקבל את השם תל אל בדאוו, התל של הבדואים.

 

קברה של ציפורה אשת משה רבנו:

הקבר מיוחס ע"י תושבי המקום ל... סאופורה או גבירתנו ציפורה, והכוונה לציפורה אשת משה רבנו. עפ"י המסורת המוסלמית הערבית וגם עפ"י מסורת יהודית של נוסעי ימי הביניים כמו אשתורי הפרחי שעברו בארץ במאות ה-14 ואח"כ המאה ה-16 והם מזכירים 'שם בכפר מדיין הראו לנו הישמעאלים קברה של ציפורה אשת משה רבנו עליה השלום'. עד היום מראים את המצבה הזו, מצבה בלויה מאבני גזית, זה לא מונוליט אחד אלא מצבה הבנויה מכמה אבני גזית, ניכר בהם שהם אבנים עתיקות וישנות, והן נמצאות בתוך בית הקברות הקדום של הכפר מנדא.

 

האוכלוסיות השונות בכפרי הגליל:

בכפר הזה אין אוכלוסיה נוצרית, תושביו פלחים, וכשאנו עוסקים בערביי הגליל עלינו להבדיל ולהבחין בין האוכלוסיות השונות ולא להפוך את האוכלוסייה הזו למיקשה אחת. יש כאן פלחים, יש דרוזים בחלק מהכפרים, ישנם נוצרים הנחלקים לכמה וכמה עדות, יש יוונים אורתודוקסיים ויש יוונים קתוליים, יש אנגליקנים ויש לטינים, ואת כל אלה ועוד אפשר למצוא כאן בכפרי הגליל.

 

גבול השבטים זבולון ואשר:

עוד רגע יפתח בפנינו גיא שאותו רצה צביקה גל לזהות כעמקי יפתח-אל וכיום הוא נקרא נחל אבניים, אך צביקה גל הציע לזהות אותו כיפתח-אל, והגידול העיקרי באזור זה הוא ענף הזית. על שבט אשר נאמר 'טובל בשמן רגלו', 'אשר שמנו לחמה' מדובר בשבט שהאפיון המרכזי שלו היה גידול הזית. במקום הזה, כבמטה קסם, מתחלים גידולי החיטה, השעורה והירקות עם גידולי הזית. צביקה גל אומר שאין מקום יותר טוב מזה לקבוע בו את הגבול בין שבט זבולון לבין שבט אשר.

 

חאנים לאורך הדרך:

חאן העטרות, חאן לה ריניה (?), חאן אל תג'אר, חאן חנתון.

 

הבדואים בגליל:

הישוב שעל פניו אנו חולפים הוא ישוב בדואי המשתרע משני צידי הכביש. אפשר לראות שבסמוך לחלק מהבתים יש גם אוהלים, מכלאות של צאן, ולישוב קוראים ערב אל ביידה (?) ויש כלל שהוא כמעט כלל ברזל ביחס לקידומת 'ערב' בשטח הגליל, אפשר לדעת שמדובר בישוב בדואי, כי הבדואים בגליל, המונים כ-60 אלף נפש, רוצים להבדיל ולהבחין את עצמם מאחיהם הפלחים. בגב הם לא זקוקים לאבחנה הזו שכן עיקר אוכלוסיית הנגב היא בדואית, אך בגליל, רוב האוכלוסייה, רוב ה-600 אלף ערבים המתגוררים במרחב של הגליל, הם פלחים, עובדי אדמה, ולכן הבדואי שרוצה להצהיר על שאני ממוצא אחר, אני ממעמד מכובד יותר, אני באתי מ..., אני אולי קרובו של הנביא מוחמד, אני טהור גזע, ואז הוא מוסיף לשמו את הקידומת 'ערב' – ערב אל שיבלי, ערב אל הייב, ערב אל סאווייד ועוד, אלה הם כולם שבטים בדואים. יוצא מן הכלל הזה הוא הישוב עראבה שהוא ישוב פלחים.

 

ישובי התנחלות:

אנו חולפים על פני גבעה שנקראת 'מדואת טמרה' כלומר המעגל של טמרה, לא רחוק מכאן יש ישוב נוסף שנקרא 'מדואת איבלין', לא רחוק מכאן יש מקום שנקרא 'ח'רבת גאנום' ואלה כולם, לפי סקר הנוף שעשה כאן צביקה גל בשנות ה-80, אתרי התנחלות. כלומר במאה ה-13 לפנה"ס הופיע כאן גורם חדש או בעל אפיונים חדשים, התיישב כאן ובנה בתי ארבעת מרחבים, מביא לכאן קנקני שפת צווארון ועוד כל מיני שרידים שכאלה, חוצב בורות מים ומטייח אותם בסיד, והופך אותם לבורות שאינם מאבדים טיפה, וכל האפיונים האלה נמצאים בישובים הקטנים האלה, ישובי ההתנחלות. כמו שאנו מוצאים ביהודה ובשומרון וכמו שמוצאים בתל קסילה ובעוד מקומות, גם כאן יש ישוב התנחלות. גם על ראשו של תל חצור במאה ה-13 לפנה"ס על שכבת ההרס והשריפה. כאן יש לנו שרשרת של ישובי התנחלות בתוך נחלת שבט אשר. ממזרחה לנו ישב שבט נפתלי.

 

כאוכב אל היג'א:

אנו מביטים על דרך שעד ראשית שנות ה-80 לא היתה קיימת. אם מישהו מתושבי כאוכב רצה לרדת לכיוון צומת המוביל, עד ראשית שנות ה-80 הוא היה חייב לעשות את זה או ברגל או ברכב 4X4 או רכוב על גבי חמור, וכך באמת עשו. ב-1985-6 כאשר ההתיישבות היהודית במרחב הזה קרמה עור וגידים אחרי שהיא התחילה בשנות ה-70, אז חברת מע"צ סללה את הכביש הזה ופתחה נתיב תחבורה מבקעת בית נטופה למעלה אל הרכס והוא למעשה כביש שמחבר אותנו עד בקעת סחנין ועד כרמיאל בהמשך, והוא חוצה את כל היחידה הזו בציר צפון דרום.

תצפית: אנו על רכס יטבת. מאחורינו הדאיידאבה – הר עצמון שראינו אותו כשעמדנו למטה והוא הנקודה הכי גבוהה או השניה הכי גבוהה של הרכס שכן יש שתי נקודות המשתוות בגובהן, מכאן הוא יותר בולט ויותר ניכר בנוף.

מולנו ישנה גבעה שאליה מוליכה דרך לבנה, זהו הר כבול, מימיננו הר שעליו מספר ישובים, זהו הר שכניה ועליו שלושה ישובים: קורנית, שכניה ומנוף. שלושת ההרים מימין - הר שכניה, הר כבול והר עצמון ומולנו מישור חוף עכו. אם מסתכלים בקו ישר מערבה רואים עיר לחוף הים, זוהי עכו. אפשר לראות את הבתים הלבנים של העיר החדשה ואת החלק הישן יותר שנכנס כאצבע פנימה אל תוך הים ויוצר את המפרץ והמעגן ההיסטורי.

אם לוקחים מעכו שמאלה (דרומה) נכנסים לתוך מרחב הקריות שנבלע לתוך רכס הכרמל, עליו רואים את מגדלי פנורמה, משמאל אוניברסיטת חיפה, ובהמשך שמאלה רואים את המוחרקה, קרן כרמל. קרוב אלינו יותר, מערב לרכס של הר כבול רואים חלק מהכפר טמרה, ובהמשך שמאלה רואים את אעבלין ושפרעם, שהיום הם יחידה אורבנית אחת, ואפשר להגיד שמדובר פה באגד ערים של מישור חוף הגליל או מישור חוף עכו.

 

אגד ערים: כשאנו מדברים על הישובים הערבים בגליל, אנחנו מדברים כבר מזמן על אגדי ערים, מה שנקרא מטריפוליטנים, מעין אזורים אורבניים. אז כאן יש לנו אגד ערים מישור חוף עכו, יש לנו אגד ערים בקעת בית הכרם (הכולל את דיר אל אסד, מג'ד אל כרום, נאחף, סג'ור, ראמה), אגד ערים נצרת (הכולל את משהד, ריינה, עילוט, נצרת עילית, נצרת הערבית), יש לנו אגד ערים כפר יסיף (הכולל את ג'וליס, ירכא, כפר יסיף, אבו סנאן, שייח דנון) כלומר אנו מדברים על כפרים שהלכו וגדלו עד שהם נצמדו זה לזה, עדיין חלקם הגדול מופרדים מבחינה מוניציפאלית ואפילו נאבקים על כך שהם יישארו מופרדים מבחינה מוניציפאלית וידוע שהדברים האלה הגיעו בימים האחרונים גם לבית המשפט. באחרונה חוברו יחד עוספייה, דליית אל כרמל וכעת הן הופרדו שוב, ומבחינת הרצף האורבני מדובר אכן ברצפים. במקרה של אעבלין עדיין מדובר

בעירייה ומועצה אבל מבחינת המבנה מדובר ברצף אחד ואפשר גם לראות את זה יפה בעין.

 

הישוב מורשת:

קרוב אלינו על הגבעה רואים את הישוב מורשת. זהו אחד מישובי משגב שהם בעצם מצפים. כמו שאר ישובי משגב גם הוא קם בראשית שנות ה-80 והוא ישוב אורתודוקסי, יהודי דתי אורתודוקסי. הוא היחיד במשגב בעל

אופי כזה. יש לזכור שישובי משגב ממילא ישובים מאוד מגוונים מבחינת האוכלוסייה שחיה בהם. זהו ישוב  אוכלס ע"י אנשים מהמזרח בעלי כיפות סרוגות אשר בנו את הישוב הזה. כאן בישוב הזה, בשונה מרוב ישובי משגב האחרים, אנחנו רואים כאן מגוון מאוד גדול של אוכלוסייה בתוך הקבוצה הזו האורתודוקסית, ויש כאן בעיקר מגוון גילאים מאוד רחב, וזאת משום שכשהקימו את הישוב הזה, עלו לקרקע גם גרעינים צעירים וגם גרעיני בני עקיבא וותיקים שלפני שנים רבות, בשנות ה-60 הגיעו לשלב של התיישבות אבל מסיבות כאלה ואחרות לא עלה בידם לעלות על הקרקע. גרעינים כאלה נותרו באזור הקריות והם שמרו על קשר עוד מימי תנועת בני עקיבא ואיכשהו הם גם שימרו את החלום, והם באו לפה כבר כסבים וסבתות ועלו והתיישבו בישוב מורשת כשהוא הוקם בראשית שנות ה-80. הישוב כולל נכדים, בנים וסבים וסבתות לאו דווקא ברצף משפחתי אבל לפחות ברצף גילאי וזה אחד הדברים שמאפיינים את הישוב הזה בשונה מישובי משגב האחרים. בראשית ימיו הוקם הישוב ע"י חסידי סאטמר שהתיישבו בבתי סוכנות הנמצאים למרגלותינו. הם הגיעו למקום עם רבי מאוד כריזמטי וכולם היו חוזרים בתשובה, בשלב מסוים אירע שם סכסוך והרבי קם ועזב אותם ובעקבות זאת הקהילה התפרקה ונפוצה לכל עבר ובמקום נותר ישוב ריק ואז תנועת 'אמנה' התנועה המיישבת של בני עקיבא, לקחה על עצמה לחדש כאן את הישוב. אנו בד"כ מייחסים את תנועת 'אמנה' ליהודה ושומרון כי זהו עיקר אזור פעילותה, אבל במרחב שלנו מאחר ואמרנו שיש מגוון רחב מאוד של ישובים אז פעלו כאן כל התנועות המיישבות. התנועה הקיבוצית לגווניה, תנועת המושבים, האיחוד החקלאי וגם תנועת אמנה. כולם פעלו במרחב הזה והקימו פה ישובים, לכולם ניתנה כאן הזדמנות לתרום את תרומתם.

 

הכפר כאוכב אבו אל היג'א:

כאוכב = כוכב. השם משמר כנראה ישוב מתקופת בית שני. יוסף בן מתתיהו מזכיר במרחב הזה ישוב בשם כוכב או כוכבא, כאחד מישובי הגליל. בכפר לא ממש נמצאו שרידים מימי בית שני אבל מוצאים בו שרידים מהתקופה הביזנטית,

אבל זה לא ייחודי שכן בכל מקום בארץ יש שרידים מהתקופה הביזנטית. בימי הביניים בתקופת מלחמות הדת בין המוסלמים לבין הצלבנים, פעל במקום צלאח א-דין, מדובר על קרב קרני חיטים ותקופתו ההיסטורית, ובצבאו של צלאח א-דין פעל קצין מאוד מוכשר ומאוד שמן בשם חוסאם אל בוחיירי והכינוי שלו היה אבו אל היג'א.

 

אבו אל היג'א:

היג'א בערבית זה התקפת פתע. כשאתה מבצע איזושהי התקפת פתע, התקפה מן המארב זה נקרא היג'א.

אבו אל היג'א, קצין מוכשר בצבאו של צלאח א-דין והכינוי המלא שלו היה אבו אל היג'א אל סמין – אבו אל היג'א השמן, אומרים שהוא היה כל כך שמן שכשהוא רכב על סוס אז בטנו של הסוס התגרדה על הארץ, אבל הוא גם היה זריז. הוא פעל בראש יחידות קטנות, מונים את המספר הטיפולוגי 40, 40 לוחמים כמו הסחאבה של מוחמד, חבורת 40 הידידים שסובבה את הנביא מוחמד והוא בראש הכח המובחר של 40 הלוחמים הכה על ימין ועל שמאל את הצלבנים בכל מקום שבו הוא פגש אותם. אותו אבו אל היג'א לפי המסורת של ימי הביניים, לא היה רק לוחם מוכשר מאוד אלא הוא היה גם אדם צדיק שקיים את מצוות האיסלם, קלה כחמורה, והיה גם בעל תפילה, כלומר זה לא רק אחד שמתפלל אלא גם אחד שתפילתו נענית. אבו אל היג'א נתפס במסורת העממית גם בזכות צדיקותו, כמו ששיאב א-דין בנצרת (מסגד המריבה ליד כנסית הבשורה) גם הוא היה קצין בצבאו של צלאח א-דין וגם הוא היה צדיק מאוד ולכן על שמו נבנה אח"כ ביה"ס ונרכשה אדמה, והיא אותה אדמת מריבה שעליה התכוונו להקים מסגד.

 

האגדה על ייבוש המעיין בשפרעם: אחת האגדות על אבו אל היג'א היא שיום אחד הוא הגיע בשיטוטיו אל הכפר שפרעם ושם הוא ניגש מחופש כפשוט עם  למעיין לראות מה קורה ומה עושים האנשים. במעיין הוא ראה חבורה של לוחמים מוסלמים העומדים ליד המעיין, צוחקים, ממלאים מים, משקים את סוסיהם וכו' ובצד עומדת אלמנה יהודיה (בימי הביניים אפשר היה להבחין מי הוא מי לפי הלבוש שכן אנשים היו חייבים ללבוש לבוש מיוחד) והוא רואה שכל פעם שהאלמנה ניגשת למעיין אחד הלוחמים דוחק אותה הצידה בגסות. אבו אל היג'א שהיה אדם צדיק, ניגש אל המעיין, שלף את החרב שלו מתחת לעבאייה, פילס לו דרך די בקלות וכשהוא הגיע למעיין הוא הניח את חרבו על מקום נביעת המים והמעיין יבש. כשהלוחמים המוסלמים ראו את הנס של ייבוש מי המעיין, הם מיד השתחוו לפניו אפיים ארצה קמו ושאלו אותו מי הוא ומדוע הוא עשה דבר כל כך נורא, הוא הרים את שולי העבאייה שלו ונחשף לפניהם בחיוכו, חיוך הירח של אבו היג'א. הוא אמר להם איך אתם לא מתביישים, אתם כלוחמים מוסלמים מצווים על מצוות הצדקה, זו אחת מחמשת מצוות היסוד באיסלם והנה אתם רואים אלמנה עומדת ורוצה למלא מים בכדה ואתם לא מאפשרים לה, תתביישו לכם. הלוחמים המבוישים פתחו את שורותיהם, האלמנה ניגשה אל המעיין וברגע שהיטתה את כדה החלו מי המעיין לנבוע כבראשונה.

אבו אל היג'א סר הצידה והאלמנה ניגשה אליו וביקשה לשוחח איתו. היא אמרה לו שלא רק הוא בעל תפילה אלא גם היא בעלת תפילה. 14 שנים אתה נשוי ואין לך ילדים, תן לי לברך אותך. אמר לה אבו אל היג'א שאם זה לא יועיל זה בוודאי לא יזיק והתיר לה לברך אותו. האלמנה בירכה אותו והוא שב לביתו ואשתו צועדת לקראתו ומודיעה לו שהיא הרה. חלפו מספר חודשים נולדו לו תאומים זכרים וכך נפתחה רחמה של האשה והיא העמידה לו צאצאים רבים שלכולם קראו אבו אל היג'א.

 

מותו של אבו אל היג'א וכוחות הריפוי שלו: לפי המסורת אבו אל היג'א נהרג באחד הקרבות כנגד הצלבנים שנים אחדות לאחר מכן והוא הפך להיות שהיד, כלומר אדם שהעיד במותו על גודל אמונתו. מקור המילה שהיד היא במילה שהאדה = עדות, כמו מרטיר. אבו אל היג'א נקבר עפ"י המסורת במקום הזה ומאז קברו הפך להיות מקום קדוש ומקום עליה לרגל לכל תושבי הגליל ואפילו מסוריה הרחוקה אנשים באו אליו כי היה ידוע שאבו אל היג'א יכול גם לפני מותו וגם אחרי מותו לרפא את כל הנגעים הקשורים לפרקים, לראומטיזם ולכל הבעיות מהסוג הזה.

צאצאיו של אבו אל היג'א: אבו אל היג'א העמיד צאצאים רבים, וגם הם העמידו צאצאים רבים והיום רבים באזור הצפון מכונים אבו אל היג'א כולל חמולה מאוד גדולה בכפר כאוכב, כולל חמולה בכפר טמרה, כולל חמולה בשפרעם, כולל כפר שנקרא אל חוד במורדות הכרמל שכל תושביו הם אבו אל היג'א, ויש גם בירדן מקום שתושביו הם אל היג'א והם כנראה פליטים שב-1948 שנמלטו לירדן. אנחנו עכשיו נמצאים במרחב המיידי של אבו אל היג'א.

מניין תושבי הכפר: הכפר הזה הוא כפר קטן ומונה כ-2,500 תושבים. בגליל כפר של 2,500 תושבים הוא אכן כפר קטן כי סחנין לבדה מונה כיום כ-25 אלף נפש, טמרה מונה כ-12 אלף נפש, עראבה כ-16 אלף נפש, גם בכפר מנדה יש מספרים גדולים של תושבים, והכפרים האלה הפכו מבחינת ההגדרה הסטטיסטית לעיירות או ערים.

מיקומו של הכפר:  הכפר הזה נחשב לכפר קטן. יש לשים לב למיקום של הכפר ולשאול מדוע הוא ממוקם במקום כ"כ גבוה, במקום שהוא לא ממש על אם הדרך ואינו סמוך לבקעות. למה כל התושבים הם אבו אל היג'א, והדברים האלה מעלים שאלות ותהיות שעל חלק המסורת המקומית יודעת לענות ועל חלק לא.

הכפר הזה כנראה התמקם במקומו בתקופה מאוחרת בהיסטוריה, מתישהו בתקופה העות'מנית. אולי מסביב לקבר, אולי משם שיש פה בקעה קטנה שנקראת העמק העליון של נחל אבניים שהיא בקעה קטנה שיש בה אדמה חקלאית טובה ושני מעיינות, עין תחתא ועין פזיזה שאפשר לשתות מהם מים, שאפשר לגדל שם זיתים וטבק, וזה היה מקור הפרנסה העיקרי של הכפר הזה עד שדובק הפסיק לקנות טבק תוצרת הארץ והחל לייבא טבק. רבים מערביי הגליל התפרנסו מגידול טבק והכפר הזה ביסס את פרנסתו על הענף הזה.

מדוע כל תושבי הכפר נקראים אבו אל היג'א: תושבי הכפר הגיעו מאוחר לגליל וכל הבקעות הטובות כבר היו מיושבות ותפוסות ולכן הם חיפשו לעצמם ברירת מחדל ומצאו את הגבעה הזו החולשת על מישור החוף וסמוכה באופן יחסי לעמק נחל אבניים שיש עליה משטח שאפשר להתמקם בו, שיש בה קצת שרידים של בורות מים מהתקופה הביזנטית שאולי אפשר להשמיש אותם, ואז הם התיישבו פה. מאחר ומדובר בחבורה קטנה שהגיעה מאוחר, נובע המספר המצומצם של תושבי הכפר, פשוט לא היה להם היסטורית זמן לגדול ולהפוך לכפר גדול כדוגמת סחנין, עראבה, מנדא ואחרים. ייתכן מאוד שהאנשים שהגיעו למקום הזה והיו אנשים 'בני בלי שם' כלומר אנשים בלי שם מכובד, הם לא השתייכו לאף חמולה רצינית, הם היו מהגרים שזה מקרוב באו, ולכן הם אימצו לעצמם את שמו של הצדיק שקבור במקום הזה כדי להיתלות באילן גבוה.

 

שמות משפחה אחרים במרחב הגליל:

לאורך כל התקופות היתה הגירה לארץ ישראל אבל האוכלוסייה הערבית של שדרת ההר המרכזית היא אוכלוסייה מאוד ותיקה ואנו מכירים את השמות, אם זה אנשי הר חברון למשל גַ'עַבַּרי, חַלַאיילי, חאלאדי, ושמות אחרים, אם זה אנשים של אזור שכם למשל משפחת טוקאן, משפחת קַנְעַן אלה משפחות מכובדות, אם זה תושבי הגליל משפחת עבאס למשל, משפחת אסאדי, משפחת חליילה, משפחת אבו רעיה, אלה כולם משפחות שיש להם אחיזה בעבר הרחוק. אלה הן אוכלוסיות מאוד מושרשות וחזקות, יש להם אחיזה בכפר וגם נציגות בעיר. הם אנשים שהיו שותפים גם לשלטון העות'מני וגם לשלטון המנדטורי, ברגע שמגיעה אוכלוסייה חדשה של אנשים שאין להם שם, אז או שאנשי האזור מכנים אותם בשם גנאי או שמכנים אותם עפ"י מוצאם למשל בני כפר מאסר או משפחת מאסרי, או ראווארנה, אנשים שבאו מאזור הרוו (קשת הצפה של נהר - אנשים שחיו בשטחי הצפה בקשתי הנהרות באזור סודן נקראו ראווארנה על שם הרוו שבו הם חיו). בני המזל מצליחים להלביש לעצמם איזשהו שם, למשל אבו ארידג'ה או עג'מי (עג'אם בערבית זה אדם צולע או אדם שמטפס על סולם) עג'מי זה אדם שהגיע ממקום רחוק שהערבית שבפיו היא לא ערבית תקנית ולכן קוראים לו עג'מי משום שהשפה שלו צולעת. השפה שלו נשמעת כאילו הוא מטפס על סולם. לפעמים משפחות נתלו בענף גבוה וקראו לעצמם אבו אל היג'א, כמו במקרה הזה.

ראש המועצה של כאוכב:

עד לפני כמה שנים ברשות המוניציפאלית פה החזיק אדם בשם אחמד חאג' מחמולת חאג' ולא מחמולת אבו היג'א, הוא היה מסגר במקצועו ואח"כ הפך להיות ראש מועצה. לפני כמה שנים הוא פרש לגמלאות וסיים תואר ראשון ושני באוניברסיטת חיפה, הוא אדם מבריק, אך אדם שבא מהשטח. כאשר הישובים היהודיים התחילו לקום על ראשי הגבעות, הוא הסתכל סביב והבין שמבחינה היסטורית הוא לא שייך לבקעת סחנין ולא לבקעת בית נטופה ולא למישור חוף עכו. הישוב שלו יושב בדד והוא לא קשור לאנשים האלה. הוא אמר דבר נוסף שנכון שהם מ-1948 אזרחי מדינת ישראל ונכון שזו תעודת עניות למדינת ישראל שלקח זמן עד שנות ה-80 לסלול להם כביש, ולחבר אותם לרשת המים הארצית ולרשתות השירות הארציות, אבל מרגע שבאו היהודים והתיישבו בשכניה, ובקורנית, ובמנוף ובמורשת הגיע גם כביש, הגיעו גם מים והגיעו גם חיבורים אחרים והוא לא מאשים את השכנים האלה בדבר הטוב שקרה לו כי בזכותם קרו להם בכפר דברים טובים. למה לו להתלונן עליהם שהרי בזכותם הכפר שלו נכנס לעידן של קידמה?

כשאנשי יודפת עלו כחלוצים ראשונים ב-1960, 20 שנה לפני המצפים, היו להם יחסי שכנות טובה איתם. גם הם גידלו טבק, הם למדו את שפת המקום ודיברו ערבית, רוב בני יודפת דוברי ערבית מצוינת, ובסה"כ יש יחסי שכנות טובה.

מהסיבה הזו אמר אחמד חאג' שהוא דווקא רוצה להתחבר לטוב הזה וכששאלו אותו לאיזה ועדה לרשות הבניה הוא רוצה להשתייך, לבקעת סחנין או למשגב, והוא ענה למשגב. כשהתחילו לארגן את פסטיבלי המוסיקה והטבע בחול המועד פסח הוא אמר שהוא מצטרף לפרויקט, הוא פותח את כפרו בפני הקהל הרחב, הוא מעמיד צוות מדריכים מבני הכפר לטובת הפסטיבל, והוא מזמין את כל האורחים היהודים שמגיעים בחול המועד פסח להיכנס לכפרו, לבקר בכפרים ולהכיר.

זה היה הכפר הראשון במגזר הערבי שראש המועצה שלו עודד את התושבים לקחת את הבתים שהם בונים לילדיהם (לפעמים הילד עוד בן 5 אבל הם בונים לו בית כי כשהוא יתחתן הוא יזדקק לו) להשמיש אותם ולהפוך אותם לצימרים. כאן קמו הצימרים הראשונים במגזר הערבי, אח"כ סחנין עברה אותם בקלות כי סחנין היא עיר דינמית, גם בכדורגל וגם בדברים אחרים.

 

גן הפסלים:

אחד הפרויקטים היפים שאחמד חאג' ביצע בכפר היה לפנות לבית הגפן בחיפה (ארגון שעוסק בהסדרת היחסים בין יהודים לערבים על בסיס של אומנות ותרבות) ולהציע להם שטח בתוך הכפר ולמקם בו גן פסלים. למצוא שטח פנוי

בכפרים הערבים זה לא דבר של מה בכך, למצוא שטח לבית ספר זו קריעת ים סוף. בתי הספר בכפרים הערביים ממוקמים בשולי הכפר, באדמות הכי רחוקות, ואז הכפר מתחיל לאט לאט להזדחל לעבר בית הספר. בית הספר תמיד ממוקם במקום הכי רחוק, כי אף אחד לא מוכן לתת אדמות במרחב הסמוך לכפר לצורך בניית בית ספר, קל וחומר לפרויקט ערטילאי שכזה כמו גן פסלים. העסק עלה יפה, למקום הגיעו פַּסַלים ערבים ויהודים, פלשתינאים מהשטחים, אנשים שבאו מחו"ל, מאירופה, והם מיקמו במקום את הפסלים שלהם. הרעיון של אחמד חאג' היה להפוך את הכפר שלו לכפר תיירותי. במסגרת הפיכת הכפר לאתר תיירות הוקם בכניסה אליו יחד עם המועצה המקומית ויחד עם המועצה האזורית משגב, מוקד מידע לתיירים. בפרספקטיבה היום, של 10 שנות פעילות בתחום התיירות, העסק הזה לא הצליח. אמנם מגיעים לכפר תיירים אך הצימרים כבר לא קיימים מאז אוקטובר שנת 2000, (גם בסחנין הצימרים כבר לא פועלים) יהודים כמעט ולא פוקדים את המקום. מאז אוקטובר 2000 המקום לא השתקם, יהודים אינם באים להתארח בכפרים הערביים, וכל העסק הפך להיות מאוד מינורי. זה לא אומר שלא מגיעים תיירים אבל אף אחד כבר לא מציע לפתוח את ביתו בפני האורחים. הרעיון של אחמד חאג' היה שהם יתחילו בקטן, אחד יעשה צימר, אחר יפתח את ביתו בפני האורחים ויציע קפה ובקלאוות. קבוצה תגיע לכפר, תעשה סיור בגן הפסלים, תיכנס לאחד הבתים שם היא תתארח על קפה ובקלאווה במשך כחצי שעה, יספרו סיפורי מסורת ובכך

תהיה הכנסה קטנה לתושבי הבית המארח. העסק הזה די גווע

מאז שהאירועים האלה סטרו על פנינו ומאז שאחמד חאג' סיים

את תפקידו.

 

קברו של אבו אל היג'א:

בתוך האולם ישנם שני קברים שאפשר לגעת בהם ולבקש בקשה. עפ"י המסורת באחד הקברים תמיד קבור אבו היג'א ולגבי הקבר השני המסורות חלוקות בדעתן. דעה אחת אומרת ששם קבורה אשתו, דעה אחרת אומרת שזה נושא כליו, וכל מיני השערות כאלה ואחרות, אבל כל המסורות מסכימות שאחד הקברים הוא של אבו

אל היג'א. על קברו של אבו היג'א נבנה בתקופה העות'מנית (לא ידוע מתי בדיוק) מהמאה ה-16 ואילך, מבנה דו כיפתי שמשמש גם כמקום הקבר וגם כמקום תפילה.

 

מחאל בערבית ומקום בעברית לתיאור מקום קדוש:

למבנים מהסוג הזה אנו קוראים מקאם, כלומר מקום קדוש. אפשר להגיד גם מחאל שפירושו מקום, place, location, אבל כשמשתמשים במילה מקאם בערבית תמיד מתכוונים למקום קדוש. גם בשפה העברית אפשר להשתמש במילה 'מקום' בשני פירושים האחד place, location והשני הקדוש ברוך הוא, המקום יגן עלינו. שלושה שישבו לשולחן ודיברו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום. אנו משתמשים במילה מקום כשם נרדף לקדוש ברוך הוא. גם בשפה העברית המקום משמש לתיאור מקום קדוש.

 

שיטת הבניה של המבנה:

איך יודעים שמדובר במבנה מהתקופה העות'מנית? רואים את שיטת הבניה. שיטת הבניה הזו במקורה היא ביזנטית אך היא אומצה ע"י השלטון העות'מני והופצה ברחבי המזרח התיכון וברחבי האזורים שבהם שלטו העות'מנים והפכה להיות מאוד מקובלת. לשיטה הזו קוראים שיטת הפלדלטיב, פירושו מבנה שבו מתקיים מעבר בין מבנה רבוע לבין מבנה שכיפתו עגולה. איך עושים את זה? יוצרים את הקשתות שיוצרות ב-4 פינות החדר מעין קמרון שמתרומם כלפי מעלה, למעשה בעזרת ארבעת הקשתות הללו והמילוי שלהם, הופכים את הריבוע למתומן, אמנם זה לא בולט כאן אך יוצרים חלוקה למעין 8 צלעות, ועל גבי המתומן אפשר ביתר קלות להלביש 'תוף' עגול או ליצור פתח עגול שעליו מתרוממת הכיפה. אחד המבנים הראשונים שעסקו בהם בסוג כזה של בניה, הוא האיה סופיה באיסטנבול בטורקיה. יש שם דוגמאות. גם בשומרון התגלו מבנים קדומים מאוד מהתקופה הביזנטית, קדומים אפילו מאיה סופיה שיש בהם דוגמאות מהסוג הזה. מי שאימץ את השיטה הזו היו העות'מנים ובעיקר סינאן באשה שהיה גדול האדריכלים של העולם העות'מני, אדריכל חצרו של סולימן המפואר (סולימאן אל קאנוני) בונה חומות ירושלים, והוא זה שהפיץ את הסגנון, בנה מסגדים בתוך איסטנבול, למשל המסגד הכחול שהוא אחת מיצירות המופת שלו, וגם מבנים אחרים ברחבי האימפריה העות'מנית והשיטה הופצה. אח"כ אנשים כמו למשל אחמד אל ג'זאר בסוף המאה ה-18 ראשית המאה ה-19 בנה את המסגד הגדול, מסגד אחמדייה בעכו והוא בנה אותו עפ"י השיטה הזו. כשטאהר אל עומאר בנה את מסגד היסמין או מסגד עומארייה בטבריה, הוא בנה אותו בשיטה הזו. כל המבנים האלה הם העתקים די מדויקים של המסגד הגדול באיסטנבול. שני השליטים האלה, גם אחמד אל ג'זאר וגם טאהר אל עומאר רצו לבוא עם מין אמירה 'אנחנו מתחרים עם השלטון המרכזי, אנחנו מתחרים עם השער העליון, אנחנו נאמנים אבל בראש ובראשונה אנחנו עצמאיים' וזו הסיבה שהם בונים מבנים כאלה שיש בהם אמירה של 'אני יכול לבנות משהו לא פחות מפואר ופחות יפה ממה שבנו שם'.

גם במבנים קטנים וצנועים כדוגמת המבנה הזה אפשר לראות את השימוש המאוד יפה בשיטת הבניה הזו. בכל מקום שבו יש בניה עות'מנית אפשר לראות את השיטה הזו, לפעמים הכיפה קרסה ואז מוצאים את התוף העגול בלבד שדרכו אפשר להסתכל למעלה.

 

המסגד בקבר:

יש כאן מסגד קטן, החדר הזה עם שטיחי הסגידה, עם המחרב שנותן לנו את הכיוון של הקיבלה, כיוון התפילה, מאפשר למי רוצה לבוא ולהתפלל במקום הזה, יש פה גם ספרי קוראן וסידורי תפילה למיניהם. אם באים למקום למטרת תפילה אישית, בקשה אישית או רצון למרפא, אז מתמקמים בחדר הפנימי אפילו לשנת לילה.

 

בקשות מרפא מהקדוש:

הדבר היעיל ביותר זה לישון בגומחה שבין שני הקברים. מי שישן שם בלילה קם כמו חדש, ואיברהים אבו אל היג'א, שחי בכפר ומתפרנס כמורה דרך, בן למשפחת מספרי סיפורים (אנשים שתפקידם לספר את הסיפורים העממיים), זוכר שבנעוריו, בתקופת המנדט אנשים היו באים הנה אפילו מסוריה. הם היו נישאים על גבי אלונקות אל המקום הזה ובבוקר היה מתקיים בהם מה שאמר ישוע לאותו נכה 'קום שא אלונקתך'. הם היו קמים, לוקחים את האלונקה ושבים לביתם. עד היום המקום הזה מטופח ומשמש כמקום תפילה. אפשר למצוא בו הרבה מאוד תפילות קצרות הכתובות בעט או בעיפרון על הקירות, החל מבקשות קטנות כמו לעבור את הטסט, דרך בקשות לבריאות, פריון, יחסי אישות, וכל מיני דברים שמטרידים את האדם ואותם הוא מעביר דרך הפריזמה הזו של הקדוש אל עולמות של מעלה.

הדרך לבקש בקשות היא תפילה בע"פ, תפילה כתובה, פתק, השארת מתנה כלשהי כמו למשל שמן, שטיח, תמונה, שעון, אבל כסף לא שמים. שעון מבטא פעמים רבות אדם שימיו קצרים, הוא משאיר במקום הקדוש שעון כרוצה לומר 'תן  לי עוד זמן, אל תעצור את השעון שלי'. הדבר הזה מקובל בהרבה מאוד מקומות, גם בכנסיות בסמוך לתמונתה של מרים מוצאים הרבה פעמים שעונים, כסמל לכך שחסר לאדם זמן, אדם שימיו קצובים.

 

החשיבות של המקומות הקדושים:

מקומות קדושים, ימיהם כימי התרבות האנושית והמין האנושי. ברגע שבני האדם הפכו למה שאפשר להגדיר כבני האדם, בני תרבות, איזושהי תרבות, הצורך הבסיסי ביותר היו מקומות קדושים. אם באים למערת הנחל בנחל המערות, בפיתחה של המערה שהיתה מערת מגורים, מוצאים קבורה של 80 שלדים מהתקופה האנטופית. מרגע שבני האדם עמדו על דעתם והחלו לייצר לעצמם תרבות, הם התייחסו לנושא של מקום קדוש והם גם התייחסו לקשר המיוחד שבין האדם החי לאדם המת, בין גוף לבין נפש. אין ספק שקבורת 80 שלדים בפתח מערת מגורים היתה למה משמעות, להגן על החיים בתוך המערה, ע"י רוחותיהם של המתים האלה שהתכבדו להיקבר בפתח המערה.

איפה עבדו את הרוחות, את כוחות הטבע, את הנשמות השונות שבני האדם ייחסו לעצמים שונים, מה שאנו מכנים אמונות אנמיסטיות (מלשון אנימה – הנפשה של עץ או אבן)? בד"כ במקומות שהיו רחוקים מהישוב, במקום שבו לא עשית את הפעולות היומיומיות. איפה יש מקומות כאלה? אל ראשי הרים, בתוך חורשים, בתוך מערות, על גבי סלעים גדולים שלא ניתן להסביר את נוכחותם בשטח, וכל מיני מקומות מהסוג הזה, התקבלה בהם איזושהי קדושה. בהתחלה סביר להניח עפ"י אותן תפיסות אנמיסטיות היתה אמונה שממש בתוך העצם הזה ישנה נפש, ישנה נשמה, נפש המעיין, נפש העץ, נפש האדמה, וידוע שעד היום יש בעולם תרבויות שכשהן יוצאות לצוד ביער, הן מבקשות מאלוהות היער אישור להיכנס לתוך תחומה ולצוד ציד, הן מבקשות מנפשות החיות את הרשות לצוד אותן. אלו הן אמונות אנמיסטיות ואלו הן קווי האמונות הראשונות שמתפתחות בעולם. על האמונות האלו אנו שומעים על המאבק הגדול בתקופה של נביאי ישראל, בתקופה של בית ראשון, כאשר הם יוצאים כנגד האמונה ונגד העבודה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, תחת אלון ואלה כטוב צילה תחת האשרות וכו' כאשר עשו שם הגויים. האשרות, כלומר העצים הגדולים. אלו היו המקומות שבהם עבדו בפולחן הזה ובני ישראל נמשכים אל הפולחן הזה למרות שהם כבר באיזשהו תהליך של מונותיאיזם, של הפשטה, של היעדר צורה, כמו שאנו רואים אצל אברהם אבינו שלוקח ומנתץ את הפסלים תוך שהוא אומר 'איך יכול להיות שדבר שאני במו ידי יצרתי, לו אני גם סוגד', הרי הוא צריך להיות משהו אחר, משהו ערטילאי, משהו שאין לו אחיזה קונקרטית במקום. הדתות המונותיאיסטיות אמנם הרימו את האדם אל דרגה יותר מופשטת, אל מקום יותר נישא מבחינה אינטלקטואלית, אולי אפילו מבחינה פילוסופית, אבל האמונות המונותיאיסטיות לקחו מהאדם הפשוט את הדבר שהיה לקדמונים וזו היכולת לגעת נגיעה בלתי אמצעית באלוהים.

לדבר הזה יש חשיבות רבה בעיקר כאשר צר לאדם, שכן אדם נמצא במצב טוב, כשיש לו מספיק אוכל והכל כשורה, אפשר להיות מאוד פילוסופי. איפה אתה מתחיל להיות קונקרטי? כשאתה נמצא בצרה צרורה, כששום דבר לא עוזר לך, כשהרפואה המודרנית לא עוזרת לך, אתה מתחיל לחפש את כל האלטרנטיבות למציאת פיתרון. האדם מחפש משהו שהוא יכול לגעת בו ביד ולכן העוצמה של המקומות הקדושים לא פחתה עם עלייתה של התפיסה המונותיאיסטית, ולאורך כל ההיסטוריה, גם היהדות, גם הנצרות וגם האיסלם היו צריכות להילחם כל הזמן על הנושא הזה של בין קונקרטיזציה לבין הגשמה.

בסופו של דבר גם הדתות המונותיאיסטיות הבינו שאין להם ברירה אלא ללכת עם הדברים האלה ולנסות להכניס אותם לתוך העניין הנורמטיבי. זה בא לידי ביטוי בין היתר בכך שלוקחים צדיקים, אנשי שם, אנשים שבחייהם כבר נודעו כמי שעשו מעשים שקירבו אותם לעולמות של מעלה, והופכים אותם לכאורה למתווכים. עדיין התיווך הזה הוא לא תיווך רצוי מבחינת הנשאים הקשוחים או הנוקשים של התפיסות המונותיאיסטיות, זה לא דבר רצוי.

 

ההתנגדות לקיום המקומות הקדושים:

כאשר האיסלם הופך להיות לדת המרכזית בחצי האי ערב, בפירוש נאמר לנו בחזיז, כאשר נכנס הנביא מוחמד אל הכעבה קרה אללה הוא אכבר בפינותיה ובגומחותיה, אבל לא התפלל בתוכה. אחד מהחליפים הראשונים, מה שאנו מכנים 'אל ראשידוד' מימי הדרך, אומר לאבן השחורה בכעבה 'יודע אני שאבן את. לא תועילי ולא תזיקי, ואלמלא ראיתי את הנביא מחליק ידו עלייך, לא הייתי עושה כך גם אני. זהו מנהג שהנביא נהג בו, אין אנו אוהבים לזונחו'. זה נאמר בחזיז. כלומר הם יודעים שמדובר רק באבן שלא תועיל ולא תזיק וזה שכולם באים ומקיפים אותה ומתפללים בה, זו סטייה. אנחנו עושים את זה כי ככה נהוג, אך לפחות יש לנסות למתן את הדברים, הנביא קרא בפנים אללה הוא אכבר בפינותיה וגומחותיה, טיהר את המקום מעבודת האלילים שבו, אבל הוא בעצמו לא התפלל בתוך הכעבה, כאילו רוצה לומר שבסופו של דבר, כל הסיפור הזה לא רצוי.

אות קראי בימי הביניים, סהל בן מצליח אמר 'אוי לעין שכך ראתה, מקצת ישראל יוצאים אל הקברים, לנים בנצורים ואומרים הוי רבי יוסי הגלילי רפאני, הוי רבי יוסי הגלילי הרטינני (תן לי ברית נטל) אוי לנו שכך ראינו'. רבי יהודה הנשיא אמר 'אין עושים נפשות לצדיקים. דבריהם הם זיכרונם'.

יש דוגמאות רבות של התנגדות לנושא המקומות הקדושים. כל הדוגמאות הן נגד הקונקרטיזציה של הדת, אבל במקביל הכרה בעוצמה של הדבר הזה. המדרש שואל על 'וילך משה את אדוניי' מדוע לא נודע מקום קבורתו? שמא ביום מן הימים, כאשר ישראל יחתרו אל ה' ועתיד בית המקדש להיחרב, יהיו באים אצל משה ומתפללים ומתחננים, ונמצא משה עומד ומבטל את רוע הגזירה, כי חביבים צדיקים במותם יותר מאשר בחייהם. זה דבר והיפוכו. התנ"ך אומר לנו שלא נותנים למשה רבנו מקום קבורה כי לא רוצים שיבואו ויתפללו אליו, המדרש כבר הולך עם התפיסה ההמונית ואומר 'חביבים צדיקים במותם יותר מאשר בחייהם'. כל הזמן יש מתח בין הגישה הקונקרטית לבין הגישה המאוד מופשטת.

 

הגרפיטי שאומר שלאלוהים אין מקום ספציפי:

את המתח הזה פוגשים במקום הזה. לפני כשנה מדריך נכנס באחד הסיורים למקום הזה ועל הקיר היתה כתובת שחורה וגדולה, שאינה נמנית על סוג הכתובות המבקשות בקשות שיש במקום, ובה היה כתוב: 'אללה מַאוּג'וּד מִין דוּן מַחַל' כלומר אלוהים נמצא בלא מקום, בלי אתר. זו היתה כתובת של מוסלמי קיצוני דתי מאוד שהדבר הזה נראה בעיניו כעבודת אלילים. רצה לומר שאלוהים נמצא בלי מקום ולכן אל תבואו לפה, לכו למסגד והתפללו שם. גם המסגד הוא לא מקום קדוש, מה שחשוב זו הפניה שלך אל אללה, זה לא חייב להיות במסגד זה יכול להיות גם בשדה. בכל מקום שמוצאת אותך שעת התפילה שם תניח את השטיח הקטן שלך, שם תיטהר ותתפלל לאלוהיך, כי אלוהים נמצא בלי מקום.

זהו מאבק לכל דבר, כמו שהאמונה הזו היא אמונה אוניברסאלית הכוללת את היהודים, נוצרים, המוסלמים, הדרוזים, לכולם יש מקומות קדושים, כך ההתנגדות בדתות המונותיאיסטיות היא התנגדות גורפת בבסיס הדברים. עד זה יש כבר מה שנקרא משחקים קואליציוניים, חייבים ללכת עם זה וחייבים לקבל את זה, זה לא דבר שאפשר להתעלם ממנו.

בקבר יונתן בן עוזיאל בגליל העליון, בעמוקה, יש שלט גדול האומר: "עשו בשעתי דעת תורה. אסור בשום פנים ואופן לקשור בדים אל האילן, יש בכך חס וחלילה משום עבודה זרה". רבנים שמו שלט בסמוך לקברו של יונתן בן עוזיאל האוסר לקשור בדים אל העץ, כי יש בכך עבודה זרה, כי קשירת נדרים זה אחד המנהגים הקדומים ביותר שעושים במקום הקדוש, מתוך אמונה אנמיסטית. הרעיון של לקיחת הבגד וקשירתו על העץ הקדוש ליד הקבר, מצביע על אמונה שבתוך הבגד הזה יש חלק מנשמתו של האדם. במקרה הזה לוקחים בגד של אדם חולה שאינו מסוגל להגיע לקבר בכוחות עצמו, והבגד הזה מייצג את הנפש של האדם החולה. כל הדברים האלה הם דברים של קונקרטיזציה, התפילה לבדה לא מספיקה, לצדיק הזה יש המון בקשות אז אם הוא יראה את הבגד של האדם הוא לכאורה ייזכר בו.

 

שמות ההרים באזור הגליל:

שמות ההרים באזור הגליל, הר שכניה, הר עצמון, הר ימין והר אשבי, הם כולם שמות משפחה של 24 המשפחות ששירתו בכהונה בבית המקדש. אותם 24 משמרות כהונה גלו מיהודה אל הגליל לאחר חורבן הבית ואולי אחרי מרד בר כוכבא בתהליך שהוא מעבר דמוגרפי של היהודים אל הגליל, תהליך שנמשך כמה מאות שנים. כשאנו מדברים על הסנהדרין ועל משמרות כהונה, לא צריך לקחת את הדברים כפשוטם, כי דרך חלוקת התפקידים הללו מהווה אינדיקציה להבנת תהליך המעבר מיהודה לגליל.

 

נדודי הסנהדרין:

הסנהדרין נדדה מיבנה >>> לאושה >>> לשפרעם >>> בית שערים >>> ציפורי >>> טבריה וכל זה בגליל התחתון, למעט יבנה שנמצאת בדרום יהודה.

 

מקום מגורי משמרות הכהונה:

כנ"ל משמרות הכהונה, יש לנו פיוטים ואזכורים, גם בקיסריה נמצא אוסטרקון ועליו אזכור של משמרות הכהונה גם בפיוט שכתב פייטן שחי בימי הביניים בטבריה ומדבר על משמרות הכהונה שגלו מיהודה אל הגליל ושם הוא גם נותן את האיתורים, את המקומות שלשם עברו משמרות הכהונה, למשל משמרת ימין ישבה ביודפת, משמרת שכניה התיישבה בכבול, משמרת ... התיישבה במירון סרביי התיישבה במירון וכן הלאה. היום אנחנו יודעים לזהות את מקומם של משמרות הכהונה עפ"י זיהויים (?) גיאוגרפיים.

 

אוהל יעל:

אוהל יעל אינו קשור ליעל אשת חבר הקיני אלא ליעל דמאיו מהישוב הררית. לפני שנים, כשעלו הישובים על הקרקע, יעל שבאה להתגורר בישוב הררית רכשה חלקת אדמה (אז זה היה אפשרי), והיא בנתה לה מסעדה שהיא מטפחת אותה יחד עם בניה עד היום, וברבות השנים הם הפכו את המקום למקום לאירועים, ובחלק מהזמן המקום היה מושכר לאשה שהקימה בו מסעדה מאוד מפורסמת שנקראה 'מנדלה' והיום המקום משמש בעיקר כגן אירועים ולא כמסעדה ברמה היומיומית.

 

גבעת יודפת:

מולנו מתנשאת גבעה עגלגלה, נמוכה באופן יחסי להרים סביבה, היא נמוכה מהר ימין, היא נמוכה מהר עצמון, וגם מהר שאבי. הגבעה עגולה וקירחת ועל ראשה ישנו פתח של מערה וזוהי גבעת יודפת העתיקה. האתר הזה אמנם נחפר במהלך שנות ה-90 ע"י מוטי אביעם ואחרים אבל התוצאה בו לא הניבה עד כה תוצאות מרשימות. האתר מעולם לא הוכשר לביקורי תיירות. מלבד שביל אחד המקיף אותו מסביב, פחות או יותר על קו חומת הביצור של יוסף בן מתתיהו, אין בו הרבה מה לראות. יש כמה דברים לראות כמו חומת הסוגרים, בורות מים, ויש שרידים יפים של בית בד, כל אלה נמצאים. אפשר לראות אותם אם באים לסיור עומק ואפשר לרדת ברגל שכן יש כמה נתיבי הליכה מאוד יפים סביב יודפת העתיקה. מי שראה את גמלא ואתרים אחרים מימי בית שני כמו מצדה, אז האתר הזה הוא דל לעומתם, והוא מספר סיפור די דומה לסיפורם של גמלא ומצדה (יותר דומה לגמלא שכן מצדה היא סיפור יוצא דופן הן במהלכו והן בסופו).

 

ההיסטוריה של יודפת:

יודפת הוא ישוב מימי הבית השני, אתר חד שכבתי, דבר זה עולה גם מהממצא הארכיאולוגי וגם מהממצא הכתוב, וגם מממצא המטבעות, ולכן מאז חפירות שנות ה-90 אנו לא קוראים לו יותר בשפה המקצועית 'תל יודפת' אלא יודפת העתיקה. תל זה אתר רב שכבתי ובמקרה הזה מדובר באתר חד שכבתי ולפיכך אינו תואם את ההגדרה לתל. ראשיתו של האתר בתקופה ההלניסטית בימי המלחמות שבין בית סלבקוס לבין בית תלמי. תקופת המלחמה שבין שני הבתים הולידה הקמתם של כמה ערים שנשאו אופי ביצורי מובהק. גם גמלא קמה באותה תקופה, כלומר השיקול האסטרטגי להקמת הישובים האלה היה בראש ובראשונה שהם ישבו במקום שהוא בר הגנה, מקום שאפשר להגן עליו שכן מדובר בתקופה של חוסר יציבות בארץ ישראל ותקופות של חוסר יציבות מולידות ערים שהמרכיב העיקרי שלהם הוא המרכיב הביצורי.

המלחמות בין בית סלבקוס לבין בית תלמי התחילו עם מותו של אלכסנדר מוקדון המכונה אלכסנדר הגדול לאחר כיבוש הארץ בשנת 333 לפנה"ס ונמשכו עד התקופה החשמונאית בשנת 167 לפנה"ס, לפני הקמת הממלכה בסביבות שנת 140 לפנה"ס. האתר הזה כפי הנראה נכבש גם כן כמו רוב המרחב ע"י החשמונאים. אנו לא ממש יודעים היסטורית, אך כנראה שגם כאן התרחש תהליך של גיור או ישוב האתר הזה באוכלוסיה יהודית, בתקופה של הכיבוש של החשמונאים, אם בימיו של שמעון ואם בימיו של אלכסנדר ינאי. האתר נכבש מידי תושביו ההלניסטים שגרו בו כמו גם מרחבים אחרים. ידוע שהחשמונאים, בעיקר המלכים הגדולים שמעון ואלכסנדר ינאי ביצעו תהליך כפוי של גיור, ובמקומות בהם האוכלוסייה

לא רצתה להתגייר או שהרגו אותם או שהם נאלצו להתפנות ובמקומם הושיבו יהודים.

 

אופי העיר ומקורות פרנסה:

מהתקופה החשמונאית יש פה עיר יהודית לא גדולה במיוחד, עיר שיושבת בתוך המרחב ההררי של הגליל אשר מתקיימת מתוצרת חקלאית קלאסית של המרחב הזה, יצהר תירוש ודגן, אלה הם הגידולים האופייניים למרחב הזה. יצהר = שמן, תירוש = יין, דגן = חיטה ושעורה ושאר גידולי שדה.

 

ממצאים ארכיאולוגיים בעיר:

בעיר הזו היתה רמת חיים לא רעה. כשחופרים במקום מצאו בתים יפים, פרסקאות, מקוואות צמודים לבתים, מקוואות יפים המטויחים בטיח, הרבה מאוד בורות מים, ומוצאים סימנים לכך שבמקום התקיים ישוב יהודי חקלאי, פורח, כדוגמת הישוב שהיה בגמלא.

 

תושבי יודפת וסביבותיה:

סביב יודפת היה ישוב יהודי כפרי, והוא ישב בכל המרחב כולו, בעיקר בבקעת סחנין הפוריה הנמצאת צפונה לנו. אנו מכירים את שמות הישובים: סיחנֶיי, כפר ערב (היום סחנין), עראבה, עילאבוֹ (שהיא עילבון) ועוד ישובים שהיו במרחב הזה והיו למעשה בנותיה של יודפת. מדובר בעיר ובנותיה. בישובים האלה ישבה אוכלוסיה יהודית, בגליל היתה אוכלוסיה יהודית בתקופת בית שני, ולא רק שהיתה אוכלוסיה יהודית אלא זה היה מרכז מאוד חשוב מבחינת האוכלוסייה היהודית.

 

המרדנות של יהודי הגליל:

לאוכלוסיה היהודית בגליל היתה נטיה מרדנית, היתה לה נטיה קיצונית. היהודים שחיו בגליל נחשבו לאנשים פשוטים, לעובדי אדמה, אמרו לנו 'המַדְרים יחכים', הגליל לא נחשב למקום של חוכמה גדולה בתקופת ימי הבית השני, אבל היהודים כאן היו אנשים פשוטים בעלי אמונה יוקדת והם הושפעו מאוד מהילכי רוח מרדניים כנגד רומא וכנגד רוחה של רומא. אנו יודעים את זה מפרשת עלייתו לשלטון של הורדוס, עיקר המלחמות של הורדוס בראשית ימיו היו עם הגליליים. אם זה עם חיזקיה הגולני, והגולן המרכזי נחשב כחלק מהגליל בתקופת בית שני, אם זה אח"כ עם יהודה הגלילי, אם זה אנשים שישבו במערות בארבל ואם זה אנשים אחרים, ולוקח לו זמן לייצב את שלטונו. יתרה מזו, כשהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס היו לו שלושה בנים, ארכילאוס ואנטיפס ופיליפוס שעלו לשלטון. כאן במרחב הזה עלה לשלטון הורדוס אנטיפס והוא נאלץ להילחם בשנת 4 לפנה"ס על קבלת השלטון מחדש, בין היתר עם אנשי ציפורי. הורדוס אנטיפס כובש את ציפורי והורג את המורדים בה, הוא עדיין היה צריך לתפוס בכח את השלטון וזה גם לא עזר שהורדוס אביו שלט במקום במשך 30 שנה. כשהורדוס מת והגליליים חשו שמשהו מתרופף, הם פותחים במרד.

הרוחות המרדניות האלה אולי הולידו מתוכם את הפילוסופיה הרביעית, עליה יוסף בן מתתיהו כותב בספריו, ומכנה אותה הפילוסופיה הסיקריית והוא מונה את הצדוקים, את פרושים, את האיסיים ואת הפילוסופיה הרביעית. מה הוא כותב לנו על הפילוסופיה הרביעית? הוא כותב שהיא דומה בכל לתפיסה הפרושית מבחינה דתית, מבחינה תיאולוגית, אבל בדבר אחד הם נבדלים, הם מוכנים למות ובתנאי שלא יחיו תחת עוּלם של זרים. מהסיבה הזו, בהזדמנות הראשונה, כאשר העסק בארץ הולך ומתחמם, והדברים הולכים ומחריפים בין היהודים לבין הנוכרים ושלטונם של הנציבים הרומיים הולך ומסכסך ומחריף את היחסים שבין יהודה לבין רומא, אחד המקומות שבהם מנשבת רוח המרד ביתר שאת, זהו מרחב הגליל.

 

קרבת דם בין המורדים:

יש סברות שאינן מוכחות עד הסוף, שהיה קשר שושלתי בין אותם גורמים מרדניים, כלומר יהודה הגלילי היה קשור לחיזקיה הגולני, ומנחם הסיקרי שנכנס בבגדי מלכות בשנת 66 לחצר המקדש בירושלים היה קרוב ליהודה הגלילי, ואלעזר בן יאיר היה אחיינו של מנחם הסיקרי, והוא אולי נכדו של יהודה הגלילי. הפילוסופיה הרביעית הזו נישאה בתור גן רצסיבי בתוך משפחה, וזוהי אחת ההשערות.

 

פרוץ המרד:

כשהמרד פורץ בשנת 66 הוא מתחיל בגליל. הוא אומנם מתחיל בקיסריה אבל הוא מתפשט כאש בשדה קוצים ובעיקר הולך אל הגליל. לא כולם הלכו אל המרד. לא בהכרח כל העם היה בעד המרד, כנראה שלא, נראה שרוב האנשים לא קיבלו את הכיוון הזה של למרוד ברומא, אבל המיעוט המרדני היה מספיק אקטיבי וחזק כדי לגרור אחריו את כל השאר לידי מרידה באימפריה הכי חזקה בעולם, היא האימפריה הרומית.

 

ויכוחים בין היהודים בגין המרד:

ידוע שגם בגליל היו ויכוחים. בציפורי היה ויכוח מאוד גדול שהסתיים בכך שפתחו את השערים בפני הצבא הרומי וציפורי קיבלה את השם 'איאו קיסריה'. העיר הנאמנה לאל זאוס ולקיסר. בבית הכנסת של טבריה ניטש ויכוח גדול מאוד בשאלה האם למרוד או לא. בסופו של דבר הגורם המרדני יוצא ומורד במגדל הסמוכה, וטבריה פותחת את שעריה בפני הצבא הרומי.

 

דרך ההתנהגות בערים מסחריות:

טבריה וציפורי היו ערי מסחר, ערים על אם הדרך, היו ערים שבהם התרבות ההלניסטית הרומית היתה תרבות חזקה, אלה היו הערים שתושביהם עסקו במסחר ולכן היו יותר פלורליסטים. אם יש פלורליזם מוצאים אותו בחברות מסחריות. (פלורליזם = גישה שמכירה בכך כי בחברות נתונות ישנן דרכי חשיבה שונות, אשר אינן תמיד עולות בקנה מידה אחד. כלומר שחברה מורכבת מקבוצות אוכלוסיה הנבדלות זו מזו מבחינת מוצא, תרבות, דת {וכנראה גם דעות}). אם יש שמרנות מוצאים אותה בחברות אגרריות (חברות חקלאיות), חקלאות ושמרנות הולכות יחד. מסחר וחדשנות ופלורליזם הולכים יחד. במסחר צריך כל הזמן לחשוב צעד אחד קדימה, צריך ללמוד את שפת הפרסום, ללמוד את שפתו של הלקוח, חייבים להיות פתוחים כדי לסחור. בחקלאות, מעגל השנה הוא זה שמכתיב את החיים. תמיד העונה החקלאית תהיה צמודה לעונה מעונות השנה. תמיד חורשים, זורעים, קוצרים, בהתאם לסדר קבוע, והדבר הזה מכתיב שמרנות. בחקלאות, החקלאי הוותיק ביותר הוא גם החקלאי הטוב ביותר. כמה שאתה יותר זקן וכמה שעשית יותר עונות חקלאיות, ככה אתה יותר מנוסה, יותר מכיר את האדמה, יותר מסוגל להביט בשמיים ולגעת באדמה, ולדעת אם ירד גשם או אם חסר משהו לאדמה. במסחר, תמיד הבן יכול להמציא משהו יותר מתוחכם או יותר מתקדם מאשר האבא. 'מעשה אבות סימן לבנים', 'ישן מפני חדש תוציא', זה חוזר גם בסיפור הזה.

 

דרך ההתנהגות בערי השדה:

בערי השדה, בכפרים, במקומות שבהם אנשים עסקו בחקלאות, שם אותם רוחות מרדניות כנראה נקלטו בצורה טובה יותר. עיר שדה אחת היתה גמלא, ועיר שדה אחת היתה יודפת. מדובר במרחק של פחות מ-20 ק"מ מציפורי, בקו אווירי.

 

שיתופו של יוסף בן מתתיהו במרד:

יוסף בן מתתיהו שלא בטובתו, הופך להיות 'אלוף פיקוד הצפון'. יוסף בן מתתיהו לא רצה להיות מעורב בדבר הזה, הוא לא היה בעד המרד, הוא היה חסיד התרבות הרומית, אך בסוף הוא קיבל על עצמו את דין התנועה והפך להיות אלוף פיקוד הצפון. הוא מיקם את המפקדה שלו ביודפת. אם במקומות אחרים הוא כתב לימים את ההיסטוריה מפי השמועה, מדברים שהוא שמע הן מיהודים והן מחיילים וקצינים בצבא הרומי, כאן הוא היה נוכח פיזית, כאן הוא פיקד על המרד.

 

דיכוי המרד:

אכן העיר יודפת מרדה. בשלבים הראשונים של המרד, מי שמנסה לפתור את הבעיה בצפון הארץ היה המלך אגריפס השני שהיה בן שושלתו של הורדוס והיה עושה דברם של הרומאים יחד עם אחותו ברניקי והם ניסו כמיטב יכולתם אך לא מצליחים ואז כשהם נכשלים, האימפריה הרומית שלחה את הלגיונות שלה ה-10, ה-5 וה-15 בפיקודם של שניים מטובי המצביאים, אב ובנו, אספסיאנוס וטיטוס. אספסיאנוס וטיטוס הגיעו לנמל עכו, הם הגיעו גם מסוריה בצעידה רגלית וגם מן הים באמצעות אוניות, הם מתכנסים, ואחד המקומות הראשונים שבו הם מתחילים להילחם זה לב הגליל התחתון, המרחב היהודי של הגליל היהודי. גם עכשיו וגם אח"כ שכן הוא נשאר כזה. עד כדי כך הוא נשאר שבתקופת החכמים, בתקופת המשנה מאוחר יותר, אחרי מרד בר כוכבא, שואלים מה דינה של עגלה שחוטה שנמצאה על אם הדרך בין ציפורי לטבריה, כשרה אומרים החכמים. אם מצאת בעל חיים שחוט בין ציפורי לטבריה הוא חייב להיות כשר כי המרחב הוא כל כך יהודי שגם נכרים שוחטים במרחב הזה שחיטה כשרה. המרחב הזה הוא מרחב יהודי נטו.

 

המצור על העיר:

באזור הזה אספסיאנוס התחיל להילחם וכאשר הוא עולה עם הצבא אל בקעת סחנין, כובש בדם ואש את הישובים הכפריים, חיל ההנדסה סולל את הדרך בפני החילות הלוחמים, ובסוף שנת 66 הוא שם על העיר יודפת מצור שנמשך 40 יום ו-40 לילה. בסופו של המצור, העיר נפלה בידי הצבא הרומי. הצבא הרומי ביצע במקום הזה את כל הפעולות שהוא ביצע גם במקומות אחרים. הוא שופך עליה סוללה, הוא מביא לפה מגדלי מצור, הוא מביא אילי ניגוח, קַטַפּוּלְטוֹת ובליסטראות, ואת כל מה שהצבא הרומי ידע לעשות.

 

תיאור העיר עפ"י יוסף בן מתתיהו:

בחפירות הארכיאולוגיות מצד צפון שהוא הצד היותר מתון, נמצאו שרידי הסוללה, נמצא העפר ששפך הצבא הרומי ובתוכו ראשי חיצים, וראשי קַטַפּוּלְטוֹת ומסמרים של הקלנסין הרומיים (הסנדלים הרומיים). כל אלה התגלו כאן אל מול החומה שהיתה מבוצרת ביותר. יוסף בן מתתיהו מתאר לנו את העיר הזו בתיאור מאוד חי וברור: "והעיר יודפת נמצאה כמעט כולה בראש סלע תלול, המוקף מעברים תהומות אין חקר. ובנסות איש להשקיף למטה, תחשכנה עיניו מעומק פי התהום. ורק מרוח צפון נמצאה דרך אל העיר כי שם נבנתה בצלע ההר ואת המקום הזה ביצר יוסף (הוא כותב על עצמו) בהקימו את חומת העיר...". ואכן בצד צפון נמצאה החומה החזקה ביותר, חומת סוגרים. בשאר ההיקף לא נמצאה חומת סוגרים אלא חומה יחסית צרה "... לבל יוכלו האוייבים להגיע משם אל ראש ההר המתנשא למעלה. ועוד ערים הקיפו את העיר מסביב ועל כן נסתרה מכל עבריה מעיני אדם, טרם הגיע אליה". זו היתה תכונתה של יודפת הבצורה, וזה מתאים לממצא בשטח. יודפת הרים סביב לה ולא רק ירושלים, וכל ההרים המקיפים אותה גבוהים ממנה ועל כן היא נסתרת מעינינו. עד שלא עברנו את קו הרכס, אי אפשר היה לראות את יודפת. מצד שני, גם מצד דרום ומזרח העיר היתה מוקפת בוואדי מאוד עמוק. כשהולכים על השביל ההיקפי של יודפת אכן רואים תהום עמוקה. אם מוסיפים לכך חומה של כמה מטרים, אז זה מעמיק את הוואדי. שמו של הוואדי היום הוא וואדי יודפת, נחל יודפת והוא מהווה חסימה טבעית והגנה טבעית טובה מאוד לעיר הזו.

 

בניית החומה:

כדי לבנות את החומה יוסף בן מתתיהו משאיר חלק מהעיר בחוץ והוא מבצע כאן את מה שאמרו הנביאים 'יתוצו הבתים לבנות החומה'. יוסף הורס בתים ומהאבנים שלהם הוא בונה את החומה, בבחינת פעולה דחופה.

אנו רואים שהחומה עוברת על חלק מהבתים ושהוא מיקם את החומה ב-³/₄ הגובה של הגבעה במקום החשיבות שלו בראש ובראשונה היתה חשיבות צבאית אסטרטגית, וברור שחלק מהבתים שהיו במדרון התלות יותר נשארו מחוץ לחומה.

 

הממצאים:

אנו רואים כאן רק חלק מיודפת, את החלק הקטן. מעבר לגבעה הזו יש שלוחה מאורכת שיורדת בכיוון כללי דרום מזרח, ושם נמצאו חלק גדול מהממצאים החשובים של יודפת, בין היתר התגלה כאן בית יוצר גדול של קרמיקה וכלי חרס מתקופת הבית השני, בתי מגורים רבים ומפוארים, בתי בד, מקוואות, וכו'.

 

חורבן יודפת:

הישוב יודפת חרב במצור. יוסף בן מתתיהו מספר לנו שבתום המצור, כאשר הרומאים כבר נכנסו אל תוך העיר, הוא ישב יחד עם עוד 39 איש (סה"כ 40 איש) בתוך מערה, והם דנים מה לעשות. גם כאן נטייתם של האנשים היא להתאבד ולא למסור את עצמם לידי הרומאים. יוסף בן מתתיהו כותב שהוא מנסה לשכנע אותם, גם בלשון פקודה, כי הוא היה המפקד שלהם, וגם בלשון חלקות ובכל הדרכים לא הולך לו. אנשים אומרים לו שאם הוא יסגיר את עצמו הם יהרגו אותו ולא רק את עצמם.

 

ההגרלה, ההתאבדות ונפילתו של יוסף בן מתתיהו בשבי הרומי:

בסופו של דבר, יוסף משתמש פה ושם במעשי ניסים, הוא שומע בת קול שאומרת לו ללכת עם תושבי יודפת ולעשות מה שהם אומרים. הם עורכים במקום הגרלה בה יקבע מי יהרוג את מי ומי יישאר אחרון. מי שנשאר אחרון היה יוסף בן מתתיהו ועוד אדם נוסף. כאשר כל 38 האנשים שהיו שם הרגו את עצמם, הם החליטו להסגיר את עצמם לידי הרומאים.

יוסף בן מתתיהו מסגיר את עצמו, נכנס למחנה הרומי, הוא נתפס כשבוי בעל ערך רב, אסטרטגי, הוא גם יודע קרוא וכתוב, הוא גם מכיר את ענייני היהודים, הוא גם מפקד שמכיר את הנושאים של המהלכים הקרביים.

 

הפיכתו של יוסף בן מתתיהו לסופר החצר:

הרומאים לוקחים אותו ואח"כ הוא הופך להיות סופר החצר של בית פלביוס, הוא יושב בבית פלביוס ומקבל משכורת, וילה ברומא, והוא למעשה יושב בחצרם של הקיסרים הפלאביים, וגם מקבל על עצמו את השם – יוספוס פלביוס.

 

ספריו של יוסף בן מתתיהו:

יוסף מתעד ורושם וכותב כמה ספרים. הספר הראשון שהוא הקרוב יותר לאירועים הוא 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' ספר נוסף שנקרא 'קדמוניות היהודים' ספר נוסף נקרא 'חיי יוסף' שהוא ספר אוטוביוגרפי שאותו הוא כותב בסוף ימיו, וספר נוסף שנקרא 'נגד הפיון' שזהו ספר פולמוסי שבו הוא מתפלמס עם פילוסוף יווני שחי במצרים בשם אפיון אשר משמיץ את העם היהודי, כותב עליו דברי נאצה, ויוסף בן מתתיהו מתפלמס איתו על העניין הזה. 

למעשה יוסף בן מתתיהו משאיר לנו את ההיסטוריה של תקופת הבית השני פרושה בפרישה רחבה מאוד, הוא כותב גם על דברים שקדמו לזמנו ושם הוא משתמש בדבריהם של היסטוריונים אחרים למשל ניקולאיוס איש דמשק, שכותב את תולדות בית הורדוס, ויוסף בן מתתיהו שלא הכיר את הורדוס באופן אישי, לא חי בימיו, כותב מפיו של ניקולאיוס איש דמשק ומה שנשאר בידינו זה התעתיק של ניקולאיוס איש דמשק אצל יוסף בן מתתיהו.

 

הרוגי יודפת:

יוסף בן מתתיהו מונה ביודפת מספר הרוגים פנטסטי. הוא כותב שנהרגו ביודפת קרוב ל-40,000 איש. זהו מספר עצום. בגמלא נהרגו 9,000 איש לפי דבריו. אפשר לומר שיוסף בן מתתיהו היה גוזמן גדול. בתוך העיר יודפת בקושי נכנסים 10,000 איש לא כל שכן 40,000 איש. ייתכן שיוסף בן מתתיהו מונה את כל הרוגי הגליל, יתכן שהוא מונה את מספר ההרוגים ביודפת ובנותיה, ומהבחינה הזו לא כדאי למהר ולפסול את דבריו של יוסף בן מתתיהו על הסף או להאשים אותו בכך שהוא מעוות את דברי ההיסטוריה או שהוא כותב דברים בהגזמה גדולה שכן ככל שאנחנו חופרים ומתקרבים לדברים שעליהם הוא כותב, אמינותו רק הולכת וגוברת, אמינותו רק הולכת ונחשפת. הוא מתאר בצורה מאוד יפה ומדויקת את הדברים.

 

יודפת של תקופת המשנה והתלמוד:

יודפת לא יושבה מחדש על הגבעה עצמה. בתקופת המשנה והתלמוד או התקופה המאוחרת רומית ביזנטית, קם במקום ישוב אבל הוא מוקם במקום שבו נמצאים היום בתיהם של הבדואים משבט ערב אל חוג'יראת שיושבים כאן. על הגבעה הסמוכה קמה העיר יודפת, וכאשר אליעזר הקליר ואחרים כותבים שמשמרת מימין ישבה ביודפת, זוהי כנראה יודפת של תקופת המשנה והתלמוד שאותה מצאנו, וכנראה שיש בה אפילו שרידים של בית כנסת שעדיין לא נחפר. על הגבעה עצמה מעולם לא קם שוב ישוב ולכן היא נותרה לנו כעוד אחד מאתרי המרד שנותרו כאבן שאין לה הופכין. צריך לבוא ולחפור אותה ואח"כ גם לטייל.

 

עבודות עתידיות באתר יודפת:

בשנים האחרונות יש כוונה שהיא כנראה כוונה רצינית להשיג תקציבים רציניים ולהפוך את יודפת לאתר ביקור, לאתר חפור, אתר שבו יהיו מסלולים ואפשר יהיה לראות את הדברים בצורה יותר טובה וברורה. חלק מהעבודות כבר נעשו, למשל פריצה של דרך כלשהי, סידור מגרש חניה והצבת שילוט אך כרגע מדובר באתר שאיננו ראוי ממש לביקור קבוצות.

 

אנשים שבאו לעזרתה של יודפת:

מעלינו מתנשא הר שאבי – שאבי הוא אלעזר בן שמי, איש כפר סבא או כפר שאב שבגליל. כפר שאב יכול להיות כפר שעב של היום המשמר את השם הזה. אלעזר בן שמי הוא אחד מן האנשים שיוסף בן מתתיהו כותב עליו שהוא בא ונחלץ לעזרתה של יודפת ומצא את מותו, מות גיבורים, בקרב.

יחד איתו יוסף בן מתתיהו מציין עוד שמות, למשל פיליפוס ונתירא אנשי כפר רוּמא שבגליל שגם הם באו לעזרתה של יודפת גם הם מצאו את מותם כגיבורים בקרב. כפר רומא, אולי הוא רומת הייב, או אולי רומאנה, ישוב בדואי הנמצא בבקעת בית רימון בסמוך לתל הנקרא תל רומאנה.

כשאנו מדברים על הקרב ביודפת, חשוב לדעת שלא רק אנשי יודפת נלחמו כאן, אלא מהגליל כולו באו גיבורים ולחמו לצד אנשי יודפת, על שם חלק מהגיבורים נתנה ועדת השמות הממלכתית שמות להרים, הר שאבי, והר האחים בהמשך הדרך נקראים האחד על שמו של אלעזר בן שמי והשני על שמם של האחים פיליפוס ונתירא אנשי כפר רומא. עצמון, לראש ההר.

 

יודפת החדשה:

הישוב הוקם בידי גרעין של בוגרי ביה"ס הריאלי בחיפה, שכולם היו תלמידיו של ד"ר הרב יוסף שכטר אשר לימד אותם בביה"ס הריאלי בחיפה, בתיכון. הוא היה גם ד"ר וגם רב. יוסף שכטר היה אדם שהכיר היטב והתמצא היטב גם ביהדות שכן הוא היה רב בהכשרתו, גם בתורות המזרח הרחוק, גם בתורות פילוסופיות מאירופה כמו גורג'אייב ואחרים, והוא לקח את הדברים האלה ויצר מהם סימביוזה (הדדיות) לא סגורה עד הסוף, לא משנה סדורה אבל הוא יצר משהו שמחבר את המדיטציה ואת התפיסות של הפילוסופיות האירופאיות, עם היהדות.

התלמידים שלו שלמדו אצלו בביה"ס הריאלי בחיפה, תנ"ך תושב"ע ומקצועות אחרים, עד כדי כך הושפעו מהמורה הזה, עד שהם זכו לכינוי 'השכטריסטים'. כאשר החבורה הזו השתחררה מהצבא ב-1960, הם עלו לגליל בתקופה שלפני פרויקט יהוד הגליל, הם לקחו את השטח הזה, והתיישבו על הגבעה לא רחוק מהכפר כאוכב וקראו לישוב שלהם יודפת. הם ניסו לשכנע את המורה שלהם לבוא ולגור איתם אך הוא לא רצה הוא העדיף להישאר בחיפה כל ימיו ורק לאחר מותו גופתו הועלתה לישוב והוא נקבר בבית הקברות ביודפת.

 

שימור אורחות החיים שלמדו מהמורה:

במהלך השנים, אנשי יודפת וילדיהם שימרו את אורחות החיים כפי שלימד אותם המורה שלהם, הם עשו מדיטציה, טבעונות, חקלאות אורגנית, יהדות, יש להם בית כנסת ובית מדרש, כלומר יש פה שילוב מאוד מעניין.

 

בית הספר האנתרופוסופי:

לאחרונה הם הקימו בית ספר אנתרופוסופי עפ"י השיטה השכטריסטית, יש ביה"ס אנתרופוסופי גם בטבעון וגם בהרדוף. השיטה האנתרופוסופית נולדה מתוך חברה נוצרית פרוטסטנטית וקיבלה לתוכה לא מעט סממנים מתוך הנצרות הפרוטסטנטית, הגרמנית והמערב אירופית, ואילו אנשי יודפת, אחרי שנים רבות של לימוד השיטה האנתרופוסופית, החליטו לשלב אנתרופוסופיה דווקא עם יהדות. אנתרופוסופיה עוסקת הרבה מאוד בעונות השנה, בחגים, בקשר שבין האדם לסביבתו, ואנשי המקום מצאו שהכי טוב לעשות אנתרופוסופיה יהודית. זו הרוח שבה הם הקימו לא מזמן את בית הספר שלהם, אחד מתוך כמה וכמה בתי ספר יסודיים שקיימים באזור גוש משגב.

 

מקור השם יודפת:

תושבי המקום לקחו את השם כפי שהוא תורגם לעברית מן התעתיק היווני של יוסף בן מתתיהו, שהרי יוסף בן מתתיהו כתב את הדברים שלו ביוונית. הוא כתב משהו כמו 'יוטה פאטה' זו השם שהוא נתן ביוונית לעיר הזו, היא תורגמה לימים ע"י מי שתרגם את ספריו ליודפת (ויש תרגומים אחרים נוספים). מאחר והשם יודפת לא מוכר לנו לפני תקופתו של יוסף בן מתתיהו, (הוא מוכר אח"כ ממקורות יהודים מאוחרים), אז זה השם שהתקבל. ככה נקרא האתר הקדום הזה וכך, כשמקימי הישוב ב-1960 עלו לקרקע הם קראו לישוב שלהם יודפת.

 

יודפת או יוטבת:

לימים באו חכמי האקדמיה וחכמי הלשון ואמרו שהשם יודפת לא נשמע להם טוב. אין בעברית הרבה דוגמאות של האותיות י', ו' ו-ד' עם הסימן שווא (ְ) באות ד'. זה לא קיים. מהסיבה הזו חכמי האקדמיה חשבו שיש פה עיוות בתעתיק ליוונית של שם עברי. מה השם הקרוב ליודפת? איפה מתחלפות האותיות ד' ו-ט'? ייתכן והמקום הזה נקרא יוטבת, על שום מקום הטוב, מקום השפע, זה הגיוני. גם כשאומרים לפעמים את המילה מטבח זה נשמע כמו האות ד' במקום האות ט', אז יתכן שגם פה היה חילוף אותיות שגוי.

מאחר ואי אפשר לגזור על הציבור גזרות שהוא לא יכול לעמוד בהם, והישוב פה נקרא יודפת כבר מ-1960, ואנשים מכירים את העיר העתיקה כיודפת העתיקה או תל יודפת, אז הם החליטו שלא ניתן לשנות את שמות הישובים אך כשהם יתנו שם לרכס, יתנו לו את השם האמיתי שלו, או מה שהם חשבו שהוא השם האמיתי – רכס יוטבת. מהסיבה הזו במפות הרכס נקרא רכס יוטבת.

 

בית הבד:

בקעת סחנין היא בקעה פוריה מאוד. מדובר עליה בתלמוד ואף נותנים דוגמאות של עץ תאנה, מהתאנה יוצא דבש, עז שותה את הדבש ויורד ממנה חלב. לזה יקרא ארץ זבת חלב ודבש.

אדם שולח את בנו להביא תאנים מהחבית, הבן טובל את ידו ורואה דבש. אומר לו אביו 'טבול את ידך לעומק, שם יש תאנים'.

מסופר על חנינא בן דוסא שמצא תרנגולת שמישהו השאיר. הוא לקח אותה והיא הטילה לו ביצים, הוא מכר את הביצים וקנה תרנגולות נוספות שגם הן הטילו ביצים. מכר האדם את הביצים ורכש עיזים. כשעבר בסמוך לביתו אותו בעל התרנגולת ואמר שהוא השאיר במקום תרנגולת, אמר רבי חנינא 'כל זה שלך הוא'.

רבי חנינא קבור בערבה בסמוך לעץ אלון עתיק. הערבים מכנים את המקום 'קבר אל סדיק'.

שמן כתית היה בבית המקדש וכשהיו מכניסים את הזיתים לעקלים הם תיכף היו נוטפים. זה הכתית שהיה מגיע למקדש שכן צריך להביא משהו שיצא מרצון ולא מכח, כמו פר שלא עלה עליו עול. כיום כתית זה אחוז החמיצות.

פרי שנקטף מהעץ מתחמצן וככל שהוא נסחט מהר יותר, אחוז החמיצות הוא נמוך יותר וכיום זה נקרא אקסטרה וירג'ין, משובח, מעולה.

 

תצפית מהישוב הררית:

בקעת בית נטופה ותעלת המוביל הארצי:

אנו צופים על בקעת בית נטופה בחלקה המזרחי. אם מביטים בכיוון כללי מערב אפשר לראות את אגמי אשכול, ואת תעלת המוביל הארצי, תעלת הירדן התעלה הפתוחה אל עבר אגמי אשכול. התעלה עוברת קרוב מאוד אלינו אך בקטע נסתר, שטח מת מבחינת הראיה ממש למרגלות הרכס. אפשר לראות שהיא עושה מעין עיקול מסביב לגבעת משער. זה נראה כמו כביש אך זה התעלה שכרגע היא ריקה ממים.

רכס תורען:

מולנו מתנשא רכס תורען או רכס בית רימון שהוא הרכס הקטן ברכסי הגליל התחתון ההררי. על ראשו של רכס תורען ישנו מגדל תצפית של קק"ל, זוהי תצפית יערנים, ואם מסתכלים משם שמאלה, רואים עוד כיפה מיוערת, ובהמשך עוד שלב מיוער ועליו גגות אדומים של ישוב, זהו מצפה נטופה. ישוב הנמנה על המצפים אך אינו שייך למשגב. הוא שייך לגוש אחר שנקרא גוש ציפורי או גוש ציפורית, יחד עם הושעיה, וישובים אחרים שנמצאים קצת דרומה לנו.

ניקוז הבקעה, והרמות הנטויות ממזרח:

משמאל לרכס תורען רואים את הכביש ההולך מצומת גולני לצומת כדרים, רואים שהוא יושב על סדן מוגבה שחוסם את מוצאה של הבקעה הזו לכיוון מזרח, ועל זה דיברנו קודם שאמרנו שהבקעה כולה מנוקזת לכיוון מערב בלבד דרך אותו נחל קטן הנקרא נחל יפתח-אל. מעבר לכביש, רואים את יחידות הנוף של הגליל התחתון המזרחי, ורואים יפה את שברי המדרגות או הרמות הנטויות. רואים יפה את הרמה ההולכת ונוטה כלפי מעלה עד למצוק הארבל, ואת שבר המדרגה.

טבריה רמת פוריה:

אם לוקחים מהנקודה הזו ימינה, רואים את השכונות העליונות של טבריה, רואים מצוק נוסף, לא חריף כמו מצוק הארבל אבל עדיין רואים התרוממות, ושם מתחילה רמת פוריה שגולשת לתוך רמת יבניאל. מעל רמת יבניאל נמצאת רמת סירין ורמת כוכב ורמת צבאים אבל אותן לא רואים מנקודה זו, וזה החלק שנקרא  מזרח הגליל התחתון.

הר נימרה:

בין רכס תורען לבין הנופים של הגליל התחתון המזרחי, רואים הר עגלגל שבחלקו הימני יש מבנה לבן מאו גדול, והוא יחידת מעבר בין שתי יחידות הנוף והוא הר נימרה. על הר נימרה יש יחידה גדולה של מחסני חירום של צה"ל, זה המבנה הלבן שרואים עליו.

קבוץ לביא וגבעת אבני:

מעבר להר נימרה רואים בקו הרקיע גבעה מיוערת ועליה מבנים, זהו קיבוץ לביא הנמצא קרוב לצומת גולני. קצת מימין לקיבוץ לביא, כאילו מעבר למבנה הגדול של הר נימרה, רואים את גבעת אבני, וגם הוא נמצא על הציר של צומת גולני טבריה.

הר קרני חיטים ועילבון:

מעבר להר נימרה שמאלה, רואים מעין חרוט קטום, זהו הר קרני חיטים. זהו הר געש חרוט קטום. קרוב אלינו ישנו כפר ערבי היושב על פיתול של כביש, זהו הכפר עילבון.

האגדה על הענק שרדף אחרי בני נוג'ידאת:

בטרם נתחיל בסקירה על ההתיישבות נספר אגדה. הכפרים מולנו למרגלות רכס תורען נקראים בועיינה ונוג'ידאת. הכפר מימין, בועיינה, הוא כפר פלאחי, כפר של עובדי אדמה או לפחות היסטורית הם רואים את עצמם כעובדי אדמה, והכפר השמאלי, ערב אל נוג'ידאת הוא כפר בדואי, כפר שאנשיו היו בעבר רועי צאן. החל משנות ה-70 מדובר פה במועצה מקומית אחת שנקראת 'המועצה המקומית בועיינה נוג'ידאת'. אנשי נוג'ידאת הבדואים מספרים את הסיפור הבא:

בעבר הרחוק, לפני שנים רבות, היו הבדואים של ערב אל נוג'ידאת אנשי הבשן. הם גרו בבשן, רחוק מזרחה. שם בבשן הם היו משרתיו ועבדיו של איזשהו ענק, כי ידוע שבבשן, עפ"י כל מיני מסורות היו ענקים (עוג מלך הבשן וכו'). הענק שאותו הם שירתו היה ענק אכזר. הוא רדה בהם ולקח את מיטב התוצרת החקלאית שלהם, הוא לקח לעצמו את היפות שבבנותיהם, הוא לקח את כספם ובקיצור עשה להם את המוות. יום אחד היה לילה (חחח J) ישבו זקני נוג'ידאת וחכמי נוג'ידאת באוהל מסביב לנוגרת אל נאר כלומר מסביב למדורה או למקור האש, והם דיברו ביניהם וסיכמו שאין ברירה וצריך לקום ולברוח מהמקום הזה, כמה שיותר רחוק מהענק על מנת שלא יתפוס אותם. בני נוג'ידאת מחליטים לבחור דווקא בלילה הגשום ביותר, הם מעמיסים באישון לילה את הגמלים והחמורים והם יוצאים לכיוון מערב בבריחה כשהם לא יודעים לאן פניהם מועדות. כל הלילה הגשם לא פסק לרדת ותושבי הכפר הולכים והולכים, וגם בבוקר הגשם נמשך והם מתקדמים בקושי רב, הם עוברים את בקעת כנרות ומגיעים לאזור הגליל, והם מרגישים שהם השתחררו מעולו של אותו ענק. לקראת הצהריים, בעודם עומדים מעל לבקעה הזו, הם מתחילים לשמוע צעדים גדולים. אנשי הכפר מבינים שהענק התעורר משנתו ויצא במרדף אחריהם. לא אורכות השעות והם רואים את ראשו של הענק מבצבץ מעל ראשי ההרים. כעבור שעות אחדות גם כתפיו מופיעות, וכך לאט לאט הולך ונגלה לפניהם הענק והם לא יודעים מה לעשות. האם לפנות שמאלה או האם לפנות ימינה, ובסופו של דבר הזקנים מחליטים שהולכים ישר לתוך הבקעה. הבקעה היתה בוצית ומוצפת מי גשם, אך אנשי השיירה קלים, והם יכולים לנוע ממש בקלות בתוכה, הם ימצאו לעצמם איזושהי דרך בתוך הבוץ. אנשי הכפר מתחילים לשרך את דרכם בעמל רב בתוך הבקעה הבוצית הזו ולא חולפות שעות רבות, והנה הענק עומד על שפת הבקעה, כולו אדום מרוב כעס. הוא רואה מרחוק את 'הגמדים' שברחו לו. אנשי הכפר המשיכו להתקדם פחות או יותר עד המקום שבו נמצא הכפר שלהם היום. הענק לא שולט בכעסו והוא קופץ אל תוך הבקעה, רגלו נכשלת בסף הבקעה, הוא נופל ונשתל כשראשו בתוך הבוץ, ושתי רגליו מבצבצות עד עצם היום הזה מעל לבוץ של הבקעה.

אפשר לראות את רגליו של הענק בדמות שתי גבעות הנראות כמגפיים. גבעות אלה אגב, הן גבעות משער.

 

אנקדוטה בנושא ההצפות בבקעה:

בחורף הגדול של 1991-92, על הגבעות האלה היה עדר של צאן במשך חצי שנה ואי אפשר היה להוציא אותו מכאן. הגבעות האלה הפכו להיות איים ועד חודש יוני ויולי עוד היו כאן מים רבים והיו צריכים להביא לעדר הזה אספקה בסירות. היו צריכים להעמיס ערימות של חציר כדי שהכבשים לא ימותו ברעב.

 

תכניות שלא יצאו לפועל בנוגע לבקעת בית נטופה:

בשנות ה-50 כאשר החלו לבצע את פרויקט המוביל הארצי (פרויקט המוביל התחיל בשנת 1953 באזור גשר בנות יעקב והשלימו אותו ב-1964 באזור צפון מערב הכנרת) היתה מחשבה להפוך את כל הבקעה הזו לאגם תפעולי של המוביל הארצי, כלומר להזרים מים בעונת החורף (אז עוד היו אופטימיים וחשבו שיש הרבה מים בכנרת) בעונת החורף במקום לשחרר מים לירדן התחתון ולים המלח, יזרימו אותם לבקעה הזו ויאגרו אותם פה במאגר תפעולי בכל הבקעה הזו. בסופו של דבר עשו בדיקות והסתבר שיש כמה בעיות, והראשונה שבהם היא שהבקעה הזו מחלחלת. בעיה נוספת שהדבר הזה הצריך הפקעתם של מאות אלפי דונמים והדבר הזה לא התקבל ברוח טובה. בסופו של דבר ירדו מהתכנית הגרנדיוזית הזו והסתפקו באגמי אשכול. גם כך לצורך הקמת תעלת המוביל הארצי עוקלו לערביי הבקעה כ-1,500 דונם. התעלה עם הדרך שסביבה והגדר שסביבה תוספים כ-1500 דונם אדמה חקלאית, שהופקעה מתוך הבקעה הזו. אפשר להסיק מכך, שאם רק שטח תעלת המוביל 1500 דונם, מה שטחה של הבקעה כולה.

 

החקלאות בבקעה:

מה שאנו רואים לנגד עינינו זו חקלאות מסורתית אבל גם מודרנית. מדוע מסורתית אך מודרנית? באופן מסורתי הבקעה הזו שייכת בטאבו לערביי האזור. יש כאן אדמות לעראבה, לדיר חנא, לעילבון, לבועיינה, לנוג'ידאת, לרומת הייב ועוד.

אם לאבא היו 100 דונם הוא הוריש את החלקה שלו לחמשת בניו ועכשיו לכל בן יש 20 דונם. לכל אחד נולדו 5 בנים והם משאירים להם את האדמה וכעת לכל בן יש 4 דונם. העסק הזה הוא עסק שהולך ומצטמצם בידי האדם הפרטי, לכדי שטחים מאוד קטנים. אבל כפי שאמרנו בבוקר, אנשים לא רוצים לוותר על אדמה, הם לא רוצים לוותר על אורח החיים החקלאי ולו באופן סימלי. גם אם אדם הוא עו"ד, רופא או מורה בביה"ס, הוא בכל זאת רוצה להיות גם קצת חקלאי. המושג חקלאי של שבת נשמע לא פעם בפיהם של תושבי האזור, כלומר כל השבוע הם עוסקים בעבודתם הרשמית ובשבת הם עובדים כחקלאים, וזה נותן להם הרגשה טובה שהם עדיין צמודים לאדמה ולכן, גם אם הקרקע מאוד הצטמצמה בידיהם של אנשים, הם ממשיכים לעבד אותה. כל אחד בשטחו הוא עושה כראות עיניו, האחד שתל חומוס, השני אבטיחים, השלישי זרע חיטה, הרביעי רק חורש השנה, והדבר הזה נותן לנו את התמונה של ה'שטיח' המאוד מגוון ויפה הזה. אפשר לראות את השטחים כמה שהם צרים, וזה מצביע על חלוקה חוזרת ונשנית של החלקות עד עצם היום הזה.

 

גידול עצי זית בבקעה:

בהר נוטעים זיתים. הזית מסתדר מצוין גם עם אדמה סלעית. הוא מאוד אוהב אדמת רנזינה (אדמה לבנה) שהיא תוצאת התמוססות של סלע הקירטון, הזית מסתדר בכל תנאי ובכל מצב ואין שום בעיה לטעת עצי זית ומטעי הזיתים פה הם מהטובים ביותר שיש. יותר מ-90% מגידולי הזית בארץ הם כאן במרחב הזה של

בקעת סחנין, בקעת עראבה, בקעת בית הכרם. חמשת הכפרים עראבה, סחנין, דיר חנא, ראמה  ומע'ר הם היצרנים הגדולים של שמן הזית, עפ"י רוב לצריכה עצמית  של המשפחות. חלק מהשמן גם יוצא למסחר בשווקים.

 

יהוד הגליל:

הררית:

אנחנו נמצאים בישוב הררית, ישוב שקם בראשית שנות ה-80 כחלק ממערך של כ-30 ישובים שכולם לימים הפכו למה שנקרא המועצה האזורית משגב.

מועצה אזורית משגב:

במועצה הזו יש כ-30 ישובים יהודים שקמו בראשית שנות ה-80, יש

כמה ישובים בדואים גדולים שנכללים בתוך המערך המוניציפאלי

שנקרא מועצה אזורית משגב, למשל הישוב סלאמה, כַּמאנֶה, ראס אל

עין, חושניה, אלה הם כולם ישובים בדואים הנכללים במועצה האזורית\

משגב.

יהוד הגליל:

מהו הסיפור שנקרא יהוד הגליל או תכנית המצפים? מה הרקע שלה ומאיפה הסיפור הזה צומח?

העליות הראשונות לארץ:

אנו מתחילים משנת מפתח – 1882. בשנה זו הגיעו ראשוני העולים בעליה הראשונה לארץ. החל מהשנה הזו אנו מונים את ראשיתו של מה שנקרא המפעל ההתיישבותי הציוני בארץ ישראל. זה לא אומר שהציונות התחילה בשנה זו אך המפעל ההתיישבותי החל בשנה זו. כאשר הגיעו ראשוני הציונים בעליה הראשונה, השניה, השלישית וכן הלאה, הם מצאו בארץ מצב שבו בשדרת ההר המרכזית, כלומר שומרון, יהודה והגליל, היתה אוכלוסיה ערבית לא מבוטלת.

 

האוכלוסייה הערבית המקומית:

האוכלוסייה הערבית חיה בערים ובכפרים, חלק מהאוכלוסיות היו מאוד ותיקות, וחלק מהם אף יחסו את שורשיהם לשנות הכיבוש הערבי את ארץ ישראל בשנת 638-640 לספירה. הם אמרו שהם הגיעו מחצי האי ערב. במקום היתה אוכלוסייה שורשית חקלאית שחיה באזור ההר המרכזי. עומת זאת, אזור העמקים ומישור החוף היו באופן יחסי מאוכלסים פחות. מישור החוף היה מאוכלס פחות מאז התקופה הממלוכית שכן הממלוכים הרסו את מישור החוף. העמקים היו מאוכלסים פחות כי היו בהם ביצות ותנאים קשים ומלריה. אזורי העמקים, אם זה עמק החולה, עמק יזרעאל, עמק בית שאן, ומישור החוף, ועמק חפר (וואדי חווארה?) היו מאוכלסים באופן יחסי בדלילות. אם היתה בהם אוכלוסיה ערבית, היא היתה אוכלוסיה שבאופן יחסי הגיעה לא מזמן, היא היגרה בשלהי התקופה העות'מנית או בתחילת תקופת המנדט. אנשי הראוורנה הגיעו לארץ בתקופת השלטון המצרי בין השנים 1831-1840.

 

רכישת הקרקעות הראשונות:

כאשר מגיעים המתיישבים הציונים הראשונים לארץ, וכאשר הם מתחילים לרכוש כאן קרקעות, אם זה בכספי הברון או בכספי איק"א או בכספי התנועה הציונית, קק"ל או קרן היסוד, הכשרת הישוב וכו', עיקר הרכישות התבצעו בעמקים ובמישור החוף, כי שם חלק גדול מהקרקעות היה בידיהם של אפנדים.

למשל משפחת צורשוק (?) שלטה בכל אזור עמק יזרעאל, זו היתה אדמה שלה שרשומה בטאבו, ויהושוע חנקין קנה מאות אלפי דונמים ממשפחה אחת באזור שהיה ריק למדי. באדמות האלה גם עלתה עיקר ההתיישבות

הציונית. נוצר מושג שאנו קוראים לו 'ה-N ההתיישבותי'.

 

ה-N ההתיישבותי:

אם משרטטים את מפת ארץ ישראל, ומעלים קו ישר בין גדרה לבין חיפה, מורידים קו אלכסוני לאורך העמקים בין חיפה לבית שאן, ומעלים קו ישר בין בית שאן לבין מטולה, ומקבלים את צורת האות האנגלית N – ה-N ההתיישבותי.

 

חלוקת ההתיישבות בין יהודים לערבים:

באזורי ההר כמעט ולא התיישבו, רק פה ושם. בגוש עציון קמו 4 ישובים קטנים בשלהי שנות ה-40. הרטוב, לא ממש בהר אבל בשוליים. מוצא קולוניה, אחד הישובים של הישוב הישן. ערי הקודש, חברון, צפת, טבריה  ירושלים, שלוש מתוכן יושבות באזור ההר המרכזי. בסה"כ נוצר מצב במהלך תקופת הישוב, מ-1882 ועד 1948 שבו אזור העמקים ומישור החוף מאוכלס יותר בצפיפות ביהודים ואילו אזור ההר מאוכלס יותר בצפיפות  אוכלוסייה ערבית. זה לא אומר שבמישור החוף לא היו ערבים. היו עשרות אלפי ערבים בחיפה, 60 ומשהו אלף ערבים בחיפה, יפו היתה העיר הערבית הגדולה ביותר בארץ וגרו בה כ-70 אלף ערבים.

עכו היתה עיר ערבית ברובה עד 1948. כך נוצר המצב שבו היהודים יושבים בעמקים והערבים יושבים יותר באזור ההר המרכזי. הדברים האלה נמשכו עד 1948.

 

הקמת ישובים יהודים על אדמות שנרכשו בכסף מלא:

ראוי לציין שעד 1948 לא היה ישוב יהודי אחד שקם בארץ שלא על אדמה שנרכשה בכסף. עד 1948 לא היה מצב שיהודי התיישב על אדמה שלא נקנתה בכסף מלא, אם ע"י הון פרטי או הון ציבורי כזה או אחר. ב-1948 כשפרצה מלחמת העצמאות, מטבע הדברים הקרבות החריפים ביותר היו במישור החוף ובעמקים, כי שם היתה אוכלוסיה יהודית בחלק מהמקומות היו אוכלוסיות מעורבות של יהודים וערבים.

 

כיבוש הישובים ע"י צה"ל:

צה"ל בראשית המלחמה כמעט ולא עלה לאזור ההר. מתי הם מתחילים לעלות לאזור ההר? החל מאפריל 1948 בצפת.

העיר צפת נכבשה באפריל 48' במבצע יפתח. בשלבים הראשונים של הלחימה, וצה"ל בסופו של דבר משלים את הכיבוש של כל האזורים שנקראים ה-N ההתיישבותית. הדבר הזה גורר גל פליטים אדיר מכל האזורים אלה, ערביי חיפה, ערביי יפו, ערביי עכו אשר בורחים מהערים המעורבות. בהר כמעט ולא נוגעים. לקראת סוף המלחמה נערכים כמה מבצעים שבמסגרתם גם עולים אל ההר. במאי, יוני ויולי 1948 נערך מבצע שנקרא מבצע דקל שבמסגרתו כוחות צה"ל עולים להר וכובשים את נצרת וגם חלקים מלב הגליל, התחתון בעיקר.

 

נטישת הערבים את ישוביהם:

אבל ערביי האזור לא ברחו בהמוניהם. צה"ל מצידו לא דוחף אותם, בן גוריון נתן הוראה ברור שכשכובשים את נצרת לא לגרש את האוכלוסייה, אלא לאפשר לתושבים להישאר בבתיהם. ערביי ההר שהיו מאוד מושרשים, וישבו במקום מקידמת דנן, לא היתה להם כוונה לברוח. לערביי מישור החוף שהיו מהגרים יחסית חדשים בארץ, היתה יותר נטייה לעזוב את הערים שלהם ולחפש מקום אחר. כאן בהר אין כמעט בריחה, אך לא באופן טוטאלי. ספורייה ננטשה. בירוואה ננטשה. דמון של הגליל ננטשה. גם אלה שנטשו, בחלקם הגדול נותרו בשטח. ערביי ספורייה עברו לנצרת והקימו את שכונת צפאפא בנצרת הקיימת עד היום. ערביי בירוואה עברו לגור בשני כפרים מאכר וג'דיידה, והם יושבים שם עד היום. ערביי מיאר עברו והתפרשו בין שעב, עראבה וסחנין והם עדיין נמצאים שם. הנטייה של ערביי ההר לברוח היתה פחותה. באוקטובר 1948, לקראת סוף הקרבות, יוצא לדרך אחרון המבצעים שצה"ל עורך בצפון הארץ. במקביל הוא גם עורך מבצע גדול בדרום הארץ שנקרא מבצע יואב. כאן בגליל העליון בעיקר, יוצא לדרך באוקטובר 1948 מבצע חירם.

 

פרשת יקרית ובירעם:

במבצע חירם ניתנת הוראה ברורה לגרש. לא בכל המקומות, עפ"י רוב לא היתה הנחיה ברורה כזאת שיצאה מהדרג המדיני לדרג הצבאי, אבל במבצע חירם היתה הנחיה מפורשת לגרש. לגרש מרחב של כ-10 ק"מ מגבול הלבנון דרומה אל תוך שטחנו על מנת שלא יישארו שם כפרים ערבים. ההנחיה הזו היתה כ"כ ברורה שגם שני כפרים שכן נשארו בתום הקרבות בתוך השטח הזה, יקרית ובירעם, כוחות צה"ל נכנסו בחודש דצמבר בתום הקרבות לתוך הכפרים האלה והודיעו לתושבים שהם צריכים לעזוב זמנית, עד שיאפשרו להם לחזור, ועד היום לא אפשרו להם לחזור.

 

הישארותם של ערביי הגליל במקומם:

בלב הגליל התחתון, שבו לא היתה הנחיה לגרש והכוחות בשטח פעלו לא לגרש כולל הפצת כרוזים 'תישארו במקומותיכם' נותרה אוכלוסייה ערבית גדולה, מאוד, עיקר ערביי ישראל שנותרו במדינה אחרי 1948 נותרו באזור הגליל, בין נצרת לבין בקעת בית הכרם. כאן נותרה עיקר האוכלוסייה הערבית, עד היום.

 

הקמת ישובי עולים לאורך הגבולות:

כאשר קמה מדינת ישראל בשנות ה-50 היא קלטה המוני עולים. ב-4 השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, ישוב של 650 אלף נפש קלט 670 אלף נפש. התחילו ליישב את העולים האלה בכל מקום שהמדינה והמוסדות המיישבים (הסוכנות והקרן הקיימת) ראו לנכון ליישב. כאן שוב החילו את הרעיון שבמקום שבו תעבור המחרשה העברית שם יעבור הגבול העברי ולכן מיקמו את ישובי העולים בעיקר בסְפַר, וכך בנו שרשרת של ישובים בין שלומי במערב לבין קרית שמונה במזרח, עם מעלות באמצע ועם כל מושבות עולים שפרושים על הציר הזה. כך בנו שרשרת של ישובים לאורך בית שאן, ולאורך גבול רצועת עזה, ולאורך כל פרוזדור ירושלים אבל בלב הגליל התחתון, האזור שבו אנו מטיילים היום, לא היו הרבה אדמות פנויות חקלאיות.

 

הסיבה לאי הקמת ישובים יהודיים בגליל:

זה היה אזור שישבו בו ערבים רבים ולא היה קרוב לסְפַר, הוא לא היה קרוב לגבול אלא הוא נתפס כמשהו במרכז הארץ ולכן היו כאן אדמות מדינה, אדמות שלא היו שייכות לאף כפר, אבל לא העלו לכאן התיישבות יהודית. הסיבה העיקרית והחשובה היא שבשנות ה-50 ואפילו ה-60 כשאמרו התיישבות, אמרו חקלאות. האזור הזה נתפס כאזור ההררי שאיננו ראוי לחקלאות, עוד לא היה לנו את סטף וורטהיימר שיבוא ויגיד שהתיישבות פירושה תעשיה, שאפשר לבנות על כל הר מפעל ייצור פנטסטי. באותה תקופה אמרו שאין במקום הזה אדמות. אם יש אדמות, אלו הם האדמות שהערבים מעבדים אותם. המצב הזה הביא לכך שבמשך 10 שנים, בין שנות ה-50 לראשית שנות ה-60, לא קמו במרחב הזה ישובים יהודים חדשים.

 

תכנית סו"ס:

בסוף שנות ה-50 ראשית שנות ה-60 לוי אשכול ואחרים, יוזמים תכנית שנקראת 'תכנית סו"ס' שפירושה תכנית סוף סוף. סוף סוף אחרי עשור שבו לא יישבנו יהודים בגליל, נחזור ליישב. אחת התולדות של תכנית סו"ס היא כרמיאל שקמה ב-1964. נצרת עילית קדמה לה וקמה ב-1954. בתוך המרחב ההררי הזה שוב לא העלו ישובים. קם כאן ישוב אחד בלבד, שגב בשנת 1957 בו התיישבו עולים מצפון אפריקה והוא קם ככפר עבודה. כפר עבודה זה מושג שהגה יוסף וייס ופירושו המיידי כפר שאין בו עבודה, ולכן עובדים בייעור ובפריצת דרכים. ב-1960 עלה לקרקע הישוב יודפת, מעין ישוב של 'מוזרים' שלא קשורים לשום דבר, אבל האזור עצמו, אזור לב הגליל נותר בלא אוכלוסייה יהודית.

 

הסיכון שברוב ערבי:

בשנת 1977 ובכלל בשנות ה-70 קמו גיאוגרפים, בעיקר מהחבורה של פרופ' אמנון סופר מאוניברסיטה חיפה ואמרו שיש פה בעיה. לב הגליל ריק מיהודים. מה הבעיה? יש פה ערבים שהם אזרחי מדינת ישראל, אז מה הבעיה? אותם הגיאוגרפים אמרו שאנו לא פוגעים בזכויותיהם של הערבים שחיים כאן, אבל כל מקום בעולם שבו אוכלוסיית מיעוט הפכה להיות לרוב באזור גיאוגרפי תחום בתוך מדינה, הדבר הזה הוביל כעבור שנים אחדות לדרישה לאוטונומיה, להתנתקות, לקנטוניזציה, ולכל מיני דברים מהסוג הזה. זה קרה בחבל קוויבק בקנדה, זה קרה ברפובליקות של ברית המועצות לשעבר וזה קרה ביוגוסלביה לשעבר. כל מקום שבו מיעוט אתני הפך להיות לרוב באזור גיאוגרפי תחום שנתון בתוך מדינה, בסופו של דבר ישאף להתנתק ממדינת האם. מה עושים? הפתרון הוא התיישבות.

 

התהיה לגבי סוג הישובים שיש להקים בגליל:

בשנות ה-70 המאוחרות החקלאות כבר לא היתה בראש סדר העדיפויות. התחילו לעלות אסכולות אחרות שאמרו שאפשר לעסוק בתעשייה, למשל יומֶמות, לגור פה ולעבוד בחיפה למשל. דבר נוסף, תהו איזה סוג של התיישבות יקימו באזור הזה? הסתבר שההתיישבות הקלאסית שהיתה קובעת גבולות, לא מספקת. לא הקיבוץ ולא המושב. בשנות ה-70 המאוחרות הקיבוץ והמושב כבר לא נתפסו כפיתרון ראוי, להיפך הם היו כבר במדרון החלקלק של ההתפרקות.

 

בחירת סוג ההתיישבות:

מהסיבה הזו, אימצו גישות שבאו מאוניברסיטאות בחו"ל, כמו אוניברסיטת שיקגו ואוניברסיטאות אחרות שאמרו שיש דגם שאומר 'עיור = ניכור'. ככל שהעיר גדלה כך הניכור בין האנשים גדל וכך הרצון של האנשים לחיות חיים קהילתיים בתוך קהילה קטנה גדל. הבה נקים ישובים קהילתיים של אנשים שמאסו בעיר, שלא רוצים לחיות בשיתוף כלכלי כמו בקיבוץ או במושב, אלא רוצים לחיות בראש ובראשונה בשיתוף חברתי, עם ערכים משותפים, אבל כל אחד יהיה עצמאי מבחינה כלכלית, וזה הרעיון שעומד מאחורי הישוב הקהילתי, ערבות חברתית, זיקה חברתית, זיקה אידיאולוגית לפעמים, (מדיטציה נחשבת לאידיאולוגיה) אבל היעדר זיקה כלכלית.

 

הקמת הישובים:

מי יבצע את העבודה? הסתבר שגם התנועות שעד עכשיו נחשבו למבצעות העבודה, למשל תנועות הנוער המיישבות כבר לא במיטבן. בשלב הזה הלכו אל הגופים הפרטיים, פרסמו מכרזים, מי שרוצה, יבוא ויבנה ישוב.

קמה חבורה של אנשי מדיטציה אשר הקימו שני ישובים, את הררית ואת יחד.

קמה חבורה של חסידי סאטמר והקימו את הישוב מורשת.

קמה חבורה של אנשי ימין והקימו את מעלה צביה.

קמה חבורה של בוגרי טכניון ואמרו שהם רוצים להקים כפר שיתופי תעשייתי והם הקימו את יעד.

קמו אנשים שעובדים ברפאל והקימו את יובלים.

קמה חבורה של יוצאי הגופים הירוקים והקימו את חרשים.

 

אופן התנהלות וניהול הישובים:

כל ישוב כזה קם על איזשהו בסיס, אם ברמה החברתית ואם ברמה האידיאולוגית, יצרו לעצמם סדר יום, ונקבעה גם הסכמה שאיננה מעוגנת בחוק, אבל הסכמה שיש כאן מועצה אזורית שנותנת את שירותי הגג הכוללים פינוי אשפה, ביה"ס, דרכים, תאורה וכו' ויש קהילה שמתנהלת אוטונומית. קובעת לעצמה את סדר היום, קובעת מה ילמדו בגני הילדים, קובעת את מי קולטים ואת מי לא קולטים. זה

 

הבעיות החוקיות של ניהול הישובים:

לא מעוגן בחוק אבל זה נקבע בהסכמה. למה אומרים לא עוגן בגריל? כי בשנים האחרונות על העניין החוקי, קמות בעיות קשות מאוד. יש אוכלוסיה ערבית שרוצה לעבור לגור בחלק מהישובים והם לא תמיד מתקבלים, או עפ"י רוב הם לא מתקבלים. בעקבות הסירוב הם פונים לבג"צ ומסתבר שכל הניהול הזה לא עומד במבחן בג"צ. על סמך מה מקבלים או דוחים תושב, מי מקנה לאדם זכות לאשר או לדחות אדם אחר, הרי הם יושבים על אדמות המדינה. מה פתאום שמישהו יחליט שאדם אחר, בשל סיבות של דת או גזע יגור או לא יגור במקום. מי שחוגג על העניין הזה זו הקשת המזרחית. מה פתאום שכל מיני אנשים ישבו בגליל וימיינו את מי הם מקבלים ואת מי לא. אלה אדמות מדינה. כל אחד רשאי לגור עליהן בלי הבדל דת, גזע ומין. מהסיבה הזו, השיטה של הישוב הקהילתי עומדת במבחן מאוד קשה מבחינה קיומית. האם היא תמשיך להיות קהילתית או שמא היא תיפתח ותהפוך להיות משהו שכל אחד יכול לבוא ולחיות בו.

בינתיים נוצר במקום אזור מאוד פלורליסטי במובן הרחב. לכל ישוב קהילתי יש את סדר היום שלו, חלקם יותר מובהקים וחלקם פחות, הם יושבים על ראשי ההרים כי אלה המקומות שאותרו ע"י מנהל מקרקעי ישראל וע"י קק"ל. לא היו אדמות פנויות בעמקים שכן האדמות בעמקים הן אדמות פרטיות של הערבים, אבל על ההרים למעלה יש אדמות שהערבים קראו להם אדמות מאוואת – אדמות מתות, אדמה שאין מה לחפש בה למעלה. אלה האדמות שנותרו. גם בתקופה העות'מנית וגם בתקופת המנדט וגם אח"כ בידי מדינת ישראל, הן הפכו להיות חלק מרכוש המדינה ועל ראשי ההרים הקימו את הישובים.

 

למה מקימים ישובים בראשי ההרים?

התשובה היא שאלה האדמות שנשארו פנויות. לא כי הן משמשות כמצפים, אף אחד לא מצפה מתושבי הישובים האלה לצאת כל בוקר עם משקפת ולצפות על הסביבה, ונדווח למנהל מקרקעי ישראל מה קורה בכפרים שלמרגלותינו. קוראים לישובים האלה מיצפים אבל אף אחד לא באמת מצפה שתושבי המקום אכן יצפו על המתרחש באזור.

המצפים יושבים כאן בראש ובראשונה מתוך אילוץ, מתוך כח, מתוך זה שאלה היו הקרקעות היחידות שהיו פנויות.

 

הישוב הררית:

הישוב הררית הוא ישוב קלאסי מהבחינה הזאת. הוא קם על בסיס רעיון אידיאולוגי. החבר'ה האלה שישבו בתל אביב ועשו מדיטציה החליטו בשלב מסוים שעדיף להם לעשות מדיטציה בשיתוף ולא ברשות היחיד. הם אפילו פיתחו סביב העניין הזה איזו גישה שאומרת שכאשר אנשים רבים עושים יחד מדיטציה, זה שווה לתפילת הרבים שהיא חזקה מתפילת היחיד. גם ביהדות תפילת יחיד ותפילה במניין זה לא אותו דבר.

 

פיתוח שיטת המדיטציה הקבוצתית:

הם פיתחו את השיטה הזו לגבי עצמם ולא לגבי כל העולם. אנו מדברים על כך שאנשיו של המהרישי יוגי אמרו שאם 7000 מודטים מהדרגות הגבוהות ביותר יתכנסו במקום אחד ויעשו מדיטציה ברמה הגבוהה ביותר, הם ישנו את מצבו של העולם. הם יביאו שלום לעולם. תושבי הררית, שהם אומנם תלמידיו של המהרישי לא יכולים לכנס 7000 איש, הם יקימו ישוב שבו בני הדור הראשון יעשו מדיטציה משותפת פעם או פעמיים ביום, ולפחות לסביבה שלהם הם יביאו שלום, שקט ושלווה. כיום יש במושב דור שני, שהרי מדובר על ישובים בני 30, וכבר יש ילדים ונכדים שאינם עושים מדיטציה, ובשנים האחרונות כשבנו פה שכונות חדשות, הם הגיעו למסקנה שזה לא הגיוני להתנות את עשיית המדיטציה כתנאי לקבלה לישוב, כי אחרת הישוב שלהם לא יגדל, אלא הוא יזדקן וימות. קצת קשה למצוא אדם שהוא גם רוצה לבוא לגליל, גם מצא פרנסה באזור, וגם עושה מדיטציה וגם מתאים מכל הבחינות האחרות. זו הסיבה ששנים רבות הישוב הזה לא גדל אלא הלך והזדקן. בישובים האלה הקליטה נעשית בד"כ עפ"י הרעיון של למלא מחזורי גן. קולטים כל פעם משפחות צעירות עם פוטנציאל ילודה גבוה.

מי שהגה את תכנית המצפים בשנת 1977 היה אדם בשם רענן וייס. רענן וייץ הוא בנו של יוסף וייץ איש הקרן הקיימת שהיה בין היתר ממקימי ישובי חומה ומגדל והיה האיש של ההתיישבות בארץ. רענן וייץ הוא אחיו של יחיעם וייץ שנפל ב-1946 במסגרת מבצע ליל הגשרים באכזיב.

 

מהומות 1976:

ב-30.3.0976 פרץ באזור גל של מהומות בכפרים שהסתיים בשישה הרוגים מקרב הכפריים, וההפגנה המרכזית היתה בסחנין. 1976 היתה תולדה של אירועים מצטברים. חלק מהם קשורים בהפקעת קרקעות לצורך הקמתה של כרמיאל, וכוונה להקים שכונות נוספות שלצורך כך יפקיעו קרקעות נוספות. היה פה את נושא המוביל הארצי שהסתיים גם הוא ב-1964 שגם בו הופקעו אדמות.

במקום יש שטח אש שנקרא שטח אש 9, הנמצא בבקעת סחנין ויושב על אדמות חקלאיות מאוד טוב של אנשי סחנין, שכבר המנדט הבריטי הפקיע אותו כשטח אש. הסיפור של שטח אש 9 היה גם הוא חלק מהמאבק של בני סחנין לקבל חזרה את השטח החקלאי הזה מידי צה"ל שלא איפשר להם כניסה אליו, ובסופו של דבר כל האירועים האלה התפרצו להפגנה שנגררה בין היתר בגלל שהכוחות שהיו בכפרים האלה היו כוחות מאוד צעירים, והם לא היו מסוגלים לטפל במהומה שכזו, באמצעות ירי שלא באש חיה. הסיפור הזה הפך להיות ציון דרך במאבקם של ערביי ישראל כנגד הפקעת הקרקעות.

מדי שנה ב-30.3 מציינים (בשנים האחרונות זה הפך להיות חגיגה שבו יוצאים ועושים על האש ביערות הקק"ל, כמו יום העצמאות שלנו) את יום האדמה במהלכו תמיד יש תהלוכות בכפרים והפגנות, בד"כ שקטות, וזה היה מאבק שקשור בהפקעת קרקעות.

 

מאפיינים תיירותיים בהררית:

להררית יש כמה מאפיינים תיירותיים.

אפשר לבוא ולשמוע קונצרט אצל אומן מקומי בשם ניקו לוי, אשר ביחד עם אשתו נחמה מקיימים קונצרטים בני כשעה הנערכים בתוך אולם בהררית. אפשר לתאם מראש והעסק מסודר להפליא.

אפשר לבוא ולבקר במנזר נטופה שהוא מנזר של נזירים נוצרים שאין לו כל קשר להררית.

יש אנשים שעוסקים במתן הרצאות על האזור, על מדיטציה, על שמן זית, ודברים נוספים.

 

דייר חנא:

אנו נמצאים בדייר חנא הנמצא בשוליים המזרחיים של בקעת סחנין שבה ישנם 3 כפרים גדולים, סחנין, עראבה ודייר חנא, ממערב למזרח.

משמעות השם דייר חנא:

דייר בערבית = מנזר, חנא = קיצור של השם יוחנא, יוחנן. מנזרו של יוחנן. השם של הכפר הזה הוא שם נוצרי. איזה יוחנן זה יכול להיות? בטח לא יוחנן המטביל שכן הוא לא קשור לאזור הזה של הגליל, אך ייתכן שזה אחד

היוחננים שקשורים לפעילותו של ישוע בגליל, אם זה אחד מבני זבדאי ואם זה יוחנן שהיה תלמידו האהוב של ישוע וזה יכול להיות גם יוחנן שכתב את האוונגליון שנקרא על שמו 'האוונגליון של יוחנן' שהוא אינו אחד מהסינופטים, הוא שונה קצת באופיו. חלק מהמסורות הנוצריות יאמרו שמדובר באותו אדם וחלק יגידו שמדובר באנשים שונים, אבל בכל מקרה אנחנו מדברים על מסורת מקומית המצביעה על מקום הולדתו של יוחנן, יכול להיות שזה יוחנן התלמיד, והוא גם הדמות המרכזית בכנסיה המקומית. כשנכנסים לכנסיה המקומית רואים במרכז האפסיס את דמותו של יוחנא, יוחנן ומשני צידיו יהיו ישעו הפנטו קראטו בדמות שליט העולם, וישוע התינוק בידיה של אמו.

אנחנו מדברים על כפר שנקרא על שמו של אותו יוחנן והוא גם הדמות המרכזית וזה מתחבר יפה למה שאמרנו בבוקר, אפילו בכנסיה המקומית כאן, הדמות המרכזית שאליה ידברו, שאליה יפנו, תהיה יותר גדולה מהדמויות האחרות, מבחינת התמונה הפיזית, תהיה תמונתו של הקדוש המקומי כי איתו יש לך שיג ושיח. כשאדם בא לבכות על מר ליבו, הוא פונה לקדוש שהוא כמו בן הכפר, הוא מבין במה מדובר, בשונה מקדושים האחרים, זו שיחה מקומית.

 

ההיסטוריה של הכפר:

הכפר דייר חנא כנראה היה קיים כבר בתקופה הביזנטית, ואולי אז קם המנזר על שמו של יוחנן. הדבר לא ידוע בוודאות. השם הלך והתגלגל והשתמר. הכפר היה מיושב גם בתקופה הצלבנית, יש בכפר שרידים, אבל עיקר המבנים שאנו פוגשים היום בדייר חנא בגרעין הקדום, הם מהתקופה העות'מנית, מהמאה ה-18, מימיו של שליט הגליל טאהר אל עומאר. טאהר אל עומאר לא הקים את הכפר דייר חנא, הכפר הזה כבר היה קיים בתקופתו, אבל הוא הפך אותו לבסיס הלוגיסטי הראשון שלו, ממנו אח"כ הוא יצא וצבר את כוחות בשאר חלקי הגליל.

 

תולדותיו של טאהר אל עומאר:

שנת לידתו ומקום הולדתו:

דאהר אל עומאר נולד באזור בקעת בית נטופה, בוואדי בטוף, בעמק בטוף, סביב שנת 1700, אולי קצת לפני. שנת לידתו אינה ידועה אבל ידוע שהוא מת בשנת 1775 והוא היה בשנות ה-80 לחייו, כך שהוא נולד בסוף המאה ה-17. הוא נולד במאה ה-17 ופעל במאה ה-18.

 

משפחתו של טאהר אל עומאר: דאהר היה הבן הצעיר במשפחתו, היה לו אח גדול ממנו שגם רצה להיות הגמוני יותר במשפחה ושמו היה סאעד זידאני, אביו עומאר, הגיע למרחב הזה מאזור ערב, נדד דרך עבר הירדן המזרחי, ובסופו של דבר הגיע לאזור טבריה ומשם לאזור וואדי בטוף, ושם נולד דאהר אל עומאר. מילדותו הוא גילה כישרונות, יותר מאשר אחיו האחרים, הוא היה זריז, היה חכם והבין עניין מהר מאוד, ואביו סימן אותו כמי שירש את מקומו. מדובר במשפחה לא גדולה שבראשית ימיה היתה מה שאנו קוראים 'דחילי' כלומר בן חסות של שבט גדול שנקרא 'באני סאקר'. השבט הגדול, הבדואי המרכזי במרחב הזה היה באני סאקר והם ישבו באזור סאהל אל בטוף של בקעת בית נטופה, אבל משפחת זידאני שנספחה אליהם, עד מהרה בזכות הכישורים האישיים, הכריזמה, בזכות היכולת של האבא, התחילה לעלות על נותני החסות שלה ולקבל תפקידים במסגרת השלטון העות'מני, ובין היתר האבא קיבל תפקיד של מוּלְטַאזֶה כלומר גובה מיסים במרחב של צפת.

 

חינוכו של דאהר אל עומאר: כאשר הוא עולה ופורח, הוא לוקח את בנו הצעיר דאהר, שולח אותו אל הכּוּתַאבּ שמלמד אותו קרוא וכתוב, מלמד אותו את מה שהוא צריך לעתיד לבוא, מחנך אותו חינוך כללי וחינוך דתי, ודאהר מגיל צעיר מתחיל להיות יד ימינו של האבא, ולעסוק באילטיזאם – גביית המיסים. הוא עושה את זה קודם כל במרחב המיידי הזה שהוא מרחב הבית והמשפחה. איך הוא עושה את זה?

 

גביית המיסים: יש לנו כמה וכמה סיפורים מהימים ההם, שבעיקרם הם נוגעים לסכסוכים בין הכפריים לבין השלטון העות'מני סביב נושא גביית המיסים, סכסוכים שחזרו על עצמם בעראבה, בוואדי סאלאמה, בדייר חנא ותמיד הסכסוך נגרר לאלימות בין הכפריים לבין נציגי השלטון העות'מני, ברור שאלימות כזו הולידה אלימות גדולה ממנה כי השלטון העות'מני לא ויתר על כספי המיסים שלו, ושלח לפה חיילים שיפגעו בכפריים.

ואז באורח פלא מופיע דאהר הצעיר, פותר את הסכסוך, פעמים רבות מוציא כסף מקופת משפחתו ובכך פותר את הסכסוך אבל תמיד כותב מכתב, תמיד לוואלי של צידון, ומבקש מרגע זה ואילך את הרשות לשרת את הוד רוממתו הסולטן ולדאוג לגביית המיסים. כך לאט לאט, בדרך של חוכמה ועורמה הוא מצליח להשתלט על המרחב הזה ולהיות גובה המיסים במרחב של לב הגליל.

 הנגישות הקשה למרחב הזה: הנגישות אל המרחב הזה היא קשה למדי,כלומר המבנה ההררי של רכס בקעה, רכס בקעה, יוצר כאן איזור שלפחות בציר צפון קשה לגשת אליו. בעונות מסוימות הבקעות מוצפות במים וקשה להגיע לכאן. מדובר פה במרחב די קפסולארי, די סגור, שבו טאהר אל עומאר הולך וצובר את כוחו.

 

הקמת העיר טבריה: סביב שנות ה-30 של המאה ה-18, כאשר כוחו גובר, הוא יוצא ממרחב הבית תוך שהוא משאיר בדייר חנא את אחיו הבכור סאעד זידאני שאמור להחזיק את נכסי המשפחה במבצר שאותו הוא הקים בדייר חנא, והוא עצמו יוצא, רוכש עיר חרבה בשם טאבארייה, מקיף אותה בחומה ומאכלס אותה ביהודים. הוא מביא את הרב אבולעפיה עם קהילתו והרב מתיישב בטבריה ומחדש שם את הישוב היהודי.

 

הקמת העיר עכו: כשהוא מסיים בטבריה הוא עושה את אותו הדבר בשפרעם. בכל מקום שממנו הוא הולך הוא משאיר בן משפחה. במקרה הזה הוא השאיר את אחיו, אח"כ הוא משאיר את בניו. בנו סולאיידי הושאר בטבריה, בנו עות'מן נשאר בשפרעם, הוא עצמו הלך והקים את העיר החרבה עככא – עכו. בעיר היו כ-300 דייגים וטאהר מייסד עיר חדשה, מקיף אותה בחומה, מביא אליה אוכלוסיה חדשה. הוא מאוד מטפח את המיעוטים, הוא מטפח את היהודים והנוצרים, הוא יודע שאלה הן האוכלוסיות החדשות אשר יהיו לו הנאמנות ביותר, וכך הוא הולך לאט לאט ובונה את בסיס כוחו.

 

שליטת הוואלי של דמשק והוואלי של צידון: הפעולות שלו לא מתקבלות באהדה אצל הוואלי של דמשק. היו שתי ווילאיות ששלטו בארץ ישראל, הוואלי של דמשק ששלט מעמק יזרעאל ודרומה, והוואלי של צידון ששלט בתקופה הזו על מרחב הגליל. כדי לגבות את המיסים, הוואלי של דמשק היה צריך לעבור דרך שטחי הגליל ולכן ככל שטאהר אל עומאר עולה וצובר כח, הוא רואה בו איום פוטנציאלי ואפילו יוצא לכמה מערכות נגדו, אבל טאהר אל עומאר מצליח להחזיק מעמד יפה, הוא מצליח לעבוד יפה על הסכסוכים שבין הווילאיה של צידון לבין הווילאיה של דמשק, והוא מגביר מאוד את כוחו, עד שהוא הופך להיות כח בעל משמעות גדולה מאוד של מדינה עצמאית במרחב הגליל.

 

טאהר אל עומאר דואג לביטחון התושבים: לאורך כל התקופה הוא מקפיד מאוד לשלם מיסים. הוא גובה את המיסים ומשלם אותם. הוא משקיע לא מעט מהכסף חזרה באוכלוסייה, הרב יעקב ביראב שהיה חתנו של הרב אבולעפיה כותב בזיכרונותיו: "ובימים ההם נחה שקטה הארץ כי המית עם רב מבני קידר יושבי אוהלים" טאהר אל עומאר יוצא להילחם בבדואים ומשקיט את הארץ, ובהמשך כותב הרב יעקב ביראב: "ועכשיו, יכולים אנשים ללכת וכספת צרור בשמלתם ואין מכנים דבר". עכשיו אפשר ללכת עם הכסף בכיס ואף אחד לא שודד אותך. טאהר אל עומאר הביא לארץ ביטחון, שזה היה הדבר שכי חסר לאנשים בארץ ישראל בתקופה הזו.

 

יציאתו של טאהר אל עומאר כנגד דמשק: טאהר אל עומאר שלא בטובתו נאלץ לחבור לשליט מצרים שנקרא עלי ביי במאה ה-18. עלי ביי היה מורד כנגד השלטון העות'מני ואפילו יצא לכבוש את דמשק, והוא מאלץ את טאהר עומאר לנקוד עמדה, אם הוא איתו או נגדו. טאהר אל עומאר בלית ברירה מצטרף אליו ויוצא למסע צבאי כנגד דמשק. המסע הזה נכשל מסיבות שאינן ברורות דיין עד עצם היום הזה. עלי ביי חוזר למצרים ומשאיר כאן את טאהר אל עומאר כמורד במלכות.

 

אחרית ימיו של טאהר אל עומאר: בשנת 1775 השלטון העות'מני שולח קצין מאוד מוכשר ממוצא בוסני ושמו אחמד אל ג'זאר פחה והוא מביא איתו שני כוחות, אחד דרך הים מכיוון בירות והשני דרך היבשה מכיוון דמשק. מהלך זה מזכיר את מהלכו של אספסיאנוס ולא בכדי. ב-1775 טאהר אל עומאר יוצא בבריחה מבירתו עכו לכיוון מזרח, בדרך אורבים לו שומרי ראשו המרוקאים, שכבר שוחדו מראש ע"י אחמד אל ג'זאר והם עורפים את ראשו ובכך תם שלטונו של טאהר אל עומאר שארך כמעט 60 שנים.

זו היתה תקופת השלטון הארוכה ביותר בתולדות ארץ ישראל בזמן השלטון העות'מני של איזשהו גורם בעל כח. בתקופה הזו שליטים היו קונים את השלטון לפרק זמן של 3-4 שנים, ופה אנו מדברים על שליט ששרד עשרות רבות של שנים בהם הוא עשה מעשים גדולים. הוא חידש את הישובים בעכו, בטבריה, בחיפה, בטנטורה, הקים את המצודות בטיבנין ובצידין ועוד ועוד מעשים, ובשיאו הוא אפילו ניסה לכבוש את ירושלים ולא מצליח. בסופו של דבר הוא מסיים את חייו ללא ראש. אין לו אפילו קבר, אחיו סעאד זידאני קבור בכפר דייר חנא אבל לטאהר עצמו אין קבר. אומרים שראשו נשלח לשם וידוא הריגה לאיסטנבול והגופה נזרקה למאכל עוף השמיים וחיית השדה.

 

מצודת זידאן:

אנו במצודה של טאהר אל עומאר אשר מקיפה את המסגד, קיר רבוע שאורכו 150-200 מטר, כשבצידם השני יש מגדלים עגולים, ובתוך המצודה, או מה שנותר ממנה, נותר מבנה עותמ'ני יפהפה שנקרא המַחְכַּמֶה - בית המשפט, מרכז השלטון והוא בנוי עפ"י אמות הבניה הגבוהות ביותר של הבניה העות'מנית עם מה שנקרא 'אַבְּלַק', שילוב של אבנים ובמקרה הזה צהובות ולבנות, עם קשתות משולבות של כל מיני אבנים בצורת לגו, וכל מיני אבנים יפהפיות אך למרבה הצער המבנה הזה נופל בדיוק בתפר שבין עתיקות לבין שימור אתרים.

 

בעיית שימור אתרים / עתיקות:

זה לא שייך לשימור אתרים שכן זהו מבנה עתיק מדי וברור שאין בו הקשר ציוני, שזה 'כרטיס כניסה' טוב להיכנס לרובריקה של שימור אתרים, ומצד שני הוא לא נחשב עתיקה עפ"י חוק העתיקות ומצד שלישי הוא שייך למשפחות פרטיות והוא פשוט הולך ומתמוטט מיום ליום וחבל, שכן הוא אחד המבנים העות'מנים היפים במקום בפרט ובגליל בכלל.

אין מי שיטפל בכל המרחב הזה בהקשר הזה של שימור אתרים ו/או עתיקות.

באזור הזה נמצא בחצר בית פרטי חדר, שעל קירותיו היו ציורים יפהפיים מהתקופה העות'מנית של שליטי האזור. הציורים האלה נעשו בידי אומן שהוזמן במיוחד על מנת לצייר מעין פרסקו של מפקד המשטרה בנצרת ומושל המחוז העות'מנית. סכסוכי שכנים הובילו לכך שהשכן דרש להרוס את החדר הזה, הנושא הובא לבית משפט, עדויות של חוקרים ומכתבי בקשה להציל את הממצא היפה הזה לא הועילו, ובסופו של דבר החדר הזה נהרס. כל מה שקשור לתקופה העות'מנית, למרבה הצער, אין לו אבא ואין לו אמא ואין מי שישמור על הדברים האלה ושכיות חמדה הולכות ונהרסות בשיני הזמן.

 

שינויים חדשים במבנים עתיקים בעלי חשיבות:

מה שכן משתמר אלו הם מבנים שיש להם חשיבות, כמו למשל המסגד שאותו משפצים ומשקמים ואפילו באחרונה הוסיפו לו מינרט שלא היה קיים עד לפני שנתיים. המסגד עצמו עמד ללא מינרט. המבנה הוא מבנה ישן שלא ניתן למקם עליו מינרט אחרת הוא היה קורס תחת כובדו ולכן בנו את המינרט בצד, בנפרד. זה לא דבר יוצא דופן, יש לא מעט מסגדים שבהם המינרט בנוי בצד. אין גם הוראה דתית בשום מקום לבנות מינרט למסגד. מוחמד אמר לבילאל שהיה המואזין החביב עליו שהוא אוהב לשמוע את הקריאה בקול האנושי שלו, לא בקול מתכתי או ברמקול, ולכן אפשר בכל מקום לעלות על גג או לקרוא לאנשים לתפילה ואנשים באים.

 

היציאה מהחומות של דייר חנא:

על הכפר דייר חנא אפשר להגיד שעם השנים הוא יצא מחומותיו, כמו שיש לנו תהליך יציאה מהחומות בכל מיני מקומות, ותוך כדי היציאה הוא גם הרס חלק מהחומות. מקומות ששילבו בתים עם חומה נותרו על עומדם ומקומות שלא היו בתים בסמוך לחומה נהרסו.

 

הסכסוכים בתוך המשפחה:

בתקופה של טאהר אל עומאר היו הרבה מאוד ריבים פנימיים בתוך המשפחה. טאהר אל עומאר סירב למות, הוא היה אדם מבוגר מאוד ועדיין כוחו במותניו, עדיין כבש ועדיין עשה, היו לו הרבה פילגשים, והבנים שלו די נמאס להם לחכות ובשנים האחרונות הם הירבו למרוד בו. אחד הסיפורים מדבר על הבן שלו עלי, שהיה הבן המרדן ביותר, ישב בדייר חנא והכריז מלחמה על אביו. אביו בא וצר עליו מבחוץ ונוצרה במקום מהומה שלמה, יריות ורעש ובלגאן גדול. בשלב מסוים הגיע שליח ואומר לדאהר אל עומאר שמשפחת טוקאן מהשומרון, שהיו היריבים הכי גדולים שלו, והם נאמנים לוואלי של דמשק, עולים עליו להרוג אותו. טאהר אל עומאר קורא לבנו ואומר לו לפתוח את הדלת, עלי פותח את הדלת והם יושבים לשולחן וטאהר אומר לו: אנחנו נלחמים ביננו אבל הטוקאנים מגיעים. הבן אומר שאין מה לעשות, הוא לוקח את חייליו ומצרף אותם לחייליו של אביו ויחד הם יוצאים רכובים לכיוון עמק יזרעאל, מכים את הטוקאנים שוק על ירך ושבים לכפרם. עלי נכנס לתוך הכפר, טאהר אל עומאר נשאר בחוץ, והם ממשיכים במלחמתם, כאילו לא היה כלום.

 

הבית של אום מוריס:

אנו בתוך בית (חדר) שעד לפני כמה שנים שימש כמחסן של המשפחה. לכאן זרקו את כל הדברים שלא היה בהם צורך, כאן איפסנו את כל מוצרי המזון וכו' ולפני כמה שנים טובות (שנות ה-90 המאוחרות), במסגרת כל מיני יוזמות תיירותיות מבורכות (כמו הקמת הצימרים וגם הפסלים) גם המשפחה הזו, הקימה במקום מעין חדר אירוח שבו קבוצות יכולות לשבת, לשמוע הסבר מהמדריך שלהן (לא ע"י בני המשפחה שכן הם לא עוסקים במתן הסברים). אפשר לקבל במקום ארוחות אותנטיות, זו לא מסעדה אבל ארוחות שבעלת הבית מבשלת והיא נחשבת לאחת הבשלניות של האוכל הערבי הכפרי האותנטי, ולא אוכל של מסעדה. האורחים יכולים גם לקנות ממוצרי הבית וזה לא דבר יוצא דופן כי יש לא מעט מקומות שבאים אליהם, מקבלים הסבר וקונה ממוצרי הבית. ככה למשל באבטליון, מגיעים לשם מקבלים הסבר או פריבילגיה לשבת במקום מיוחד, כשהמטרה של בעלי הבית היא שהאורח יקנה את מוצרי הבית, במקרה של אבטליון זה שמן, זיתים, סבון תוצרת בית, דבש חרובים וכל מיני דברים אחרים שהם מוכרים במקום.

 

האותנטיות של בית המגורים המסורתי:

למה משתמשים בבית הזה? אנו באים לכאן ופוגשים את אום מוריס, שהיא טיפוס צבעוני, המנגן על דרבוקות לפי מצב רוחה. אנו מגיעים למקום הזה? הבית הזה הוא אחד היחידים שנותרו בכפרי הגליל שיש בו איזושהי אותנטיות של בית המגורים המסורתי.

אנו נמצאים בתוך החומה. הפינה שאנו רואים היא הפינה הצפון מזרחית של החומה של מצודת טאהר אל עומאר. החדר הזה הוא סוגר בתוך החומה. ואכן כשבונים חומה ומשקיעים אנרגיה רבה בנושא הבניה, אין סיבה שלא לנצל את החומה שתשמש כקיר חיצוני של בתי מגורים, או של מבנים כאלה ואחרים כי לבנות זה לא דבר פשוט. כשבנו כאן במאה ה-18 את החומה, יצרו בתוכה את הכפר הקדום על בתיו. במקרה הזה אנו רואים בית שהוא חלק מפינת החומה.

איך יודעים שמדובר פה בבית שהוא חלק ממערך ביצורי? בעל הבית אבו מוריס הראה לנו בזמנו שיש פה גומחה, שבתוכה פתח של בור מים. אפשר לשאוב מים לא ביציאה לחצר אלא מתוך הבית עצמו, ובמחקר התברר שיש פה 7 בורות מים מסביב שנבנו באופן מסודר עם בנייתה של החומה והמצודה, כשכל בור כזה שופך את יתרת המים שלו אל הבור הבא אחריו, זאת אומרת שיש פה מערך שלם של מרזבים הממלאים את הבורות האלה וכשבור אחד מתמלא הוא שופך את העודפים לבור הבא וחוזר חלילה. 7 בורות מים שנמצאים מתחת למצודה והם מכילים כמויות גדולות של אספקת מים במידת הצורך.

 

מה זה בית מסורתי?

החברה הערבית המסורתית היא חברה שבה שלטו העקרונות הפטריארכאליים. זו חברה שמי שניהל אותה היה האב. כשאנו אומרים אב אנו מתכוונים לאבי המשפחה הגרעינית, אבי המשפחה המורחבת, המוכתר שהוא אבי הכפר, ולעיתים אפילו הראיס, ראש המדינה שהוא גם האבא של האזרחים, עם קשרי דם או בלעדיהם. החברה היא פטריארכאלית. מלבד היותה פטריארכאלית היא גם פטריליניאלית, כלומר כל האנרגיה של המשפחה, האדמות של המשפחה, השם של המשפחה, הכבוד של המשפחה, עובר מהאבא לבניו הזכרים וכן הלאה. זוהי גם חברה פטרילוקאלית, כלומר במקום שבו נולדת, שם תמשיך לגור ושם יגורו ילדיך ונכדיך. כשאנו אומרים במקום שבו נולדת לא מתכוונים לכפר שבו נולדת אלא לבית שבו נולדת. זוהי משמעות הפטרילוקאליות. אתה גם נשאר בכפר אבל גם נשאר בתוך הבית.

 

עיקרון של כבוד המשפחה:

בנוסף לזה, החברה הערבית המסורתית הכפרית היא חברה שבה שורר עקרון של כבוד המשפחה. בשפה הערבית יש לפחות שתי מילים המתארות כבוד. האחת, שַארַע – זה כבוד של אדם באשר הוא אדם. אדם עשיר, אדם מצליח, אדם עם שפם גדול, אדם עם כל מיני סממנים, הוא בעל שארע, יש לו כבוד. הכבוד הזה יכול לעלות ולרדת. אדם איבד את נכסיו, קרה לו משהו, אשתו בגדה בו, הכבוד שלו יכול לרדת. יש גם כבוד שנקרא כבוד המשפחה והוא מכונה בערבית עַאדֶס. העאדס הוא כבוד המשפחה, והוא כבוד קולקטיבי, והוא כבוד שיש בעיקר גורם אחד שמשפיע עליו, בעיקר לרע וקשה מאוד להחזיר את כבוד המשפחה אם הוא נפגע. מי שמשפיע יותר מכל על כבוד המשפחה, זו האשה. התנהגותן של הנשים. כשאנו אומרים נשים הכוונה היא לא לאשה שנשואה לך, אלא לאחותך, לבתך, לבת אחיך. הכבוד המשפחתי תמיד הולך אל משפחת מוצאה של האשה, אף פעם לא אל משפחת החיתון שלה. אם אשתך בגדה בך, כבודך הפרטי נפגע אבל לא כל כבוד משפחתך. כבוד משפחתה הוא זה שנפגע אם היא עשתה מעשה שלא יעשה.

לפני זמן מה היה כתוב בעיתון שבחורה באום אל פאחם נרצחה ע"י שני אחיה בשל רצונה להינשא לבחור לא ראוי ששותה משקאות חריפים ועזב את משפחתו וכו'. מי שלכאורה גאל את כבוד המשפחה היו האחים שלה. זה לא קשור למשפחה שאליה היא רוצה להינשא, אלא למשפחת המוצא שלה. המשפחה שלה היא רצתה להינשא הסכימה אבל האחים שלה לא הסכימו. זה עניין של ערעור על סמכותו של האבא שנובע מערעור ערכי המשפחה. צריך לזכור שבכל עניין צריך גם לראות איך דברים מסתבכים. גם נושא של נקמת דם הוא נושא שבעבר היה מאוד מבוקר ע"י הזקנים והיום הוא מקבל פנים אחרים לגמרי בכל מיני ריבים בין חמולות ומתדרדר לפעמים לכדי עשרות הרוגים וזה דבר שלא היה קורה בחברה המסורתית. כלומר יש מסורת ויש עניין של היחלשות של הגורמים הממתנים.

 

ההגבלות על הנשים:

כבוד האשה הוא דבר שיכול להוות פגיעה אקוטית בכבוד המשפחה ולכן כל מערך החיים בחברה הערבית המסורתית נבנה כך שהאשה תהיה מוגנת, סגורה, שיתקיים בה מה שנקרא במקורותינו 'כבוד בת מלך פנימה' ולכן הם מקפידים על הלבוש המיוחד, ולכן הן יוצאות מהבית אך ורק בליווי, ולכן קיימת הקביעה שילדה קטנה או אשה מאוד זקנה חופשיות ללכת לאן שהן רוצות, אבל אשה בכל הפרק המיני של חייה, בכל החלק הפורה של חייה, מאוד מוגבלת בתנועתה.

בנוסף לכך, כל בית המגורים נבנה בצורה כזו שהוא יהיה מבצרה של האשה.

 

מה זה אומר בית מגורים?

בחברה המסורתית בית המגורים הוא מה שנקרא 'חוש' בית חצר. בית חצר הוא דבר הפוך לגמרי לבתים שאנו גרים בהם היום בחברה המודרנית. הבית שבו אנו גרים היום בחברה המודרנית הוא בית שכל האוריינטציה שלו היא כלפי חוץ. הדלתות פונות אל הרחוב, החלונות פונים אל הרחוב, החצר מקיפה את הבית. בית החצר הוא בית שכל האוריינטציה שלו היא כלפי פנים. החצר היתה במרכז, הבית הקיף את החצר, בקירות החיצוניים לא היו לא דלתות ולא חלונות. כל הדלתות והחלונות פנו אך ורק לתוך החצר פנימה, אך בבית הזה יש חלונות כי אנחנו בקומה שניה. בקומה ראשונה בבית מסורתי אף פעם לא מוצאים חלון הפונה לרחוב. סביב החצר יש חדרים חדרים. מי גר בתוך החצר? אבא ואמא הזקנים (או המבוגרים), בנותיהם שטרם נישאו, בניהם שטרם נישאו, ואלה שכן נשואים. כלומר הבנים נשארים בכל מקרה צמודים למגורי האב, וזו הפטרילוקאליות, הבנות, כל עוד הן לא נישאו הן גרות עם ההורים, וברגע שהן נישאות הן יוצאות לבית בעליהן, למשפחתן החדשה. הן תמיד ישארו חלק אינטגראלי מבית אביהן, הן תמיד יהיו מושאלות. יש טקס חתונה שבו משפחת הכלה בוכה באופן טקסי על פרידה מביתם. הם נותנים את ביתם למקום שהיא לעולם לא תהיה בו באמת בת בית, וההורים משחררים אותה מאיתם. הנשואים נתפסים כהעברתה של הבת לאיזשהו מצב שהוא מצב תמידי, של היעדר שייכות. היא מצד אחד שייכת למשפחתה אבל היא לא תהיה איתם יותר, היא אף פעם לא תהיה חלק ממשפחת בעלה אבל היא תמיד תחיה שם. הבנות הן תמיד חלק מרכוש המשפחה. כשהן יוצאות הן תמיד יהיו גזע מבית אביהם.

 

אופן ההתנהלות היומיומי בבית:

בתוך החצר הזו בעצם קיים מערך כזה: הבנים, כולם, הנשואים והלא נשואים יוצאים מדי בוקר עם האבא שהוא ראש המשפחה, הוא הפטריארך, הוא החקלאי המוביל, הוא המבין ביותר בחקלאות והוא גם בעל הקרקעות עד יום מותו, אל השדות והם עובדים יחד תחת עינו הפקוחה של האבא. הנשים, שכוללות את הבנות שטרם נישאו, את האמא הזקנה, ואת הכלות, נשארות בבית ומטפלות יחד בכל ענייני הבית, כולל ילדי המשפחה, כולל הכנת האוכל, כולל עיבוד של תוצרת חקלאית וכל מה שצריך לעשות בבית. מי שיוצא החוצה במקרה שצריך לצאת, הן או הילדות הקטנות שיוצאות לכל מיני שליחויות פעוטות משקל, או האמא הזקנה שהיא כבר לא נתפסת כגורם מיני, כגורם פורה והיא יוצאת החוצה ויכולה להסתובב באופן חופשי ולהיות 'שרת החוץ' של המשפחה. אם אחת הבנות הצעירות יותר שכבר נמצאת בפרק המיני של חייה רוצה לצאת, היא צריכה קודם כל ללבוש בגדים שיטשטשו את מראה פניה ואת מראה גופה, ודבר שני תמיד לצאת בליווי. בחלק מהמקומות הדברים האלה קיימים עד היום. בנות יוצאות לעבוד במפעלים בכרמיאל, תמיד עם ליווי. מישהו לוקח אותן מהכפר ומישהו ממתין להן בפתח המפעל בסופו של יום ומישהו מצוות העובדים גם משגיח עליהן במהלך יום העבודה כולו.

זה לא אומר שהחברה הערבית לא עוברת שינוי, שהרי הזכרנו כבר בבוקר שהחברה נמצאת בין קדמה למסורת, בין מסורת למודרניות, אבל הדברים עדיין קיימים. בצורה הזו בית החצר משמר מורשת, הוא משמר תרבות, כך הוא נתפס.

 

מי מחנך את הילדים בבית החצר המסורתי?

הסבתא. התפקיד של חינוך הילדים מוטל על האשה הזקנה. כאשר אנו מדברים על חברות מסורתיות, בכל פעם שאנו מוצאים דילוג דורי בחינוך, כלומר שהדור הזקן מחנך את הדור הצעיר, זוהי סוציאליזציה של שמרנות. בכל פעם שאין דילוג דורי כזה, כלומר שהדור הצעיר מחנך את הדור הצעיר ממנו, זוהי סוציאליזציה של שינוי. בחברה הזו שבה האמא הגדולה היתה שולטת בכל הנשים שהיו בבית ובנכדים, היא בעצם העבירה את הערכים של העולם הישן אל העולם החדש תוך דילוג מעל ראשיהם של דורות הביניים. כנ"ל לגבי האבא והבנים.

 

השינוי בהתנהגות המסורתית:

בשלב מסוים הדברים משתנים. זה קורה בעיקר בתקופת המנדט. זה קורה בעיקר מסיבות כלכליות. כלכלה היא תמיד גורם שינוי חזק ביותר בחברות מסורתיות. למה זה קורה? ברגע שהשלטון העות'מני התחלף והבריטים השתלטו על הארץ, ברגע שהתפתח מערך דרכים, ברגע שהתפתח מערך בריאותי, רפואי, מניעתי, ברגע שנוצרו מקומות עבודה כמו למשל נמל חיפה, כמו למשל בתי המלאכה של הרכבת, כמו למשל בתי הזיקוק, כמו למשל מחנות צבא, אז יש כמה תהליכים משותפים.

קודם כל בתקופה העות'מנית, 8 מתוך 10 ילדים לא הגיעו לגיל 10. 80% מהילדים מתו בטרם הגיעו לגיל 10. משמעות הדבר שבית חצר כזה לעולם איננו צר מלהכיל, אין פיצוץ אוכלוסין, הכפר נותר עם אותה כמות אוכלוסין של כ-200 נפש. אנו שומעים על כפר במאה ה-12, ה-13, ה-14, ה-15 שנשאר עם אותו מספר אוכלוסין. הוא לא גדל כי ברגע שכל זוג הורים פוריים מעמידים בסופו של דבר עוד זוג צאצאים אז זה אומר שהחברה נותרת מאוזנת מספרית, והכפר איננו גדל. גם המשפחה לא גדלה כי אם משפחה היתה גדלה, כמה חדרים אפשר להוסיף סביב חצר כזאת? הכפר מוגבל. כל עוד מצב התברואה לא אפשר התפתחותן של משפחות גדולות, הבית הזה התאים. כל עוד לא היתה תעסוקה אלטרנטיבית ואנשים עסקו בחקלאות והכח היה בידי האבא והאבא שמר על הבנים קרוב אליו.

 

הקידמה של המגזר הערבי:

כאשר הרפואה התפתחה, והמשפחות גדלו מאוד, ובמקביל ישנן אופציות תעסוקתיות בחוץ, יוצאים חלק מהבנים היותר מוכשרים החוצה, ושם הם עובדים ומתחילים להביא כסף כל חודש, שהאבא לא חלם להרוויח אותו בשנה. הדבר הזה מוריד את מעמדו של האב באופן מיידי שכן הוא הופך להיות למפרנס לא רלוונטי. הדבר הזה גורם לכך שבית החצר צר מלהכיל כי פתאום יש הרבה ילדים, והדבר הזה גורם לבן לחשוב למה הוא צריך את כל המערך החנוק והצפוף הזה? אני אצא החוצה ואבנה בשטחים בית משלי, לי ולמשפחתי הגרעינית. זה גם מה שהם רואים בחוץ כשהם מסתובבים בחוץ בחיפה, הם רואים את היהודים ואת האחרים שבונים בתים, ומדוע הם צריכים את כל המערך החונק הזה?

כך אנו רואים, שבמהלך תקופת המנדט הכפרים יוצאים מתוך בתי החצר שלהם, וברגע שהכפר יוצא מתוך בית החצר וברגע שמספר הילדים והנכדים גדל, וההורים מתחילים לעבוד בחוץ, צריך גם מערכות חינוך. נוצרים גנים, נוצרים בתי ספר. הסבתא היא כבר לא הסוכנת של החינוך. פתאום באים אנשים עם רקע מקצועי לחנך את הילדים, צעירים יותר ונוצרת סוציאליזציה של שינוי.

 

המעבר מבית החצר לבתים רגילים:

כך בית החצר הולך ומאבד מערכו. מה עושים? בחלק מהמקומות פשוט הורסים אותו. ברגע שנשארים פה רק הזקנים והאדמות הן יקרות, והאדמות במרכז הכפר הן הכי יקרות, אז או שהורסים את הבית הזה ובמקומו בונים בית רב תכליתי, לפעמים של 2-3 קומות, בהתחלה אנשים גם בנו בתים בני קומה אחת, כי אם הם כבר יצאו מבית החצר הם לא רוצים את בני משפחתם שיגורו מעליהם או מתחתם. הכפרים מאוד גדלו גיאוגרפית הרבה מעבר למה שהם גדלו דמוגרפית. בית חצר כזה הוא מאוד חסכוני מבחינת המקום.

ברגע שאדם עובר איזושהי תקופה ופתאום מכירים בכך שדווקא טוב לחיות ליד האח, יש בייביסיטר, אפשר לחלק משאבים וכו' מתחילים לקום בתי קומות, 2-3 קומות, שבכל קומה גר אחד האחים. בונים על יסודות משותפים, בונים על מעט אדמה, מרימים קצת לגובה, אפשר לקבל עזרה מהאח השני בעניינים כאלה ואחרים, ובכל זאת בכל קומה וקומה יש בית רב פונקציות. צריך להבין איך חיו בתוך בתי החצר על מנת להבין מה זה אומר בית רב פונקציות.

 

איך פעל בית החצר?

בית החצר, לכל משפחה גרעינית היה חדר אחד. אנחנו נמצאים בתוך בית של משפחה גרעינית. במקום הזה גרו אמא, אבא וילדיהם. כמה ילדים שהיו, גרו בתוך החלל הזה. החלוקה הפונקציונאלית היחידה שהיתה בתוך בית כזה, היתה של החלק התחתון ושל החלק שנקרא עַלִייה, החלק הגבוה יותר שביניהן מפרידות 3 מדרגות. במפלס התחתון היה מפלס השירות של הבית. בחורף שם היה הטבון (בקיץ הוא היה בחצר), שם אכסנו את הדברים, לשם בחורף הכניסו את הבהמות. החברה החקלאית הכפרית היתה חברה שהיו לה מעט בע"ח אבל כל בע"ח היה יקר המציאות, ולכן השור או החמור שאיתו חורשים את השטח לא היה נשאר בחוץ כי אי אפשר לסכן אותו בדלקת ריאות ואז מכניסים אותו למפלס השירות. מתחת לשולחן בחדר שבו אנו מתארחים עדיין יש אבוס ושוקת, כי כאן למטה היו בע"ח עם האנשים האחרים שחיו כאן בתוך הבית. כל היום החדר הזה שימש למלאכות שונות, מאחורינו יש נישה שבה יש מזרונים, בערב לקראת שעת השינה היו פורשים את המזרונים והמקום היה הופך לחדר שינה לכל דבר, כולם ישנים יחד. יש הרבה בדיחות וסיפורים על איך עושים ילדים במצב כזה, היו שולחים את הילד לראות מה קורה אצל השכנים בחדר ואחרי זמן מה הוא היה בא ואומר שאצל השכנים עושים עכשיו ילד, אז שאלו אותו איך הוא יודע? אז הוא ענה שגם הילד שלהם עומד בחלון. יש כל מיני סיפורים הקשורים להווי הזה של בית החצר.

 

הסיפור על לידת ישו בבית לחם בהקשר של צורת החיים בבית מסורתי בעת העתיקה:

בחדר הזה היו הבהמות, ואנו תמיד שואלים היכן נולד ישוע? ישוע נולד בבית לחם באבוס, בדיר. זה לא נכון, ישוע נולד בבית. הוא נולד בבית לחם בתקופת החורף, בחורף הבהמות נמצאות בתוך הבית. אמו לא ילדה אותו לא בדיר ולא ברפת. בחורף השור והחמור נמצאים בתוך הבית, ולכן הוא נולד בבית ומי שפירשן את הסיפור הזה לא ידע איך חיים בבית מסורתי בארץ ישראל בעת העתיקה.

 

הגעת הבטון לארץ בתקופת המנדט:

בשלב מסוים בתקופת המנדט הגיע הבטון לארץ. היה קצת בארץ בתקופה העות'מנית אבל בקנה מידה נרחב לבניה הגיע רק בתקופת המנדט. ואז, כדי להגדיל את השטח של חדר המגורים מרימים גלריה שם מאפסנים את דברי החורף בקיץ ואת דברי הקיץ בחורף. כשהגיע הבטון אפשר היה לצקת תקרות. התקרות בבית המסורתי היו עשויות או מכיפות במקומות מסוימים של אבני גוויל קטנות, או מקורות של עץ בצורת שתי וערב אבל אז מוצאים גם חלוקה של האולם המרכזי בעזרת קשתות כי לא היו בארץ קורות עץ גדולות, היה צורך לייבא אותן מלבנון.

ברגע שהגיע הבטון אפשר היה לצקת תקרות, להעמיד עמודי תמך, אפשר היה לייצר קורות. עם הבטון בד"כ גם הגיע ברזל, ואז הכפר בהרבה מקרים עולה לקומה שניה. את הבתים בקומות הראשונות השאירו כמחסנים, כאורוות, כמקום שבו מאחסנים דברים שלא ממש צריכים, וכל הכפר עלה לקומה שניה, כי אפשר לחזק את התקרות בקורות בטון, ואז הגג יכול גם לשאת על עצמו קומה שניה. בפקיעין כל הכפר חי בקומה שניה ושלישית. כל הכפר התחתון משמש כמחסנים או בשנים האחרונות מסעדות, חנויות, בתי אירוח, מוסך וכו'.

 

אירוח בביתם של אום מוריס ואבו מוריס:

המקום שבו אנו מתארחים נקרא הבית של אום מוריס ואבו מוריס. מקום אמין. אם רוצים לבוא לדייר חנא אפשר לבוא לאום מוריס בתיאום מראש. אפשר להזמין ארוחות שאום מוריס מבשלת.

 

אביזרי הדרכה בחדר:

בחדר יש כל מיני כלים מעניינים שאפשר להשתמש בהם ולהסביר איתם כל מיני דברים. יש פה שמלות מסורתיות, השארש, עליהם יש רקמות שיש להם כל מיני משמעויות, ולצבע יש משמעות למשל להבדיל בין נשים נשואות לרווקות. יש כאן את הכברה, זה מכשיר שנראה כמו נפה שנקרא 'כברה' ואיתו הנשים היו מנפות את הניפוי האחרון של החיטה לפני הטחינה שלה לקמח. חלק מהחיטה נלקחה לטחינה בטַאחוּנֶה, תחנה מסודרת בוואדי סלאמה ובכל מיני מקומות אבל קצת חיטה לא היו לוקחים לתחנה אלא היו טוחנים בבית בעזרת טחונה ידנית. לפני שעושים את זה עולים לגג בשעה שיש הרבה רוח, וזורים בעזרת הכברה הזו את החיטה כדי להוציא ממנה את שאריות המוץ שכן לא נעים כשמוץ נתקע בגרון. עד היום עושים את זה. אחד המאכלים הכי טעימים

בכפר זה 'פריקי'. פריקי זה גרעיני חיטה, שקולים אותם ומבשלים אותם עם בשר וזה מאכל עונתי. כמו שעכשיו עם רדת הגשמים הראשונים נהוג לצאת אל השדה וללקט עשבים שונים כמו החובזה, ג'רגי'ר וכו'.

יש כלי שנקרא סאה, זהו כלי מידה למוצקים. בעבר היה קשה לשקול, משקל זה דבר מסובך, עד כדי כך שהשתמשו בגריעי חרובים (קרט) על מנת לשקול מידות עדינות. מה שקל לעשות זה נפח. עד היום משתמשים במושג 'הגדיש את הסאה' כלומר מילא את הסאה עד סופה. סאה גדושה זו היתה המידה הנכונה. מי שנתן סאה מחוקה היה רמאי. בבית הכנסת בציפורי כתוב בפסיפס 'סאה סולת' ויש ציור של כלי כזה ורואים שהוא גדוש עד הסוף. כשאנו רוצים לציין משהו המלא חורים אומרים 'מנוקב ככברה'.

בקדרה משתמשים לבישול, יש משפט שאומר 'השחירו פניו כפני קדרה' אדם שעשה פשלה. יש עוד הרבה משפטים הכוללים כלים עתיקים. בחדר יש ארונות קיר. בתוך הבניה בבית הערבי שולבו בפנים ארונות קיר, נישות שזה מסורת בניה ארצישראלית המתבססת על היעדר עץ. עץ זה מוצר יקר המציאות בארץ שכן אין לנו בארץ עצים. בארצות עתירות עצים בונים כל דבר מעץ. כל הרהיטים, כל הנישות היו עשויים עץ. פה מאחר ועץ הוא מוצר יקר המציאות בונים את הארונות מהחומר שבו בנו את הקירות.