מבוא: מושבות
מספר היהודים בארץ ישראל
בתחילת המאה ה-19 עמד על 8,000-10,000 יהודים, שרובם היו מרוכזים בעיקר ב-4 ערי
הקודש: צפת, ירושלים, חברון וטבריה ומקצתם (כמה מאות) ישבו בכפרים ויישובים
מעורבים כמו עכו, עזה, שכם, שפרעם, פקיעין וישובים מעורבים נוספים. לא היה ישוב
כפרי יהודי.
הניסיון של ר' ישראל
ב"ק על פסגת הג'רמק, הר מירון, כפר שקם בחסותו של מוחמד עלי ובנו איברהים
פשה, לא צלח, אבל זה נחשב לניסיון הראשון של התיישבות כפרית יהודית. גם במאה ה-19
עדיין אין ישוב כפרי יהודי, למעט הניסיון שהתחיל במקווה ישראל בשנת 1870 כמוסד להכשרת
עובדי אדמה יהודיים. הניצנים התחילו קודם לכן ע"י תנועת כי"ח (כל ישראל
חברים) מצרפת, ויש הרואים במקווה ישראל את תחילת ההתיישבות הכפרית היהודית, עוד
לפני המושבות.
בשנת 1878 - ההתיישבות בגיא
אוני, שמקבילה לה ההתיישבות בפתח תקווה. בשתי המושבות המצב הידלדל והתחדש בשנת
1882, שנת המפנה. ערב שנת 1882 האוכלוסייה היהודית בארץ נעה סביב 25-30 אלף איש.
הנתונים בדבר מספרי היהודים
בארץ בתקופות אלו מגיעים לידינו בזכות רישומי אוכלוסין שערך השלטון העות'מאני,
ובעיקר בזכות המפקדים שערך משה מונטיפיורי. במהלך המאה ה-19, בין השנים 1839
-1875, נערכו בארץ 5 מפקדים ע"י אנשיו של מונטיפיורי. באותן שנים הישוב החדש
התפרנס מכספי החלוקה, והיה צריך לדווח לתורמים בחו"ל למי הולך הכסף. לכן
מונטיפיורי יזם מפקדים, שהראשון שבהם נערך בשנת 1839. הסוקרים מטעמו עברו ביישובים
שבהם היו יהודים ומילאו טפסים מסודרים, ובזכות זה המספרים נשארו בידינו עד היום.
מאידך יש לזכור שהמספרים כי היה אינטרס לנפח אותם למעלה כדי לקבל יותר כסף.
החל משנת 1882 החלה הקמת
מושבות העלייה הראשונה: ראש פינה, פתח תקווה, ראשון לציון, זיכרון יעקב, ולאחריהן
מושבות רבות נוספות, ובסה"כ בין השנים 1882-1910 הוקמו כ-30 מושבות בארץ, מושבות
יהודה: ראשון לציון, פ"ת, כ"ס ויהודיה ב-82', נס ציונה ב-83' ורחובות
ב-90'.
מושבות הדרום וההר: מזכרת בתיה-עקרון והרטוב ב-83', גדרה ב-84' ומוצא ב-94'.
מושבות השומרון: זיכרון יעקב חדרה וטנטורה ב-82', שפיה ובת שלמה ב-91',
עתלית ב-99', גן שמואל ב-95' וגבעת עדה ב-03'.
מושבות הגליל התחתון: אילניה-סג'רה, כפר תבור-מסחה, יבנאל, בית גן,
מנחמיה ובני יהודה - כולן בשנים 1901-2.
מושבות הגליל העליון: ראש פינה ב-82', יסוד המעלה ב-84', עין זיתים ומשמר
הירדן ב-91', מחניים ב-92', ומטולה ב-96'.
מקווה ישראל
ב-1867 פנתה קבוצת צעירים
מירושלים לכל ישראל חברים בפריז במכתב, שבו תיארו את העוני והדלות של החיים בארץ,
וביקשו שיאפשרו להם ללמוד את עבודת האדמה.
זו הייתה בקשה חריגה: היישוב
הישן התקיים רובו ככולו מכספי החלוקה. בעקבות פנייתם, החליטה הנהלת כי"ח
לשלוח לארץ את מזכיר החברה, קרל נטר, שחזר לפריז עם המלצה חד משמעית ונלהבת שאכן
חיוני להקים בארץ מסגרת חינוכית שתעניק לצעירים הכשרה חקלאית.
ההחלטה על הקמת בי"ס
ראשון בא"י לנערים ונערות בני 13-16. בשלב ראשון הוחלט שבכל שנה יתקבלו
ללימודים עשרה תלמידים על חשבון חברת כי"ח. תלמידים נוספים יכלו להתקבל רק
במימון של קהילות יהודיות. עוד הוחלט, כי מחזור הלימודים יהיה בן שלוש שנים ובתנאי
פנימייה, ויכלול, לצד הכשרה חקלאית, גם לימודים עיוניים בצרפתית.
נטר פנה ליהודי התפוצות
בבקשה לתמיכה כספית שכללה רכישת 2,400 דונם. כשהתקבל הכסף (והאישור הטורקי) יצא
נטר בעצמו לא"י, ליווה את כל תהליך הבנייה של ביה"ס וגם התמנה להיות
מנהלו הראשון.
שלוש שנים לאחר פניית
הנערים, הוקם ביה"ס ב-15 בפברואר 1870, ממזרח ליפו, דרומית לדרך יפו-ירושלים.
הממשלה הטורקית נתנה לנטר רישיון לייסוד בית ספר חקלאי, והעניקה לו שטח של 2,600
דונם בחכירה עולמית בתשלום שנתי קטן "מתוך הכרה בערך המוסד הזה בחיי
היהודים".
חנוכת ביה"ס חלה בשבוע שבו
ההפטרה הכילה את הביטוי מקווה ישראל בהקשר של עלייה: "מקווה ישראל ה', למה
תהיה כגר בארץ וכאורח נוטה ללון".
במשך 12 שנה, עד להגעת
הבילו"ים בתחילת העלייה הראשונה, הבי"ס לא הצליח לגייס תלמידים מבחוץ
למרות מאמציו של נטר.
הוא תמך בביל"וים אך נפטר
לפני שהצליח להגשים את תוכניתו והם נוטרו ללא משענת ועברו לעבוד בראשל"צ.
שנתיים לאחר מכן, בסוף 1884, התפצלו: חלקם עברו לנחלת שבעה בירושלים וחלקם ייסדו
את גדרה ובהמשך סייעו בייסוד רחובות ומזכרת בתיה.
אז החלה הפריחה של
ביה"ס בהנהלת האגרונום יוסף נייגו, בוגר המדרש למורים בפאריס.
הוא הקים משק מודרני עם
לולים, מחלבות, רפת, כרם ויקב. הוא בנה גם בנינים נוספים שכללו כיתות, בי"כ,
בי"ח ובניין משרדים. למדו בתקופתו מאות רבות של תלמידים בשלוש משמרות, בשילוב
לימודים תיאורטיים ועבודה מעשית. הוא סיים את תפקידו ב-1902.
לאחר שנים קשות בניהול אחר, מונה ב-1914 אליהו קרואזה (ע"י רוטשילד). הוא היה בעצמו בוגר מצטיין של
מקווה ובשל כך נשלח להשתלמות בפאריס. רק לאחר מלח"ע נפתח ביה"ס מחדש ובמשך
שנתיים התמלא ביה"ס בתלמידים יתומים מן הערים ומן המושבות.
באותן שנים הנהיג קראוזה
שינוי בשפת הלימודים: מצרפתית לעברית. כי"ח תמכה בשינוי. למרות האידיאולוגיה,
ההחלטה הייתה קשה לביצוע: באותם ימים המורים שלימדו בארץ כמעט ולא ידעו עברית.
בין הבוגרים: מייסדי בית
אלפא, רמת יוחנן, עין חרוד, גבת וכמובן קבוצה של יהודים צרפתיים שהוכשרה ואורגנה
במקווה והקימה את כפר נטר בשרון בראשית שנות השלושים.
ב-1926 נוסד סניף "הגנה" במקווה אליו
הצטרפו כל התלמידים והמורים, בהנהגתו של קראוזה. כולם עברו בחשאי אימונים, ומקווה
שימש גם להכשרה ולאימון של מתנדבים מבחוץ.
בעקבות פנייתה של הנרייטה
סולד, שעמדה בראש מפעל "עליית הנוער", נפתח מדור דתי במקווה: נקלטה
קבוצות נערים דתיים של עליית הנוער בתנאים של שמירת שבת, תפילות וכשרות.
