הרקע למלחמה בדרום
איסמעאיל ספואת מעיראק כינס בדצמבר 1947 ישיבה, בה הציע לפאן
הערבי להתאחד אל מול הישוב היהודי ממנו הוא חשש. מסתבר שחברי הועידה לא הקשיבו לו,
הם לא רצו לשלוח לארץ ישראל צבא סדיר אלא לשלוח מתנדבים ונשק בלבד.
גם מצרים רצתה לשלוח מתנדבים ונשק ולא לפלוש בעצמה: הם היו
תקועים עם חוזה הגנה עם הבריטים מ-1936 והבריטים לא רצו להפר את ההסכם בשל היותה
של מצריים נקודה אסטרטגית עבורם. המצרים פנו לאו"ם בבקשה לסלק את הבריטים
ממצרים, שכן אם כך יקרה, הם יוכלו לפלוש לא"י ולהפר את החלטת האו"ם.
בנוסף לכך, הצבא המצרי לא היה במיטבו: היו להם בעיות בטנקים, באספקה והם ידעו שהם
לא כשירים למלחמה.
מי שגרם למצרים לפלוש לא"י היה המלך פארוק. הוא הוכתר
ב-1936, כשהוא בן 16 בלבד ובשנת 1948 היה רק בן 28. היה בקשרים עם מוסוליני ששלח
לו פסל של דיוקליטיאנוס ועם היטלר ששלח לו מרצדס.
הוא פחד, כמו חבריו מעיראק וסוריה, שאויבו הנצחי עבדאללה מלך
ירדן יפלוש לבדו לירושלים ולכל הגדה המערבית.
ירדן אכן רצתה לפלוש, והקדימה את כל צבאות ערב ואפילו את הכרזת
העאצמאות: ב-12.5 פלשו לגוש עציון וב-14.5 ללטרון, עטרות וירושלים.
אחרי חודש השיירות במרץ והחלת תוכנית, היו לישראל הישגים רבים:
שוחררו יפו, צפת, טבריה, בית שאן וערים נוספות.
רק ב-12.4 נפגשה הליגה הערבית והחליטה לפלוש ב-30.4. הם מינו מפקד:
מוחמד נור א-דין מעיראק. אבל ישיבת עבודה ראשונה התקיימה בדמשק, ב-12.5, ופירטה
בתוכנית דמשק את פירוט הפלישה: ירדן תוכננה לתקוף מגשר דמיה ומצרים תוכננה להסיח
את כוחות צה"ל בדרום כדי שהכוחות האחרים יכבשו את צפון הארץ וישתלטו על ציר
הנפט וחיפה.
המצרים תקפו בשני צירים בולטים: האחד מאל עריש לצפון דרך הים
כשהיעד הוא יבנה הערבית, והציר השני מאיסמעאיליה דרך רביבים לכיוון באר שבע ומשם
צפונה לכיוון בית לחם, חברון ומבואות ירושלים.
בשלב מסוים המצרים החליטו לחבר את שני הצירים יחד. בכביש מג'דל
(אשקלון) - בית גוברין - חברון ניתקו את הנגב (מלבד הדרך המשנית שנותרה פתוחה).
עם התקדמות המצרים הם נתקלים בישובים נירים, כפר דרום, יד
מרדכי, נגבה (על ניצנים דילגו). חה"א המצרי תקף את ת"א, כפר דרום
ונירים, שחטף מהלומה כבדה אך לא נכבש. כך גם כפר דרום. יד מרדכי היה הישוב העברי
הראשון שנכבש.
מדינות ערב לא היו רציניות בכוונתם וכמו כן לא היה פיקוד
אסטרטגי משותף לכל המדינות. חמש צבאות ערב פעלו ללא תיאום ואף התנהלו מריבות
ביניהן על איזה דגל יונף בבית לחם עם כיבושה, כשלבסוף המצרים הניפו דגל גדול משל
הירדנים.
הם לא פעלו לפי התוכנית שקבעו לעצמן: הסורים, לדוגמא, בכלל
שינו את היעדים שלהם. הם פעלו פשוט ללא מכנה משותף וללא מפקד משותף.
ב-19 הגיעו ליד מרדכי ועד ה-24 לא הצליחו לכובשו. ביום עזיבתם,
המצרים המשיכו לירות מבלי לדעת שאין שם איש. לבסוף נכנסו לקיבוץ, בזזו אותו והתיישבו
בו למשך עוד כחצי שנה.
ששת הימים הללו בהם החזיקו מעמד אנשי יד מרדכי היו קריטיים,
שכן הם אפשרו לישוב העברי להתארגן בזמן שהצבא המצרי עוכב. קיבוצניקים עם כוחות
סיוע קטנים של גבעתי והנגב עמדו מול צבא סדיר עד שפרצו את הדרך לירושלים. אז מבצע
יואב בפיקוד יגאל אלון, באוקטובר.
נסיעה לקיבוץ יד מרדכי
מימין שמורת חולות זיקים, שהיא שריד משמורת חולות אשקלון. מפעל
שקמה אוסף מי נגר ומי שיטפונות מנחל שקמה אל מאגר. משם המים מחלחלים דרך החולות אל
אקוויפר החוף הדרומי - כ-8 מליון מ"ק של מים בשנה. שיתוף פעולה עם מפעל המנקה
את המאגר לשימוש ברחפות לייצור רעפים.
אנדרטת מגדל המים ומרדכי אנילביץ'
יד מרדכי מקשר בין שואה לתקומה: במקום ניצב פסלו של נתן רפפורט
- אנדרטה מברונזה של אדם המחזיק רימון. לידו מגדל המים של יד מרדכי נוטה על צדו,
מחורר מפגזי המצרים, אך לא נפול לגמרי.
קיבוץ יד מרדכי הוקם ב-36' ע"י חברי תנועת השמו"צ
מפולין ליד נתניה ונקרא מצפה ים. הוא שימש כמגדלור לאוניות המעפילים ודיווח על
תנועות הבריטים. המוסדות המיישבים ביקשו מהם בדצמבר 43' לעבור לנקודה שכאן והם
קראו לעצמם ע"ש.
נתן רפפורט הקים את האנדרטה ב-51' מול מגדל המים המנוקב והנוטה
על צדו, אך הלא נפול.
ביד מרדכי יש מרכז מבקרים בנושא תעשיית הדבש המפורסמת, ישנה
הרצאה בנושא, מצגת וטעימות.
מוזיאון יד מדרכי
אבא קובנר יצר את הנרטיב של המוזיאון והוא זה שנתן למקום את
השם "משואה לתקומה". חציו של המוזיאון מוקדש לשואה ובעיקר למרד גטו
ורשה, וחציו לתקומה, בעיקר לאזור זה של הארץ. במוזיאון יש ייצוג גם לסיפורם של
נירים, כפר דרום, ניצנים ובארות יצחק.
אגף הקרנה שיכול להכיל עד 45 איש בו מוקרן סרט באורך 6 דקות על
יד מרדכי בשילוב עם קטעים דוקומנטריים, כמו ההתקפה על הקיבוץ. הסרט מוקרן בתרגום
לשש שפות.
מוצגות תמונות מהעלייה לקיבוץ, כאשר ניר עם וגברעם כבר ישבו
כאן ותמונה של הקיבוץ כחמש שנים לאחר הקמתו. הכפר הערבי דיר סוניד נמצא היה בסמוך
לו.
וכן כרוז שהמצרים זרקו בעברית ובאנגלית בקריאה לקיבוץ להיכנע.
החלק הקשור לשואה: אולם שחור ותחתון בו מוצג היופי
שלפני השואה. במרכזו שבעה עמודי ההוויה היהודית: ספורט, כתבי עת, תמונות של
בי"כ, ביניהם טולומצקה.
קיר המוקדש ל-1.5 מליון הילדים שנספו בשואה.
משם התקדמות כרונולוגית: עליית הנאצים, שריפת הספרים, ליל
הבדולח.
מודל של גטו וורשה בקנה מידה של 1:100 בו ניתן לראות את גבולות
העיר וורשה ואת גבולות הגטו.
בבונקר מוצגים דוגמאות לכלי נשק שבהם השתמשו המורדים בגטו, תמונות
של שירותים בבונקר, משתתפי המרד ועוד.
ביה"ק לחללי הקרב בתש"ח
לא ניתן היה לקבור את המגינים מחוץ לקיבוץ ולכן הם בחרו בגבעה
בקצה, שתהיה נפרדת מעט מהישוב במידה והוא יתרחב.
נהרגו 19 חברי קיבוץ ושמונה אנשי פלמ"ח. לשלושת הנעדרים
כריות זיכרון.
תיאור הקרב
מערכת ההגנה של הקיבוץ התבססה על 10 עמדות שתוכננו ונבנו קודם
לכן, ללא אמצעים מיוחדים נוספים, וזה הספיק נגד כנופיות.
יומיים לפני הקרב עברה שיירה של הצלב האדום לכפר דרום ובתוכה
רופא ישראלי. השיירה לא הורשתה להגיע לכפר דרום אלא לעזה. כשראה ריכוז כוחות ושאל
את המצרים, שלא ידעו על זהותו, אמרו לו שהם הולכים לכבוש את קיבוץ דיר סוניד
(הנמצא בסמוך ליד מרדכי).
רק ב-18.5 החלו לפנות את הנשים והילדים לרוחמה והביאו ליד
מרדכי 300 מוקשי נעל (מעט להיקף 3 ק"מ).
באותו הלילה החלה ההתקפה: לאחר שנכשלו בפיצוץ גשר על ואדי סמוך
ביצעו הרעשה ארטילרית וכבשו עמדה לאחר קרב של 3 שעות ועוד עמדה על הגבעה שם נבלמו.
למחרת, ב- 20.5.1948, בלמו לוחמי הקיבוץ שלושה ניסיונות פלישה.
לאחר מכן המצרים עברו להרעשה ארטילרית רצופה במשך יומיים עם מרגמות.
בערב היום הרביעי המפקד המצרי היה צריך להראות הישגים ונתן
הוראה לכוח אחד להמשיך למג'דל בת ה- 12,000 תושבים ודיווח על כיבושה.
ביום החמישי לקרבות הצטרף ללחימה גדוד מצרי נוסף ובסיוע מחלקת
טנקים עברו את גדר הקיבוץ וכבשו את העמדה שעל הגבעה. בשעות החשיכה, ובעזרת תגבורת,
הצליחו המגינים לכבוש את העמדה מחדש אך הבינו שלא יוכלו לעמוד בהתקפה נוספת וקראו
לתגבורת מבחוץ.
8 משוריינים של חטיבת הנגב לא הצליחו להגיע ולפנות בוקר קיבלו
פקודה לסגת ולעבור לאזור גבר עם. רק לקראת הצהרים המצרים הבינו שיד מרדכי ננטשה
והמלך פארוק הגיע להצטלם.
בששת הימים הללו קיבלה חטיבת גבעתי מרחב נשימה חשוב: הגיעו
ארבעה מטוסי קרב ראשונים שהורכבו במהרה ומשלוחי נשק מצ'כיה (מגל"דים).
ביד מרדכי נלחמו 130 חברי הקיבוץ ו-20 חברי פלמ"ח. מתוכם
היו 26 הרוגים ו-37 פצועים. המצרים לעומתם היו בסד"כ של חטיבת חי"ר.
הייתה בעיה לקבור אותם תחת אש ורק בסוף הלחימה עשו להם קבורה מסודרת. לפי דיווחי
הצבא המצרי ברשת הקשר עולה שהם ספגו 300 נפגעים ביום הראשון ו-100 ביום החמישי.
הנסוגים מיד מרדכי נעו לגברעם ומשם לברור חייל. המו"מ
לנסיגה התנהל בצורה קשה, כשמפקדי הקיבוץ ביקשו תגבורת ומלמעלה נאמר להם כי לא
מאושרת להם הנסיגה.
בברור חייל דרשו מהם בתחילה לחזור ולכבוש את הקיבוץ וסירבו לתת
להם כוחות נוספים. רק אחרי חוות דעת מהקולונל מרכוס נחה דעתם שלא ניתן עוד לעשות
דבר.
במהלך הנסיגה נעדרו 3 לוחמים שלא נמצאו עד היום. סרט מראה
פרסום בעיתונות המצרית של גופותיהם.
בגבעת הקרב מוצג תותח של שריונית גרמנית עם סמל הקורפוס
האפריקאי של רומל.
ב-1943 האזור היה מיושב בכפרים ערבים: כרמיה, דיר סוניד ובקצה
העמק, ליד ארז של היום, היה כפר נוסף. האזור היה עשיר במים וגידלו פה פרדסים בחיים
שקטים ושלווים יחסית עד כ"ט בנובמבר.
מאז, כל יום עברו פה על הכביש וירו על הקיבוץ, דבר שיצר נתק
כמעט מלא עד הפלישה המצרית.
פרט ל-12 רובים חוקיים איטלקים שהיו למגני הישוב, כל הנשק שהיה
פה היה לא חוקי, הוחבא תחת האדמה ולא ניתן היה להתאמן בו.
תוצאות: 150 לוחמים, 40 הרוגים ו-40 פצועים מול 2,000 מצרים.
נסיעה למצודת יואב
מטה חטיבת גבעתי ישב בבאר טוביה אך הסיוע משם לא הגיע כראוי
ליד מרדכי.
במקביל לתקיפה על יד מרדכי, כוח שהגיע למג'דל פנה מזרחה, על
כביש 35, כדי לחבור לטור המצרי המזרחי מארגון האחים המוסלמים (צבא חצי סדיר).
בתש"ח כביש 35 היה גבול גיזרה: מצפון ישבה חטיבת גבעתי
שמנתה כ-3,500 חיילים ומדרום ישבה חטיבת הנגב שמנתה כ-800 חיילים.
המח"טים, נחום שריג ושמעון אבידן, עבדו באופן עצמאי מול
הפיקוד העליון, ללא קשר ביניהם, עד הגעתו של יגאל אלון באוק' לפיקוד על כל החזית. המצרים
חדרו בין שתי הגזרות וניתקו את שתי החטיבות זו מזו.
מצודת יואב - משטרת עיראק-סואידן
מערבית: הסלע השחור, שמו של כפר שהיה כאן.
7 פעמים ניסה צה"ל לכבושה ללא הצלחה, הראשונה ביום בו
הועברה לערבים ב-12.5. רק בניסיון השמיני, ב-9.11 בפיקוד יצחק שדה, הצליחו.
השליטה על הציר הייתה חשובה לשליטה בנגב כי ישבה על הדרך מג'דל
- בית גוברין - חברון.
המבנה הוקם ע"י הבריטים ב-1938 במהלך המרד הערבי, דגם B של טיגרט, כמו לטרון.
המשטרה הזו שלטה על הכביש והיא גם גבוהה מנגבה הסמוכה - קיבוץ
חומה ומגדל הדרומי ביותר.
המשטרה ניתנה לאחים המוסלמים ב-12.5 (כיוון שהיו הרוב באזור)
וכך שלטו על הכביש ונגבה הייתה תחת אש מתמדת.
שדה קבע לתקוף אחה"צ, כשהשמש בעיני המצרים: הרעשה
ארטילרית שטוחת מסלול עם גז מדמיע ופצצות בהשהייה של 10 דקות. את הניסיונות
הראשונים עשו משטרה של בית גוברין וראו כי טוב.
מפקד הכוח הפורץ היה דב הבלונדיני (יעקב גרנק) שעד אז פוצץ
תשעה מטוסים בריטים בסירקין (עוג'ה ב-26.12, חודש ושבועיים לאחר מכן).
הדגל של הכוח המצרי שהעביר דב לשדה נמצא עד היום בנגבה.
בקרב השתתפו שני טנקי קרומוול. יצחק שדה הקים את חטיבה 8,
החטיבה המשוריינת הראשונה. שני הטנקים הראשונים נגנבו מהבריטים בעת פינויים בחיפה
ע"י סקוטי ואירי, מפקד טנק ומכונאי.
ב-29-30.6.1948, יום הולדתו של השריון הישראלי, פרצו את שער
חיפה ודהרו דרומה בתאום עם יצחק שדה וההגנה ששמו משאית על הכביש ויצרו מחסומים כדי
לעכב את הבריטים. הטנקים הגיעו למחנה תל השומר, נצבעו והוסוו בפרדס. למרות כל
הלחצים, הטנקים לא הוחזרו לבריטים. לסקוטי ולאירי שלום: האחד מצא מקלט בקנדה והשני
התחתן עם ישראלית ועבד בתע"ש. הטנקים מוצגים כיום בלטרון
נגבה
נגבה הוא קיבוץ חומה ומגדל של השמו"צ, הדרומי ביותר בארץ
שקם ב-1939. השם נגבה מבטא כמיהה להתיישבות בנגב. נמצא 1,700 מ' בקו אווירי ממשטרת עיראק-סואידן.
כבר בימי הפלישה הראשונים, ב-18.5 הופגז וימים לאחר מכן נזרקו
כרוזי כניעה.
הנגבאים קיבלו המון נשק: 2,000 מוקשים, 13 עמדות עם קשרים
ומרכזיות ובונקרים והצליחו להחזיק מעמד לאורך כל המלחמה. הקיבוץ נמצא קרוב לכפרים
הערבים איבטיס, ג'וליס ובית אפטה.
המא"ז של נגבה, יצחק דובנו, הוא יואב, נהרג בהפגזה השניה
של ה-21.5.
כשנגבה הוקמה הם קיבלו מים מבאר טוביה. את מגדל המים הקימו ב-1939
אחרי שמשאית שהובילה מים עלתה על מוקש.
ימים אחרי המתקפה השניה, הקימו עלון שהופץ בין העמדות - 'קול
נגבה'.
בהתקפה של ה-2.6 נהרגו 180 חברים ולמצרים היו 300 הרוגים. אנשי
נגבה הכירו את השטח מצוין וזה מה שעזר להם לכוון את הרובים לטווח ירי סביר - הם שרפו
את שדות התבואה מסביב. למרות זאת, המצרים כבר עברו את שער הקיבוץ אך לפתע נסוגו כי
מח"ט גבעתי תקף אותם באיגוף מצפון, דרך ג'וליס.
החבר'ה פה עומדים בפרץ המצרי. טנק ראשון מצרי מספיק לעבור את
שער הקיבוץ ולפתע הטנקים המצריים נסוגים. מסתבר שמח"ט גבעתי וכוחותיו הגיעו
באיגוף מצפון, דרך ג'וליס, התפרשו כמניפה בשטח ותקפו את המצרים.
כאן קבורים כל חללי צה"ל בקרב על נגבה. גם פה הציב נתן
רפפורט אנדרטה. טנק מוצב במקום שבו נכנס המצרי הראשון (המקורי בלטרון).
היו פה 100 חיילי גבעתי ו-70 קיבוצניקים. מצרים רבים עלו על
המוקשים שהיו פזורים סביב ונהרגו.
חלק מההרוגים בנגבה לא זוהו או שנרקבו בתעלות ולכן חלק מהקברים
פה הם קברי אחים. במהלך הקרבות נקברו בתעלות שנפתחו בהפצצות ויצרו דמורליזציה.
זוהה קברו של יצחק דובנו, מא"ז נגבה וגם של זאב וירובניק,
התצפיתן על מגדל המים שלא התחלף בתום משמרתו.
האנדרטה: תוך כדי הקרבות, בסיום הקרב השני, אבא
קובנר הוציא כרוז בו כינה את הקרב 'נגבה-גרד'.
רואים שני לוחמים עבריים עם 'סטן' ולוחמת/חובשת עברייה (בלי
כומתה כי לא היה עדיין חוק לכומתה). השלושה לופתים ידיים בחוזקה ומאחריהם ניצבת
תנובת הארץ: ענבים, שעורה וכו'.
ב-1951 נתן רפפורט עבר לגור פה למשך חצי שנה כדי לחוש את
האווירה במקום. הוא הכין שני מודלים לאנדרטה וחברי הקיבוץ בחרו במודל זה (המודל
השני, מפלסטיק, מוצג במוזיאון בעין חרוד).
גבעת תום ותומר
גן בוטני לזכרם של תום כיתאין ותומר קידר (מנגבה) שנהרגו באסון
המסוקים ב-97'.
בפברואר 1997 אירע אסון המסוקים בו נהרגו 73 חיילים. אחד מהם
היה בנו של יואב קידר והשני חברו הטוב של בנו – תום כיתאין.
נסיעה לניצנים
גם הם עלו ב-43', לארץ הגיעו ב-48' וחסו בצילה של הוד השרון.
ב-47' עזרו להוריד את מעפילי 'שבתאי
לוג'ינסקי' והתערבבו בהם שלא ייתפסו. הבריטים הגלו רבים לקפריסין, בניהם ישראלים.
שיירת ניצנים, במרץ 48', נפגעה בדרכה מבאר טוביה. משוריין אחד,
ובו מפקד הפעולה נחמן ניר לא נפגע והמשיך לניצנים. המשוריין השני נשאר בשטח עם 7
לוחמים נצורים. כשהגיע ניר לניצנים, דיווח למג"ד יצחק פונדק וקיבל פקודה
לחזור ולחלץ הנפגעים. הוא חזר, אך לא חילץ ושב שוב לניצנים. כאשר קיבל פקודה
להחזיר הנצורים חיים או מתים שלח את המ"פ שלמה קרייזל במקומו. קרייזל (שפישל
בפעולת יאזור כמה שבועות קודם ולכן הועדף ניר על פניו בפעולת חילוץ זו) חילצם תוך
איבוד שניים מאנשיו. בתחקיר הפיל ניר את האחריות על קרייזל והודח ע"י פונדק.
ניר התקדם בסולם. 55 שנה לאחר מכן התבררה לפונדק האמת. בגיל 91 הוא כתב לניצנים
בקשה להיקבר שם ונענה בחיוב. הוא נסע לבקש סליחה מהמ"פ ומצא אותו במנהטן.
בנוסף לכך, פונדק גם אוסף כמה חברים כדי לחפש את שלמה קרייזל,
המ"פ, ומסתבר שהוא גר במנהטן שבארה"ב. בגיל 91 פונדק טס לבדו למנהטן,
מאתר את קרייזל, שאחרי האירוע המביש התעוותו פניו והוא עבר למנהטן. פונדק ביקש
מקרייזל סליחה: אשתו הייתה סלחנית אך הוא לא כל כך. פרשת ניצנים נשארה עבורו עדיין
פצע מדמם.
גשר עד הלום
מעל נחל לכיש, ואדי סוכריר. מעבר לגשר החדש מצוי גשר שבבסיסו
אומנות רומיות ומעליו חלק של גשר עות'מאני. מולו פילבוקס. שמעון מרגולין,
המ"פ. שתי פרדות עליהן העמיסו 300 ק"ג חומר נפץ.
ב-12.5 יצאו מגן יבנה. ממטרות הבהילו את אחת הפרדות, השניה
התעקשה לא להתקדם וכך יצא שהכוח העמיס את החומר על גבו.
ארבעה מטוסי קרב הגיעו באותה העת מצ'כיה והיה צורך להחליט לאן
הם יופנו. גאל ידין החליט לשלוח אותם לגשר כי כוונות המצרים לא היו ברורות. אחד
הטייסים נהרג בהפצצה מאיסדוד.
גם פעולת איגוף של גבעתי, במטרה לכבוש את המתחם, נכשלה במחיר
של 57 הרוגים.
כשהגיעו כוחותינו למקום בסיום המלחמה הם הופתעו לגלות עמדות
בטון ושקי מלט בהם השתמשו המצרים. הממצא הזה העיד על כך שמדובר בצבא שתכנן לעצור.
במסגרת הסכמי השלום עם מצרים, ביקשו המצרים להקים בארץ שתי
אנדרטאות כדי להראות לאן הגיעו המצרים במלחמה: האחת בעיראק-סואידן והשנייה היא
האובליסק משיש מלוקסור, עליו רשומים שמות חייליהם שנפלו. הוא מתוחזק על ידי מדינת
ישראל. בסיני היו 60 אנדרטאות ישראליות, רק שלוש מהן נותרו והן מתוחזקות ע"י
המצרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה