הגלבוע
הוא רכס הרים המתנשא גבוה מעל עמק
יזרעאל ועמק חרוד, בקעת בית-שאן והירדן.
מלחמת שאול - כאן עמד שאול וסקר את
הקרב מסביבו. הקיץ להט ואדי חום עלו מההר. קולות הקרב התקרבו ושאול ידע שאסור לו
להיתפס חי בידי אויביו פן יתעללו בו. בייאושו פנה לסגנו ופקד עליו להרוג אותו אך
הצעיר התקשה ולכן שאול נפל על חרבו. כששמע דוד על מות שאול ובניו דהר אל הגלבוע וקונן.
מספרים שמדרונותיו צחיחים ויבשים כקללת דוד אבל מה עם אירוס הגלבוע? סופם הטרגי של
שאול ובניו במלחמתם נגד הפלשתים מונצח בשמות ישובים, ורכסים באזור, הר עמינדב, הר
מלכישוע ואחרים. במזרח נמצאת העיר בית-שאן, שעל חומותיה נתלו גופותיהם של המלך
ובניו.
בשביל התנך: סובב את פסגת הר שאול, קצר ומעגלי המתאים לכל גיל. לאורך המסלול פזורים
שלטים המספרים על מלחמתו האחרונה של המלך שאול בפלשתים.
תצפית תצפית מהר ברקן: אין בגלבוע התיישבות עד העת החדשה.
מצד ימין האנטנות - מעלה הגלבוע -
הייתה היאחזות נח"ל שנוסדה בשנת 1963. רובם הגדול של המתיישבים עבדו בנטיעת
עצים. קק"ל שילמה להם אך המכסה לא התקדמה, אנשי הנח"ל לא שתלו את העצים.
קק"ל באה להחזיר עטרה ליושרה ויערה את הגלבוע.
מירב, מלכישוע... הדרך של גדר ההפרדה.
תל עמל: קם בלילה אחד, בתקופת המרד הערבי. היה אות הפתיחה להקמת שרשרת הישובים
של חומה ומגדל. לאחרונה שוחזרו הצריפים הראשונים, הממוקמים בתחומי הפארק הלאומי גן
השלושה (הסחנה) ע"ש שלושה יהודים שנרצחו במרד הערבי.
קיר הטרוורטין: מתחת לגשר הממלוכי, בסמוך לחיבורו עם נחל הקיבוצים: המים
הנובעים בספיקה נמוכה עשירים בפחמת הסידן, והשקיעו כמויות אבן (כמו האבן הנותרת
בקומקום לאחר הרתחת מים) על הקנים והצמחים, הנראים כיום כמאובנים.
בי"כ בית אלפא: פסיפס מהמאה החמישית (או שישית) שכיסה את כל אולם התווך
והשתמר היטב: שני אריות עומדים מצידי שתי כתובות. הכתובת משקפת אופיו הכפרי של
המקום - הוקם במימון התושבים, שפרנסתם נשענת על מכירת חיטה. התגלה ב-29' והיה
הראשון שהתגלה עם פסיפס, ועוד עם איורים בניגוד לציווי. ביטוי עשיר לאמנות הדמות,
כולל אף דמויות מקראיות, הליוס במרכבתו, ואף עקידת יצחק עם יד אלוהים. המוטיב
המרכזי: גלגל המזלות.
נהרס, כנראה, ברעידת אדמה בסוף המאה
ה-6.
ב-22' עלו שני גרעיני התיישבות לכאן,
לאחר ששהו קודם לכן בחדרה, נהלל, וג'דה (רמת ישי). זה היה בניגוד להנהלה הציונית ונתקל
בתגובה קשה. אבל הם נשארו.
הם זיהו את הריצפה וכתבו לפרופ'
סוקניק. מבחינה אדריכלית דמה בית הכנסת לכנסיות ביזנטיות של האזור: הוא הורכב
מאטריום המוביל דרך נרתקס למבנה בזיליקני עם אולם תווך ובצידיו סטראות. בחזית
המבנה גומחה (=אפסיס). ההבדל המהותי מכנסיה הוא העדר סינתרונון באפסיס (מושב
הבישוף והכוהנים), ויותר מכך - כיוון המבנה לירושלים ולא למזרח.
מעיין חרוד
מעיין העתק למרגלות הגלבוע. הגלבוע
מתרומם, נוצר לחץ בשכבות. לאורך ההעתק נביעה של מעיינות הסחנה, עין שוקק, עין
מורד. חרוד הוא המערבי בקבוצת המעיינות. המים פורצים עקב השוואת לחצים. בתוך האדמה
המים בלחץ גבוה, מנסים להגיע ללחץ נמוך.
ליד מעין זה התרחש סיפור גדעון ו-300
האנשים, שבחר לו לקרב על המדיינים (שופטים ז', 1).
חיטים חובטים מחוץ לישוב, כדי לא
לגרום לבעיות נשימה. גתות ניתן שיהיו בתוך ישובים. העובדה שגדעון חבט חיתים בגת
מלמדת שהיו בעיות ביטחון ולכן הוא לא יצא מהיישוב. גדעון יושב בעופרה (עפרן הוא שם
של שד ויישובים רבים שינו שמם לטייבה).
מ-32 אלף נשארו 300 שליקקו עם נשק
בכוננות. הקרב למרגלות גבעת המורה.
קרבות נוספים באזור: קרני חיטין ועין
ג'אלוד.
התיישבות בעמק - ביצות ושודדים. לאורך
ההיסטוריה יושבים במורדות ההרים. סורסוק וקניית האדמות בשנות ה-20 בכסף מלא. עמק
הירדן יושב בעלייה הראשונה. כאן בעלייה השלישית: נהלל ב-21'.
קיבוץ עין-חרוד: הראשון בעולם (שלמה לביא, גדוד העבודה). דגניה וכנרת -
קבוצות. סורסוק הבין אחרי מלח"ע וחילופי השלטון שכדאי לא להיפטר מהקרקעות. ההסתדרות
הציונית (אוסישקין ורופין) קנתה במחירים מאוד גבוהים, ואנשים לא רצו לבוא. גדוד
העבודה רצה לייצר פדרציה של קבוצות (פלוגות), במרכזם גדוד שינהל אותם. הגדוד
התקיים כ-6 שנים, עברו בו כ-2700 איש. לביא רצה להקים קבוצה הולכת וגדלה כדי לעשות
מהפיכה חברתית בחיי העם היהודי (שדגניה וכנרת לא עשו, לדעתו). כוונתו הייתה ליצור
מאסה. בניגוד לקבוצות, שעבדו רק באדמה כדי לתקן את נפש האדם והתכוונו להתרחב
ע"י הקמת קבוצות חדשות שכולם יקראו דגניה לביא רצה מרכז אחד, עם שלוחות בשם
משקים, ששייכים לאותו קיבוץ. ב-1923 מגיע כסף מתרומות לגדוד העבודה והתחולל ויכוח:
האם לחלק לכל הפקודות או להקים את הקיבוץ הגדול. זה הוביל לפילוג ב-23' והוקם תל
יוסף.
ב"ג חנק את הרעיון הזה בין השאר
כי חשש מכוח שיהיה מרוכז בידיו של איש אחד. הוא תמך בכל צורות התיישבות שביקשו
לקום סביב עין חרוד: מושב עובדים (כפר יחזקל), קבוצה (גבע). אבל בית אלפא התנגדו?
תוך שנה וחצי השלימו את כל יישוב העמק.
בית יהושוע ואולגה חנקין
מעוצב ברוח שנות ה-30. ניתן לראות את
הסלון, המטבח, חפצים של בני הזוג וסרט על חייו ופועלו. אולגה הייתה מבוגרת מיהושע
ב-12 שנים ואחותו של ישראל בלקינד הביל"וי.
רכש כ-600,000 דונם אדמה: את אדמות
רחובות הוא מכספו של אביו, אחר כך השתמש בכספי המוסדות שהתחברו אליו.
רצה כאן את ביתו כשקנה אדמות ליצור
רצף התיישבותי בין עמק חרוד לעמק בית שאן. והבית בגבעת אולגה. אבל הם גרו
בתל-אביב.
בניית הבית הסתיימה כשהיה בן 70 ואשתו
כבר חולה. הוא החל לחצוב למענה אחוזת קבר באבן ההר המדמה את אחוזות הקבר בבית
שערים. אולגה הייתה אחות מיילדת שעבדה בכל מקום בו התגוררו והייתה המפרנסת. לא היו
להם ילדים כיוון שהייתה עקרה, נפטרה כשהיא בת 90 ובעלה החליט להפוך את הבית
למוזיאון לתולדות הקרקע וההתיישבות בעמק יזרעאל. גם בית יהושע קרוי על שמו בעודו
בחייו.
מרחביה
ב-1910 נבנו 2 ישובי מרחביה ע"י
הכשרת הישוב וארתור רופין. במזרח נבנתה מושבה שהפכה למושב. במערב נבנתה קואופרציה,
שב-1921 הפכה לקיבוץ. הקואופרציה נבנתה על התל, ואח"כ בחצר. סיפור שבתחילתו
תקווה ציונית גדולה, בהמשכו עבודה קשה ומפרכת וקרבנות רבים, ובסופו פירוק, תחושת
כשלון ואכזבה עצומה. היום בית הנצחה ליערי (ממקימי השמו"צ וחבר קיבוץ מרחביה).
המבנה העיקרי הוא אסם התבואות הישן, הבנוי אבן איתנה בסגנון מבוצר אשר קומתו
התחתונה משמשת כמרכז מבקרים.
קואורפרציה היה רעיון שגובש בקונגרס
הציוני של 1903 שיזם פרופ' אופנהיימר ולקראת העשור החלו בהקמתה: ב-18' פורקה.
הרעיון: אדמת לאום, ניהול מרכזי, בעלות על הנכסים, שכר דיפרנציאלי.
כפר יהושוע
השלישית בתחנות רכבת העמק מבין שמונה
המקוריות מ-1905. מוקמה ליד כפר אריסים שפורק לאחר שאדמותיו נקנו לשם הקמת כפר
יהושע.
שמונה מבני אבן בסגנון גרמני אשר
נמצאים במקום גם היום. קומתו העליונה של אחדה המבנים הייתה מקום מגוריה של משפחת
מנהל התחנה. מגדל מים למילוי הקטרים, שירותים ציבוריים לנוסעים, מחסן פחמים...
בית לחם הגלילית
הטמפלרים (חברי תנועת המקדש) הינה
קבוצת נוצרים פרוטסטנטיים מגרמניה שנוסדה באמצע המאה ה-19 בדרום גרמניה. לפי
אמונתם, קירוב הגאולה מתאפשר על ידי מגורים בארץ הקודש. במחצית השניה של המאה ה-19
קמו מספר ישוביים טמפלריים בארץ: בחיפה, בתל אביב ובירושלים. בשנת 1906 חלק מן
המשפחות שגרו בחיפה החלו לחפש מקום חדש להתיישבות חקלאית. הם רכשו מסורסוק וגוטליב
שומאכר זיהה את המקום כבית לחם המקראית. על פי חלק מן המסורות, ישו נולד בבית לחם
הגלילית הסמוכה לנצרת ולא בבית לחם אשר ביהודה. בשטח המושב נמצאים עדיין ממצאים
רבים, רצפות פסיפס, בתי בד, בורות מים, מערות קבורה ושרידים של מבנים מימי הבית
השני והתקופה הביזנטית.
המושבה הטמפלרית לא הוקמה משיקולים
אידיולוגיים דתיים, אלא משיקולים מעשיים של חיפוש אדמות פוריות הקרובות למוקדים
עירוניים.
השלטון התורכי התייחס בחשד למתיישבים
וסרב לרשום את אדמות הכפר על שמם, בעיקר לאור העובדה כי ההתיישבות הייתה קרובה
למסילת הברזל החיג'אזית שעברה בעמק. גם הבנייה התנהלה באיטיות בגלל חשש המתיישבים
להשקיע כספם בעתיד לא ברור. רק לאור ההתקרבות בין השלטון הגרמני לשלטון החדש של
'הטורקים הצעירים', נוצרה אפשרות לרישום הקרקעות ב-1911.
הכפר תוכנן בסגנון 'כפר רחוב', הבתים
תוכננו על גבעה מאורכת, גם מתוך מטרה לנצל את מירב האדמות בעמק, וגם כדי להתרחק
מהביצות והקדחת. השטח חולק ל 34 חלקות שוות. בצומת המרכזי הוקצו שני מגרשים לצורכי
הציבור, ולאורך הרחוב הראשי ניטעו עצי נוי. הבתים תוכננו לאורך הרחוב הראשי
והועמדו לרוחב המגרש בצורה כזו שרוח אחר הצהריים תוכל לנשוב דרך פתחי הבתים ולהקל
על החום.
בית העם: במרכז המושבה, הקומה הראשונה הוקמה כנראה בשנת 1917 לפי תאריך שרואים על
הקשת המרכזית בכניסה. הקומה השנייה התווספה בשנות העשרים, כאשר מצבם של המתיישבים
השתפר. ניתן לראות את ההבדל בין שתי הקומות,
מגדל המים: מול בית העם, מבנה עגול המזכיר מגדל של מצודה צבאית. לאחר שלא מצאו
מקורות מים באזור, מצאו ב-07' באר ודחפו עם משאבה לבתים. עד היום ניתן לראות את
באר המים הגרמנית שמימיה נשאבים ע"'י חברת מקורות. על גג המגדל ניצבים היום,
זה ליד זה מדיד המים שהראה את גובה המים בבריכה בעזרת מצוף, והפעמון המקורי ששימש
להזעקת התושבים לאסיפות או כאות מצוקה בשעת חירום.
לאחר עזיבת הגרמנים תפסו את המושב
חברי ארגון 'החורש' שעברו הכשרה בנהלל, וישבו משנת 1940 בחוות שטוק (היום תחנת
הנסיונות 'נווה יער') שם חיכו לעלייה על הקרקע. חברי הגרעין התיישבו בחציו המערבי
של המושב וחלקו המזרחי שימש עד 1951 כבסיס לקורס מכים, עם עזיבת צהל השתלטו המתיישבים
גם על חלקו השני של המושב (ללא אישור המוסדות המיישבים). לחברי הגרעין הצטרפו
חברים מנהלל וחברי ארגון 'רקנטי' מרמות נפתלי. בכל אחד מבתי הגרמנים התיישבו 3-4
משפחות. לאחר אישור תקציבי מטעם הסוכנות נבנו 'בתי סוכנות' אשר הוגרלו בין החברים,
'בישי המזל' נשארו בבתים הגרמנים עד היום.
תל שימרון
אחת ממספר הערים הכנעניות המבוצרות
כבר בתקופת ההתנחלות. אזכורים חוץ מקראים אודות העיר נמצאו בכתובות מצריות עתיקות.
מ-1936 שימש המקום כתחנת הכשרה של תנועת המושבים ובין השאר התיישבו במקום אנשי
נהלל שיצאו להקים את קיבוץ חניתה. בשנות החמישים הוקמה על התל מעברה לקליטת עולים
שיועדו מאוחר יותר להקים את מגדל העמק ורמת ישי. כיום תל שמרון אינו מיושב ובסמוך,
בתוך הגן הלאומי תל שימרון, הוקם היישוב תמרת ועל התל עצמו הוקם בית הקברות של
מושב נהלל ומגדל תצפית הצופה על העמק.
ביה"ק של נהלל על התל.
ממצאים מהתקופה הישראלית, ביניהם
קירות מועטים, מתקנים החצובים בסלע האם ושברי חרס. בפסגת התל נבנה ארמון מפואר המיוחס
למלך עומרי הבנוי מאבני גזית מסותתות להפליא ומתאומות זו לזו - אחד המבנים הגדולים
והיפים ביותר שנחפרו אי פעם בארץ.
בתקופתו של אחאב במאה ה-9 נבנה מתחם
מלכותי אדיר אשר דרש את הרחבת פסגת ההר במילוי מלאכותי של אלפי טונות עפר. בסמוך
לארמון המלך נבנה מבנה מנהלי שבו נמצאו 102 חרסי שומרון, ככל הנראה מזמנו של המלך
ירבעם השני מאמצע המאה השמינית. בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס הפכה שומרון לאחר
כיבושה לפחווה אשורית ובתקופה הפרסית הייתה זו פחווה פרסית.
נהלל
מושב העובדים הראשון בארץ. קרוי על-שם
עיר מקראית בנחלת שבט זבולון, ששמה התגלגל לשם מהלול בתקופת המשנה. שם זה נשתמר
בשמו של הכפר הערבי מעלול שהיה קיים בסמוך למושב עד שננטש במלח"צ.
תוכנן ע"י האדריכל ריכארד קאופמן
ברוח מייסדי המושב - רעיון השוויון והשיתוף, מעין שולחן עגול שכל היושבים סביבו
שווים. המייסדים, אנשי העלייה השניה. לאחר שעבדו כ-10 שנים ויותר במושבות, בחוות
חקלאיות, בקבוצה ובקואופרציה ורכשו ניסיון, שאפו ליצור מבנה התיישבותי חברתי
וחקלאי חדש. הם בחרו להקים את מושב העובדים, שעל פי הרעיון ימזג בתוכו עקרונות של
צדק חברתי, קשר לאדמה וחיים מעמל כפיים במשק משפחתי עצמאי.
למייסדי נהלל הוצעו מספר הצעות ברחבי
הארץ למקום התיישבותם. הם בחרו להתיישב בעמק יזרעאל. מעיינות ונחלים, שלא היה מוצא
למימיהם, יצרו ביצות בהם הייתה דגירה של האנופלס. לכן, עד שייבשו הביצות, גרו על
גבעה הצופה אל עמק יזרעאל - גבעת הכיבוש - כיבוש הקרקע על ידי עבודה עברית. ייבוש
הביצות, ניקוז השטחים והכשרת האדמות נעשה בעבודת ידיים על ידי המתיישבים עצמם
ופועלים יהודים שעבדו עמם, בעיקרם אנשי העליה השלישית.
במרכז הרעיון של מושב העובדים עמדו
מספר עקרונות שהתקיימו במשך עשרות שנים והבדילו אותלם ממושב עובדים או כפר: קרקע
לאומית שנמסרה למתיישבים בחכירה כדי למנוע סחר בקרקעות, עבודה עצמית, עזרה הדדית ע"י
עבודה פיזית או סיוע כספי, קניה ומכירה משותפת של התוצרת במטרה לאפשר לחקלאים
להפנות את מרצם לעבודה ולמנוע תחרות ושפה עברית.
באמצע העשור השמיני של המאה העשרים
ואחת, בעקבות משבר כלכלי וחברתי שפקד את ההתיישבות העובדת, נזנחו חלק מעקרונות
המושב. כיום קיימת עדיין אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית, אשר מקיימת ומפעילה מפעלים
חקלאיים. אבל מ-1991 בוטלה הערבות ההדדית והאחריות הפיננסית המשותפת בין חברי
האגודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה