ציפורי ובית שערים

קבורה בסרקופגים

בבית שערים נמצא הריכוז הגדול ביותר של סרקופגים.

שיטת הקבורה שהונהגה בקרב היהודים בימי בית ראשון הייתה המאספה. חצבו שלשה מדפים בשלשה קירות של המערה, על מדפים אלו הניחו את הנפטר (לא ידוע אם הוא היה עטוף או לא). אחרי שנה, אספו את עצמות הנפטר לבור-מאספה, בו ריכזו את עצמות כל המשפחה.

מכאן בא הביטוי : "נאסף אל אבותיו".

בבית הקברות של בית שערים נקברו רק יהודים, בית הקברות הוא מתקופת המשנה (מאות 2 ו-3). בתקופה זו שיטת הקבורה הנהוגה הייתה גם קבורה במערות אך שונה במקצת מימי בית ראשון. את הנפטר הניחו בתוך סרקופג (פירוש השם-אוכל בשר) = ארון קבורה, כיסו את הארון וחיכו שנה. אחרי שנה הוציאו את העצמות (הבשר נרקב) והכניסו אותם לקופסאות יותר קטנות = גלוסקמאות (רוחבה של הגלוסקמה כרוחב העצם הרחבה ביותר בגוף - האגן, ואורכה כאורך העצם הארוכה ביותר - הירך) הגלוסקמה נוחה לאחסון (ניתן לאחסן גלוסקמה אחת על השנייה) והיא גם חוסכת מקום במערות הקבורה, דבר שמשפיע מאוד על השימוש בה. שכן מתחילה באותה תקופה מצוקת מקום לקבורה.

שיטת הקבורה הזו חייבה טלטול הגופה ופירוק עצמותיה, דבר שהיום לא נהוג בהלכה.

האמונה (והנוהג המקובל אז) - שהחטא דבק בבשר, וכשהבשר מתכלה - החטא נעלם ("חטאת בשרים"). בניגוד לבשר הנרקב העצמות הן לבנות = צבע של טוהר, ולכן יש להפריד בניהם.

רבים מהסרקופגים שנמצאו מעוצבים בצורת משולש למעלה ומשני צדדיו יוצאות שתי קרניים. אולי כדי לדמות את הסרקופג היהודי למזבח (קרנות המזבח) ורבים מהם עוטרו בכתובות ובסמלים, חלקם סמלים יהודיים וחלקם לא. חלק מהכתובות הן בעברית קדומה וחלק ביוונית.

 

ציפורי קצר

עיר עתיקה במרכז הגליל התחתון, חמישה קילומטרים מצפון מערב לנצרת. יישוב היה קיים במקום כבר בתקופת הברזל II, ועיר יהודית התקיימה בו מתקופת החשמונאים ועד המאה ה-5 לספירה. יהודים ישבו בה עד המאה ה-10. אתר ציפורי הוא גן לאומי, והחפירות בו טרם הסתיימו.

בין המבנים והממצאים שהתגלו ושוחזרו:

ב"כ עתיק ובו רצפת פסיפס מן המאה ה-5,

וילה רומית מרוצפת פסיפסים צבעוניים,

תיאטרון מהתקופה הרומית ובו כ-4,000 מושבים,

כנסייה צלבנית שהוקמה על פי המסורת במקום שבו עמד בית הוריה של מרים,

בית חג הנילוס שבאחד מחדריו פסיפס גדול המתאר את חגיגות הנילוס במצרים וכולל תמונות צמחים וחיות וכן את מערך רחובות העיר,

מבנה ציבורי מן המאה הראשונה עד ה-4 שבו שכן כנראה השוק,

בתי מגורים מתקופת בית שני, המשנה והתלמוד כולל מקוואות שמהם אפשר להסיק על יישוב יהודי,

מאגר מים עתיק שסיפק מים לעיר דרך שתי אמות,

מצודה ששימשה תחילה כמצודה רומית, אח"כ צלבנית ולבסוף טורקית. היא נבנתה מחדש במאה ה-18 ושימשה בי"ס של ספוריה המשמשת כיום כמוזיאון לממצאי החפירות. הקירות החיצוניים של המצודה מלמדים על התקופות: למטה הרומית, באמצע הצלבנית, ולמעלה, כולל הגג, התקופה הטורקית.

 

בימי בית שני הייתה ציפורי עיר מרכזית, והיא מוזכרת במספר רב של מקורות. במשנה נאמר שהייתה מוקפת בחומה עוד בימי יהושע בן נון. נראה שנכבשה בימי יהודה אריסטובולוס הראשון (בערך 104 לפני הספירה).

כחלק מהיוזמות שנקטו פומפיוס ומצביאו במטרה למנוע היווצרות של מרכז כוח יהודי, חילקו את היישובים היהודים לכפיפותם של חמישה בתי דין שונים, שאחד מהם היה בציפורי.

כשהשתלט הורדוס על הגליל הפך את ציפורי לבירת המחוז. במותו הנהיג יהודה בן חזקיה את המרד בציפורי וניהל עליה מאבק עם הצבא הרומאי. התוצאה הייתה שריפת העיר ומכירת תושביה לעבדים. בנו של הורדוס, הורדוס אנטיפס, בנה שוב את ציפורי (כ"אבטוקרטיס" – העיר העצמאית), אך גם ייסד את מתחרתה הגדולה, טבריה, שהחליפה אותה במעמד הבכורה בגליל, עד זמנו של אגריפס השני, ששוב הפך את ציפורי לבירתו.

 

אנשי ציפורי העשירים החליטו להבדל מהיהודים במרד הגדול וכרתו ברית שלום נפרדת. ניסיון של המורדים בראשות יב"מ לכבוש את העיר נכשל. העיר נותרה יהודית למרות מאמצים רומיים לשנות זאת. עם זאת, מטבעות מימי אנטונינוס פיוס... מתארים מוטיבים אליליים בלבד. נראה כי בפרק הזמן מאז הפולמוס של קיטוס (115) ועד לאחר מרד בר כוכבא חל שינוי ומועצת העיר הפכה בזמן זה לנוכרית. רק לקראת אמצע המאה השנייה חזרה המועצה העירונית לידי היהודים. באותו זמן נקראה העיר "דיוקיסריה" - שם המורכב משמו של האל היווני זאוס ושם העיר קיסריה.

 

דווקא לאחר מרד בר כוכבא הגיעה הגירה לעיר. תעשיית המזון שגשגה בה במיוחד. בין חכמיה היו רבי יוסי, רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה הנשיא שאקלימה היה טוב לבריאותו של האחרון. משם ניהל רבי את הסנהדרין ושם נחתמה המשנה. אחרי מותו עזבה הסנהדרין לטבריה.

ב-351 התרחש מרד גאלוס בסביבות ציפורי. שליט המזרח קונסטנטיוס גאלוס שלח צבא, והמרד דוכא. העיר נחרבה אך שוקמה. עד אותו הזמן הייתה ציפורי מרכז תעשייתי, במיוחד באריגים. מהתקופה הרומית נותרה מערכת מים מפותחת ותיאטרון. על פי גניזת קהיר, היישוב היהודי בציפורי שרד לפחות עד המאה ה-10, אז נכחד ע"י המוסלמים.

 

על פי מסורת הנצרית, בציפורי גרו יואכים וחנה, הורי מרים הבתולה, אם ישו. נראה שכבר מעט אחרי הולדת הנצרות שכנו בה מאמינים. העיר קיבלה מעמד של בישופות במאה ה-5. הביזנטים הנהיגו מדיניות אכזרית, והכובשים הפרסים והערבים לא היטיבו עם העיר, שהפכה לקטנה ודלה.

בתקופת הצלבנים נבנתה בה כנסייה. לפני קרב קרני חיטין (1187) התכנסו הנוצרים בציפורי וקיבלו את ההחלטה השגויה לצאת מול צלאח א-דין. הממלוכים כבשו את העיירה ב-1263 בראשות הסולטאן בייברס, ושינו את שמה לספו‏רִיֶ‏ה.

ב-1516, בעקבות קרב מרג' דאבק, עברה ארץ ישראל, ובכלל זה ספוריה, לשליטת האימפריה העות'מאנית.

במאה ה-18 הפך שליט הגליל דאהר אל-עומר את מצודת ציפורי החרבה לבית ספר לילדי העיירה.

במרד הערבי הגדול ב-1936 הקים הצבא הבריטי עמדה באזור.

במלח"צ נכבשה העיירה במבצע דקל על ידי חטיבת כרמלי, ותושביה נמלטו ממנה. חלקם התיישב לאחר מכן בשכונת צפפרה שבנצרת הסמוכה.

בשנת 1949 הוקם במקום המושב ציפורי.

 

פירוט

המקורות מספרים לנו: "מדוע נקרא שמה ציפורי? משום שיושבת בראש ההר כציפור".

בראשיתו של היישוב, ששנת ההקמה המדויקת שלו לא ידועה, קבוצה של יהודים עלתה על הגבעה הזאת והקימה יישוב קטן ולא מרכזי. נמצאו כאן ממצאים מהתקופה הפרסית וייתכן שאז קם היישוב. סברה אחרת מייחסת את ההקמה לימי אלכסנדר ינאי שמזמנו נותר אחד מהאזכורים ההיסטוריים הראשונים של ציפורי. יוסף בן מתתיהו כותב בקדמוניות היהודים: "הוא ניסה (את כוחו) גם כלפי ציפורי במרחק מה מן העיר ההרוסה ואולם קיפח הרבה מאנשיו והלך להלחם באלכסנדרוס..." המקור מספר על תלמי שפשט על ציפורי ולחם באלכסנדר ינאי. עדיין לא ידוע האם ציפורי הוקמה לפני 2500 שנים או 2100 שנים.

השם ציפורי לא נזכר אפילו פעם אחת בתנ"ך, כנראה שלא הייתה קיימת אז.

יוסף בן מתתיהו מספר על ציפורי שהורדוס כבש אותה בסערת שלגים. ציפורי הפכה לעיר חשובה בזמן המרד הגדול.

כשהמרד פרץ, תושבי ציפורי קיבלו את הנציב קאסיוס גאלוס בתשואות.

לאחר שניסה בירושלים, ונכשל, הגיע אספסיאנוס והתחיל בדיכוי המרד בגליל ובגולן. כשהגיע לפתולמאיס היא עכו פגש במשלחת מאנשי ציפורי שלאחר התלבטות קשה בחרו בדרך של שיתוף פעולה עם הרומאים (כתושבי טבריה). הרומאים שלחו לכאן חיל מצב שישמור על תושבי ציפורי מפני אחיהם היהודים.

בסוף המרד הרומאים הכירו תודה לתושבי ציפורי, הקימו מבנים בעיר, מתקני בילוי ושעשועים ותרמו כספים. התיאטרון של ציפורי הוקם בסוף המאה הראשונה לספירה לכבוד אנשיה, ואף שליהודים אולי זו הייתה מתנה לא רצויה (התיאטרון: מסוג אותם מבנים שהפכו את ציפורי לעיר חילונית מאוד מלאה בעבודת כוכבים) הרומאים ביקשו להשפיע תרבותית בכל אזורי שליטתם ובטח שבציפורי .

בציפורי לא נמצאו מטבעות המרד, שהנפיקו היהודים כאות לעצמאות. מטבעות כ"א,ב,ג לגאולת ציו לפי שנות המרד (מופיע על מטבע 10 ₪ של ימינו) וכולי.. לעומתן, על המטבעות שנמצאו בציפורי כתוב: "אירונופוליס" - עיר השלום. או כתובת שמספרת על ברית הידידות בין הסנאט הרומי למועצת ציפורי.

בסוף המרד הופצו ברחבי הארץ מטבעות "יהודה השבויה" עליהם מתוארת יהודה כאישה מושפלת לצד חייל רומאי.

בשיא פריחתה חיו בציפורי בין 20-40 אלף איש. בבית שאן 45 אלף איש, קיסריה כ- 100 אלף איש.

בציפורי נחשפו למעלה מארבעים רצפות פסיפס ברמות שונות. אחד מההסברים הוא שהיה כאן מפעל לפסיפסים. מבחינת הארכיאולוגיה זו היא גולת הכותרת של ציפורי.

ציפורי התגלתה בשנת 1931 ע"י הארכיאולוג האמריקאי ווטרמן. הוא שמע על כפר ערבי שהיה קיים עד 48' בשם ספוריה, וחשד שהוא משמר את השם ציפורי. בחפירתו, עם תושבי הכפר לצד הבתים, גילה תיאטרון והבין שעלה על העיר.

ב- 1948 הכפר נחרב, ולאחר המלחמה החלה חפירה של משלחת מהאוני' העברית בראשות אהוד נצר וזאב וויס. לצידם חפרו עוד שתי משלחות אמריקאיות (אוניברסיטת טמפה מפלורידה ואוניברסיטת דיוק צפון קרוליינה).

ב- 1987/8 חשפו את הווילה הרומית שבראש הגבעה ובה רצפת פסיפס מיוחדת.

ב- 1992 גילו את פסיפס חג הנילוס ואז הכריזו על ציפורי כגן הלאומי.

ב-93' גילו במקרה השופל את רצפת ביה"כ.

מאז תחילת האינתיפאדה בשנת 2000, לא התקיימו באתר חפירות. בקיץ 2005 התקיימה חפירה באזור הדקומאנוס. מניחים, באופן כללי, שציפורי מחכה לעוד כעשר עונות חפירה לפחות. לישראל אין כסף והאמריקאים מגדירים את מדינת ישראל כמסוכנת ולכן לא מסכימים לבטח את הסטודנטים.

 

רצפת הפסיפס של ביה"כ

במסגרת הכשרת המקום לגן לאומי, חפרו במדרון בור ספיגה לשירותים של האתר. תוך כדי העבודה נהג השופל הרגיש שהוא מכה ברצפה והזעיק את הארכיאולוגים.

7 שנים עברו מהגילוי ועד הצגת רצפת ביה"כ לקהל. בתחילה העבירו אותה לחקירות בירושלים, הציגו אותה בכניסה למוזיאון ישראל ואז שלחו אותה לארה"ב. שם הרצפה עברה ממקום למקום כדי לאסוף תרומות (בעיקר מיהודים אמידים) ששימשו להקמת המבנה היקר. עלות המבנה: 500 אלף דולר מהם נתרמה מחצית הסכום ע"י משפחת דויטש. כשהמבנה קם, בשנת 2000, הוחזרה הרצפה למקומה.

נבנה במאה החמישית (לפני כ- 1500 שנה) והוא דומה מאוד לביה"כ מאותה תקופה: בית אלפא, חמת טבריה, נערן שליד יריחו, וביה"כ של עוספיה שנשארו ממנו שרידים מעטים וביה"כ של עין גדי, שם אין גלגל מזלות אלא שמות החודשים והמזלות מופיעים ברשימה.

 

ברצפה ניתן לראות שמות, כנראה של תורמים להקמתו (בדוגמא לשלט המודרני שנמצא בכניסה..).

ברעידת האדמה הגדולה של 749 כנראה נהרס ביה"כ וחלק מהאבנים נפלו על הפסיפס ורסקו אותו. זו הסיבה לחוסרים. חלק מהם ידעו להשלים - ניתן לראות השלמות שהן בהירות יותר, כמעין ציור - על פי מה שמוכר מבית אלפא, שהיא ממש רצפה תאומה.

כיוון התפילה הוא למערב ולא לי-ם שבדרום. הסיבה קשורה ככל הנראה למדרון שעליו בנוי ביה"כ ועליו גם הייתה בנויה שכונה ששרידה עדיין קיימים (יש תמונת שחזור בביה"כ). לא ניתן היה להקים מבנה אחד גדול שכיוונו הפוך לכיוון המדרון וכיוון השכונה. סביר שעמדו בשורות ארוכות לרוחב והתפללו לכיוון הנכון.

צורת הישיבה בבתי הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד דומה לשיטה שנהוגה היום בבתי הכנסת הספרדיים, שהמתפללים בהם יושבים מסביב כשגבם אל קירות המבנה. אלה שיושבים בקיר הפונה לירושלים (כותל המזרח) הם האנשים החשובים. ההבדל הוא שאז ישבו על גבי מחצלות על הרצפה והיום על כסאות.

כמו כן, בבתי הכנסת שבהם לא היה מקום קבוע לארון הקודש היו ספרי התורה נתונים בתוך תיבה ניידת שנשמרה בחדר צדדי והובילו אותה למרכז בזמן קריאת התורה. העברית כבר לא הייתה שפת דיבור בתקופה הזו והחזן נהג לקרוא פסוק אחד מהתורה ולידו עמד אדם שתרגם את הפסוק לארמית.

הפסיפס מתחלק לשלושה חלקים וכולל גם גלגל מזלות, עקדת יצחק.

וגם: אריות כמו שנמצאו על אחד הסרקופגים בבית שערים ובמיוחד בבית אלפא ובחמת טבריה. כמו בטבריה, גם פה - האריות שומרים על כתובות שמפארות את התורמים. עד לימינו מופיעה דמותו של אריה בבי"כ רבים על הפרוכת. זוהי אופנה עתיקה מאוד שנשתמרה.

 

גלגל מזלות

בפסיפסים אחרים של גלגלי מזלות בטבריה ובבית אלפא רואים את הליוס אל השמש אוחז במושכות המרכבה. כאן לא רואים את דמותו אלא רק את השמש. אולי לכאן לא הכניסו את הליוס כי הכירו וייחסו לו את המשמעות האלילית שלו. המילה דגים כתובה דגגים. הן בבית אלפא, הן בחמת טבריה והן בעין גדי ישנה בעיה עם מילים בכתיב שונה. בבית אלפא נכתב ודלי, ודגים, בעין גדי: ודלי- עם ו' החיבור, בחמת טבריה: המילה דגים כתובה עם ג' הפוכה, והמילה דלי בכתב ראי... במשך שנים נהגו לומר שהאומן לא ידע עברית, והוא פשוט שגה בכתיבתו.

כיון שנערכה השוואה ונמצא שהטעות חוזרת במספר מקומות אפשר להניח, שאומנים שונים לא טעו באותו המקום במקרה. אך לא ידוע מה כוונתה של אותה טעות.

אחת ההשערות היא שזהו שיבוש מכוון מאחר שדגים הוא סימן נוצרי.

השערה נוספת: במילה דגים יש דגש חזק, דגש כפלן - באות "ג" שמכפיל את העיצור.

האיסור של לא תעשה לך פסל וכל תמונה תקף בתקופות מסוימות. במצדה נמצא עיטורים גיאומטריים וצמחיים ולא נמצא דמויות. עם השנים האיסור הזה התפוגג. באתרי המשנה והתלמוד נמצא בכל מקום עיטורים שחלקם ייראו לנו פגאניים. דוגמאות: בבית שערים - אלות ניצחון על סרקופגים, בכורזים - מדוזה מעטרת משקוף בביה"כ, בברעם - ניקות על משקוף ביה"כ, בביה"כ של חמת טבריה ובית אלפא - הליוס אל השמש.

היהודים עברו תהליך של היפתחות לקישוטים שכאלה כי החשש לא היה מעובדי אלילים אלא מנצרות. בשלב הראשון הייתה השפעה בין התרבויות. בתקופה הזאת לא הייתה משיכה מבין היהודים לעבודת האלילים (שלא כמו בתקופת המקרא, אז מרובות האזהרות שלא להתפתות לעבודת אלילים).

לפי הערכות, היו כששה מליון יהודים שהיוו 10% מהאימפריה הרומית ואף הייתה תנועה רחבה של גיור רומאים. (ר' מאיר ור' עקיבא, היו בני גרים..).

נוהגים לצטט את רבן גמליאל שהלך לבית המרחץ של אפרודיטי בעכו, בית מרחץ עם פסלים של אלת היופי והאהבה שאולי הוצגה שם במערומיה. שאל אותו פילוסוף רומאי: איך אתה נכנס למקום כזה? וגמליאל השיב: "לא אני באתי בגבולה היא באה בגבולי. אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי אלא נעשית אפרודיטי נוי למרחץ".

מבנה בית הכנסת מעביר לנו אמירה. החלק התחתון עוסק בהבטחה שהבטיח האל לאברהם, את ברכת הזרע ואת ברכת הארץ. המצב הנוכחי מתבטא בגלגל המזלות - ההווה. והשאיפה היא - החלק העליון - לגאולה ולהקמת בית המקדש השלישי.

ייתכן שמיקומו של גלגל המזלות במרכז רצפת הפסיפס בין ההבטחה לגאולה מבטא את הרעיון שהתגשמות ההבטחה האלוהית אינה מובטחת מראש אלא מותנית בהתנהגותו הטובה של האדם ובתיקון החברה.

 

התיאטרון

הוקם בסוף המאה הראשונה לספירה והכיל כ-4500 מושבי אבן. מעל הקומה הראשונה ששרדה, היו עוד ארבעה יציעים בקומה שנייה. בשלב מסוים התיאטרון הפסיק לתפקד ואז התושבים השתמשו במושבים, בשימוש משני, לבניית מבנים אחרים. חלק ממושבי האבן המקוריים נמצאו בסביבות התיאטרון ונאספו. חלקם הוחזרו למקומם הטבעי במסגרת השחזור והכנת התיאטרון למופעים מודרניים. 

ניתן להבחין בקלות בחלק המשוחזר: צבעם אפרפר, ואילו חדשים - לבנים ובהירים.

מאחורי שורות המושבים ניתן לראות את החציבה המקורית עליה הונחו המושבים.

מאחורי הבמה המחודשת של התיאטרון, עמד קיר גבוה, סקנה פרונס, שהיה מקושט ושימש כתפאורה. קיר זה נשדד כמעט לחלוטין וחוץ ממספר פריטים לא נותר ממנו דבר. התיאטרון פונה צפונה כמו תיאטראות נוספים בארץ (חוץ מקיסריה), כדי שהשמש לא תסנוור את עיני הצופים. השחקנים השתמשו במסכות תיאטרון שתפקדו ככלי להגברה. המבנה הכללי של התיאטרון יצר אקוסטיקה מצוינת, אך בהחלט ייתכן שהיו גם תיבות תהודה, ליד הכניסות (הוומיטוריום), כמו בבית שאן.

מבנה חצי עגול והאמפיתיאטרון עגול שלם ששורות המושבים הראשונות שבו ממוקמות גבוה והזירה המרכזית מכוסה בחול. בתיאטרון נערכו הצגות, קומדיות בתקופה הרומית, ובאמפיתיאטרון נערכו קרבות גלדיאטורים. התושבים היהודים לא קיבלו את שעשועי הבידור בהם נערכו קרבות עקובים מדם בין עבדים לבע"ח.

אמפיתיאטרון נמצא בבית גוברין, בבית שאן, בקיסריה, אחד בירושלים שמיקומו לא ידוע, ובסבסטיה בשכם. חז"ל כותבים שליהודי אסור ללכת לאמפיתיאטרון פרט לשני מקרים יוצאי דופן:

א) אם הגלדיאטור המשתתף בקרב הוא יהודי, יישלחו כמה שיותר נציגים, כדי להציל אותו.

 ב) אם הגלדיאטור המשתתף בקרב הוא יהודי נשוי יישלחו עדים כדי שאשתו לא תיוותר עגונה.

 

תצפית מהגג

בתוך הוואדי קבר עם כיפה כחולה - של רבי יהודה נשיאה נכדו של רבי. במשך הרבה מאוד שנים הגיעו לכאן יהודים והתפללו כאילו זה קברו של רבי יהודה הנשיא. עד היום יש חרדים שבאים וגם השלט.

 

הרובע היהודי

הרובע היהודי הוא השם של אזור בתי מגורים כי רוב תושבי ציפורי היו יהודים, בעיקר במאות השנייה והשלישית ופעלו בה חכמים רבים.

יושב על מערכת אדירה של בורות מים. חלקם אפילו מתחברים אחד אל השני. כשירד גשם, ניקזו כל טיפה מכל פינה, המים זרמו במרזבים והובלו אל חולית הבור. אומרים ש"אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו" כלומר הבור לא מתמלא מהמים שיורדים על החוליה בלבד אלא צריך לאסוף אותם ממקורות שונים כדי למלא את הבור.

בתקופת המשנה, שיטת הבניה של היהודים, בשונה מהרומאים, היא של חצרות משותפות. המשנה עוסקת רבות בנושאים משפטיים שנובעים ממציאות של חיים בצפיפות המחייבים התחשבות של אדם ברעהו, שמירה על פרטיות ותיאום.

 

המצודה

היסודות של המצודה הם יסודות רומיים. היא נהרסה ונבנתה מחדש ע"י הצלבנים, מכאן יצאו לקרב הגדול בקרני חיטין.

כשהצלבנים שיקמו אותה הם לא חצבו אבנים לבנייה אלא השתמשו בחורבות שנמצאו בציפורי מתקופות קדומות. זהו עקרון שהצלבנים מקפידים עליו: הקמת מבצר ליד חורבה כדי לחסוך עבודה. לחלק התחתון השתמשו בסרקופגים: הם זרקו את עצמות המתים והציבו אותם בפינות המהוות בסיס חזק למבנה כולו.

מעל שלב הבנייה הצלבני ניתן להבחין בשיפוץ של דאהר מאבנים קטנות יותר ואחידות בגודלן (כי הממלוכים הרסו את הגג וחלקה העליון במסגרת המדיניות שלהם).

השיפוץ התורכי נראה בחלק העליון של המצודה בצורת אבנים קטנות יותר. שימשה כבית ספר לתושבי הכפר הערבי ספוריה וב- 48 קאוקג'י השתמש בה כבסיס לצבאו.

פליטי הכפר ספוריה ניסו לחזור ולשקם אותו. ב -1955 בן גוריון נתן הוראה להחריב סופית את הבתים של הכפר והקרן הקיימת נטעה כאן יער אורנים. רבים מתושבי הכפר ספוריה עדיין חיים בגליל, מיעוטם בלבנון. בנצרת יש שכונה שנקראת "ספאפרה", הבתים שלה פונים לכיוון ציפורי, וגרים בה רבים מפליטי ספוריה. יש זיקה בין התושבים וצאצאיהם לציפורי. לפני מספר שנים, כשציינו ערביי ישראל את ה"נכבה" הם ערכו תהלוכה מספאפרה ועד לציפורי.

כשנבחן את ציפורי נראה שמתקיימים בה ארבעת התנאים שם הכרח להקמתו של יישוב בתקופה ההיא: מקורות מים, אדמה פורייה, שליטה אסטרטגית וסמיכות לדרך.

 

בתוך המצודה מוזיאון ובו ממצאים ורפליקות מהחפירות: כלי לשתיית יין מהתקופה הפרסית, מנורת שמן, משקולות, פסלונים, כלי חרס...ממצאים עם סמלים יהודיים: מנורות חרוטות על חרסים וקטעי פסיפס עם כתובות בעברית..

 

הווילה הרומית

מבנה חדש שיושב על היסודות של המבנה הקדום ולא מתיימר לשחזר אותה. הווילה נבנתה בסוף המאה השנייה ועמדה על תילה כ-160 שנה עד רעידת האדמה של 363. החלק העליון שלה התמוטט ונפל על ריצפת הפסיפס ששרדה. בטרקלין: פסיפס ושלוש ספות עליהן ישבו והסבו. המילה טרקלין מורכבת משתי מלים: טרה-קליניום, שפירושן: שלוש ספות. בתקופה הזו נהגו להשתמש בשלוש ספות בסלון.  

הכנת פסיפס:

בשלב הראשון ישרו את השטח. אח"כ סידרו שכבה ראשונה של חלוקי נחל, או אבנים. על השכבה הראשונה שמו שכבה של טיח גס, ועליה שכבה של טיח דק, שאותו הניחו בהדרגה, בכל פעם קטע לפי קצב העבודה. בשכבה הזאת נעצו את האבנים בצבע מקורי שלא יישטף בגשם. בדרום הארץ אפשר למצוא בטבע אבנים במגוון הצבעים. האבנים השחורות: לא השתמשו באבני בזלת אלא באבן ביטומן (ניתן למצוא אותה במדבר יהודה ובנגב בקלות, היא ירקרקה מבחוץ וכשמנפצים אותה רואים את תוכנה השחור), אבני גיר נתנו את הגוונים הלבנים, הבעיה מתחילה עם כחול וירוק. מי שהיה לו כסף קנה אבנים כחולות וירוקות, שזה צבען הטבעי: כמו, אבן אילת הירקרקה. בדרך כלל, השתמשו בזכוכית כדי לספק את הצבעים האלה, כך גם בפסיפס שפה.

איסוף האבנים היה ממש מקצוע. בימים ההם, יצאו בעלי המקצוע לטבע עם פטישים ואזמלים וחצבו חלקי אבנים מהם הכינו אבני פסיפס קטנות. ממצא ארכיאולוגי מחירבת מינים מראה כדים ובהם אבני פסיפס בצבעים שונים לאחר האיסוף של בעל המקצוע.

הפסיפס נחשף בשנת 1987, נחפר גם ב- 1988 ואז הועבר לירושלים, נחקר, והושב לאתרו לאחר הקמת מבנה הווילה.

העברת הפסיפס מוסברת בתמונה: מרחו דבק על הפסיפס, והדביקו יריעות של בד למעלה. המטרה היא להחזיק את סידור האבנים של הפסיפס. בשלב השני: ניתקו את הפסיפס מלמטה ע"י הסרת הטיח. בכל פעם ניתקו רצועה אחת בהתאמה לעיטורי הפסיפס. גלגלו את האבנים והבד בתוך תופי עץ גדולים שם הכינו תשתית תחתונה של עץ ואלומיניום, הפכו את הפסיפס, הסירו את הבד וניקו את הדבק. קיבלנו פסיפס משוטח היושב על תשתית חדשה: של עץ ואלומיניום.

אחת הגישות בשימור אומרת שהפסיפס נשמר ככה טוב יותר. אבל פסיפס היושב על תשתית חדשה הוא מיושר ושטוח לגמרי. והרי גם המכות ופגעי הזמן הם חלק מהסיפור.

הפסיפס מתאר תחרות שתייה בין דיוניסוס להרקולס. דיוניסוס אל היין והרקולס החזק ערכו ביניהם תחרות כדי לבדוק מי שותה יותר יין ולא משתכר. הם מילאו את הגביעים, שתו והניפו אל על את הגביע הפוך כדי להראות שלא נשארה בו אפילו טיפה. בתמונה נראה דיוניסוס כשהיד שלו אוחזת עדיין בגביע הפוך. מעליו תחילת שמו "דיו"(ההמשך נהרס). לידו הרקולס שמושיט את הגביע אל שפתיו ומעליו הכתובת השלמה: הראקלס. דיוניסוס ניצח בתחרות.  הרקולס, שהפך שיכור כל כך, נשמטה מגופו הטוגה שלו והוא נותר ערום ומבוזה.

תוצאות התחרות מתוארות בשתי תמונות. האחת: הרקולס נראה שרוע על הרצפה, שיכור לחלוטין, אישה תומכת בו ועוזרת לו להתייצב, בחור מנסה לעזור לו לקום. מעליו הכתובת היוונית "מתי" מילה שפירושה שיכרות. איך יודעים שמדובר בהרקולס? לידו האטריביוט שלו: הנבוט, מעין מוט גדול שמצויר בסמוך אליו. בתמונה נוספת דיוניסוס עדיין יושב, אוחז בגביע, והרקולס שוכב לידו כשהוא אדום כולו משכרות.

האטריביוטים אלה חפצים המסמלים כל אל ואל במיתולוגיה היוונית: למשל: דיוניסוס יופיע כשבידו גביע יין ולראשו זר ענבים, נפטון יופיע כשהוא אוחז קלשון, הרמס יופיע עם סנדליו המכונפות, ונוס תופיע עם בנה קופידון וכך הלאה..

תמונות נוספות קשורות לדיוניסוס: חזרתו מהמסע להודו, טיול על החמור בצעירותו, חתונתו עם אריאדנה.

בנוסף סצנה שנקראת שמחה: מחללים, מתופפים, שמח כששותים קצת יין... לידה סצנה שניתן לזהות בה אמבטיה ולה שלוש רגליות, זהו תיאור רחצתו של דיוניסוס התינוק. סיפור הולדתו של דיוניסוס על פי המיתולוגיה מדגיש את ההבדל בין התרבות שלנו לתרבות היוונית:

זאוס, ראש האלים, נשוי להרה, מה שלא מונע ממנו להתאהב בכל מיני יפיפיות. באחד המקרים הוא מתאהב באישה ששמה "סמלי". הוא מופיע לפניה בתחפושת אדם (ויש אומרים ברבור), מתנה איתה אהבים ומכניס אותה להריון. כשהרה שומעת על זה היא רותחת מזעם, מגיעה לסמלי ומספרת לה על סוד גדול אותו מסתיר ממנה אהובה המסתורי. סמלי משכנעת את זאוס לגלות מהו הסוד, לגלות את דמותו ולחשוף עצמו בפניה. זאוס שנשבע נגלה לפניה בדמותו האמיתית שכולה אור וברקים, ברק פוגע בה והיא מתה. ברגעיה האחרונים של סמלי, מגיע זאוס פותח את בטנה, מוציא את העובר הקטן, מכניס אותו אל הירך שלו עצמו ואת חודשי ההיריון האחרונים מבלה דיוניסוס בירך של זאוס. כשהתינוק נולד הוא נישא הרחק מעיניה של הרה (שלא הייתה ששה לקראתו...) מזרחה, אל הנימפות של ניסה. מסורות רבות נקשרו במיקומה של ניסה למשל: ניסה סקיתופוליס - היא בית שאן .

בסצנות נוספות: תאור חליבה של עז, ארבע דמויות: נושאות מתנות לדיוניסוס ושלוש דמויות הנראות כמרקדות. הן דורכות ענבים בגת - מתקשר לנושא הכללי: דיוניסוס אל היין.

בחלק הרחוק - בחזית החיצונית מתוארת תהלוכה יפיפייה ובה אנשים הנושאים תוצרת חקלאית. ניתן ללמוד רבות על התקופה דרך התהלוכה הזאת: איך התלבשו, איזה גידולים גידלו, מה נהגו לאכול.

אם נביט בבגדים וננסה לבחון מה לבשו אז, נגלה שהנשים לבשו שמלות ארוכות, שהגיעו עד לרצפה ממש, ועליהן תוספת בד צבעוני. הגברים גם הם לבשו שמלות אך אלה היו קצרות והגיעו עד מעל לברך. סטירים שעסקו בפולחן דתי לבשו מעין חצאיות מתנופפות.

בצד השני התהלוכה נקטעת באמצע וההמשך הוא של אבנים לבנות ללא עיטור. הסיבה היא שנערך שיפוץ מתישהו בזמן קיומה של הווילה, והחלק הזה עוטר מחדש. קשה לדעת מהי סיבת השיפוץ. ייתכן שמי הגשמים חלחלו וגרמו להתמוטטות חלק מהפסיפס, או שהציור שהיה כאן לא מצא חן בעיני בעלי הווילה החדשים, שכן תהלוכות כאלה של דיוניסוס בד"כ הובילו את ההולכים למזבח פולחני, והם בחרו לשנות. השיפוץ ניכר גם בחלק הרחוק של הפסיפס בו נמצא, למרבה ההפתעה, עיטורים מחיי הנילוס: פרחי לוטוס, ברווזים, תנין, ועוד.

גם במסגרות המעטפת ניכר השיפוץ: למסגרת מבנה קבוע של מלבן-ריבוע-מלבן-ריבוע. בתוך המלבנים והריבועים נראה עיטורי דגים, מסכות תיאטרון וברווזים המופיעים בקצב קבוע. בחלק המשופץ נבחין שהמלבנים והריבועים מופיעים בקצב הקבוע אך ריקים מעיטור, הציורים הושמטו.

 

המונה ליזה של הגליל

האבנים שמרכיבות את פני היפיפייה הן קטנטנות, בסה"כ חמש מאות אבנים. ניתן כדי לקבל מושג על גודל האבנים כשמביטים אל החלק הלבן, עליו עמדו הספות, וכשמביטים אל החלק הצבעוני. בפני המונה ליזה האומן שיחק באור וצל, יש לה סומק בלחיים והיא כולה מונחת על רקע כהה ויוצאת בהירה כלפינו. המונה ליזה היא בת 1800 שנה.

                                         

 

היא מעטרת את כריכת הספר עשו של מאיר שלו, שמספר בספר, בתיאור דמיוני, איך נתגלתה בזמן חריש השדה.

רבי יוחנן, בן ציפורי אמר : " האיקונין הזה אלף בני אדם מביטים בה, כל אחד ואחד אומר בי היא מבטת".

"פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם" (דברים ה,ד) - אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאִיקוֹנִים הַזֶּה אֶלֶף בְּנֵי אָדָם מַבִּיטִים בָּהּ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹמֵר בִּי הִיא מַבֶּטֶת. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מַבִּיט בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ,ב).

אָמַר רַבִּי לֵוִי: יֵשׁ לְךָ לִלְמוֹד מִדֶּרֶךְ הָאָרֶץ וְיֵשׁ לְךָ לִלְמוֹד מֵאִיקוֹנִין. בְּנוֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, קוֹל אֶחָד נִכְנָס לְתוֹךְ עֶשֶׂר אָזְנַיִם, שֶמָּא עֲשָׂרָה קוֹלוֹת נִכְנָסִים לְתוֹךְ אוֹזֶן אַחַת? ... וּלְהַבִּיט בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְלוֹמַר לוֹ "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.                                                                                     פסיקתא רבתי פרשה כא

כמו הקב"ה, שגם כשאלף אנשים מתפללים אליו בו זמנית יש לו יכולת לשמוע כל אחד ואחד מהם, כך המונה ליזה הזו, מביטים אליה והיא מחזירה מבט לכל אחד. אולי הדברים נכתבו את זה על האיקונין הזו או בהשראתה.

בוילות רומאיות נהגו להנציח בפסיפס את בעלת הבית ובעל הבית. בצד השני ממול, במקביל למונה ליזה, נזהה את בעל הבית: הכתפיים שלו, הסנטר, האף, שיער הראש, רק שהמסכן קיבל מכה מאבן שנפלה ואזור המצח והעיניים חסר.

ההנחה היא שבעל הבית לא היה יהודי, על סמך ההיכרות העמוקה עם סיפורי המיתולוגיה לפרטי פרטים. אך יתכן שזהו ביתו של סוחר יהודי עשיר ובעל קשרים שאירח כאן רומאים.

אבל ברור שבעל הבית היה אדם עשיר מאוד. סממני העושר בתקופה ההיא היו: בית גדול, פסיפס באיכות גבוהה, אבל בעיקר: בית כיסא. לאנשים פשוטים לא היו שירותים בתוך הבית. בשירותים האלה נמצאו כלים שהכילו בשמים וצמחים מפיצי ריח נעים.

אבן הסף בכניסה לשירותים מעידה על כך שלא היו חשופים למראה, אלא נמצאו מאחורי דלתות. בשירותים נראה פסיפס קטן ועליו כתובת של מילה אחת ביוונית: הגיאה - היגיינה - ניקיון. לידם מערכת של תעלות, שהובילו את השפכים והמים אל מחוץ לווילה לבור ספיגה. ייתכן שהייתה אסלה מעץ.

תָּנוּ רַבָּנָן אֵיזֶה עָשִׁיר? כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה כְּרָמִים וּמֵאָה שָׂדוֹת וּמֵאָה עֲבָדִים שֶׁעוֹבְדִין בָּהֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה נָאָה בְּמַעֲשִׂים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשֻׁלְחָנוֹ.

בבלי, שבת כה ע"ב

 

 

 

העיר התחתונה

הקרדו

בתחילה, היישוב קם בראש הגבעה, ובשלב מאוחר יותר העיר התרחבה לכיוונים שונים ביניהם הוקמה העיר התחתונה. ייתכן שהפיתוח גלש למטה משום שמערכת המים החלה לספק מים למבני העיר והמזרון הקל על זרימתם.

מבנה העיר התחתונה הוא מבנה היפודמי.

האבנים המרצפות את הרחוב הן אבני גיר קשה עליהן עברו כרכרות ולהן גלגלי ברזל. אם נביט אל הקרדו נראה לכל האורך שני טורים של חריצים באבני הרחוב שנוצרו ע"י גלגלי הכרכרות.

 

ברחוב עצמו נמצא חריטות באבן של לוחות משחקים:

שכנראה שימשו ילדים. על אחת האבנים מופיעה חריטה של מנורת שבעת קנים. מימין ומשמאל לרחוב המרוצף היו שתי שורות של עמודים ובהמשך מדרכות המעוטרות פסיפס. כך גם לצד הדקומנוס מעטר פסיפס של אבנים צבעוניות את המדרכה.

הקרדו נסלל בתחילת המאה השנייה לספירה. הכתובות על המדרכות מספרות על שיפוצן באמצע המאה החמישית לספירה. לשון הכתובת:

"בזמנו של אאוטרופיוס, ראש העיר המלומד, הרופא מריאנוס שיפץ את המדרכות האלה – בזמן השושלת ה- 14 " (כרונוי דיקצה 14 = אמצע המאה החמישית).

מעל המדרכות, בין העמודים לחנויות נישא קירוי מגן לעוברי האורח. 

וכמובן, מעבר למדרכות שכנו החנויות וגם מבני ציבור שהתפתחו מאוחר יותר (ניתן להבחין בשרידי שתי כנסיות).

בעומדנו בקרדו נבחין בריבועי החפירה הרבים (נקראים גם לוקוסים). מבקרים רבים סבורים בטעות שאלו מבנים/ בתים.

בעבר, כשחפרו באתר ארכיאולוגי, חפרו תעלה גדולה במרכז האתר ממנה הוציאו את הממצאים למחסנים (מגידו היא דוגמא מצוינת). עם הזמן נוצר בלבול באשר לתיעוד השכבות השונות ומקור הממצאים המדויק בשטח, לא ידעו לציין מהיכן הגיע הכד הזה ומאיפה הכותרת הזאת.... לפי שיטת החפירה הנוכחית מחלקים את השטח לריבועים שגודלם קבוע: 5x 5 מטרים. לכל ריבוע כזה ניתן מספר ראשי והממצאים בתוכו מקבלים מספרי משנה הנכתבים על הממצא עצמו וכך נמנע הבלבול. (בחפירות חדשות, באום אל קנאטיר, במקום לכתוב בצבע שיכול להימחק את המספר על הממצא נעשה שימוש בהשתלת שבב זעיר שנושא מעין תעודת זהות לתוך הממצא.) 

 

בית אורפיאוס

פסיפס אורפיאוס, שנחשף בשנת 1995, מעטר בית אמידים מסוף המאה השלישית לספירה. בית האמידים הזה נבנה בסמוך לרחובות הראשיים של העיר, אליהם הייתה גישה משלושה פתחים שהיו בו. לצד רצפות פסיפס גיאומטריות שונות (אחת מהן בדגם של לוח שח-מט) נמצאת רצפת הפסיפס של הטרקלין.

לרצפה ארבעה חלקים המסודרים בצורת T - בחלק העליון אורפיאוס ישוב תחת עץ, מנגן על הלירה ומסביבו החיות המאזינות לנגינתו. בין בעלי החיים הולכי על ארבע, בעלי כנף ונחש.

אורפיאוס, דמות מיתולוגית, היה גדול המוזיקאים בכל הזמנים. את הלירה קיבל מאפולו, והמוזות הן שהדריכו אותו בנגינה ובשירה. אורידיקה הייתה אשתו האהובה של אורפיאוס. יום אחד הכיש אותה נחש והיא מתה. אורפיאוס, שלא רצה להיפרד, החליט להביאה מארץ המתים. בזכות נגינתו המדהימה התירו לו הדס ופרספונה, אלי השאול להיכנס אל עולם המוות. אורפיאוס קיבל את אשתו ובתנאי שלא יביט לאחור, אל פני אשתו,  עד שיגיעו אל העולם המואר ויצאו מן השאול. אורפיאוס הלך ראשון ואורידיקה בעקבותיו. כשהגיע, לא יכול לחכות עוד רגע הסתובב וראה את אשתו נעלמת ונמוגה אל תוך החושך.

אורפיאוס האבל נע ונד בארץ תראקיה, בדרכו ניגן לבעלי החיים, לסלעים, לנהרות ולעצים עד שנטרף ע"י המינאדות.

  

בהמשך הפסיפס שלוש תמונות:

בתמונה הימנית שתי דמויות האוחזות זו בזו. יתכן שמדובר במפגש של אורח ומארח, או בזוג מתאבקים המשעשעים את הנוכחים. 

בתמונה המרכזית תיאור סעודה ובה ארבע דמויות יושבות סביב ספה עגולה ועל השולחן לפניהן, האוכל (עוף?...), עוד שלוש דמויות עסוקות במזיגת היין. אחת הדמויות ניצבת ליד כלי מיוחד המזכיר מעין סמובר ושימש לחימום מים שנהגו למהול ביין.

ובתמונה השמאלית שני אנשים היושבים על כסאות ומשחקים בקובייה על לוח המשחק.

ייתכן שהרצף המתואר הוא של שלבי האירוח: קבלת האורחים, הארוחה ומשחק שש-בש לסיום. כל זה כשברקע נגינתו של אורפיאוס.

 

בית חג הנילוס

תחת קורת גג אחת נמצאו 11 רצפות פסיפס שונות, פסיפס חג הנילוס הוא המרכזי והגדול שבהן. המבנה כולו הוא מהמאה החמישית לספירה. הגודל והסגנון מעידים שזה לא בית פרטי. כמו כן, נמצא בו אלמנט של בזיליקה: עמודי העץ הנוכחיים מסמלים מיקום רחבת עמודים בה התכנסו. האם היה כאן מרכז מסחרי, מעין קניון של פעם? בית משפט? עירייה? בית המוכס? איזור תענוגות? אולי היה כאן אולם התצוגה לפסיפסים של מפעל הפסיפסים של ציפורי הקדומה. כמות הפסיפסים באתר יוצאת דופן, נמצאו מעל לארבעים פסיפסים ברמות שונות. ציפורי היא ממלכת פסיפסים וכשמישהו רצה להזמין פסיפס הוא הגיע לכאן, הביט והתרשם ובחר את הדוגמה. 

 

פסיפס חג הנילוס

בראש הפסיפס שתי ציפורים האוחזות כתובת ובה נאמר: "השתמשו בהצלחה" - לו רק כתבו במה להשתמש, אולי היינו מבינים למה שימש המבנה.

בצד שמאל גברת שאוחזת בידה "קרן שפע" ובה ענבים, תמרים, תאנים, שפע גדול. היד השנייה שלה נשענת על סל גדול ובו פירות. החזה שלה חשוף סמל לפריון. זוהי האנשה של מצרים. משמאלה התחלה של כתובת, כנראה המילה "איגיפטוס" - מצרים.

בצד השני ממולה נמצאת דמות גברית שנהרסה. זוהי האנשה של הנילוס. הפסיפס הזה הוא דוגמה לפסיפס שלא עבר מתיחת פנים וטופל באתרו בלי להעבירו למקום אחר, כלומר, הוא יושב על התשתית המקורית שהכין האומן. ההרס באזור הדמות הגברית נגרם כנראה מהתמוטטות קורות הגג שמעליו או מנזקי תעלת מים שעברה שם. לא הרבה שרד מאותו בחור: ניתן לזהות את ידו השרירית ואת רגלו, ושלושה מלאכים המביאים לו מתנות, אחד מביא לו זר של חבצלות, השני מביא לו ברווז, והשלישי ממש מנשק לו את הרגל כמודה על המים שהנילוס נותן. הוא יושב על בהמה - שור או היפופוטם ומפי הבהמה נשפכים מי הנילוס ובתוכם פרחי לוטוס וברווז שיושב עליהם. דגים, חסידה(?) שאוכלת נחש, דייג, תנין, כל טוב הנילוס. בין שתי הדמויות נמצא עמוד וחרוט בקצהו, לידו שתי דמויות: אחת התכופפה השנייה טיפסה לה על הגב וזאת שלמעלה חורטת את האותיות "יוטא - זיתא" = 17 (IZ )מתחת 16 ו 15.

                                       

 

זהו עמוד ה-נילומטר. מד לקביעת גובה מי הנילוס. במצרים החקלאות היא חקלאות הצפה והנתון הזה חשוב מאוד. לפי הפסיפס, המים הגיעו לגובה 17 אמות מצריות.

גם בהמשך, נראה עמוד שמעליו פסלון שחור ולידו שוב 17, ושני פרשים רוכבים ומעבירים את הבשורה והנה הראשון מחזיק לפיד ולידו שוב 17. הבשורה הגיעה עד לתושבי העיר. מעל לשער העיר המתואר בפסיפס נמצאת כתובת ביונית ובה שם העיר: אלכסנדריה. לצד שער העיר נמצא מגדל עם להבה בראשו. זהו המגדלור של אלכסנדריה, הפארוס, אחד משבעת פלאי תבל של העולם ההלניסטי.

(שבעת פלאי תבל: הפארוס המגדלור של אלכסנדריה, גני בבל התלויים, הפירמידות בגיזה, מקדש ארתמיס באפסוס, מקדש ופסל זאוס באולימפיה, המאוזלאום בהליקרנסוס - בודרום, והקולוסוס מרודוס).

אלכסנדריה יושבת על חוף הים. ספינות הגיעו אליה והמגדלור סימן את הדרך. עוד בתקופה ההלניסטית הגדירו היסטוריונים שבעה מבנים עצומים שנקראו "פלאי עולם" אחד מהם המגדלור הזה שהיה עשוי שיש בוהק ועוטר במראות. המגדלור נבנה במאה השלישית לפנה"ס, נפגע במספר רעידות אדמה, וחלקיו שרדו עד המאה ה-15 אז השליט הממלוכי קאיתבאי פירק את אבניו לשם הקמת מצודה. דבר לא נותר מהמגדלור שישב על האי (אולי שרידיו קבורים מתחת למי הים) אך יש תוכניות לשחזרו.

בחלק התחתון של הפסיפס נראה בעלי חיים, רודפים ונרדפים, טורפים ונטרפים. פנתר רודף אחרי צבי, אריה תופס שור, דוב סורי שאוכל חזיר בר. כל השלבים של המרדף והטרף.

בווילה הרומית הפסיפס הוא סימטרי, מדויק, נתון בתוך מסגרות. בפסיפס הנילוס התיאור יותר חופשי ומשוחרר, הסיפור זורם עם מי הנילוס.

מה למצרים ולארץ ישראל? האם הייתה זו חנות של סוחר ממצרים או שמכרו בה תוצרת מצרית? אל נשכח שכבר בתקופה ההלניסטית הסגנון הנילוטי הפך נערץ  וציירו את הנילוס במקומות רבים ומרוחקים ממצרים. גם בכנסיה בטבחה נמצא פסיפס מהמאה החמישית לספירה שבו נילומטר, פרחי לוטוס וברווזים. זוהי ממש מקבילה של הפסיפס הזה.

ייתכן שהפסיפס כולו הוא תיאור של מצרים: המים זורמים מהחלק התחתון, ממקורות הנילוס, שם נראה רק בעלי חיים טורפים, ועד לחלק העליון, זה אזור הדלתא שם מרוכזת האוכלוסייה האנושית של מצרים.

 

פסיפסים נוספים

בהמשך, פסיפסים גיאומטריים יפיפיים, ביניהם קנטאור - חצי אדם חצי סוס בגודל כמעט טבעי. הקנטאור: דמות מיתולוגית, בדרך כלל מפלצת שנואה. כנראה שכאן תואר הקנטאור "חירון" שהיה טוב וחכם ואף מחנכם של בני הגיבורים, ביניהם אכילס. פירוש הכתובת מעליו: "האל עוזר".  

הפסיפס היחיד שטייל מכאן לירושלים הוא הציד. כשגילו אותו הוא היה שקוע וכמעט הרוס לגמרי, אז הוחלט להכין לו תשתית חדשה. מעל לצייד - אמזונות: נשים לוחמות שהשתייכו לשבטי נשים, רוכבות על סוסים אצילים, סימני ההיכר שלהן: הכובע שעל ראשן, והשד שנותר. פירוש המילה אמזונה: ללא שד. הן היו כורתות לעצמן שד אחד כדי שיהיה להן קל לקלוע בחץ ובקשת. 

האמזונות אוחזות בכידונים בדרכן לציד כשכלב הקשור ברצועה עוזר להן. מעט המסופר עליהן, אף שצוירו במקומות רבים. כנראה שנכנסו להיריון מביקורי בני שבט שכן או שאנסו שבויים גברים וכך גידלו וטיפחו את בנותיהן ועל הבנים ויתרו. הן לבשו שמלה קצרה עד מעל לברך (כמו לבוש הגברים) שמתאפיינת בשקיפות דרכה ניתן לראות את תווי גופן.

לפני היציאה מהמתחם - פסיפס גיאומטרי ובו ריבועים, ריבועים, המעוטרים בשפע של דוגמאות וצבעים. כל ריבוע נבדל מהסמוך לו ואין חזרה של דוגמאות פעמיים. ממש כמו קטלוג, הפורש בפנינו עושר ומגוון.

 

מערכת המים של ציפורי

בימי קדם תושבי העיר ציפורי שמרו מים בבורות המים והביאו מים מן המעיינות של נחל ציפורי. צריך היה להשקיע מאמץ רב בעניין. העיר גדלה ומספר תושביה הגיע עד ל – 20,000-30,000.

בשלב מסוים, כנראה בתקופתו של אדריאנוס קיסר (תחילת המאה השנייה לספירה), הוקמה מערכת מים, שנחשפה ע"י ד"ר צביקה צוק ומשלחת מאוניברסיטת תל אביב. המאגר נחפר ב- 1992 .

הרעיון הוא להוביל מים ממעיינות רחוקים אך גבוהים, בכוח הגרביטציה דרך אמות מים ודרך מאגר מים עד לעיר התחתונה של ציפורי. (גובה המצודה הוא 289 מ' מעל פני הים. גובה בור השיקוע  282 מעל פני הים, כך שהמים לא הגיעו עד למצודה או לעיר העליונה אבל יכלו להגיע לעיר התחתונה). על אף אשליה אופטית הקיימת כאן, לפיה נדמה שהמים צריכים "לטפס" לציפורי, השיפוע הקיים במערכת, גם אם זעיר - ארבעה פרומיל, הוביל את המים לכיוון העיר.

הקדמונים ידעו למדוד שיפועים. הם עשו זאת בעזרת פלס קדמוני הנקרא "חורבטס". 

מערכת המים תואמת את כתביו והנחיותיו של ויטרוביוס: אדריכל ומהנדס רומי שחי במאה הראשונה לפנה"ס ופעל בשירותם של יוליוס קיסר ואוגוסטוס. חיבוריו של ויטרוביוס ובהם הנחיות לגבי בנייה, הנדסה, אדריכלות ואומנות שרדו עד לימינו ופורסמו בספר: "על אודות האדריכלות". חיבוריו של ויטרוביוס עוסקים בנושאים שונים: הכשרתו של האדריכל, בתי מגורים, מבני שעשועים, מקדשים, וגם פרק שלם מוקדש למערכות מים.

הקמת המערכת דרשה השקעה גדולה, אך לאחר מכן זרמו המים עד לבתים וצריך היה רק לתחזק אותה.

ליד הכפרים משהד וריינה נובעים מספר מעיינות: עין גנונה, עין אמיתי, עין אל קנה, עין אל בלד. המים הובלו באמות עד לחורשה שליד הקופה. שם אמות המים הפכו לאמה אחת ששרידיה ניכרים בבירור בשטח. ממש ליד הקופה חל פיצול של אותה אמה: סעיף אחד המשיך על הר ידעיה ועד לבריכה הנמצאת ליד המבואה. בריכה זו שימשה כנראה לרחצה ציבורית. סעיף שני הגיע עד לבור השיקוע ולמאגר. 

חלקי המערכת: מעיינות - אמות המים - בור השיקוע - המאגר (אורך כ-200 מטרים) - מנהרת המאגר (אורך 60 מטרים) - קיר חוסם (אורך 6 מטרים) - צינור עופרת ומגוף (4 צול ) - מנהרת הפירים (אורך 235 מטרים) - אמת מים - ומערכת צינורות להובלת המים בעיר.

את המגוף (ברז/שיבר) ניתן היה לפתוח ולסגור, דבר שאפשר לאגור מים במאגר לקראת ימים קשים.

מערכת מים בציפורי נזכרת במקור אחד וגם הוא אינו מעיד בבירור על מערכת המים הזו:

אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בֶּחָצֵר, אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנָּה בַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לָהּ מְחִיצָּה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים בַּכְּנִיסָה וּבַיְּצִיאָה… אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּאַמַּת הַמַּיִם שֶׁהָיְתָה בָּאָה מֵאָבֵל לְצִפּוֹרִי, וְהָיוּ מְמַלְּאִין הֵימֶנָּה בְּשַׁבָּת עַל פִּי הַזְּקֵנִים. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲמֻקָּה עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה.                      בבלי, עירובין פז ע"א

נוכל לומר שבתקופה ההיא אנשים נדרשו למים: אדם בתקופה ההיא צרך 7 קוב לשנה (היום אדם צורך 70 קוב לשנה), ומים שימשו במבנים ציבוריים כמו בתי מרחץ, מזרקות, נמפיאות ובריכות השתקפות, חלקם יועדו אך ורק לנוי.

 

בור השיקוע

מול בור השיקוע מבחינים בתוואי השטח בו עוברות האמות, ומקור המעיינות.

נמצאו שני סוגי אמות: אמה בנויה ואמה חצובה.

אמה בנויה נבנתה על פני השטח, לעתים על הגבהה (קיר או קשתות), הבניה נעשתה ע"י שימוש באבנים וטיח. אמה חצובה נחצבה אל תוך הסלע. שני סוגי האמה כוסו בלוחות אבן. אל בור השיקוע ניגשת אמה בנויה.

בור השיקוע - כשמו כן הוא, נועד לאפשר ללכלוך, סחף שהגיע עם המים לשקוע בקרקעית הבור. זהו מעין "פילטר" מסנן בכניסה למאגר. המים גלשו אל בור השיקוע, ואפשר להבחין שהדופן הצפונית היא אלכסונית, מעין מגלש: מטרתו להחליק את המים בצורה שקטה, כך שלא ייווצר מפל שיעלה את הלכלוך ויערבל את המים. כניסת המים הנקיים למאגר היא דרך פתח מרובע הממוקם כמטר מעל לתחתית הבור, בצדו המערבי.

 

          גובה תחתית הבור – 278 מטרים מעל פני הים.

          מכאן המים נכנסים אל המאגר ויורדים  3 מטרים

                            5 מטר    אל רצפת המאגר שגובהה 274 מטרים מעל פני הים.

                                                                       

בצדו המזרחי של בור השיקוע, ניתן להבחין בחציבה בסלע: כנראה שהייתה כאן מחצבה קדומה, אולי עוד לפני הקמת מערכת המים. בשנים גשומות במיוחד כשהמים גלשו מהמאגר או כשפתחו נסגר לצורך שיפוצים הופנו עודפי המים אל המחצבה והלאה להשקיית השדות שבסביבה. 

המאגר נחצב במקום של שבר גיאולוגי, כלומר: זוהי נקודת חיבור בין סוגי מסלע שונים. המאגר עצמו חצוב בידי אדם אך ממוקם במקום מפגש בין סלע גיר קשה - מצפון וסלע קירטון רך - מדרום. לקירטון בציפורי שכבה עליונה של סלע נארי שעובייה כ- 2 מטרים. סלע זה קשה, ודומה לגיר יותר מאשר לקירטון. הגיאולוגים מנסים להבין באילו תנאים נוצר סלע הנארי ומקובל לחשוב שזה קשור ליחס שבין ממוצע משקעים שנתי וטמפרטורה ממוצעת.  

יתרונות מיקום המאגר: הגיר הקשה שימש כיסודות למאגר, עליו נשען המאגר כולו. הקירטון הרך שישמש לחציבה קלה ומהירה, וסלע הנארי נשאר כתקרה תלויה וחזקה מעל למאגר.

לכן, כשרצו להרחיב את המאגר, יכלו לעשות זאת רק דרומה ולעומק: בקירטון הרך.

לאחר החציבה כוסה המאגר בטיח שהשתמר באופן מרשים. הטיח מורכב: מגיר, קירטון כתוש, פחמי עץ טחונים ופתיתי חרסים.

המאגר הוקם כנראה בתחילת המאה השנייה לספירה, ותפקד עד רעידת האדמה של 363. המאגר נפגע וחלקי טיח רבים נפלו. לאחר הרעידה, נערכו שיפוצים במאגר והמאגר טויח בשנית. סימניהם של השיפוצים נראים על דפנות המאגר: שכבת הטיח התחתונה, הקדומה יותר, מלפני רעידת האדמה, מכוסה כולה בחורים שחוררו המשפצים כדי ששכבת הטיח החדשה, מאחרי רעידת האדמה, תתפוס על השכבה הקודמת. (טיח חלק לא נתפס על טיח חלק. יש לצור מצע מחוספס.) ניתן גם להבחין בחגורת חיזוק שהולבשה ע"י המשפצים על שרידי קשת שהתמוטטה בכניסה למאגר. 

רצפת המאגר: בימינו, המבקרים במאגר דורכים על מדרך חדש שמכסה את הרצפה המקורית כדי לשמר אותה. רצפה זו, שעובייה 60 ס"מ, נשתמרה באופן מרשים. הרצפה מתחברת אל דפנות המאגר ב"רולקה", מגלש קטן הניגש אל הדופן באלכסון. כדי לפזר את הלחץ הגדול של המים ולא לצור נקודת תורפה בחיבור שבין דופן המאגר לרצפה: חיבור זה אינו חד בתשעים מעלות, אלא אלכסוני. מעל לרצפה מים הגיעו במאגר עד לגובה 8 מטרים, זהו לחץ עצום של מים שפעל על הרצפה.

                                  

איך נחצב המאגר? חצבו שני פתחים אנכיים, העמיקו וחפרו זה לכיוון זה. הוסיפו עוד פתח וכך הלאה (כמו במנהרת פירים). ניתן לזהות במאגר 9 פתחים. את כיוון החציבה מפתח לפתח מצאו בעזרת חוש השמיעה.

על דפנות המאגר נבחין בדבש: אבנים שהוצמדו אל הסלע כדי למלא חורים ולצור, גם כאן, חספוס לפני הנחת הטיח. הדבש יופיע גם בדמות חרסים שהוצמדו אל הקיר.

כל מיני מספרים:

אורך המאגר: 260 מטרים,

גובה: 8-10 מטרים,

רוחב המאגר משתנה כנקניק: בערך 4 מטרים.

נפח המאגר: 4,300 קוב, לפי חישובי הארכיאולוג שחפר במקום, צביקה צוק.

כדי למלא את המאגר נזקקו ל- 120 שעות של הזרמת מים מהמעיינות שספיקתם – 36 קוב לשעה. 

אם נתייחס אל המאגר כאל בור אגירה, הסגור בקצהו, כמות המים שסיפק לעיר הספיקה ל- 12 ימים.

זמן החציבה: אם עבדו 500-1000 פועלים העבודה נמשכה כשנתיים.

 

לפני המדרגות:

גרם המדרגות לא שימש לשאיבה, כי המים הגיעו לבתים במערכת סגורה. מאחורי אותן מדרגות נמצאת בריכה קטנה. סביר שבבריכה זו שמרו עתודת מים בזמן שנערכו שיפוצים/ עבודות תחזוקה לטובת הכנת טיח או כל צורך אחר הקשור לתחזוקה.

בשלב מסוים המאגר יצא משימוש, ייתכן שלאחר רעידת האדמה בשנת 749. כשהמאגר יצא משימוש אנשים עברו כאן ואולי אפילו גרו בתוך המאגר. עם הזמן נפלו פנימה צמחים, חלקי בעלי חיים, עפר, קטעי תקרה, סלעים וברבות השנים הוא נסתם לגמרי.

לא כל המאגר נעלם תחת האדמה: למעלה, בסמוך למדרגות, נותר חלק מטויח חשוף ונראה כמו מערה קטנה. זה נתן לחוקרים את הרמז הראשון בשטח. מרבית העבודה הארכיאולוגית כאן כללה הוצאה של אותן שכבות שמילאו את המאגר וסינון של השפוכת. החפירה נערכה בשילוב עולים חדשים שרק הגיעו לארץ וניתן להם פתרון תעסוקה זמני.

היציאה מהמאגר מלווה בעלייה במדרגות עץ חדשות. הוחלט, כדי להמחיש לקהל, שחלק של 60 מטרים מן המאגר הסתום יישאר לא נגוע ואכן כשעולים במדרגות ניתן להבחין בין השלבים בשכבות- שכבות של עפר, ולמעלה ניתן להבחין בגושי סלע גדולים שהתמוטטו מהתקרה.

מנקודת היציאה מהמאגר רואים את מסלול המשכם של המים אל מנהרת המאגר שהופכת צרה יותר ויותר ובסופה נמצא קיר באורך כמעט 6 מטרים ובתוכו עבר צינור העופרת שקוטרו 4 צול (10.5 ס"מ) . מנהרה זו לא תפתח למבקרים כי לא מתאפשרת בה זרימת קהל: לא ניתן לעבור דרך הצינור...

בקצה השני של הקיר נמצא בעבר המגוף, אותו שיבר עשוי עופרת, תכלית המאגר. למרבה הצער, מגוף זה נגנב ואינו נמצא באתרו. ידוע כיצד נראה המגוף וכיצד פעל לפי מקבילה מהעיר בטרס שבצפון ירדן, ליד אירביד. שם נמצא מאגר מים דומה מאוד לזה של ציפורי ששימש את העיר הקדומה "קפיטוליס" - שהשתייכה לדקה פוליס, ושם נמצא המגוף באתרו. 

המגוף ישב בפיר הראשון במנהרת הפירים. המים המשיכו אל העיר כשזרמו בתוך אמה במנהרה. ניתן להבחין במיקום הפירים בסיור בשטח, ויתכן שמנהרת הפירים כן תפתח בעתיד למבקרים.

אורך המנהרה – 235 מטרים ולאחריהם האמה צצה אל מעל לפני השטח, ונראית יפה בחלקים ארוכים בדרכה אל העיר. הקטע האחרון של האמה - באורך 400 מטרים חסר. האמה נכנסת אל העיר ציפורי באזור בית חג הנילוס שם נמצאה מערכת מסועפת של צינורות חרס ועופרת.

 

 

 

יפה לסיים את ההדרכה במאגר, כשהתפאורה יכולה להתאים לסיפור הבא, על רבי יהודה הנשיא והקיסר אנטונינוס שנפגשו כדי ללמוד תורה לאחר שאנטונינוס חפר מנהרה ארוכה עד לביתו של רבי:

הָיְתָה לוֹ לְאַנְטוֹנִינוֹס מְעָרָה אַחַת שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בָּהּ מִבֵּיתוֹ לְבֵית רַבִּי. וְכָל יוֹם מֵבִיא עִמּוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, אֶחָד הָיָה הוֹרֵג עַל פִּתְחוֹ שֶׁל בֵּית רַבִּי וְאֶחָד הָיָה הוֹרֵג עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר לוֹ לְרַבִּי: בְּשָׁעָה שֶׁאָבוֹא לֹא יִמָּצֵא אָדָם לְפָנֶיךָ. יוֹם אֶחָד מָצָא אַנְטוֹנִינוֹס אֶת רַבִּי חֲנִינָא בַּר חַמָּא שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי. אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ בְּשָׁעָה שֶׁאָבוֹא לֹא יִמָּצֵא אָדָם לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ רַבִּי: אֵין זֶה יְלוּד אִשָּׁה. אָמַר אַנְטוֹנִינוֹס: אִם כָּך, אֱמוֹר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ וְיִקְרָא לְאוֹתוֹ אָדָם שֶׁיָּשֵׁן עַל הַפֶּתַח. הָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא בַּר חַמָּא וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת. אָמַר: כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה? אֵלֵךְ וְאוֹמַר לוֹ שֶׁמֵּת - יְהַרְגֵנִי; אַנִּיחֶנּוּ וְאֵלֵךְ - אֶהְיֶה מְזַלְזֵל בַּמַּלְכוּת. בִּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְהֶחְיָהוּ, וְשִׁגְּרוֹ.  אָמַר אַנְטוֹנִינוֹס: יוֹדֵעַ אֲנִי, שֶׁאַפִלּוּ הַקָּטָן שֶׁבָּכֶם מְחַיֶּה מֵתִים. וְאַף עַל פִּי כֵן, בְּשָׁעָה שֶׁאָבוֹא אֲנִי רוֹצֶה שֶׁלֹּא יִמָּצֵא אָדָם לְפָנֶיךָ. בבלי, עבודה זרה י ע"ב

 

 

בית שערים – קצר

בית שערים אשר שוכנת בגליל התחתון הייתה יישוב יהודי חשוב בתקופת בית שני המשנה והתלמוד. שיא פריחת היישוב הייתה בין מאה ה-2 וה-4 לספירה, עת שהתה בה הסנהדרין בראשותו של רבי יהודה הנשיא.

בית שערים הקדומה ממוקמת על גבעת שייח' אבריק ליד קרית טבעון של ימינו. הגבעה נמצאת על אחת מהשלוחות הדרומיות של הגליל התחתון וניתן להשקיף ממנה על עמק יזרעאל מדרום-מזרח ועל הר הכרמל ממערב.

לפי עדויות ארכיאולוגיות יושב המקום לראשונה במאה ה-9 לפנה"ס בימי ממלכת ישראל. מעריכים כי שטח זה היה שייך בעבר לבית חשמונאי, כחלק מרשת צפופה של יישובים, אשר בקרבתם עברו דרכים ראשיות מחוף הים מזרחה. אולם בית שערים עצמה לא הייתה מקום מעבר חשוב. בפעם הראשונה נזכרת בית שערים בכתב אצל ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מהתקופה שלפני המרד הגדול ברומאים. בספריו היא מתוארת כמרכז אחוזותיה של הנסיכה ברניקי, בתו של אגריפס הראשון, שהיה מבית הורדוס. השרידים הארכיאולוגיים הראשונים של בית שערים הם מתקופה זו, והם מאופיינים בעיקר באבני גזית קטנות, שבאמצען זיזים גסים ובולטים.

השם בית שערים נזכר בתלמוד גם בנוסח: כפר שערים ובארמית: בית-שריי או בית שריין. לפי סברה אחת יש לקרוא למקום בית שעורים, והכוונה למשפחת כוהנים בישראל הנזכרת במקרא ואשר נדדה עם כל משמרות הכוהנים אל הגליל אחרי חורבן בית המקדש השני. היישוב נזכר לראשונה בתלמוד כישוב יהודי חקלאי וכמקום מושבו של התנא רבי יוחנן בן נורי, שחי במחצית הראשונה של המאה ה-2.

לאחר מרד בר כוכבא רבים מהיהודים בארץ הגיעו לגליל, וכך הפכה בית שערים למרכז יהודי חשוב ומתפתח במאה ה-2 וה-3.

באמצע המאה ה-2 התיישב רבי יהודה הנשיא בבית שערים. מועד הגעתו לא ידוע במדויק, אולם היסטוריונים משערים כי זה היה בתקופת מלכותו של הקיסר אנטונינוס פיוס, שהיה חברו הטוב של רבי. בתלמוד נאמר כי רבי קיבל עיירות וכפרים רבים בארץ מחברו הקיסר, וייתכן מאוד שבית שערים הייתה אחד מהמקומות הללו, כיוון שהייתה שייכת ישירות למלך עוד מימי בית המקדש השני. רבי הביא איתו את מוסד הסנהדרין לבית שערים, ובימיו התפתח היישוב והגיע לשיא גדולתו, ועדים לכך הם הבניינים המרהיבים והקברים המצטיינים בארכיטקטורה עשירה. ממצאים ארכיאולוגיים ידוע כי היו ביישוב גם ערכי תרבות יוונים לצד התרבות היהודית. ב-17 השנים האחרונות לחייו, שהה רבי בציפורי מסיבות בריאותיות. הסנהדרין עבר לשם יחד איתו, אולם כשמת רבי הוא נקבר בבית שערים באחוזת קבר שבנה עוד לפני מותו. מסופר כי כשבתו מתה הכין אחוזת קבר לכל בני משפחתו. היישוב כנראה נחרב בזמן מרד גאלוס.

בשנת 1876 נסקר אזור האתר על ידי חוקרי הקרן לחקר ארץ ישראל במסגרת סקר ארץ ישראל המערבית, הסקר העלה ממצאים דלים. המקום היה בלתי מוכר במשך מאות שנים, עד שב-1903 גילו חוקרים מטעם החברה המזרחית הגרמנית (Deutsche Orient Gesellschaft) מספר קברים שתיארכו לתקופה הרומאית ואף הכתובת "בנימין בר יצחק רבן תורה". החוקרים דיווחו על תגליתם, אולם דבר לא נעשה בנידון. האתר שכן שומם עד שהתגלה ב-1928, אז כתב אלכסנדר זייד אודות גילוי מערות הקבורה באתר, למחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. שנתיים לאחר מכן הגיע בנימין מזר לבדוק את האתר, והעלה השערה שמדובר בבית שערים, דבר שהתאמת עם גילוי הכתובת במערה הראשונה. גילוי מערות בית שערים נזקף לזכותו של זייד, אך באוקטובר 2009 טען נחום מרון כי הוא שגילה את מערות הקבורה של בית שערים, כשטייל בסביבה, והוא שסיפר על כך לאלכסנדר זייד.

חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום גילו שרידים רבים מימי קדם. אולם שרידי הבנייה הקדומים ביותר במקום הם מתקופתו של הורדוס, האתרים הבולטים שנחשפו במקום הם בית כנסת שנבנה במאה השנייה לספירה וחרב במאה הרביעית. ואתר קבורה מרשים שתוכנן כ"עיר מתים" (נקרופוליס) בו נתגלתה כתובת קבורה עם שם המקום ביוונית: ביסריה, כפי שיוסף בן מתתיהו מזכירה בכתביו. שם הגבעה בערבית הוא שייח' אִברִק. הנקרופוליס היא גן לאומי מוכרז, בעוד בית הכנסת נמצא על אדמות משפחת זייד.

בית-שערים חרבה ונשרפה במאה הרביעית לספירה. העדות לתיארוך היא מטמון, שנמצא בשכבה השרופה שליד בית-הכנסת. המטמון מונה 1,200 מטבעות, שזמנם אינו מאוחר לשנת 350 לספירה.

 

 

 

בית שערים מפורט

אחרי מרד בר כוכבא ירושלים אסורה הייתה ליהודים. הם חיפשו מקום חדש, בו יוכלו להתפרנס מחקלאות ומשיירות ורבים מהם הגיעו לגליל.

הסנהדרין בזמן המרד ישב ביבנה אולם לאחריו הועבר לגליל, למרכז החדש של היהודים: בתחילה לאושה ומשם לשפרעם ומשפרעם לבית שערים.

"גלתה סנהדרין...מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושה, ומאושה ליבנה, ומיבנה לאושה, ומאושה לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לציפורי, ומציפורי לטבריא" (ראש השנה ל"א,ע"א).

בית שערים נזכרת לראשונה בכתביו של יוספוס פלביוס כעירה של בריניקי, בתו של הורדוס. מה שמוכיח לנו שבימי בית שני הייתה בית שערים בידיים יהודיות (למדייקים-חשמונאיות). פלביוס מכנה את בית שערים עיר וכפר לחילופין. לכן אין ודאות לגבי כינוייה בתקופה זו, אך ברור שבית שערים הייתה ישוב יהודי גדול.

"לבריניקי אחות המלך אגריפס השני היה שבר רב באסמיה אשר בבית שערים, שאספה מן הכפרים מסביב" (פלביוס, חיי יוסף, מ"ד).

בעקבות המרידות עברה בית שערים לידיים רומאיות, עד שהגיע רבי שקיבל את האדמות מאנטונינוס קיסר-ידידו.

כאשר מגיע רבי לבית שערים זכר החורבנות מטשטש, והיהודים חווים תקופת פריחה, הן של היהדות והן של מבני ציבור יהודיים (בתי הכנסת המפוארים ביותר שנתגלו הם מאותה תקופה..) בית שערים עצמה היא עיר מוקפת חומה המשתרעת על שטח של כמאה דונם אנשיה מתפרנסים בעיקר מחקלאות (עד מותו של רבי. לאחריו עיקר הפרנסה באה מבית הקברות...).

נמצאו בשטחי העיר: בית בד שהיה פעיל גם בתקופה המדוברת וגם בתקופה הביזנטית, שרידי בית כנסת מפואר מימיו של רבי, שרידים מחומת העיר ועוד.

פריחתה של בית שערים נמשכה כ-175 שנים, מימי רבי ועד חורבנה על ידי גלוס בשנת 351 לספירה, כאשר דיכא בפקודת הקיסר קונסטנטיוס את מרד יהודי הגליל (מרד גלוס).

 

תאריך החורבן נודע ממטמון של 1200 מטבעות, שנמצא בבית הכנסת. המטבעות היו מימיו של קונסטנטינוס, ואף אחת לא הייתה מהשנים שלאחר שנת 352.

על חורבותיה של בית שערים נבנה יישוב ביזנטי דל, ואחריו התיישבו במקום גם בתקופה הערבית הקדומה וגם בתקופה הממלוכית.

השם בית שערים נשכח ובמקומו נקרא המקום שיח אבריק.

כאשר רכשה הקרן הקיימת את אדמות שיח' אבריק היה במקום כפר אריסים קטן ועני.

אלכסנדר זייד, שומר אדמות הקק"ל, היה היהודי הראשון שהתיישב כאן לאחר הפסקה של יותר מ-1500 שנה. הוא אשר גילה את מערות הקבורה שכוסו בעקבות הזמן, החורבן ואיתני הטבע. בעקבות גילוי זה החלו החפירות בבית שערים ונתגלו שרידי עירו המפוארת של רבי יהודה הנשיא.

פרופ' בנימין מזר חפר4 עונות ועומד בראש המשלחות עד 1940. היא חודשה רק ב-1953, בהנהלתו של פרופ' נחמן אביגד שפעל מטעם האוניברסיטה העברית, לשלוש עונות חפירה נוספות. בלחץ החרדים, היועץ המשפטי לממשלה אוסר חפירות בקברים. החפירות שנעשות כיום נעשות בשיתוף עם הגורמים החרדים ובתנאים מאוד מצומצמים.

 

בית הקברות כבית

לבית קברות שמות נרדפים, כמו: "בית עולם" ו"בית החיים". כולם נפתחים במילה בית. ישנם מקומות נוספים שגם הם מכונים בתים, כמו: בית דין, בית כנסת, בית כסא, בית מדרש, בית ספר, ועוד.

כאשר אנחנו מתבוננים במערת קבורה קטנה מבחוץ, אנו מוצאים דמיון רב לבית: יש חצר, דלת אבן שמחקה דלת עץ ואפילו דופקן, המסותת באבן ומזמין אותנו לדפוק בדלת לפני שניכנס. על המשקוף, בדרך כלל, נראה עיטור או כתובת, המשמשת כשלט המספר מיהם דיירי המקום.

כאשר מתבוננים במערת קבורה גדולה מבחוץ (כמערת הארונות או מערת רבי), רואים חצר רחבת ידיים וקשתות מרשימות ודלתות מפוארות, כפי שניתן לראות בבתי כנסת קדומים, כפי שנראה שער שכם בחומת העיר ירושלים וכפי שניתן לראות בבית המקדש. כבר בהתבוננות במערות אלו מבחוץ מבינים שמדובר בכניסה למקום מפואר, מכובד ובעל חשיבות לציבור.

 

סרקופגים ושיטות קבורה

בבית שערים נמצא הריכוז הגדול ביותר של סרקופגים.

שיטת הקבורה שהונהגה בקרב היהודים בימי בית ראשון הייתה המאספה. חצבו שלשה מדפים בשלשה קירות של המערה, על מדפים אלו הניחו את הנפטר (לא ידוע אם הוא היה עטוף או לא). אחרי שנה, אספו את עצמות הנפטר לבור-מאספה, בו ריכזו את עצמות כל המשפחה.

מכאן בא הביטוי : "נאסף אל אבותיו".

בבית הקברות של בית שערים נקברו רק יהודים, בית הקברות הוא מתקופת המשנה (מאות 2 ו-3). בתקופה זו שיטת הקבורה הנהוגה הייתה גם קבורה במערות אך שונה במקצת מימי בית ראשון. את הנפטר הניחו בתוך סרקופג (פירוש השם-אוכל בשר) = ארון קבורה, כיסו את הארון וחיכו שנה. אחרי שנה הוציאו את העצמות (הבשר נרקב) והכניסו אותם לקופסאות יותר קטנות = גלוסקמאות (רוחבה של הגלוסקמה כרוחב העצם הרחבה ביותר בגוף - האגן, ואורכה כאורך העצם הארוכה ביותר - הירך) הגלוסקמה נוחה לאחסון (ניתן לאחסן גלוסקמה אחת על השנייה) והיא גם חוסכת מקום במערות הקבורה, דבר שמשפיע מאוד על השימוש בה. שכן מתחילה באותה תקופה מצוקת מקום לקבורה.

שיטת הקבורה הזו חייבה טלטול הגופה ופירוק עצמותיה, דבר שהיום לא נהוג בהלכה.

האמונה (והנוהג המקובל אז) - שהחטא דבק בבשר, וכשהבשר מתכלה - החטא נעלם ("חטאת בשרים"). בניגוד לבשר הנרקב העצמות הן לבנות = צבע של טוהר, ולכן יש להפריד בניהם.

רבים מהסרקופגים שנמצאו מעוצבים בצורת משולש למעלה ומשני צדדיו יוצאות שתי קרניים. אולי כדי לדמות את הסרקופג היהודי למזבח (קרנות המזבח) ורבים מהם עוטרו בכתובות ובסמלים, חלקם סמלים יהודיים וחלקם לא. חלק מהכתובות הן בעברית קדומה וחלק ביוונית.

 

קברו של רבי

עמד בראש הסנהדרין בבית שערים. מספרים עליו שהיה עשיר מאוד ובעל אדמות רבות, חבר טוב היה של הקיסר אנטונינוס (המוכר גם בכינויו קרקלה).

ידוע שלרבי היו בעיות שיניים ובעיות עיכול (יש הטוענים גם בעיות נשימה). ומכיוון שלא היה בריא המליצו לו תלמידיו לעבור לציפורי, שם האוויר טוב יותר. את 17 שנותיו האחרונות העביר בציפורי, שם גם סיים את ליקוט המשנה שהחל בבית שערים ושם גם נפטר.

ביקש להיקבר בבית שערים ואף הכין לעצמו אחוזת קבר. עד גילויה של בית שערים העתיקה בשנות ה-30 לא ידעו היכן קברו של רבי ונהגו לייחס לו את קבר נכדו (כפי הנראה), רבי יהודה נשיאה, בציפורי.

כיום משערים כי זהו קברו של רבי משתי סיבות:

צוואתו של רבי המבקש להיקבר בבית שערים ורישום בכתובים:

"רבי מוטל מת בציפורי ומקום מוכן לו בבית שערים" (כלאים,ט',ג').

ליד קברו המשוער נמצאו שלשה קברים ובהם השמות: רבן גמליאל, רבן שמעון ורבי חנינא.

שמעון וגמליאל היו בניו של רבי ורבי חנינא היה תלמידו האהוב.

שני רמזים נוספים: בצוואתו ביקש: "תהיה ארוני נקובה בסלע" כלומר, שלא יקברו אותו בארון אבן אלא שישוב אל האדמה - מתאים לקבר המצוי. מעל למערכת הקבורה נמצא מערכת מושבים גדולה שיכלה לשמש לאזכרות מכובדות ורבות משתתפים.

 

 

סמלים על הקברים - מנורה

נמצאו ממצאים רבים של מנורות בא"י: על כדים, על מדרכות, על קירות, בפסיפסים, במערות קבורה ועוד. כשאנחנו רואים את המנורה במערה זו אנו יכולים לקבוע בוודאות כי מי שקבור כאן הוא יהודי. ארגוני הגנה ותנועות נוער שונות אימצו את סמל המנורה כסמלם וגם בהקמת המדינה, כאשר היו צריכים לקבוע מה יהיה סמלה בחרו במנורה (כמו כן עם המנורה בחרו בעלי זית והמילה: ישראל). 

        

 

המנורה שנבחרה היא המנורה המופיעה על התבליט בשער טיטוס ברומא.

מי שהציע לחזור אל המנורה משער טיטוס היה כנראה דוד רמז (שר החינוך הראשון של מדינת ישראל).

 

מערת הארונות:

המערה הגדולה בבית שערים, 150 קברים.

חלק מהכתובות מציינות את מוצאו של הנפטר, ונמצאו כתובות, בין השאר, מדמשק וצידון.

מאז שנקבר רבי יהודה הנשיא בבית שערים הפך בית הקברות לחשוב מאוד ולמכובד מאוד בקרב יהודי התפוצות מתוך אמונה שקבורה לצד צדיקים היא סגולה לעולם הבא.

ירושלים באותה תקופה הייתה בידיים רומאיות ולא ניתן היה להיקבר בהר הזיתים, בקרבת בית המקדש. "התחנה הראשונה" של משיח בן דוד בתחיית המתים.

סוג המסלע בבית שערים הוא קירטון - מושלם לחפירת מערות מסוג זה.

ארון הניכות. ניכי היא אלת הניצחון היוונית, ברומא קראו לה ויקטוריה.

ארון המסכה -עליו עיטור ראש אדם, כפי שנמצאים ברחבי העולם ההלניסטי המתארים את האל זאוס, הוא אבי האלים.

היהודים מתייחסים אל ההשפעות ההלניסטיות כאל אופנה בלבד. באותם ימים הפגאניות לא איימה על העולם היהודי, אלא הנצרות שהתפשטה בעולם הרומי.

ההשפעות ההלניסטיות מוסברות בעזרת סיפורו של רבן גמליאל השני היוצא לרחוץ בבית מרחץ בעכו. בבית המרחץ מוצבים פסליה ומצוירת דמותה של אפרודיטי הלוא היא ונוס, אלת היופי והאהבה. תלמידיו שאלו אותו איך ייתכן שנכנס? ענה להם: "לא אני באתי בגבולה אלא היא באה בגבולי. אין אומרים: נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא אומרים נעשתה אפרודיטי נוי למרחץ". (עבודה זרה ג' ד')

ארון האריות - סמל לכוח, עוצמה, מלכות ושליטה. כנראה שרוצים להגיד לנו שהאדם שנקבר כאן היה בעל השפעה וכוח רב.

                

ארון הציד - אריה הרודף אחר איילה - כנראה בא להצביע על מקצועו של הנפטר.

ארון אטיו ואטיון - סרקופג ועליו כתובת בעברית מה שמראה לנו שלפני 1800 שנה לערך היו יהודים שכתבו כמו שאנו כותבים היום, בעברית.

"כאן הן מונחות אטיו בתו של רבי גמליאל בן נחמיה שמתה בתולה בת עשרים ושתיים שנה ואטיון בתו של רבי יהודה בנו של רבי גמליאל שמתה בת תשע שנים ושישה חודשים. עמידתן עם הכשרים" - כלומר, בסרקופג אחד קברו שתי נשים. קיימת הצעה שאטיון הייתה בתו או נכדתו של רבי יהודה הנשיא.

 

מערת המוזיאון

שימשה בעבר הרחוק בור מים. בארון התצוגה הימני שבקיר הנגדי לכניסה ניתן לראות חלק מ- 1200 המטבעות שנמצאו במטמון בסמוך לבית הכנסת. המטבעות היו מימיו של קונסטנטינוס, ואף אחת לא הייתה מהשנים שלאחר שנת 352. מעט מאוד ידוע לנו על מרד גאלוס, ככל הנראה מדובר במרידה על רקע כלכלי.

מתוך "מכתבי הירונימוס" מהמאה הרביעית:

"..גאלוס דיכא את היהודים, אשר אחרי הרגם בלילה את אנשי הצבא, שלחו יד בנשקם למרד. הוא הרג אנשים לאלפים רבים ואפילו טף ואת רוב עריהם, דיוקיסריה (ציפורי) טבריה ודיוספוליס (לוד) ועוד רבות אחרות העלה באש...".

כמו כן ניתן לראות במוזיאון גלוסקמאות מעופרת ומחרס.

בחפירות שנעשו בבית שערים נתגלו שרידי בנין ששימש כנראה כבית מלאכה לייצור כלי זכוכית, כנראה מימי סוף הישוב היהודי בבית שערים, תחילת התקופה הביזנטית.

ממצא יחיד ומיוחד הינו גוש זכוכית ענק שנמצא בתוך מאגר מים. ככל הנראה הוא נוצר במקום בו הוא נמצא לאחר הפסקת השימוש במאגר המים, שחל, כנראה באמצע המאה הרביעית לספ'. בדיקה מעבדתית של הזכוכית הוכיחה כי הרכב חומר הגלם דומה להרכב זכוכיות אחרות בנות אותה תקופה, אך איכות הזכוכית גרועה. לצורך הכנת גוש זכוכית בגודל כזה נדרשה מסה של 11 טון חומרי גלם שחוממו בטמפרטורה של 1050 מעלות במשך חמישה עד עשרה ימים. מכל מקום, נראה כי יצרני הגוש לא הצליחו לסיים את מלאכתם, וזוהי הסיבה לאיכות הירודה של הזכוכית ולהימצאו במקום.

 

 

 

 

אלכסנדר זייד

 

אלכסנדר זייד (1886 – 11 ביולי 1938) היה ממקימי ארגוני השמירה "בר גיורא", "השומר", "הקיבוץ" ו"אגודת השומרים", ומהאישים הבולטים בעלייה השנייה.

זייד נולד בשנת 1886 בעיירה זימה שבאימפריה הרוסית. בשנת 1889 נרצחה האם והמשפחה עברה לעיר אירקוטסק שבסיביר. זייד החל ללמוד ב"חדר", אך כעבור זמן קצר עברה המשפחה לכפר "אלונקי", והוא עבר ללמוד בבית ספר חקלאי. אביו התחתן שנית עם פרידה, שאימצה את אלכסנדר לבן, ודחפה את האב לעבור לווילנה, שם היה קל יותר לחיות כיהודי. בעקבות זאת חזרה המשפחה בשנת 1901 לווילנה, אך כעבור שנתיים מת גם האב, כאשר אלכסנדר היה בן 15. אלכסנדר נאלץ לפרנס את ביתו, והחל לנהל את מפעל היציקה של המשפחה.

                                

"עברתי במושבות הגליל וראיתי גנבים שודדים את האיכר היהודי והשומר הערבי עוזר על ידם", סיפר אחד השומרים הותיקים.

לפיכך הקימו אגודת שומרים שבראשיתה נקראה "בר גיורא" ואחר כך "השומר".

בשנת 1903, עם פרוץ פרעות קישינב, הצטרף זייד לקבוצת הגנה עצמית שהוקמה על מנת להגן על יהודי וילנה אם יפרוץ גם בה פוגרום. בקבוצת ההגנה פגש זייד את מיכאל הלפרין, איש העלייה הראשונה אשר השפיע עליו ברעיונותיו ובמעשיו. השפעה זו הובילה את זייד לעלות לארץ ישראל בהיותו בן 18.

זייד עלה לארץ ישראל בגפו ב-1904 במסגרת תנועת העבודה הציונית. על פי רישומיו של זייד, החוויה הראשונה שלו בארץ התרחשה ביפו. עם רדתו מהאנייה נאסר על ידי העות'מאנים בשל היעדר תעודת מסע. באמצעות שוחד הצליח לקנות את שחרורו.

לאחר השחרור, עבד ביקב בראשון לציון, שם פגש בישראל שוחט, שרוח החלוציות פיעמה בו ותאמה את רוחו. חלומו של שוחט היה להקים קבוצת שומרים עבריים במושבות.

בשלב מסוים נפרדו דרכי השניים. זייד עבר לפתח תקווה ושוחט מצא עבודה בשפיה, שם קיבץ סביבו מספר חברים שגילו עניין בעבודת השמירה במושבות השומרון. כאשר אפשרות זו קרמה עור וגידים, נקרא זייד לחבור אל הקבוצה.

כאשר עבד בשמירה בכרמי זיכרון יעקב, נרדם פעם אחת במשמרתו, ונשקו נגנב בידי ערבים. בפעם הבאה שניסו לגנוב ממנו את הרובה, היכה את הגנב הערבי מכות חזקות, אך חבריו של הגנב היכו את זייד, ופצעו אותו בראשו, פציעה שממנה המשיך לסבול עד מותו.

בתקופה שבה עבד כסתת בירושלים פגש ביחזקאל חנקין. יחד עמו שוחחו אודות יצירת כוח מגן עברי להגנת המפעל העברי בארץ. בשנת 1907 התקיימה פגישה חשאית בהשתתפות זייד ושבעה צעירים נוספים, בהם חנקין, שוחט, ויצחק בן צבי. יצחק בן צבי בכותבו על הפגישה מתאר את זייד: "בא זייד מארץ סיביר. גם מראהו יעיד על מקורו, שערות ראשו בחורות, ותנועותיו אטיות, אבל כל מראה החלוץ הצעיר הזה אומר: כאן אני עומד ומפה לא אזוז!" 

)יצחק בן צבי, מחצית היובל ליסוד "השומר", דבר, 21 באוקטובר 1932).

זייד היה שותף מרכזי להחלטה שהתקבלה בפגישה, להקים את ארגון "בר גיורא" שמטרתו הייתה להקים כוח יהודי לוחם בארץ ישראל במטרה להביא לריבונות יהודית בארץ. במסגרת 'בר גיורא' עלה זייד לגליל התחתון והשתתף בהקמת ההקולקטיב בסג'רה. ב-1909, היה שותף להקמת ארגון "השומר" במטרה להרחיב את השמירה היהודית לכל המושבות בארץ ישראל.

 

 

                              

 

אנשי "השומר" גרו בחווה החקלאית הגלילית אילניה (סג'רה), ועסקו בשמירה ובחקלאות. זייד בלט כשומר בארגון. הוא נשלח לכל מקום שבו צצו בעיות. במסגרת פעילותו שמר ביבנאל ובמסחה, אבטח את החריש באדמות שנויות במחלוקת, ועזר לתושבי חדרה להתמודד עם הקדחת ועם הטרדות חוזרות מצד השכנים הבדואים והצ'רקסים. זייד תיאר את שהתרחש בעת שאבטח את החריש בחדרה: "הצ'רקסים ושכניהם התנפלו על החורשים והרוכבים הסתערו על האויב. ראיתי את סוסתו של שטורמן סובבת תחתיו - היא הוכתה בראשה באלה - ובו ברגע חשתי כי ראשי נופל על חזי ואי אפשר לי להרימו. הייתה זו התעלפות רגעית תוצאת מהלומה חזקה ובכל זאת נשארתי יושב על האוכף ורדפתי אחר אחד הצ'רקסים, וכך נהדף האויב אחור ואנחנו שבנו בניצחון".

בתקופה זו נשא זייד את ציפורה, חלוצה מרחובות. זייד ואישים נוספים מארגון "השומר" התנגדו לכך שהארגון יקים בסמוך לעפולה את המושב תל עדשים, משום שטענו שיישובי השומרים צריכים לקום באזורי הספר.

הם החליטו להקים בשנת 1916 בגליל העליון את קיבוץ "בר גיורא" שבהמשך נקרא כפר גלעדי, אך זייד פרש מן הקיבוץ משום שלא קיבל את דעת החברים על אופן גידול הילדים בבתי ילדים המרוחקים מבתי ההורים, והתנגד לתפיסה שילדי הקיבוץ הם "רכוש" הקיבוץ.

ב-1926 עבר זייד לשייח' אבריק שבעמק יזרעאל, והועסק שם כשומר במסגרת הקרן הקיימת לישראל. בחווה שבנה שם במו ידיו ניהל קרבות עם שודדים ופורעים. זייד, שחיבב ארכיאולוגיה ונהג לחפור ליד היישובים שבהם התגורר, הזמין את הארכיאולוג בנימין מזר מן האוניברסיטה העברית לחפור במערות הקבורה שהתגלו בסמוך לשייח' אבריק - אתר שהתגלה כשרידי בית שערים.

במשך חייו הותקף פעמיים על ידי פורעים ערבים ושרד. הפעם השלישית הייתה בתקופת המרד הערבי הגדול, בליל 11 ביולי 1938, אז נרצח בידי קאסם אל-טבאש, בדואי משבט ערב אל-חילף, בזמן שהיה בדרכו לקבוצת אלונים. ב-1942 התגלה הרוצח על ידי אנשי פלמ"ח, נשפט בבית דין שדה, והוצא להורג, ע"י חברו של זייד, יצחק חנקין. האקדח בו בוצעה הנקמה היה אקדחו האישי של יוסף טרומפלדור, שהועבר בירושה לאלכסנדר זייד.

זייד מונצח באנדרטת אלכסנדר זייד שהוצבה ב-1940 ליד שטחי המרעה של משפחת זייד, בקרבת הגן הלאומי בית שערים שבקריית טבעון. האנדרטה היא פסל של זייד, רכוב על סוסתו ומשקיף על עמק יזרעאל. את הפסל יצר הפסל דוד פולוס שפיסל את הסוסה שנקראה "דומיה" על פי אחותה. כמו כן, נקראו על שם זייד היישובים "בית זייד" ו"גבעות זייד" ורחובות ברחבי הארץ. ב-5 באוקטובר 2007 הופל פסלו של אלכסנדר זייד בידי אלמונים וב-31 בדצמבר הוקם שוב (על רקע המקרה התבסס הסרט חצי טון ברונזה).

המשורר אלכסנדר פן חיבר שני שירים לזכר זייד, ושניהם הולחנו על ידי מרדכי זעירא. המפורסם שביניהם הוא "על גבעות שייח' אבריק" או "אדמה, אדמתי". הפחות מפורסם הוא "שיר של זייד", שבוצע על ידי אופירה גלוסקא.

גם הסופר אליעזר שמאלי הנציח את סיפור ההתיישבות בשייח אבריק, בספריו "אנשי בראשית" ו"חיי ראשונים".

 

 

 

אדמה, אדמתי,                                         כאן צמרות הזיתים

רחומה עד מותי                                        מזמרות: זה ביתי.

רוח רב חרבוניך הרתיח                             אבן אבן תלחש: היכרתיהו

(רוח רב הרתיח)                                       (לי תלחש: היכרתיהו)

ארשתיך לי בדם                                       הרה, הורה שלי,

שאדם ונדם,                                  יבולי מבשילים

על גבעות                                      על גבעות

שיח אבריק' וחרתיה!                       שיח אבריק' וחרתיה!

         

בשבועה לוהטה

                               את שבויה לי עתה,

                               זה הלב את נדרו לא ירתיע

                               (זה הלב לא ירתיע)

                               כי ציווני חירות

                               האדם הפשוט.

על גבעות

                               שיח אבריק' וחרתיה!

 

זייד, שכינה את ארגונו בר גיורא, על שם אחד הקנאים הגדולים של המרד הגדול, הוא היפוך של רבי שממשיך מסורת בן זכאי הפשרן.

בן זכאי ורבי מתו מזקנה. זייד ובר גיורא נרצחו - האחרון אחרי התעללות וזריקתו מחלון ברומא.

 

מתוך דברים שזייד כתב בעיתון דבר, ב-24 באפריל 1924