הדרך לי-ם בתש"ח

 

מסרק וגבעת המשל"טים

ניתן למקום ע"י לוחמי הפלמ"ח, משום שעל הרכס היו אורנים בני 150 שנה שנתנו לו מראה של מסרק.

למרות הכריתה העות'מאנית, זו נשמרה בזכות קבר על גב ההר של הש'ייח עג'מי, הספר של הנביא מוחמד.

רכס שלוחות וטרסות חקלאיות. גיר ודולומיט וחילופי מסלע של חוואר מוצא, שמאפשר למעיינות לבקוע בין השכבות במעיינות שכבה כמו עין חמד, הסטף וכו'. שילוב שכבות אלו גם אפשר את יצירת הטרסות באופן טבעי.

כל המתחם זרוע במשלטים.

הישוב ממול נקרא בית מאיר, ע"ש הרב מאיר בר אילן, בנו של הנצי"ב מוולוז'ין - הרב נפתלי יהודה צבי ברלין, שהקים את ישיבת 'עץ החיים' - אם כל הישיבות הליטאיות והישיבה המרכזית של יהודי רוסיה, משם יצאו התלמידים: הרב הכהן קוק, חיים נחמן ביאליק ואחרים.

בית מאיר יושב על שרידים של הכפר הערבי בית מחסיר, הכפר הגדול ביותר שהיה עד 1948 סביב ירושלים והוא מנה כ-3,000 ערבים. כמו כן, היו פה עוד עשרות כפרים ערביים במרחב הזה.



חשיבות י-ם בעיני ב"ג

במלח"צ 6,024 לוחמים, מתוכם 2,009 בירושלים ועוד 2,000 פצועים נוספים בעיר. המערכה על ירושלים ארכה שמונה וחצי חודשים.

ירושלים לא הייתה מושא הכמיהה של ראשי התנועה הציונית - ברל כצנלסון, מנהיג התנועה הסוציאליסטית, עלה לא"י ב-1909 אך הגיע לירושלים רק ב-1918. דוד בן גוריון, שעלה לארץ ב-1906, הגיע לראשונה לירושלים רק ב-1910. י-ם סימלה עבורם את הישוב הישן שהתעלק על כספי החלוקה ולכן אנשי הישוב החדש ניסו להתרחק משם.

כבר בוועדת פיל, 1937, סופר לוייצמן על חלוקת הארץ עם י-ם בריטית ומסדרון ליפו. ב"ג קיבל, ויצמן, יצחק בן צבי ומשה שרתוק אמרו כי מדינה יהודית ללא ירושלים זה כמו גוף ללא נשמה.   

אי לכך, בן גוריון טען בפני ועדת פיל כי הוא מקבל את המלצותיה לגבי החלוקה אך דורש שגם ירושלים תהיה מחולקת: המערבית ליהודים והמזרחית לבריטים.

למרות סירובם של הערבים והתפוגגות רעיונות פיל, ב"ג שינה מאז את יחסו לי-ם.

הצעת החלוקה של אונסק"פ ב-1947 הייתה טובה פחות לערבים מפיל: שטח המדינה הערבית קטן יותר משטח המדינה היהודית.

למחרת אישור החלוקה, הפיגוע הראשון של מלח"צ: אוטובוס מנתניה לי-ם נתקל במארב בבני עטרות ובו נהרגו 6 יהודים.

שינוי הגישה של ב"ג לי-ם התבטא גם בהקמת חטיבת 7 במטרה לכבוש את מובלעת לטרון (ב-25.5.48).

למרות הכישלון הראשון, ב-30.5 החליט כעבור שבוע לצאת לקרב השני שנכשל גם הוא ב-45 הרוגים.

שלח את הפלמ"ח בפיקוד יגאל אלון למבצע יורם (8-9.6) שנכשל גם הוא (יפתח והראל).

כשנשלח רבין בן ה-26 ע"י יגאל אלון להודיע על הכישלון ולהציע למצוא דרך חליפית אמר ב"ג שצריך לירות ביגאל. 100 אלף יהודים היו בי-ם באותו זמן וב"ג אמר ש"יש ירושלים ללא מדינה אך אין מדינה ללא ירושלים".

רק מאוחר יותר הסתכלו בפיקוד העליון גם על הישובים הנצורים האחרים והתפנו לטפל בהם במבצע יואב.

מתנגדים לב"ג: יגאל ידין, ראש אגף המבצעים וסמח"ט גבעתי שאמר: "אם לא היינו עוצרים את המצרים בעד הלום – לא הייתה מדינה".

רק באוק', כשהדרך לי-ם נפרצה ע"י כיבוש הכפרים שסביב וסלילת דרך בורמה התפנה ב"ג אל הנגב הנצור.

 

פזעה ומשפחת חוסייני

שיטת הזעקות של תצפיתנים שברגע התקרב שיירה הזעיקו את כל הגברים.

זו גם השיטה שהובילה במהירות רבה את תוקפי הל"ה.

עבדאל קאדר אל חוסייני, מפקד הכוחות הכפריים במרחב י-ם (והדודן של חאג' אמין אל חוסייני) היה משכלל השיטה. המשפחה טענה לייחוס - בניה הם צאצאי הנביא מוחמד דרך חוסיין, שהיה בנו של עלי ופאטימה, בתו של מוחמד. האימפריה העות'מאנית המדרדרת האצילה סמכויות על משפחות מסוימות לגביית מסים (כמו דאהר אל עומר בגליל) ומשפחת חוסייני החזיקה בתפקידים החשובים.

בני המשפחה יצאו מהחומות לאזור שער שכם ב-1860 ובנו בתים מפוארים (מלון שפר, אוריינט האוס) באזור שנקרא 'שכונת החוסיינים'. ב-1863 מונה אחד מבני המשפחה לראש העירייה הראשון של ירושלים. בן המשפחה, חוסיין אל חוסייני, היה זה שחתם על כתב הכניעה של י-ם לאלנבי ב-1917.

חאג' אמין אל חוסייני נאם ב-1920 נאום אנטי ציוני שהיה אחד הגורמים לפרוץ מאורעות תר"פ (בנבי מוסא שבבקעת הורקניה, קברו של משה רבנו ובתקופת הפסחא). בעקבות תגובת הבריטים ברח לסוריה ומשם לירדן. הוא הוחזר לארץ עם סיום המשטר הצבאי ע"י הרברט סמואל שאף מינה אותו למופתי של י-ם. במרד הערבי הוגלה שוב.

עבדאל קאדר אל חוסייני יצא עם דודו למסע לגרמניה בו נפגש עם היטלר וקציני אס.אס. שתכננו, יחדיו, להשמיד את יהודי א"י (ולכנס אותם בעמק דותן). ב-48' התגלה נשק דו קני שעל הכת שלו נכתב: "לחאג' אמין אל חוסייני - בידידות: אדולף היטלר". הנשק התגלה ע"י מנהל בית היתומים שנכנע לאיסר חלמיש, מגלה המטוס.

 

בית מכסיר ומשלט 16

שבוע לאחר ה-14.5 יצאה הראל לכבוש את בית מכסיר ומשלט 16. המ"פ - אורי בן ארי (באנר). המבצע לכיבוש שלוחת המסרק נקרא "מבצע מכבי", ע"ש מכבי מוצרי, שנהרג באחת מהשיירות של חטיבת הראל.

סיפור המטוס.

 

אסטרטגיית חוסייני לתקיפת הדרכים

עבד אל קאדר אל חוסייני מינה אדם שהתחפש לרועה צאן ומיפה את כל הנקודות השולטות על הכביש. עפ"י המיפוי הציב את לוחמיו וסימן את הנקודות באופן מסודר על מפות משלו.

ב-14.01.1948 יצא לפעולה שמטרתה לכבוש לראשונה ישובים עברי: עין צורים, רבדים, משואות יצחק וכפר עציון (שבגוש עציון). הוא הכין תוכנית מפורטת עם כוח הסחה, כוח עיקרי, תצפיות וכו' והצליח לנתק את הדרך ליישובים, עצר את כוחותיו למנוחה באזור 'גבעת העץ'. 

אריה טפר, מגלה דרך בורמה, גילה גם את הכוח הזה, ובהתקפה עליהם הרג מעל ל-100 לוחמים ערבים.

אל חוסייני הבין שהדרך לירושלים עוברת דרך עשרות כפרים ערביים ו-4 ישובים יהודיים בלבד: מוצא, קרית ענבים, מעלה החמישה ונווה אילן (כמו כן הייתה מפקדה קטנה בנחלת יצחק) ושהשטח הקלאסי למארבים הוא בוואדי העמוק שבהמשך באב אל וואד. הוא החליט לא לנסות לתקוף יותר יישובים אלא להילחם על הדרכים. בחצי השנה הראשונה של המלחמה הערבים יזמו והיהודים רק הגיבו. היהודים הובילו שיירות בליווי חמוש למרות האיסור של הבריטים.

כשהערבים הקימו גלי אבנים על הכביש, היהודים פיתחו מפלסים, כשהערבים שמו מטענים במחסומים היהודים מיגנו את המשוריינים באמצעות שני לוחות פלדה ועץ באמצע – רכב 'הסנדוויץ'.

 

הדרך לקסטל ותצפית ממנו

הדרך - על שלוחת שורק, מימין שלוחת מוצא. נחל כסלון נמצא בין שתי השלוחות. מימין מושב גבעת יערים אחריו מוצא, נחל שורק, גבעת ענבים ונחל יתלה שמתחבר לנחל איילון.

הישובים שורש ושואבה הוקמו בשנות ה-50. שואבה היא שימור שם לתחנת השאיבה המנדטורית שהייתה במקום, שנחנכה ע"י ארתור ווקופ, והובילה מים מראש העין, לטרון, שער הגיא, שואבה ולבסוף לתחנת אגירה ברוממה שבירושלים.

בגבעת משב אנדרטת פורצי הדרך לירושלים שתוכננה ע"י נעמי הנריק וטוביה כץ ב-1967 וצורתה כצינורות זקורים לכיוון ירושלים. האנדרטה נחנכה בימיו של ראש הממשלה לוי אשכול ועליה נכתב: "למען ציון לא אחשה".

בעין חמד 'אקווה בלה' - מצודה וחווה חקלאית השייכת למסדר ההוספיטלרי. לאורך הדרך היו עוד מצודות צלבניות כמו 'בלמונט' שליד צובה, 'קסטלום בלוואר' (מבצר יפה הנוף) שבקסטל ומצודת 'לה טורון ד-שבלייה' (מצודת הפרשים) שליד לטרון.

מהקסטל ירדה דרך עם סרפנטינות לירושלים שכונתה 'שבע האחיות' והרחוב של ימנו משמר את השם ותוואי הדרך הישנה.

בית השייח', פילבוקס ע"ש ישראל שפירא.

מעלה החמישה, שנבנה בשנות ה-40 כפנסיון לעובדי חברת האשלג של נובומייסקי, אך לא הושלמה הקמתו. במקום התמקמה מפקדת חטיבת הראל: יצחק רבין, יוסף טבנקין, אליהו סלע ואחרים. הבית בו התמקמו מכונה "בית פפרמן" ומשם עמדו רבין וחבריו ב-13.05.1948 וצפו בתמרות העשן שעלו מגוש עציון שנפל. תחת הבניין נמצאת קריית ענבים ומושב בית נקופה על שרידי הכפר עין נקובה. משמאל אבו גוש וממעל הפסל של כנסיית גברתנו של ארון הברית. ליד הכנסייה ישנו מנזר נשים ששימש כבית חולים של חטיבת הראל.

 

סופו של חוסייני

הקסטל נמצא על הר מעוז (נקרא גם הר עפרון) שמתנשא לגובה 748 מ'. המקום קיבל את שמו מהקסטלום הצלבני שהיה פה. לנקודה זו יש שליטה מוחלטת על כל האזור.

בקסטל התרחשו אירועים משמעותיים שמשפיעים עלינו עד היום:

בעיית הפליטים וזכות השיבה - הקסטל היה הכפר הערבי הראשון שנכבש במלחמת העצמאות וממנו יצאו הפליטים הראשונים.

המפנה במלחמת העצמאות - ממגננה ליוזמה.

מהות אחריות המפקדים בשדה הקרב.

חודש מרץ 1948 היה החודש הקשה ביותר לישוב מאז פרוץ המלחמה: הפגיעה בשיירת יחיעם, שיירת חולדה, שיירת נבי דניאל ושיירת הר טוב והמצב בדרכים רק הלך והדרדר. (100 הרוגים בשיירות, 1,200 חללים). הערבים, ע"י ההשתלטות על הדרכים, ניתקו את הרצף הטריטוריאלי בין הישובים העבריים וחלק מהם נותרו בשטח המדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה. ארה"ב אף רצתה לוותר על תוכנית החלוקה ולכונן משטר נאמנות בא"י.

ב"ג כינס ישיבה ליילית עם יגאל ידין משה שרתוק וישראל גלילי ובה החליט לרכז את כל הכוחות האפשריים כדי להציל את ירושלים ע"ח מקומות אחרים: 1500 לוחמים רוכזו ביחד, מעשה חסר תקדים עד אז, בו הכוח העברי פעל רק בסדר גודל של מחלקות ופלוגות. כך הוקמה חטיבת נחשון בפיקודו של שמעון אבידן.

תוכנית ד': מעבר להתקפה גם על אזורים במדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה. כיבוש צבאי ופילוס מסדרונות... וכן: שטח ערבי שייכבש לא יוחזר.

באפריל הצלחות בלתי רגילות להגנה: שחרור חיפה, טבריה, עכו, קטמון, בית שאן.

בראשון באפריל מבצע יבוסי שבו משוחררים אזורים בי-ם וסביבתה (קטמון וסן סימון) בעקבות מודיעין שגוי שהבריטים עומדים לעזוב את אוגוסטה ויקטוריה.

למחרת, ב-2.4, בעקבות ידיעות נוספות לשאלתיאל, מפקד מחוז י-ם, מחליטים לכבוש הקסטל. הידיעות לימדו על פינוי של נשים וילדים. אליהו סלע (רעננה) מוצא את הכפר נטוש.

אחרי הכיבוש של הקסטל הפלמ"ח השאיר כיתה קטנה במוצב.

באותו היום בדמשק, עבדל קאדר אל חוסייני נפגש עם איסמעיל ספוואת, ראש הליגה הערבית, וביקש ממנו נשק לצורך הלחימה. איסמעיל סרב משום שהליגה הערבית החליטה לחמש את צבאו של קאוקג'י.

כשעבדל קאדר חזר מדמשק ושמע על נפילת הקסטל, ביצע מתקפה ענקית שנמשכה עד ה-08.04 בעזרת גברים מכפרים רבים שהציפו את הואדיות.

באותו הזמן התנהל מבצע נחשון והפיקוד העליון ראה לנכון להשקיע את מירב הכוחות באזור המערבי של ירושלים. נעשתה חלוקת גזרות בין המפקדים: בין דוד שאלתיאל וחטיבת עציוני לבין נחום אבידן וחטיבת נחשון וקו התפר עבר בקרית ענבים - מעלה החמישה והקסטל.

ששישים הלוחמים שבקסטל ביקשו ולא קיבלו עזרה. המטה שניהל את מבצע נחשון לא הבין את גודל הבעיה שהייתה כאן ולא הבין שהקסטל הייתה המטרה העליונה של עבדל קאדר, בין השאר כי פגעו בכבודו.

ב-07-08.04.1948 התקיימה המתקפה הגדולה של הערבים - הפזעה השחורה. הקרב נמשך שעות ארוכות והערבים נכנעו קודם, בחצות.

בשעה 03:00 נורה עבדל קאדר. לוחמי חיל השדה שישבו פה בעמדה: מאיר כרמיאל ויעקב סלמן, הבחינו בשלוש דמויות וחשבו שזו התגבורת. כשאחת הדמויות פנתה אליהם באנגלית, סלמן הבין שמשהו לא בסדר והם פתחו באש. שניים ברחו, ועבדל קאדר נהרג.

עם עליית השחר הגיעה התגבורת של עוזי נרקיס ועם הגופה נמצאו תעודת חיסונים, רשימות מפקדים, מפות ומסמכים נוספים. ועדיין לא הבינו שמדובר באישיות חשובה. גם כאשר הגיעו האזנות בקשר הערבי ובהן המשפט 'הציפור נפלה בכלוב' עדיין לא הבינו ולא נערכו בהתאם.

הערבים חשבו שעבדל קאדר נפל בשבי ו-3,000 לוחמים עלו להצילו אל מול כוח תגבור קטן שנשלח במהירות.

בקרב הקשה צעק המ"מ שמעון אלפסי את פקודת הנסיגה: "טוראים ייסוגו, מפקדים יישארו לחפות". הטוראים ברחו לקריית ענבים. ב-9.4 נפל הקסטל וכל 17 חיילי הפלמ"ח שנשלחו לתגבור נהרגו.

כשרעננה נשלח לכבוש מחדש המקום היה ריק מאדם: כ-300 אלף ערבים השתתפו בהלוויה.

מיד אחרי - דיר יאסין.

 

אנדרטת גווילי האש:

יער הקדושים, שישה מיליון עצים של קק"ל לזכר קדושי השואה.

הייתה אמורה להיות מוצבת בניו-יורק עפ"י בקשתו של האומן נתן רפפורט אולם העיר לא רצתה בה ולכן הוחלט להציבה פה, במקום מנותק ומבודד בו ניתן להתייחד עם השואה והתקומה.

רפפורט בנה כאן את יצירת הברונזה הגדולה ביותר בא"י. ישנן אנדרטאות נוספות שעיצב רפפורט: בקיבוץ יד מרדכי, בנגבה, ביד ושם, בהר הרצל, מכון ויצמן וכו'.

רפפורט למד באקדמיה לאומנות בפולין. בשנות ה-30 יצירה שלו זכתה בפרס והוא קיבל מלגה ללימודים בארה"ב. כשהתבקש להציב את הפסל באולימפיאדה סירב והמלגה נלקחה ממנו.

במקום שכן הכפר דיר עמר עד 1948, פה התרסק מטוס הנורסמן ופה נמצא הנשק של חוסייני שניתן לו ע"י היטלר.

מורכבת משני גווילים שנראים כעמודי ניצחון רומיים. יוצרה באיטליה והובאה לארץ, מורכבת מברונזה והיא חלולה מבפנים.

בין שני הגווילים ישנו פתח ובפנים יש פסוק מחזון העצמות היבשות של יחזקאל (ל"ז, י"ב, י"ד).

בסמוך לאנדרטה משפט של רפפורט: "את מילותיי יצקתי בברונזה וחצבתין באבן. דוממות הן, כבדות ונצחיות".

 

נסיעה ללטרון:

מימין נחל כסלון ושלוחת שורש. פארק רבין שנחנך כשנתיים לאחר הירצחו וגודלו כ-15 אלף דונם.

סביב ירושלים יש מספר יערות שמקיפים אותה בטבעת ירוקה ויפה: יער צרעה, יער בריטניה ועוד.

'יער התימנים' - מספר ישובים שהוקמו בשנות ה-50 ע"י עולי תימן, על שרידי כפרים ערבים שניטשו ב-1948. דוגמא לכך הם הישובים מסילת ציון ואשתאול.

אנדרטת מח"ל (מתנדבי חו"ל), כ-3,500 מתנדבים שהגיעו לארץ, חלקם מקצוענים, חלקם מחיל האוויר האמריקאי, הבריטי והאוסטרלי, מהם גם מיקי סטון - דוד מרקוס, האלוף הראשון בצה"ל, פול שולמן - מפקד חיל הים הראשון של צה"ל. 119 מהם נפלו במלחמה.

 

יד לשריון - לטרון:

ע"ש מוסא פלד, אלוף הגייסות של השריון.

החטיבה הראשונה המשוריינת שנוסדה בצה"ל - חטיבה 7 של שלמה שמיר, הוקמה תוך שבוע כדי לפתוח הדרך לירושלים. חטיבה 7 ניסתה לכבוש את לטרון בזחל"מים (מבצע בן נון ב') ולכן מקום זה נבחר להיות מקום ההנצחה של חללי השריון.

על הקיר מונצחים 4,962 חללי חיל השריון, מסודרים עפ"י מלחמות ישראל השונות.

הרחבה נראית כמו שמש, מזכיר את ניצחון יהשוע בעמק איילון.

ביום הכיפורים איבדנו כ-2,600 חיילים, מתוכם כ-2,200 חיילי שריון.

הפסל דני קרוון, שעיצב גם את אנדרטת חטיבת הנגב, יצר פה יצירה שמתחברת לחיל השריון.

מצופה במתכת כמו צריח ולמעלה פתח לשמים וחלונות תצפית. כמו כן - פגיעות אותנטיות של פגזי 'חלול'.

על דפנות המגדל ניגרות טיפות מים והן נקוות למטה למעיין חיים.

 

דרך בורמה

בקרב בן-נון א' היו לכוחותינו 74 הרוגים.

משמאל נמצאת אנדרטת חטיבת אלכסנדרוני.

בתש"ח ישבו באזור לטרון הכפרים הערביים יאלו, דיר איוב ואמאוס וגם ניצבה פה משטרת טיגרט, עליה השתלטו הירדנים. הירדנים שלטו מלטרון עד לבאב אל וואד - כ-5 ק"מ.

כביש 1 נסלל ב-1978 והראשונים שנסעו בו היו מנחם בגין ואנואר סאדאת. עד אז היו נוסעים לירושלים דרך רמלה-לוד.

לחטיבה 7 גויסו עולים חדשים וכמו כן גם חיילים מיומנים מחטיבת אלכסנדרוני. מתוך 74 הלוחמים שנפלו בקרב בן-נון א' היו 15 עולים חדשים (בניגוד לביקרות מפעם שזרקו לכאן עולים היישר מהאוניות. המיתוס חודד כשפרופ' לספרות בנימין הרשבסקי אמר: "בן גוריון אסף אבק אדם לזרוע לאויב בעיניים... בעצמות נערים מהשואה").

בקיבוץ נחשון התגורר המשורר יהודה עמיחי שנפטר בשנת 2000.



עבדאללה מלך ירדן הקדים ביום פלישת צבאות ערב. 4 גדודים חדרו דרך גשר דמיה (אדם): חלק נע לצפון ירושלים (עטרות ונווה יעקב), חלק לאזור רמאללה וביתניה ושני גדודים אחרים התקדמו בקו של בית סירה ונבי סמואל - כ-10 ק"מ ממתחם לטרון.

אחד משני הגדודים הללו השתלט על מרחב לטרון ב-17.5.

אומנם חטיבת הראל הקדימה לתפוס עמדות אך בכוח דליל והפיקוד העליון העדיף להשקיע בנקודות אחרות בימי הפלישה.

גם מבצע בן-נון א', מבצע בן-נון ב' ומבצע יורם כשלו משום שלטרון הפכה להיות מתחם חטיבתי מבוצר היטב של הירדנים.

באב אל וואד נמצאת בדיוק בקצה השליטה הירדני של לטרון ולכן היה צורך במציאת דרך אחרת שתוביל אל ירושלים.

אריה טפר, שהיה קצין בחטיבת הראל, ביקש מ רבין לחזור הביתה לשבעה של אחיו. הוא הגיע לחולדה ברגל וכך הבינו שכדאי להתחיל לפלס את אותה הדרך שהתגלתה, זאת כשהכפרים בדרך לירושלים (בית מחסיר, קסטל, בית סוסין...) היו כבר בשליטה ישראלית.

העבודה על הדרך נסתרה מעיני הירדנים, ששלטו באש על נחל נחשון אך נחל הארל נחות מרכס לטרון ולכן הם לא ראו דבר.

דרך בורמה - מבקוע, הראל, תעוז, רכס בית סוסין לכיוון בית מחסיר ומשם לירושלים. כשחנכו את הדרך ב-11.06.1948 היא נקראה דרך 7.

חצי שנה לאחר מכן, ב-19.12, נסללה דרך בתוואי נוח יותר, מצומת נחשון, דרך צומת שמשון ועד לבאב אל וואד.

 

נסיעה לקריית ענבים:

עמק איילון הוא קו חולשה גיאולוגי. באזור באב אל וואד התחתר נחל, כמו נחלים אחרים שירדו מהרי יהודה, ויצרו עמק תלם. הנחלים ששטפו הביאו עימם כמויות גדולות של אדמת סחף שהיא אדמה פורייה מאוד שמתאימה גם לגידולי כרמים. זו אחת הסיבות לביצור גזר, לקיום קרב אמאוס בין יהודה המכבי לניקנור ועוד..

בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות היה אסור לסלול דרכים ולהעביר נשק לירושלים וכמו כן הוקמה נקודת פיקוח של האו"ם בבאב אל וואד. הכוח הישראלי היה מעביר בלילה נשק לירושלים בדרך בורמה וביום הם היו מעבירים אוכל דרך לטרון.

עד מלח"ש נסעו לירושלים בכביש הקודם והיה פה צומת פקוק מאוד עד שהחליטו להקים את מחלף שער הגיא. המתנגדים רצו לשמור על המראה ההיסטורי של המרחב ועל כן החליטו לבנות מחלף שקוע ללא גשר בטון שבולם את הנוף.

 

בית הקברות בקריית ענבים:

קיבוץ שנוסד ב-1920 ושימש כמקום התכנסות לכוחות ההגנה. באופן טבעי גם כוחות פלמ"ח הראל המשיכו להתכנס כאן באכסניה שבצמוד לקיבוץ וחברי הקיבוץ סיפקו את מחסור הלוחמים.

אחד מהנקודות ההתיישבות היחידות בשליטה ישראלית על הדרך לירושלים (וגם: מעלה החמישה, מוצא, נווה אילן ומעלה יצחק).

פה היה בית הקברות האזרחי של קריית ענבים וההגנה והפלמ"ח אימצו את המקום.

הוא מיוחד משום שכולו מוקדש לחטיבה אחת. מפה יצאו וחזרו הלוחמים לפעולות השונות ולפה הובילו את אלונקות ההרוגים. בכל יום הם חזרו לקריית ענבים לאחר פעולות עם פצועים והרוגים. בספר 'חברים מספרים על ג'ימי' ישנו קטע מצמרר בו מסופר כי בי"ד בניסן, ערב ליל הסדר, היו לחטיבה 37 הרוגים במבצע יבוסי ולא היה איפה לקבור אותם ולכן הם הונחו בקומה העליונה של בניין הרפת ובאותו היום החבר'ה הבינו כי הם צריכים לחפור קברים מראש. מספרים שג'ימי אמר בהלצה "את זה מכינים בשבילנו" ונפל זמן קצר לאחר מכן.

תושבי קיבוץ קריית ענבים אפשרו לחטיבה לקבור את המתים לצד בית העלמין האזרחי וכך התפתח בית עלמין זה.

חטיבת הראל מנתה כ-1,200 חיילים. 418 מהם נהרגו במלחמה ועוד כ-600 נפצעו. לשם השוואה, חטיבת גבעתי מנתה כ-9,000 חיילים ונהרגו לה 691 לוחמים, מכאן שחטיבת הראל היא החטיבה הפגועה ביותר במלחמת העצמאות מבחינה יחסית. בבית קברות זה נקברו 140 חללי החטיבה.

אנדרטה שנחנכה ב-1951 ע"י הוריו של ג'ימי, מזכירה את האריה השואג ויש לה צורה של מקלע. בתוך האנדרטה ישנו חדר שפתוח ביום הזיכרון ובו תמונות החללים. 

 

לרוב הלוחמים היה כינוי חיבה. לנחום אריאלי קראו "ג'וני" והוא זה שנשלח מכאן עם 17 לוחמים כדי לסייע בקסטל. גופתו נמצאה כשבועיים לאחר הקרב באזור כיכר אבו גוש (23.04.1948). הוא הובא לקבורה פה ובאותו היום גם הובאו לכאן 37 ההרוגים של נבי סמואל, שנקברו בקברי אחים.