בהמשך נקלטו שבע קבוצות
נערים נוספות שהגיעו מארצות אירופה שהשתלבו בהצלחה בלימודים, בהתיישבות ובפעילות
הגנה.
לאחר מלח"ע 2 קלטה
מקווה נערים ששרדו את השואה ובאו ממחנות העקורים. גם הם, לאחר תקופת הסתגלות,
השתלבו בפעילות ככל הנערים.
ממקווה יצא הגרעין הדתי
ליישב את בירייה ואת כפר דרום (כחלק מ-11 הנקודות בנגב).
שימשה בסיס להתארגנות ויציאה
של כוחות ההגנה והפלמ"ח.
המסגריה של דוד ליבוביץ'
הייתה לסדנת הייצור והתיקונים של ההגנה, (אותו ליבוביץ של הדוידקה).
לאחר הקמת המדינה נחתם הסכם
בין מד"י לבין כי"ח להמשך קיומה של מקווה כמוסד עצמאי ובו יהיו מחצית
נציגי הנהלה מטעם מקווה ומחציתם מטעם המדינה. ההסכם גם אישר את השתתפות המדינה
בהוצאות המוסד. מאז 1956 מקווה ישראל היא חברה ממשלתית שהון מניותיה נחלק באופן
שווה בין המדינה ובין כי"ח. ב-1976 נחקק בכנסת חוק, לפיו מקווה ימשיך לפעול
כבי"ס חקלאי ואין לשנות יעוד קרקעותיו.
פגישת הרצל ווילהלם השני: מסעו של קיסר גרמניה נמשך בנובמבר 1898, בו ביקר
בקונסטנטינופול, חיפה, יפו, ירושלים וביירות, שהשתייכו אז כולן לאימפריה
העות'מאנית. מטרת מסעו הייתה לחזק את יציבותו של השלטון העות'מאני, שנחלש בעקבות
המשבר בבלקן בשנים 1878-1877, לתמוך במעמדה של הנצרות, ובמיוחד של הכנסייה
הפרוטסטנטית, וכן לעודד את המתיישבים הנוצרים והיהודים בא"י, מעבר לפעילות
דיפלומטית. במהלך הביקור נפגש הקיסר עם בנימין זאב הרצל.
הרצל לא הורשה להשתתף בקבלת
הפנים הרשמית של היהודים (ביריד שסמוך לשער הנביאים, מקום מחנהו של ווילהם (כי
החכם באשי מטורקיה התנגד לציונות).
לכן, נאלץ לקיים את אותה
פגישה חטופה על הסוס: הגיעו הקיסר ורעייתו ליפו ולנו במלון במושבה הטמפלרית שרונה.
למחרת יצאה שיירת המרכבות לכיוון ירושלים, ועצרה לביקור קצר במקווה. זו הייתה
הפגישה הקצרה והשנייה עם הרצל (הראשונה התקיימה בקונסטנטינופול).
תמונת הפגישה במקווה היא
פוטומונטז'. תוצאת התרגשות של הצלם דוד וולפסון, שהספיק לצלם רק את הקיסר וקצה
הרגל. הרצל נלקח ליפו וצולם שוב על גג אחד הבתים שם, כשהוא מחזיק את כובעו בידו
(במעין מחוות כבוד). וולפסון חיבר את שתי התמונות על ידי "שתילת" תמונתו
של הרצל בתמונה המקורית, העברת הקיסר אל הסוס השחור שהיה מאחוריו, וחיתוך כמעט
מוחלט של הסוס הלבן מן התמונה.
פרטים נוספים על המסע
המסע עורר התרגשות בקרב
הערבים והיהודים: לרגל המסע שקלו אנשי השלטון העות'מאני לפתוח פתח רחב בחומת העיר
של ירושלים, בשל ציפיותיהם לגידול בנפח התעבורה בעיר. על כך השיב הקיסר "יש
למנוע זאת; אני מקווה שמעשה ברברי זה לא ייעשה". עם זאת, נפתח פתח בחומה סמוך
לשער יפו, והכל סברו כי הדבר נעשה על פי בקשתו של הקיסר.
בדרכו ביקר הקיסר אצל
"הסולטאן האדום" עבדול חמיד השני (שכונה כך בשל הטבח בארמנים
בקונסטנטינופול), במטרה לבסס את היחסים שבין שתי המדינות. העיתונות הצרפתית סברה
שווילהלם מבקש לפגוע במסורת החסות הצרפתית על מוסדות הדת הקתוליים בארץ הקודש ועל
המאמינים הקתולים בה, בני כל הלאומים. במסעו זה ליווה אותו הגרף אברהרד פון
מילינן, אשר שימש כמומחה לענייני המזרח התיכון.
ההכנות בארץ בכלל ובירושלים
בפרט היו נרחבות ועמדו בסימן מודרניזציה וניקיון בממדים שהארץ לא ידעה כמותם במשך
כל תקופת השלטון העות'מאני עד אותה עת. יועץ הבנייה לעיריית ירושלים, קונרד שיק,
כתב דוח מפורט בקשר להיערכות זו. ההיערכות החלה כבר בראשית קיץ 1898 (דוד ילין
מציין י"ט בסיוון תרנ"ח). הובאו מרכבות חדשות וסוסים מקושטא. נמתח קו
טלגרף מירושלים ליריחו, כדי לשמור על קשר רציף עם אירופה, אך מפני שהקיסר לא הגיע
ליריחו נותר הקו ללא שימוש. בנוסף נמתח קו טלגרף הישר אל אוהלו של הקיסר, שהוקם
במחנה מגודר בשדה ברחוב הנביאים (במקום שבו ניצב כיום בית הספר אורט).
כל העדות והלאומים סייעו
לממשל לקשט את הדרכים והרחובות ובמיוחד את חלקת השדה ברחוב הנביאים שעליה עתיד היה
לקום מחנה הקיסר ופמלייתו. אחד מהקישוטים היה שערי כבוד ניידים שהוקמו על ידי
העדות השונות. בקישוט שערי הכבוד הצטיינו במיוחד היהודים, אשר ארגנו לצורך כך ועד
מיוחד, שהורכב מנציגי כל העדות שבירושלים. שער היהודים, שהיה הגדול ביותר והמקושט
ביותר מבין שערי הכבוד, הוקם סמוך לבית הספר כי"ח ברחוב יפו, במקום שבו עומד
כיום מרכז כלל. בתוך השער הוקמה מצד אחד סוכה ובה ספרי תורה, ומן הצד השני בימת
כבוד שעליה יועדו לשבת הרבנים הראשיים ר' יעקב שאול אלישר ור' שמואל סלנט וכן רבה
הראשי של חברון הר' אליהו מני. בנוסף ישבו בסוכה ראשי הציבור היהודי ונכבדיו כיוסף
נבון ביי, נסים בכר, יואל משה סלומון, ישראל דב פרומקין, יהושע ילין ועוד.
מרשימת המכובדים בלט בהיעדרו
הרצל, אף שביקר במקביל בארץ. בעוד מספר אנשים בקהילת יהודי ירושלים ביקשו כי ישב
בין נכבדי היהודים בשער הכבוד, ואף ישא דברים בפני הקיסר, הרי שרוב חברי הוועד
התנגדו, בהשפעת החכם באשי של קושטא, מסיבות דתיות של התנגדות דתית לציונות, ובשל
חששם מהשלטון הטורקי, שהיה עוין לציונות. ואכן, בעת מעברו של הקיסר בשער שהה הרצל
במלון קאמיניץ (לפני שעבר לבית שטרן). מקבלת הפנים נעדר גם הרב יוסף חיים
זוננפלד, רבה של העדה החרדית, בנימוק שהקיסר הגרמני הוא מזרעו של עמלק.
מוזיאון הילדים הישראלי
בחולון
מספק סביבה חינוכית
אינטראקטיבית, המשלבת דמיון עם רוח הגילוי העצמי.
מסלולי המוזיאון הם בעצם
סיפור בו המבקר מהווה דמות פעילה בעלילה. במקום מותר ואף רצוי לגעת במוצגים, לחוש
אותם ואף להיכנס לתוכם.
בין הפעילויות במקום: דיאלוג
בחשיכה, הזמנה לשקט.
ראשון לציון
נוסדה ב-1882 ביוזמת ועד
חלוצי יסוד המעלה, שהוקם כדי לקנות קרקעות ולייסד מושבות של עובדי אדמה. העות'מאנים
הערימו קשיים ולא נתנו למתיישבים אישורי בנייה, לכן סגן הקונסול הבריטי ביפו, חיים
אמזלג, קנה אותן על שמו וחתם בפני המתיישבים על הצהרה שכל המבנים והבתים לא יהיו
שייכים לו לעולמים. שבעה עשר מתיישבים ראשונים עלו לקרקע. לפי התקנות הראשונות,
עיבוד הקרקע צריך היה להתבצע בשיתוף, ללא חלוקה בין המתיישבים. מים הובאו בעגלה
ממקווה ישראל ומבית דג'אן. מהמעיין המקומי "עיון קרא" ניתן היה להפיק רק
מים לעבודת הבנייה, עד שנחפרה הבאר הראשונה.
כמה חודשים לאחר מכן הצטרפו
אליהם הביל"וים לאחר שקרל נטר ארגן להם שלושה בתים שעמדו אז בבנייה במושבה.
אבל המנהל החדש הפר את ההבטחה והעביר הבתים למשרתי ציבור במושבה, והביל"ויים
עברו לגדרה.
הכישלון שלהם הבהיל את
רוטשילד, שלאחר פגישה עם יוסף פיינברג, אחד מעשרת המתיישבים הראשונים, הסכים לעזור
ובתמורה הסכימו לקבל הדרכה מדִיגור שבמקווה ישראל.
הוא נתן להם תקציב להעמקת
הבאר (42 מ'), שלח מומחים חקלאיים להדרכה והקים כרמי ענבים וייצור יין.
השדות הזרועים לא הניבו
יבולי חיטה, והאיכרים נאלצו למשכן את האדמות כדי להתקיים. לאחר שהברון שילם את דמי
המשכנתא, עברה אדמת ראשון לציון לבעלותו. המושבה חדלה להיות עצמאית בסוף השנה
הראשונה. היו בה אז 39 משפחות, שהסתכמו ב-135 נפש.
לאחר שבוטל כוחו של ועד
המושבה, קבע הירש מממקווה שאת כל עבודות החקלאות יעשו רק לפי ההוראות המקצועיות של
האגרונום ובתמורה יקבלו מדי חודש בחודשו תמיכה חודשית לקיומם.
אוסוביצקי הגיע מטעמו של
רוטשילד ב-1884 והתקבל בהתלהבות על ידי האיכרים והביל"ויים שראו בו כאחד
משלהם. ב-1885 נבחר להניף דגל רקום עם שני פסים וביניהם מגן דוד בצבע כחול, בראש
התהלוכה לציון שלוש שנים למושבה. דגל זה, שנקרא אז דגל ראשון לציון, דומה לדגל
ישראל, והייתה זו הפעם הראשונה שהנף בפומבי בא"י. הוא רכש 3,000 דונם אדמה באזורים
קרובים ומכר חלקות לעולים בעלי רכוש שנטעו באמצעיהם הפרטיים כרמי גפנים. באופן כזה
נוצרה שכבת איכרים שאינם תלויים בחסדי הברון. ביניהם היה מיכאל הלפרין, שייסד את איגוד
הפועלים הראשון בארץ.
ב-1886 החלו היחסים בין
אוסוביצקי והאיכרים להתערער. הפקיד פיתח גינוני שררה, הטיל קנסות וקירב אליו
מלשינים וחנפנים. המושבה התפלגה לשני מחנות: "רודפי שלום" ובראשם
פיינברג, שהתנגדו לאוסוביצקי, ו"אגודת רעים", שתמכו בו וטופחו על ידיו.
באפריל 1887 הגיע המתח
במושבה לשיא. הלפרין שלח לחובבי ציון ברוסיה מכתב תלונה על אוסוביצקי. כשנודע
לאוסוביצקי על המכתב, ציווה עליו להסתלק מיד מהמושבה. אירוע זה הצית את המרד
במושבה. בינתיים שלח אוסוביצקי שליח למושל הטורקי ביפו והודיע לו כי פרץ מרד
בראשון לציון. מיד נשלחה כיתת חיילים כדי לאסור את המורדים. החיילים ניצבו מול
המתיישבים, וניתנה פקודה לטעון את הרובים אם המתיישבים יתנגדו למאסר. ברגע האחרון
הגיע שמואל הירש ממקווה ישראל, ושכנע את החיילים לעזוב ואת המתיישבים להתפזר.
אוסוביצקי עזב את ראשון לציון ביחד עם הירש. המורדים חגגו את ניצחונם, אך כשהברון הגיע
לארץ - התקפלו. מנהיג המורדים, פיינברג, נאלץ למכור את נחלתו ועזב את ראשון לציון.
בית הכנסת הגדול: נבנה במשך 4 שנים והיה מוקד חשוב בחיי המושבה. ניצב
על פסגת גבעה ובלט למרחוק. בנייתו נתקלה בהתנגדות השלטון העות'מאני ובמצוקה כספית.
כדי להתגבר על התנגדות השלטון בנו אותו במסווה של מחסן לציוד חקלאי. בניין הבית
הושלם בזכות תרומה של הברון רוטשילד. בבית הכנסת שתי קומות: בראשונה מקום ל-150
מתפללים, ובשנייה נמצאת עזרת הנשים. בחלונות משני צדי ארון הקודש ישנם ויטראז'ים
של שנים-עשר שבטי ישראל.
גידול הגפנים:
מייסדי המושבה ניסו לגדל
בשדותיהם חיטה, אך התאכזבו. עברו לגפנים, בהתחלה בגינות הפרטיות. מומחים מצרפת
בחרו את המין המתאים. הונחה אבן הפינה ליקבי כרמל מזרחי ונפתחה תקופה של שגשוג
כלכלי בראשון לציון.
אנדרטה לקרבנות הפצצת
המטוסים המצרים:
ב-3 ביוני 48' הפציצו מטוסים
מצריים את ראשון לציון. בהפצצה נהרגו 25 בני אדם ונפצעו רבים. נזק רב נגרם לבתים
ולרכוש. ב-1996 הוקמה אנדרטה לזכרם בגן העיר. באנדרטה - לוח זיכרון ועליו שמות
ההרוגים. מעל האנדרטה יש פיסול של פצצות נופלות.
תביעות לזכות ראשונים:
דגל ישראל כטלית שעליה מגן
דוד בצבעי כחול ולבן ב-1885 שהונף בחגיגת שלוש שנים למושבה.
בית הספר העברי הראשון בארץ,
"חביב", הוקם ב-1886.
התזמורת העברית הראשונה
בארץ, נוסדה ב-1895 (האורקסטרה של ראשון).
הגן העברי הראשון בארץ, הוקם
על ידי אסתר שפירא בשנת 1898.
היקב המסחרי הראשון (היקב
הראשון למעשה פעל בבית הספר החקלאי מקווה ישראל).
שביתת פועלים עבריים ראשונה
(ביקב).
"התקוה" הושרה
לראשונה במושבה, לאחר שהאיכר שמואל כהן התאים לטקסט של נפתלי הרץ אימבר מנגינה של
שיר עם רומני.
האישה הראשונה שכיהנה כראש
עיר בארץ, חנה לוין, משנת 1956.
אתרים עיקריים בעיר:
בית הכנסת הגדול, מוזיאון
ראשון לציון (שהבאר עם חזיון אור קולי היא חלק ממנו), בתי מייסדים משוחזרים, יקב
כרמל, בי"ס חביב הפועל עד היום, בית יד לבנים שהיה בית הפקידות.
נס ציונה
מיכאל הלפרן, ממייסדי העיר. האדמות
נרכשו ע"י טמפלר שגם חפר באר מים והקים בריכה ליד ה"חאן" הקדום
שעמד במקום. לאחר מכן הוא נטע פרדס שקיים עד היום. בעקבות מותם של אשתו ושתי
בנותיו מקדחת החליט לעזוב את ואדי חנין ולעבור לאחיו בגרמניה. שם פגש את ראובן
לרר, חסיד חב"ד ואיש חובבי ציון. השניים סיכמו עסקה בה יקבל הטמפלר הנוצרי את
ביתו של לרר באודסה תמורת הפרדס של ריסלר בארץ ישראל. בשנת 1883 הגיע לרר עם
משפחתו לנחלתו בארץ ישראל. הוא מצא במקום מבנה עזוב, באר הרוסה ופרדס מוזנח. במשך
כחצי שנה שיקם את המקום וחיפש מתיישבים יהודים נוספים. שם היישוב החדש שהוקם נקרא
"נחלת ראובן".
ב-1888 נרצח אחד המתיישבים,
הנפח אברהם ילובסקי, בידי ערבים. ביתו עמד ליד הכיכר הנושאת כיום את שמו ובה
אנדרטה לזכרו. הוא נחשב לקורבן הטרור הראשון של היישוב היהודי המתחדש בארץ
ישראל.
ב-1891 הקים מיכאל הלפרין
(אותו אחד מראשל"צ?) מושבת פועלים בצפון נחלתו של ראובן לרר והציע לקרוא לה
נס ציונה. הבסיס למושבה זו היה שטח של 170 דונם, אותו מכר לרר לאגודות, שמטרתן
שיפור תנאי החיים של פועלי המושבות ("אגודת העשרות"). מיכאל הלפרין
השקיע במושבה מכספו ואף משכן לצורך זה את נכסי המושבה. לבסוף הצליח לרתום את חברת יק"א
למשימה וזו פדתה את המשכנתא על הקרקע ונטעה בה פרדס.
בשנת 1905 רכשה חברת
"גאולה" מידי ערביי המקום שטח בן 600 דונם, על הגבעה שבין "נחלת
ראובן" ו"חוות הפועלים". באופן זה, התאחדו כל חלקיה של נס ציונה
למושבה אחת. ראשי היישוב החליטו שלא להקים בתי מגורים על הגבעה אלא לנצלה לצרכים
ציבוריים.
ליד המושבה הוקם בשנת 1926
הכפר הערבי ואדי חנין ששרר בינו ובין נס ציונה שקט יחסי.
במלח"צ ברחו הערבים לאחר
פיצוץ מפקדת חסן סלאמה ברמלה הסמוכה ב-5 באפריל 1948, ועל אדמותיו נבנו שכונות של
היישוב נס ציונה.
רחובות
הוקמה כמושבה בשנת 1890 על ידי
חברת "מנוחה ונחלה", לאחר שכל קרקעותיה נקנו בידי יהושע חנקין. מטרת הקבוצה
שפעלה בוורשה הייתה הקמת יישוב יהודי בארץ ישראל שלא יהיה תלוי בכספיו של הברון
רוטשילד.
בשנת ההקמה ניטעו כרמים של
ענבים אשר נמכרו ליקב ראשון לציון הסמוך. ב-1904 ניטע במושבה הפרדס הראשון על ידי
זלמן מינקוב. בעקבות הצלחתו החלו איכרי רחובות לטעת פרדסים נוספים, אשר נתנו לה
ברבות הימים את הכינוי "עיר ההדרים".
ב-1907 הגיעו למושבה עולים
ראשונים מתימן אליהם הצטרפו עם הזמן באי שיירות נוספים מתימן, בייחוד מאזורי הערים
חידאן וצעדה. העולים נקלטו מהר בזכות יכולתם לעבוד עבודה חקלאית ואף הקימו בעיר
שלוש שכונות: "שכונת התימנים", "שעריים" ו"כפר
מרמורק".
מכון ויצמן
המוסד השלישי להשכלה גבוהה
שהוקם בישראל ב-34' (לאחר הטכניון בחיפה והאונ' העברית). הוקם ביזמתו של חיים
ויצמן במטרה למצוא תהליכים כימיים ליצירת דשנים באזורים צחיחים ובסיס לתעשייה
כימית.
מכון איילון
נוסד ב־1945 והיה פעיל עד
קום המדינה ב-1948. כלל סליק ומפעל תת-קרקעי לייצור כדורים לתת המקלע סטן. עד
מלח"צ יוצרו במכון, בהנהלתו של פסח איילון (אברמוביץ), 2.25 מיליון כדורי 9
מ"מ.
ארגון ההגנה פנה בבקשה לחברי
קבוצת הצופים א' שישבו בהכשרה בפרדס חנה, לבוא ולעבוד במפעל סודי. קבוצה זו, שבה
היה חבר גם שלמה הלל הקימה מאוחר יותר את מעגן מיכאל. החברים, לאחר התלבטויות
קשות, הגיעו לגבעת הקיבוצים, שהייתה מקום הכשרה לגרעיני התיישבות לפני עלייתם
לקרקע בשנים שלפני כן, והקימו את המכון.
מזכרת בתיה
המושבה הראשונה שהוקמה ע"י
רוטשילד. היוזמה להקמתה של הרב שמואל מוהליבר. נמצאו איכרים שומרי מצוות מכפר
ברוסיה הלבנה (כיום בלארוס) שרצו לעלות לא"י.
בשונה מהמושבות הקודמות,
הפעם פקידי הברון בחרו את המתיישבים והיו אלה איכרים ובעלי מלאכה בעלי ניסיון. אחד
עשר האיכרים, שהשאירו את משפחותיהם בכפר מוצאם, עבדו במקווה ישראל עד שמצאו וקנו
עבורם, בהלוואה של הברון רוטשילד, אדמה מתאימה לגידול תבואה וקראו לה עקרון.
מאחר שלא קבלו אישורים
מהמימשל העות'מאני, בנו את 4 הבתים הראשונים הדו קומתיים בתור רפתות. רשות מהממשלה
העות'מאנית לבנות בתי מגורים, בנו, בתחילת 1884, ארבע רפתות וקומה שנייה על קורות
עץ למגורים.
אפשר לבקר בבית משק הברון, ובבאר.
הבית מהווה היום מרכז
תרבותי. נבנה ב-1892 כמרכז המנהל המשקי של פקידות הברון. בעת השחזור של המבנה
הסתבר כי הוא נבנה מחומרים מעולים: אבני כורכר מסותתות היטב, קורות עץ ולוחות עץ,
חלקם מארזי הלבנון. זו הסיבה שהמבנה נשמר היטב מעל למאה שנה. רק פעולות קלות נדרשו
לשם ביצוע השחזור.
הבאר נחפרה עם הקמת היישוב ב-1883.
מי התהום נתגלו בעומק של כ-30 מטרים והועלו על ידי אנטיליה: מערכת של כלי קיבול,
תיבות עץ במקרה זה, אשר הופעלו על ידי מערכת גלגלי שיניים שפעלו בכוח סיבוב בהמה,
בדרך כלל סוסים. תיבות אלה העלו את המים אל גג המבנה וממנו הוזרמו המים בתעלה אל
עבר הבריכה והובילו אותם לבתים במכלים, ביד או על גב בהמה.
מ-1912 שאבו את המים מבאר
שנייה, בכוח מנוע דיזל, אל מגדל מים, ומתחו צנרת שהמים זרמו בה אל הבתים בכוח
הכובד. הבאר עומדת על תילה משוחזרת, לעתים אף פועלת.
מוזיאון המושבה כולל מלבד
המבנה המרכזי, שהיה בית ועד המושבה ולאחר מכן בית המועצה המקומית, גם "בית
הפקידות" ובית הרוקח הסמוך, המשמש לתצוגות אור-קוליות.
רוב המבנים שנבנו בשנותיה
הראשונות של המושבה נשמרו היטב וכך ביובל המאה של המושבה ניתן היה לגשת לתוכנית
כוללת לפיתוח מוקדי התיירות של המושבה. שוחזרו רצף של מבנים הנכללים במסגרת
מוזיאון המושבה כאשר המבנה המרכזי במושבה הוא בית הכנסת שבנה הברון כמתנת פרידה
מהמושבה.
גדרה
היחידה שהוקמה על ידי קבוצת
הביל"ויים בשנת 1884.
בבית מינץ - מוזיאון לתולדות
גדרה והביל"ויים מוצגים ממצאים שנמצאו במערת קבורה מהתקופה הכנענית ומהתקופה
הביזאנטית אשר התגלו בגבעות הכורכר ו"מחורבת חברא".
מערת הקבורה מהתקופה הכנענית
כללה חדר אחד בגודל של ששה מטרים מרובעים. המערה נחצבה במדרון הדרום-מזרחי של רכס
הכורכר. בקבר נמצאו מנחות קבורה וכן כלי חרס ביתיים, כלי נשק וחרפושיות, המאפשרות
תיארוך לתקופה הכנענית התיכונה שלב ב'.
במערה מהתקופה הביזאנטית חדר
אחד ובו תשעה כוכי קבורה ונחתמה באבן גולל. נמצאו בה מנחות קבורה אופייניות ומטבע
מימי קונסטנטינוס הראשון. בין המוצגים המוזיאון: צמידי זכוכית, חרוזי זכוכית
ובקבוקי זכוכית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה