תל חצור
באין גבולות כל האזור הזה
היה מאוד סואן: שאטלים מצפת יצאו פעם בשבוע לבירות, פעם בשבוע לדמשק ופעם בחודש
לקהיר.
במיוחד שבאו מערבות דמשק
למקום מלא צמחייה ומים כמו עמק החולה.
חצור מחזקת את תיאוריות
ההתנחלות: שכבת שריפה מ-1230, כלומר כניסה במהלך אחד ולא כניסה שקטה. אפשרות אחרת
היא ששכבת השריפה קשורה לפלשתים שבאו לכאן פחות או יותר באותה תקופה.
שערי שלמה, תיארוך: לשיטתו
של פינקלשטיין מאה שמינית, או עשירית כמו רוב החוקרים.
בכל מקרה, עיקר הממצאים
מתקופתו של אחאב ועומרי, מאה שמינית. אז מוצאים את המבנים הגדולים.
בחצור: סה"כ 45 דונם
מתקופת שלמה, ואחאב 120 עד 140. 820 כולל גם את העיר התחתונה, לפני החורבן של
1230.
אחת הערים הגדולות
בא"י, עדות למרכזיותו של המקום בתקופה נעדרת הגבולות. ירושלים בשיאה 1200
דונם, העיר הכנענית 1000 שנה לפני.
רואים יפה את שער שלמה שמתחיל
עמוק יותר בתוך עירו של אחאב. העיר של אחאב מתחילה בשירותים של היום.
מאוחר יותר בסיור רואים את
תוואי חומת הסוגרים של שלמה, גם היא בתוך עירו של אחאב, הגדולה יותר.
כך מוצאים בכמעט כל תל
מקראי: השמינית יותר חזקה מתקופת דוד ושלמה. אחאב, המגמות של התנ"ך וכולי.
שער שלמה הוא הממצא היחיד של
מבנה גדול שמעיד על עוצמה מתקופתו של שלמה. פינקלשטיין טוען שהתיארוך מוטעה, אך
דעתו במיעוט.
הסיבה שרוב המחקר מייחס
לשלמה כיוון שכתוב במקרא שבנה שלושה שערים: במגידו, חצור וגזר ואכן נמצאו שלושה
שערים בעלי אותו מאפיין בשלושת האתרים הללו (אבל כתיבת המקרא מיוחסת למאה
השביעית...).
המבנה הייחודי הוא שער שלושת
התאים: שני מגדלים ושלושה תאים מאחורי כל שער.
בתא השלישי רואים שרידים של
מקדש מהמאה ה-15 לפנה"ס, החלק העליון של התא 500 שנה לאחר התחתון שנראה בנוי
יפה יותר.
ארמון המלך יבין: פעל
בסביבות ה-12, הארמון בין המאות 15-12. תקופת השיא של חצור. רואים בזלת ועליה לבני
בוץ, כמו בית שאן: קל יותר לחצוב גיר, יציב יותר להניח על בזלת. פה זה מקורי.
הארמון הגדול ביותר שהוא מבנה אחד מהתקופה הכנענית. 14-13. הרצפה עשויה במקור מעץ
וגם בתוך לבני הבוץ עץ כדי להקל על זעזועי רעידות האדמה.
עץ משוחזר, אך בצד ימין של
הכניסה, לצד העץ המשוחזר, רואים רווח בין לבני הבוץ, מקום העץ המקורי.
מול הכניסה במה שכנראה הייתה
פולחנית. שני עצים שמונחים על עיגולי בזלת בכניסה לארמון, וכך גם בסביבות הבמה
הפולחנית, קישוטים כמו יכין ובועז.
בארמון הכנעני בצד שמאל של
הכניסה שחזור של לבני בוץ המונחים על בזלת עם עץ ביניהם. בין שני השחזורים נקודה
מקורית. רואים גם את שכבת העץ וגם מעל, בשכבת הבוץ, שכבת שריפה. כאשר היה חורבן,
השריפה הייתה כל כך חזקה שממש התיכה את הלבנים. רואים שלמטה אין בזלת, ומעורר
שאלות על השחזור.
כשיוצאים מהארמון רואים
מסביב שטח מקורה בזכוכית שבו יש שרידים של השריפה של עץ.
מחסנים (עמודים). העבירו
ממקום אחר באתר (בכניסה, לפני שער שלמה) כדי לחפור לעומק השכבה הכנענית.
מפעל המים יורד ל-43 מטר.
רואים סימני חציבה. המדרגות מטויחות בגיר גס, לצידן מרזב שנועד לנקז את מי הגשמים
שירדו לתוך הפיר ולהובילם לבריכה בלי שיפגעו במדרגות עצמן.
בכניסה למדרגות הבריכה רואים
בצד שמאל שרידים של מבנה שמשערים שהיה שייך לשומר, ואבן בזלת על המעקה התחתון
מימין ושמאל שהיא כנראה סוג של שער, מה שמלמד שלבריכה הזו לא כל אחד היה יכול
להיכנס ולשאוב מים באופן עצמאי.
לפני הכניסה בחלק הרחוק שלה
רואים את נתיב נחל חצור שעובר על הנתיב הישן של הכביש לק"ש ורואים את הגשר
היפה שבנו לכביש החדש. דרך התוואי של הנחל אפשר להסביר איך הכנענים ידעו לתפוס את
המים איפה שתפסו בתוך שטח העיר.
בחלק הרחוק: רואים יפה שבכל
כניסה לעיר העבודה יותר מסודרת. מצד ימין של המחסנים רואים בית בד מהמאה ה-8, אחד
העתיקים ביותר בארץ, יש עוד אחד ליד צומת אחיהוד, מתחם של כמה: ראש זית. חוץ מהם
הוא העתיק ביותר.
מדרגות: נקודת מעבר בין העיר
התחתונה לעליונה.
בהמשך המדרגות במה פולחנית
לברך את עצמם, וגם עמודים בשני הצדדים שהם ככל הנראה שרידים של שער שהיה בין שני
חלקי העיר. בצד העליון עמודים, בתוך האדמה, ואפשר להמחיש מה זו חפירה ארכיאולוגית.
משמאל למדרגות שרידים של
החומה הגדולה של שלמה והדקה של אחאב.
סיכום מפורט
זהו התל הגדול ביותר בארץ
ישראל המערבית, מכיל 21 שכבות. גודלו בתקופה הכנענית 800 דונם. התל הבא בתור
בגודלו הוא תל דן בגודל +200 דונם.
חצור הייתה אחת הערים
החשובות של התקופה הכנענית.
התל מחולק לשני אזורים: העיר
התחתונה, שאינה חפורה, והעיר העליונה, כ-100 דונם.
ברוב התקופות העיר הייתה
למעלה, בעיקר בתקופה הישראלית. היו תקופות שהעיר הייתה בכל שטח התל, בעיקר בתקופה
הכנענית.
העיר התחתונה נחפרה במספר
אזורים, נמצאו רובעי מגורים וצלמית ברונזה.
חצור התקיימה מ-2800 באופן
רצוף עד ימי תגלת פלאסר (אשור) ב-732 אז נחרבה על ידו. לאחר חורבנה הייתה מיושבת
מעט ואין שרידים רומים ביזנטיים.
סימנים לחורבן קדום משנת
1230, לא ידוע ע"י מי, יתכן שעל ידי יהושע, לאחר נצחונו את הכנענים. לאחר
חורבן זה, העיר התחתונה לא יושבה יותר. הוקמה עיר ישראלית עד מסע תגלת פלאסר.
בעמקים במזרח היו ישובים
גדולים: תל דן, חצור, טבריה, בית שאן וכו'. עמק החולה היווה שער כניסה עיקרי יבשתי
לארץ ישראל, קישר את ארץ ישראל עם בקעת הלבנון, סוריה ובבל. היום האזור נמצא בקצה
הארץ, ע"י גבולות סגורים מול סוריה ולבנון, ע"י גבולות כאלו לא מתפתחות
ערים גדולות ולכן אין כאן ערים גדולות וחשובות כפעם.
שער שלמה
מהמאה ה-10 לפנה"ס.
שערים דומים קיימים גם
במגידו וגזר. הסברה ששלמה בנה את 3 הערים האלו, וביצר את מגידו. יש טוענים שאלו
ערים ושערים שבנה אחאב. בשער 2 מגדלים בכניסה, מעבר דרך 3 תאים בכל צד, וחדר משמר.
"וזה דבר-המס אשר-העלה המלך שלמה לבנות את-בית ה' ואת-ביתו ואת-המילוא, ואת
חומת ירושלים ואת-חצור ואת-מגידו ואת-גזר", מלכים א' ט' 15.
בכניסת ישראל לכנען, היכולת
הכנענית הטכנולוגית הייתה משוכללת יותר. בחדר שני משמאל רואים בנייה כנענית מבזלת,
מפתן מקדש כנעני מ-LB. ניתן גם לראות את האיכות הגבוהה יותר של הכנענים.
נכרתו בריתות: שלמה עם צור,
אחאב עם צידון ע"י נישואים עם אזבל.
בית בד ובית המחסנים
בית הבד מהמאה השמינית
לפנה"ס.
שיטת הפקת השמן - הזיתים
רוסקו בעזרת אבן שהוסעה הלוך ושוב. רסק הזיתים הוכנס לתוך סלים קלועים שהונחו על
מצע הכבישה. הכבישה נעשתה בעזרת קורת עץ (בד) אליה חוברו משקולות אבן. הלחץ על רסק
הזיתים סחט את נוזל הפרי וניקז אותו דרך התעלה שבמצע הכבישה אל כלי החרס המושקע
ברצפת החצר.
בית המחסנים: עמודים
ריבועיים שתמכו את הגג.
ממלכת אחאב בנתה כלכלה מאוד
בריאה. אחאב הצליח בעצמו ליצור עוצמה כלכלית. מלכי ישראל סחרו עם ממלכות שכנות,
גבו מיסים וכו'. מחסנים רבים ובית בד מרמזים על מסחר ער וכלכלה בריאה.
מצודה ישראלית ובמת פולחן
בשנת 1230 חצור נשרפה
ונחרבה. יתכן והיה זה כיבוש חצור ע"י בני ישראל המתנחלים, בראשות יהושע. שבטי
ישראל הגיעו לארץ מאוחר יותר... גויי הים היו כאן במאה ה-13 לפנה"ס, יתכן והם
כבשו את חצור. יש פער לגבי שנת 1230. בני ישראל היו נוודים, הם חיו באוהלים ולא
בערים.
נמצא כאן מתחם פולחני כנראה
מהמאה ה-11, תקופת השופטים. היה כאן יישוב קטן שהשתמש במתחם הפולחני הזה. התגלו
במתחם מצבה, כני קטורת וצלמית מתכת.
זו הנקודה הגבוהה ביותר בתל,
צד מערבי של העיר העליונה. נבנתה כאן מצודה ישראלית, כנראה מימי אחאב.
מפעל המים
נחצב במאה ה-9, בימי אחאב,
תקופת פריחתה של חצור. היה צורך בייצור והבאת מים לישוב, להספקת מים סדירה ולניצול
גם בעת מצור. נחל חצור עובר סמוך מאוד לדרום הישוב, מכיל מספר מעיינות. בנו בור
אנכי ואח"כ מנהרה אלכסונית משופעת עד אקוויפר מי התהום מתחת לנחל (מחוץ
לישוב), ובקצהו חפרו בור לאיסוף מים.
40 מטר מתחת לפני השטח רואים
מדרגות, חלקן מקוריות, שהובילו את היורדים למטה, מסביב לבור הכניסה. המדרגות
הובילו עד לבריכת המים שבמפלס מי התהום. לצד המדרגות רואים מרזב שנועד לנקז את מי
הגשמים שהיו יורדים אל תוך הפיר ולהובילם ישירות לבריכת המים בלי שיפגעו במדרגות
עצמם.
ארמון מלכי חצור הכנענים
נמצא בחלק הגבוה של העיר
העליונה. מברונזה מאוחרת, מאות 13,14 לפנה"ס. סגנון ישראלי גס, מה שקדם מרשים
יותר (כנעני). נדבך ראשון נבנה מבזלת, מצריך יכולת בנייה גבוהה. על גבי הבנייה
הבזלתית, נעשתה בנייה בלבני בוץ. המבנה היה בנוי מאבן, עץ ארז ולבנים.
בחלק המערבי בחצר הארמון,
מול פתחו, נמצאת במת הפולחן. במרכז הארמון חדר הכס.
מהמקרא: "יבין מלך
חצור". מוזכר גם "אבני-אדו מלך חצור" בארכיון מארי. מבחינת המוקדם,
יבין ואבני זה אותו המלך.
יבין מלך חצור יצא בראשה של
ברית ערים כנעניות להלחם בשבטי ישראל המתנחלים, המונהגים בידי יהושע. ניצחון
הישראלים גרר אחריו את חורבנה ושרפתה של העיר. "וישב יהושע בעת ההיא, וילכד
את חצור, ואת מלכה הכה בחרב. כי-חצור לפנים היא, ראש כל-הממלכות האלה. ויכו את כל
הנפש אשר בה לפי חרב" יהושע י"א 10.
רכס הרי נפתלי, אתרים
עיקריים בקצרה
רכס הרי נפתלי (רמים) הוא
השלוחה המערבית של הגליל העליון. הרכס משתרע מקרן נפתלי בדרום ועד למשגב-עם בצפון
(כ-17 ק"מ) ומכביש צומת ישע-מרגליות במערב ועד לכביש ראש פינה-מטולה במזרח
(כ- 3 ק"מ). פסגותיו מתנשאות עד לגובה של למעלה מ-700 מטרים מעל פני הים.
מורדות ההרים יורדים בתלילות אל עמק החולה, ויוצרות מעין חומת הרים מרשימה. מן
המקומות הגבוהים ברכס נשקפים הנופים המרהיבים של דרום לבנון, עמק החולה, החרמון
והגולן.
נטיעת יער הרי נפתלי בשנות
ה-50. היער משתרע על שטח של כ-8 קמ"ר, מיפתח ועד מטולה, ונפרצו בו דרכי רכב
ומסלולי טיול רבים.
בדרום הרכס נמצאת בקעת קדש -
עמק פורה ובו מטעי פרי רבים. הבקעה היא תופעה גיאולוגית מיוחדת המכונה פולייה -
עמק גדול שנוצר כתוצאה מהתמוטטות תקרות של חללים תת-קרקעיים, שנוצרו בעקבות המסת
סלעים.
תל קדש נפתלי ומבצר הונין הם
שרידים בולטים מתקופות קדומות, בעוד שמצודת כ"ח, תל-חי וכפר גלעדי הם אתרי
התיישבות ולחימה של התקופה המודרנית.
דרך הנוף לאורכו של יער, ניתן לעבור בה בכל סוגי הרכב. תחילתה
בקיבוץ כפר גלעדי סמוך לגבעת הפסלים, המשכה מתחת למצוקי רמים וסיומה סמוך לקיבוץ
יפתח. אורכה כ-13 ק"מ ומחציתה סלולה באספלט. לאורך הדרך מספר חניונים ותצפיות
נוף ומעיין עין רועים הנובע בהספקים נמוכים ובו גם חניון. בהמשכה של הדרך, מתחת
למצוק רמים, נמצא חניון גיאולוגי, ובו גושי סלע שניתקו מהקרקע יוצרים פסלים
סביבתיים, שם גם מסתיימת הדרך.
עין רועים הוא מעיין קטן, שמימיו זורמים אל שוקת קטנה ששימשה
בעיקר להשקיית פרות. שוכן כחצי קילומטר מדרום לכביש היורד ממרגליות לכפר גלעדי.
לידו חניון.
תצפיות מנרה ומשגב בפינה הצפונית - מזרחית של חצר הקיבוץ משגב-עם,
מצויה רחבת תצפית שממנה נשקפים נופי דרום לבנון. התצפית ממוקמת מעל לכפר השיעי
עדייסה. ביום חורף בהיר אפשר לראות מכאן את הים התיכון, מעבר לעיר צור. בקיבוץ
קיימת גם תצפית מזרחה, לעבר צפון עמק החולה, החרמון ודרום לבנון.
בסמוך לבית הקברות של קיבוץ
מנרה תצפית נוספת. מתחת לצוק נמצא שביל גיאולוגי, ובו מסלול סיור לימודי משולט
להכרת השכבות הגיאולוגיות המרכיבות את ההר.
מצוק רמים הוא הגבוה במצוקי ישראל, המתנשא מקרקעית עמק החולה
לגובה כ-650 מטרים. המצוק התרומם כתוצאה מהשפעת השבר הסורי - אפריקאי, והודות
לגובהו הוא חושף שכבות גיאולוגיות עתיקות, בעלות מגוון סוגי סלעים המייצגים את
ההיסטוריה הגיאולוגית של ארץ ישראל. בין חגווי הסלע גדלים צמחי סלעים אופייניים
כגון רקפת, טבורית ומיני שרכים, וצמחים נדירים אחרים כמו אירוס נצרתי וסחלב
איטלקי.
האתר הוכרז כפארק גיאולוגי,
ונפרץ בו שביל שלאורכו הוצבו שלטי הסבר על סוגי הסלע שבמקום. בחורשת אקליפטוסים
שבמערב קרית שמונה מתחילה דרך. על גבי הרכס שוכנים מושב מרגליות והקיבוצים יפתח,
מנרה ומשגב-עם.
מעל צוק רמים בשכבת החוואר
והגיר נמצאות שכבות עשירות בגרגרי תחמוצת הברזל. מספר פירים שנחצבו בסלע להפקת
ברזל בשנות ה-50 קיימים עד היום ומעידים על הניסיונות שנעשו להפקת ברזל בארץ.
הר נזר מתנשא לרום של 760 מטרים מעל פני הים. מראשו נשקפת
תצפית על פסגות הגליל העליון המזרחי, דרום לבנון, בקעת החולה והגולן.
מעל החורבה ניבטים מצוקים
הדומים לכתר ומכאן נלקח השם נזר. במקום שרידי קשתות חצובות ושרידי חומה. שמורת הר
נזר ידועה בשל מיני הסחלבים הנדירים שצומחים בה, וביניהם סחלב איטלקי, סחלב הגליל
ודבורנית נאה. פריחת הסחלבים מתרחשת בחודש אפריל.
גבעת הפסלים סמוכה לדרך הנוף מצד מזרח. לאורך הדרך המקיפה את
הגבעה הוקמו ע"י אמנים מהארץ ומחו"ל פסלים ומוצגים סביבתיים. (הגישה
אליהם אפשרית ברכב 4X4 או ברגל). למרגלות הגבעה מצדה הצפוני מוביל שביל הפצועים עד לחצר
תל חי.
מצפה פאר - שוכן כארבעה קילומרים מצפון לקיבוץ יפתח. הדרך
והמצפה בגובה 744 מטרים שבראש ההר הוכשרו על ידי קק"ל.
סדקי יפתח מצפון לקיבוץ יפתח ליד סימון השבילים הכחול. נמצא
ואדי קטנטן שנוצר בעקבות המסת הסלעים משני צידי הכביש. אפשר לשוטט בין הסלעים
וליהנות מן הקניון, שנמצא בלב חורש מפותח. הקטע המערבי ארוך יותר (כ- 100 מ'),
ובסיומו אין ברירה אלא
ללכת על ארבע.
מצפה ליפא גל - למצפה מגיעים בדרך עפר המסתעפת מזרחה 700 מטרים
מצפון לצומת של חניון האלות (כביש מס'
886). נוסעים בדרך עפר משובשת למדי כשני ק"מ, בלב יער יפתח, עד שמגיעים אל
המצפה, החולש על עמק החולה. המצפור בעל התצפית היפהפיה קרוי על שמו של איש
קק"ל שנהרג בתאונת דרכים.
נבי יושע - נחל קדש יוצא ממצודת כ"ח. מצדו הדרומי של
הכביש נמצאים שרידי הכפר השיעי נבי יושע. מבנה הקבר של נבי יושע, שבו השתלמו חכמי
הדת השיעים, נותר כמעט שלם. הקפת הקבר נחשבה בקרב תושבי הכפר כסגולה לבריאות.
חניון האלות הוקם בשנת 1978 מתחת לעץ אלה אטלנטית ענק, שבצלו
יכולים לשבת בקלות 50 איש. בולי עץ גדולים משמשים כאן כשולחנות פיקניק, והם
מוסיפים חן מיוחד למקום. בקרבת העץ צומחים עצי אלה אטלנטית נוספים, גדולים גם הם.
מיקום: כחצי קילומטר ממערב למצודת כ"ח, מול המסעף לקיבוץ יפתח.
נחל קדש באורך של 7 ק"מ במזרח הגליל העליון, שנקרא על
שם תל קדש ובקעת קדש הסמוכים. ראשיתו מדרום לכפר בלידא בלבנון. מכאן הוא יורד
מזרחה וחוצה את בקעת קדש. מעט ממזרח לנקודה שבה חוצה אותו כביש 886 מתחתר הנחל
בסלעי גיר קשים ויוצר קניון מרשים שאורכו יותר מקילומטר ובו שלושה מפלים. קניון
נחל קדש עטור מצוקים גבוהים שנשרים ושפני סלע חיים בהם, ובאפיקו ובמורדותיו גדל
חורש ים-תיכוני סבוך. כ- 700 מטר מדרום לצומת כ"ח יוצא הנחל אל עמק החולה,
ולאחר כמה מאות מטרים במישור הוא מתחבר אל תעלות הניקוז שבמערב עמק החולה. אל קניון
נחל קדש, שנמצא בתחום שמורת נחל קדש, מגיע שביל מסומן באדום היורד ממצודת ישע.
תל קדש הגדול שבתלי הגליל העליון, בגבול המערבי של בקעת
קדש, כ- 2 ק"מ ממערב לצומת ישע. קדש נזכרה כבר ברשימות הכיבוש של פרעה
תחותימס השלישי, שכבש את העיר בשנת 1300 לפנה"ס בקירוב. העיר נפלה בחלקו של
שבט נפתלי, ועל כן נקראה גם קדש נפתלי. קדש שימשה כעיר מקלט. בתקופה הרומית גדל היישוב מאוד, ובמקום נשתמרה
חזית מרשימה של מקדש רומי, בנוי מאבנים מרשימות, ושני סרקופגים (ארונות מתים)
גדולים מאבן. את החזית ניתן לראות מצפון לכביש מלכיה - נבי יושע שמחלק את התל
לשניים. למרגלות התל, מדרום לכביש, נובע עין קדש, מעיין שופע מים מכל ימות השנה.
קרן נפתלי היא מצפור נוף יפהפה, שממוקם על שביל ישראל בפסגה
רמה ובולטת המתנשאת לגובה של 510 מטר בדרום הרי נפתלי. שמו הערבי של המקום הוא
ג'בל אל-הראווי ("הר האלות"). חלק מהר נפתלי מכוסה חורש, שבולטים בו כמה
עצי אלה אטלנטית גדולים. על פסגת ההר נראים שרידים קדומים, ובהם מערות קבורה
חצובות, שרידי ריצפת פסיפס ושרידי מקדש הלניסטי שבין חורבותיו נמצאה כתובת יוונית
המציינת שמו של אדם שתרם כסף להקמת מקדש לאלה אתנה. במלחמת העצמאות, בעת הקרב על
רמות נפתלי, היה כאן משלט של ההגנה.
מצודת הונין היא מצודה צלבנית השוכנת בין שרידי הכפר הנטוש
הונין, סמוך למושב מרגליות. מראש המבצר תצפית נהדרת על בקעת החולה. המבצר הצלבני,
ששמו היה שאטו-נף (המבצר החדש) חלש על הדרך החשובה שהוליכה מדמשק לנמל צור, והוקם
כפי הנראה בשנת 1107. חשיבותו האסטרטגית של המבצר עלתה כאשר הצלבנים איבדו את
אחיזתם בבניאס. לאחר שעבר פעמים אחדות מיד ליד, עבר המבצר לידי הסולטן הממלוכי
ביברס, ששיקם אותו ב-1267. חלקים מהמבצר קרסו ברעידת אדמה של 1837 ואבנים רבות
נוצלו לבנייה על ידי תושבי הכפר הונין. כיום אפשר לראות במקום שרידי אולמות גדולים ובורות מים.
מפורט: רכס רמים ורמות נפתלי
עולים לרכס נפתלי על תוואי
עתיק שלימים נסלל. זהו תוואי מתון ונוח שמוביל עד למרגליות, שנמצא בגובה של כ-600
מ', ומשם יש כניסה סימפטית לדרום לבנון.
הדרכים של דרום לבנון
מתנקזות אל מוקד בינת ג'בל - הגליל העליון הלבנוני. הדרכים עוקפות את גוש הר
מירון. לאורך הדרכים היו מצודות שונות כמו בתבנין שבלבנון שם מצודה צלבנית. גם ליד
מרגליות יש מבצר צלבני שנהרס והממלוכים בנו אותו מחדש - מבצר הונין שהיה בכפר
הערבי הונין שלא קיים עוד. מצודות אלו היו בדרך מדרום לבנון, משם היו ממשיכים לעכו
או לצור.
גדר הגבול נמצאת כ-100 מ'.
מנרה בגובה 850 מ'.
עד היציאה מלבנון סללו פה
רשת כבישים עוקפים של תנועה אזרחית. גם כביש זה הוזז קצת מזרחה והורידו אותו
בגובה. החציבה של הכביש בסלע היא חציבה של השנים האחרונות.
גם הכניסה לקיבוץ מנרה הוזזה
(היא הייתה על הגבול).
היום הכביש הישן הוא כביש
הפטרולים של צה"ל ומימין גדר הגבול - מטרים ספורים מהכביש. כמו כן ניתן לראות
מתחם של האו"ם.
חולפים על פני פנייה לדרך
נוף הרי נפתלי, שיורדת עד לקריית שמונה והיא מתאימה לאוטובוסים.
משמאל יש פנייה. אם נכנסים
בה ופונים שוב שמאלה יש דרך עפר של קק"ל שמביאה לתופעות קרסטיות של סדקי
יפתח. הכניסה היא דרך הבסיס הצבאי. יש יתדות בסלעים שעולים ויורדים בהן.
באזור הגליל העליון יש אתרים
יפיפיים רבים: באזור כפר גלעדי יש את מאוזוליאום חזקיה, פה יש את נחל קדש ומסלולים
נוספים.
אחרי קיבוץ יפתח, יראון
ומלכיה שהוקמו ע"י לוחמי חטיבת יפתח ב-1949 יורדים לבקעת קדש. מימין נחל קדש
שחוצה את הבקעה. יש פה שביל מסומן עם מפלים קטנים של הנחל, שמגיע עד לנבי יושע,
והוא אורך כשעה וחצי. זהו נחל מוצל ומתאים גם לטיול בקיץ.
נכנסים לחניון האלה. יש פה
אלות אטלנטיות ענקיות. בכניסה לחניון יש אלה ענקית שמעריכים כי גילה הוא כ-500
שנה.
בקעת קדש שבגליל העליון
ההררי - בגליל בעליון הררי יש גם בקעות, כמו גם בתרשיחא - בקעת מעונה.
בקעת קדש מעובדת עד המטר
האחרון. יש פה גפנים וכרמים לייצור יין.
משמאל תל קדש שרק לאחרונה
התחילו לחפור בו.
מצודת כ"ח
לפני צומת כ"ח בצד שמאל
שרידי כיפות של הכפר נבי יושע, שיעיים מלבנון. היו עולים לרגל. הייתה משפחה
שהחזיקה את המקום ואילו שרידי המבנה. עד 37', בטיגרט.
ישע קצר:
בחודש מרץ הייתה פגיעה קשה
בכמה שיירות: חולה, יחיעם ועוד אחת. בעקבות כך החליטו לשנות את האסטרטגיה ממצב שבו
השתדלו להחזיק נקודות רחוקות - לכיבוש נקודות אסטרטגיות. זוהי תוכנית ד', שתחילתה
במבצע נחשון, הגדול ביותר עד לאותו שלב במלחמה: מספר עצום יחסית של 1200 לוחמים.
באותה מסגרת גם נבי יושע.
סיפור על ניווט המטוס דרך
מדורות.:
לא הסכימו בהתחלה להגיע כי
אמרו שבלתי אפשרי, זרקו נורים ואח"כ את הפצצות לתוך החצר, אחת בפנים ואחת
בחוץ.. והערבים ברחו.
רואים את ארגזי הרימונים
הירוקים בשני צידי המבנה.
הנסיגה בקרב השני היא הייתה
סיפור הקרב הגדול, מצאו אחרי הקרב, כשבאו בפעם השלישית, גופות בשטח בזוגות: מחלץ
ומחלץ ביחד.
בקרב השני רוב הלוחמים היו
מדפנה, ואז הבינו שצריך לקחת למרות הנוחות ממקומות מעורבבים. האגדה על האישה
מהמכבסה שזיהתה לפני מספר הבגדים.
אח"כ הקימו מאותה הכשרה
את קיבוץ יראון.
ישע מפורט
תצפית:
ממול נמצא אגמון החולה
ומימין שמורת החולה הותיקה.
החולה של פעם מחלקה לשניים:
אגם צלול של מים בגדול של 14 אלף דונם (קטן פי 12 מהכנרת) ומצפון לאגם היו הביצות
עם איים וגומא, וגודלן היה יותר מ-30 אלף דונם - סה"כ ייבשו בחולה כ-58 אלף
דונם. יסוד המעלה ישב על האגם והיה שם מזח.
האגמון נמצא מצפון לאגם
המקורי על שטח הביצות. סה"כ הורטבו בחזרה כ-3% מכלל השטח שיובש.
נמצאת בקצה הגליל העליון
המזרחי.
רואים מספר אגנים רטובים,
ביניהם מאגר עינן ובריכות דגים נוספות.
כל השטחים שבין השמורה
לאגמון היו שטחים חקלאיים שלא נבנו עליהם ישובים בגלל אדמת הכבול הלא יציבה.
יוער ע"י קק"ל.
סיפור משטרת נבי יושע
וכיבושה נחלק לשני פרקים
בעקבות המרד הערבי, הבריטים
סגרו את גבול הצפון ע"י בניית גדר ומשטרות טיגרט. נבי יושע הייתה המשטרה
הקיצונית מצד מזרח, מעל עמק החולה על הדרך לכיוון לבנון, על הכניסה לאצבע הגליל
והגליל ההררי והייתה לכך חשיבות רבה.
עם עוזבם באפריל 1948, עזבו
הבריטים את המשטרות העירוניות שבידיהם. הם העבירו אותן עפ"י הרוב הלאומי
באותו אזור: ליהודים במטולה ובטבריה, לצפת בעלת הרוב הערבי לערבים. במקומות שלא היה
רוב יהודי או ערבי הבריטים פשוט נטשו את המקום ומי שהשתלט על המשטרה זכה בה (כמו
בראש פינה).
פה בנבי יושע היה רוב ערבי
ולכן המשטרה נמסרה לערבים.
3 התקפות.
הראשונה: ב-15/04/1948, יום
מסירת המשטרה לידי הערבים, ארבעה אוטובוסים עם לוחמים יהודיים עלו בלילה מכביש 90
על כביש צר שהוביל לפה. הם נסעו באורות כבויים כדי שלא יזהו אותם. אחד האוטובוסים
גלש לתעלה, הדליק את האורות וכך הערבים במשטרה גילו את הכוח והחלו לירות לכיוונו.
החלה נסיגה, 4 נהרגו.
השנייה: ב-20/04/1948.
התוכנית הייתה להתקיף ב-4
כוחות: שלושה היו אמורים להגיע מדרום וממערב ולנתק את המצודה מהכביש. כוח רביעי,
הוא כוח הכיבוש, אמור היה להגיע מצפון, מנחל נסתר.
בידי הכוחות הייתה תוכנית
הבנייה של המשטרה, שנבנתה ע"י סולל בונה. הם תכננו לשלוח כוח חבלני קטן קדימה
שיפרוץ את הגדרות ובעזרת דרגש יפוצץ את המבנה, ואחרי הפיצוץ שאר הכוח הרביעי יצטרף
לכיבוש.
אבל.. הכוחות יצאו מאוחר
בלילה, באיחור של כ-3 שעות. הם ידעו שיש גדר סביב המשטרה אך לא יידעו שבינתיים,
מאז המתקפה הראשונה שביצעו, הערבים הוסיפו גדרות נוספות סביב המבנה.
הם החלו לפרוץ את הגדרות,
וכשהבינו שאין להם זמן ואוטוטו עולה הבוקר, הם החליטו לפוצץ את הגדרות.
הכוח העיקרי שנשאר מאחור שמע
את הפיצוץ וחשב שזהו פיצוץ המתוכנן למבנה... והתחילו להסתער עליו. הגיעו לקיר
הבנוי וגם כך שכחו להביא איתם את הדרגש איתו היו אמורים לפוצץ את מבנה העמודים..
בינתיים, הערבים הבינו שהם
מותקפים מצפון והשתמשו בטריק בריטי: תלו ארגז עץ עם רימונים והפילו מתוכו את
הרימונים לכיוון החצר. הכוח העברי ספג אבידות קשות.
אחד הפצועים הראשונים היה
דודי.
מומנט ההפתעה נפגע, פצועים
רבים שכבו בשטח ולא הייתה להם ברירה אלא לסגת. יזהר ערמוני חיפה על הנסוגים עד
שנהרג בעצמו וקיבל על כך צל"ש מאוחר יותר. הם פינו את הפצועים לפילבוקס שהיה
במדרון אך חלק מהפצועים לא נמצאו ונשארו בשטח.
הניסיון השלישי:
ב-15/05/1948, התקפה שנמשכה כ-24 שעות. מטוס הטיל שתי פצצות באותו ליל גשם על
המבנה, והערבים שהתבצרו במצודה התפנו.
בהתקפה הראשונה על המשטרה
נהרגו ארבעה לוחמים, בהתקפה השנייה על המצודה נהרגו 22 לוחמים ובהתקפה השלישית
נהרגו שני לוחמים נוספים - סה"כ כ"ח לוחמים.
אחרי המתקפה השלישית נמצאו
גופות החיילים מההתקפה השנייה, כשלושה שבועות קודם לכן.
במקום נקברו 19 לוחמים בקבר
אחים והאחרים נקברו בנפרד עפ"י בקשת המשפחות.
כיבוש המצודה היה כיומיים
לאחר הכרזת העצמאות והוא שיחרר את הפקק שהיה על עמק החולה.
גילאי הלוחמים שמתו בקרב
במצודת כ"ח הם מגוונים - החל מנערים
בני 17. חלקם כלל לא נולדו בארץ וחלקם כן. הם הגיעו מכל רחבי הארץ: ירושלים, חיפה,
נהלל ועוד.
תל קדש
ליד הסרקופגים רואים ממול את
התל הקדום. נקודה שנמצאת לאורך כל הדורות, עד הכפר הערבי קדיס שפונה ב-48'.
מול הסרקופגים אפשר להסביר
על הירידה מהתלים של הרומאים: מסיבות של מצב בטחוני שאפשר להקים יישוב שלא בנקודות
הגנה.
על הסרקופגים כל מיני מנורות
זיכרון, כיוון שמתבלבלים ומזהים את המקום עם קדש שבו נולד ברק בן אבינועם בקרב עם
סיסרא. כאן זו עיר מקלט שנקראת קדש בגליל בהר נפתלי (יהושע כ' ז') ושם קדש נפתלי
(שופטים ד').
(קדש נפתלי היא עירו של ברק
בן אבינעם, מכאן יצא עם עשרת אלפים איש למלחמה ביבין מלך חצור. מזוהה עם ח'ירבת
קדיש שלמרגלות רכס פוריה, במדרון הפונה מזרחה, בדרום מזרח נחלת שבט נפתלי, במזרח
בקעת יבנאל. התוספת "נפתלי" נועדה, ככל הנראה, להבדיל בינה לבין העיר
קדש (יששכר) שבנחלת שבט יששכר, שעליה מסופר שבתל אבו קודיס, כשלושה ק"מ
מדרום-מזרח לצומת מגידו).
על הסרקופגים עליהם קבורים
רומאים מייחסים לקבריהם של דבורה, יעל מחבר הקייני, ברק וכו' ולפעמים אפשר לראות
סימנים בעט על הסרקופגים. קק"ל מלאה בחומר את הסרקופגים כי אנשים זרקו לתוכם
זבל.
מאחורי הסרקופגים רצפה גדולה
מסלע, חצוב יפה, חלק מהמוזוליאום. מבחינתם של הרומאים המתים המשיכו את חייהם בעולם
הבא.
מקור השם: המאוזוליאום
בהאליקרנאסוס, אחד משבעת פלאי תבל. נבנה בסביבות שנת 350 לפנה"ס בעיר
האליקרנאסוס (כיום בודרום) שבטורקיה. המאוזוליאום שימש כבניין הקבר של המלך
מאוזולוס. כאשר מת, הזמינה אשתו ארטמיסיה את גדולי האמנים היווניים כדי שיקימו
לכבודו בניין קבר מפואר. היה מלאכת מחשבת נפלאה, ועלה בסכומי כסף גדולים כל כך, עד
שהפילוסוף היווני אנכסגורס אמר עליו: "כמה כסף נהפך לאבן!".
שבעת פלאי תבל: מבנים בעלי
חשיבות מיוחדת אשר הוקמו בעת העתיקה באזור הים התיכון. הוזכרו ברשימות בכתבים
הלניסטים שונים, אשר שימשו כמעין קטלוג של ההישגים האנושיים והיו פופולרים בקרב
מטיילים ונוסעים בעולם העתיק. לרשימת פלאי תבל היו גרסאות רבות, הבולטות בהן
מיוחסות לאנטיפטר מצידון, פילו מביזנטיון, הרודוטוס וקלימכוס מקירניה.
מבין שבעת הפלאים של העולם העתיק
רק אחד, הפירמידה הגדולה של גיזה, נותר יחסית ללא פגע עד היום.
ממול התל נחל דישון שמפריד
בין האזור שבו היו בתי כנסת לאזור שלא היו (קו דישון ג'ילבון).
מול המקדש הפגאני רואים את
בקעת קדש שהיא הגדולה ביותר בגליל העליון.
נמצאים על מדרגה מלאכותית
שהוקמה על קיר במטרה ליצור מרחב הסתובבות לבאי המקדש. המקדש קטן, 350 דונם, שטח
ההסתובבות כ-4,000.
מפורט:
מתחם ארכיאולוגי מהתקופה
הרומית, המאופיינת בירידה מהתלים.
גודלו של תל קדש הוא למעלה
מ-100 דונם, והוא התל הגדול בגליל המזרחי.
אנדראה ברלין חפרה פה וחשפה
מתחם מהתקופה ההלניסטית - מהמאה ה-2 לפנה"ס: בית מנהל, מטמון בולות ועוד. אך
אין פה חתך מלא של כל התקופות ובסקר שנעשה פה בשנות ה-50 חשפו חתך מתקופת הברונזה
הקדומה ועד ימינו.
שכבת שריפה שמתאימה לכיבוש
של יהונתן החשמונאי.
גם בתעודות מצריות קדש
מופיעה בכיבושי הפרעונים.
במקרא מוזכרת כעיר מקלט. היו
6 ערי מקלט בא"י: 3 בעבר הירדן: גולן בבשן, רמות בגלעד ובצר במדבר, ובעבר
הירדן המערבי היו: חברון, שכם וקדש בגליל בהר נפתלי - ומכאן כבר מגיע השם העתיק של
הרכס.
עיר מקלט היא עיר שאליה יכול
לברוח, על פי התורה, אדם שהרג אדם אחר בשוגג. עיר זו משמשת לו מקלט ונועדה להצילו,
מפני נקמתו של גואל הדם.
קדש מוזכרת גם במסע של תגלת
פלאסר, שמחריב את ממלכת ישראל, ומאז האזור לא יהיה ישראלי עוד חוץ מימי החשמונאים
והורדוס.
מצאו פה עיר עם מטבעות של
המטבעה של צור וגם יוספוס מזכיר זאת בכתביו.
מהתקופה הביזנטית והצלבנית
אין פה שרידים ארכיאולוגיים.
ימת החולה נקראת בהרת אל
קדיס בתקופה הממלוכית - ע"ש העיר המרכזית שפה, קדש, שהיא על אם הדרך מהמרחב
הסורי למרחב הפניקי.
פעם חצור, דן, בית ירח ובית
שאן היו הערים הכי גדולות ומרכזיות בא"י: אז המרחב היה פתוח ממצרים עד הפרת
והן נמצאו בדיוק במרכז.
מאוזוליאום: שרטוט של המקום שביצע ה-PEF מ-1886. ניתן לראות שהמקום עבר שינויים רבים
מאז והוא לא נראה היום כפי שנראה אז.
זהו מאוזוליאום - מבנה קבורה
מונומנטאלי מעל הקרקע מהתקופה הרומית (אופייני מאוד לתקופה זו).
מאוזוליאום - מבנה מפואר מעל
לקברו של נפטר. מוצאים מאוזוליאומים גם בגוש חלב ובכפר גלעדי אך פה זה לא
מאוזוליאום יהודי משום שלא מדובר פה בישוב יהודי בתקופה הרומית.
סרקופגים: התגלו פה ריקים ואין בהם עצמות. על הגדול והמפואר
שבמרכז יש עיטור של קלוע. היו עליו שתי דמויות מיתולוגיות שנכתשו. כמו כן יש עליו
עיטורים של שמש וכד.
הסרקופג השני, זה שבצד, הוא
סרקופג כפול - סרקופג זוגי. בתחתית הסרקופג הייתה כרית מאבן ובסרקופג הזוגי יש שתי
כריות נגדיות (ראש וזנב) ומחיצה מאבן שמפרידה בין שני המתים. לסרקופג זה יש מכסה
ועליו יש סיתות בצורת רעפים עם קרנות מזבח.
כל רחבת הסרקופגים ישבה על
בסיס אבן גדול שניתן לראות שרידים שלו מהצד.
קדש נפתלי: במקום יש נרות שהודלקו לאחרונה וכמו כן על הקברים
רשומים שמות של דמויות מהמקרא כמו יעל וברק. עוברים במקום הפכו את הסרקופגים האלו
לקברי צדיקים אך זו טעות בזיהוי.
בנימין מטודלה (היה חוקר
ומגלה ארצות יהודי) שעבר פה במאה ה-12 וזיהה את המקום כקדש נפתלי: "קדש היא
קדש נפתלי ושם קבור ברק בן אביעם", כשהוא מסתמך על מדרש יהושע בן נון
"בקדש נקבר ברק בן אביעם ויעל אשת חבר הקיני". מכאן, שמהמאה ה-12 קיימת
פה מסורת הקבורה הזו אך זה בלבול שמתחיל כבר מהמקרא: הייתה פה עיר מקלט "קדש
בגליל בהר נפתלי". בספר שופטים נכתב על הקרב בין ישראל לסיסרא בו משתתפות שתי
דמויות מרכזיות: דבורה הנביאה וברק בן אבינועם מקדש נפתלי, אך אין כוונה לקדש הזו
- שני ישובים שנקראו קדש בתחום שבט נפתלי. קדש נפתלי של ברק בן אבינועם נמצאת
בחירבת קדס שליד פוריה..
כשנוסעי ימי הביניים עברו
פה, קדש שליד פוריה כבר לא הייתה קיימת ולכן השליכו עליה את מה שידעו על אותה קדש
של סיפור ברק ודבורה.
אתר זה לא קשור לסיפור
המקראי של דבורה וברק ומה גם שהסרקופגים הם מהתקופה הרומית ולא מתקופת הברזל.
המרחב הזה בתקופה הרומית הוא
לא מרחב יהודי. בימי המרד הגדול יוספוס מספר שהרומאים כבשו את הגליל: עוברים
בציפורי, טבריה, מגדל וגמלא. לבסוף נזכרו שיש עוד כמה לוחמים בגוש חלב שצריך לחסל
אותם אז הגיעו לשם עם 500 פרשים כדי להילחם ב-60 אלף לוחמים שבגוש חלב. יוחנן מגוש
חלב אמר לרומאים שהוא לא יכול להילחם בשבת, וביקש מהם לחזור במוצ"ש. טיטוס
לקח את חייליו והלך לקדש כדי לחכות עד למוצ"ש, יב"מ: "והיא עיר
לגויים, לצורים, ואיבת עולם בינה לבין היהודים". פה היה מרחב פגאני מוחלט -
הגבול בין ארץ הפגאנים ליהודים היה נחל דישון.
הגבול עובר בימת החולה, עד
רמת הגולן בנחל ג'ילבון ודרומה, זה האזור היהודי, באזור זה נמצאים כל בתי הכנסת.
מצפון לנחל ג'ילבון ולנחל דישון לא היו בי"כ אלא רק מקדשים פגאניים כמו המקדש
בבניאס.
היו יהודים בודדים בכל מקום
בארץ ובערים לא יהודיות. כמו כן היו ישובים קטנים עם בתי כנסת אך זה רק לאוכלוסייה
עשירה או בכפרים גדולים שהיה זמן וכסף לבנות את בית הכנסת.
במשנה, במסכת מגילה, נכתב כי
"הכפרים מקדימים ליום הכניסה" בנושא קריאת מגילת אסתר. בימי שני וחמישי
(עוד מימי עזרא הסופר) היו קוראים בתורה
ובאותו היום היה גם שוק עירוני. אם היו מגיעים כפריים העירה, וזה היה בי"ב
באדר, הם היו צריכים לחזור שוב לעיר באותו השבוע כדי לקרוא בי"ד באדר את
מגילת אסתר. בעקבות זאת הוצאה תקנה שאומרת כי כפריים שמגיעים העירה יוכלו לקרוא את
המגילה לפני העירוניים.
בכפרים לא היה תמיד בית
כנסת. כשקהילה התנצרה ורצתה כנסייה, השלטון המרכזי דאג לבנות לאותה קהילה כנסייה,
לעומת זאת, בניית בתי כנסת הייתה ביוזמת אנשי הכפר ובמימונם.
מציאת בית כנסת בד"כ
אומרת שמצאת עיר, כמו ברעם וארבל. עיר בד"כ מנתה כ-1000-5000 תושבים.
לקברו של רבי יהודה הנשיא
שבבית שערים לא מגיעים להשתטח כמו על קברי צדיקים אחרים משום שאין שם עצמות וזה
נתפש אחרת מבחינת האמונה היהודית.
המקדש: דברים המשותפים גם לבית הכנסת בברעם: רצפה לפני קיר
החזית. היו פה עמודים - יש אדן לעמודים ועליו בסיסים. יש פה שישה בסיסים וכמה
מהעמודים ששוכבים. על העמודים הייתה כותרת מעוטרת מאוד.
על אחת הכותרות יש אמפורה -
כד קטן וקיטרה - הנבל היווני.
קיר החזית של המקדש פונה
מזרחה - אל השמש העולה (הכניסה למקדש היא ממזרח בניגוד לברעם).
יש למבנה שלושה פתחים (כמו
בברעם), פתח גדול מרכזי ועוד שניים בצדדים באופן סימטרי.
סף הכניסה בפתח המרכזי היה
בגובה 91 ס"מ. אשר עובדיה שחפר תהה מדוע סף הכניסה גבוה כל כך ושאל את עצמו
האם אכן היה זה פתח כניסה. הוא חפר עמוק יותר ולא מצא מדרגות אל הפתח המרכזי ולכן
שיער שהפתח המרכזי הגדול שימש כחלון אור ולא כפתח כניסה. סביר להניח שהייתה תקועה
מין רשת ברזל והחלון האיר בעצם פסל שעמד בעומק המקדש. בתוך המקדש יש אבנים מסודרות
בצורת חצי סהר, שכנראה במרכזו עמד הפסל אליו התפללו.
מעל המשקופים יש אבנים בצורת
טרפז עם "כתפיים" והן אמורות להיות באוויר. זוהי טכניקה לשחרור הלחץ הרב
שעל המשקוף.
מעל המשקוף הימני מגולף נשר
כתוש ועל אבן מונחת בקרקע יש כנף גדולה של עיט מגולף באבן - שאר הגוף לא שרד.
בקיר השמאלי יש נישה מסותתת
עם עיטור של אדם מחזיק מקל ביד. יש סדק שנמשך מהנישה עד פנים המקדש אל תעלת ניקוז
קטנה.
באותה תקופה הקהל לא היה
נכנס למקדש אלא רק הכוהנים הורשו להיכנס. מחוץ למקדש היה קיר טרסה שיצר מישור
שגודלו ארבעה דונם ובו התאסף הקהל.
המקום נקרא בערבית חירבת
האליס, וזה מזכיר את השם הליוס - אל השמש. כשחפרו פה מצאו נשר וזה קשור בדמות
אלילית מקומית - בעל שמין - בעל שמיים (זוהי סינתזה בין בעל הכנעני לזאוס
ההלניסטי).
זהו מרחב של קבורה עפ"י
הסרקופגים שנמצאו פה. אולי המקדש נמצא בתוך בית הקברות או בסמוך לו.
מסתבר שבתקופה הרומית היו
פולחנים שעיסוקם היה במתים והמקדשים נועדו להעלאת רוחות לצורך הגדת עתידות. זה
דומה מאוד למיתולוגיה היוונית - האוראקל - המקום בו אומר האל את דברו, וזה אופייני
לפולחן של אפולו. כאן נמצאו סממנים אופייניים לאפולו כמו הנבל (קיטרה) ואולי יש פה
מעין הקבלה בין אמונות שונות, כפי שציינו מקודם. פולחן מסוג זה אופייני מאוד לאזור
לבנון.
ההשערה היא שמגיעים לכאן
אנשים שמבקשים לדעת את העתיד. הם ככל הנראה קנו פה נוזל - נסך של דם/יין/שמן/דבש,
שפכו אותו בנישה שבפינה וביקשו מהכהן שישב בפנים את בקשתם או שאלתם לאל. הכהן היה
הולך לפסל האל שנמצא בעומק המקדש, מבקש את בקשתם ומחזיר להם את תשובת האל. פולחן
כזה מקובל באגן הים התיכון.
מקדש זה הוא ייחודי מסוגו
בא"י והוא קשור למשפחת מקדשים אופיינית לצפון סוריה.
חפרו במקום בתחילת שנות ה-80
וגילו כי המבנה ככל הנראה היה ללא גג. כמו כן, לא מצאו פה פסלים אך מצאו פה ארבע
כתובות, הראשונה משנת 120 לספירה והאחרונה משנת 280 לספירה ומכאן למדים שהמקדש פעל
החל מהמאה ה-2 לספירה, חרב ככל הנראה ברעידת אדמה בשנת 363 ולא נבנה מחדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה