מפורט
(ב-4 העמודים האחרונים קצר, כולל חולדה)
נסיעה,
מצומת שמשון להר טוב (נחם):
משמאל
יש גבעה עטורת ברושים, מבנה אבן, בצמוד לדרך שעליו קבוע שלט "בית עלמין, ארץ
החיים". מבנה האבן הזה הוא כבשן סיד,
מעין בית חרושת קדום לתעשיית סיד. היו כאן ארבעה כבשנים, שרדו שניים. בצד ימין
נמצא "חניון המושבה", בינות לעצי האקליפטוס, ישנו דוד גדול, על מבנה
אבן. דוד עגול, גדול, חלוד.
נכנסים
לכיוון הישוב "נחם". נפנה שמאלה ואחרי הפנייה תפנו את המבט ימינה ותראו
משטרה. המשטרה הזאת היא במקור משטרה מנדטורית, שכמותה נבנו עוד עשרות בארץ, משטרה
בריטית. אנחנו צריכים לדמיין שעל גג בניין המשטרה הזה, ניצב לו זרקור גדול, שמאיר
את כל תא השטח הקרוב אלינו. קבוצת אנשים שהולכת לכיוון מטע הזיתים, מתארת איזושהי
אלומת אור מציפה אותם, והם ישר נשכבים על הקרקע. ואז אלומת האור מרצדת על פני
הקרקע, ושמרגישים קצת יותר בטוח, הם קמים ורצים כמה שיותר מהר לכיוון מטע הזיתים.
מי האנשים, מתי ולמה רצו, נספר בהמשך.
נחם
- שרידי המושבה הר-טוב:
פנינו
כאן שמאלה, לכיוון נחם, ותפנו את המבט ימינה ותראו חורשת אורנים, ביחס לחורשת
האורנים שמימין נאמר "מסדר היציאה". תזכרו את כל הנקודות שעברנו:
שני
כבשני הסיד - חניון המושבה - הדוד הגדול - מטע הזיתים - בניין המשטרה - חורשת
האורנים "מסדר היציאה".
"מיותר":
(נתן אלתרמן – "מגש הכסף", מבחר שירים. ע' 233):
"קיר
אחרון מתנועע.
החבל
מתוח, מושך, נהדק.
בית
גווע, בית גווע בקטורת אשפה ואבק.
היה
הוא קטן ותמים ופשוט.
חסון
ומוצק מיסודות ועד גג.
אופנה
נושנה. תבליטים לקישוט
וכתובת:
'מה טובו - תרפ"ג'.
רוחות
ומדבר, משברים ומהומות
נשאו
אל אפו אגרוף רשע אטום –
הוא
מצמץ בעיני חלוניו התמימות
ופיזם
'לא נלך' בניגון ה'קומקום'.
המשבר
כבר עבר, ה'קומקום' כבר נסגר….
עוד
שנה. עוד שנה. עוד שנה.
הוא
נשאר מיותם ובודד ומוזר –
אופנה
נושנה.
שירה
מחודשת, הקרת הריעה.
גרונות
פתפונים צורחים – התקדמות!
אתה
מיותר פה, אתה קצת מפריע,
עליך
למות.
ואיש
לא ליטף את גבו רב הסבל
ואיש
לא ראה בענן האבק,
איך
קיר אחרון מפרפר…. והחבל -
החבל
חזק!
הקיר
מתנועע, כורע לאט.
סביב
התייצבו בניינים כבדי מצח.
הגביהו
ריסים והקדירו מבט,
לעבר
הרצח".
אלתרמן
ישב בשנות ה-20 בתל אביב, וראה בית ועליו כתובת, "מה טוב הוא
תרפ"ג", כלומר בית שנבנה ב-23'. מה עושים לבית? מוציאים אותו להורג.
תראו את כל הדימויים והמטפורות, איך הוא כותב "איך קיר אחרון מתנועע, החבל
מתוח, מושך נהדק", ובהמשך הוא כותב "איך קיר אחרון מפרפר, והחבל, החבל
חזק". "הקיר מתנועע", כאילו בן אדם, רגע לפני שהוא מת, "כורע
לאט", הוא לא משאיר לנו מקום לספק, הוא מסיים את השיר במילה "רצח".
להוריד
קיר, שיהיה הכי חשוב בעולם, זה עדיין לא רצח. אלתרמן רצה להעביר אמירה מאוד חזקה,
שהקיר הזה, חמור מאוד מה שעושים לו, "לעבר הרצח".
אפשר
להקריא את השיר הזה בהרבה מאוד מקומות בארץ. אבל, אם יש מקום שהשיר הזה הוא נכון
אחד לאחד, זה הקיר הזה כאן. מהו האבסורד הגדול של הקיר הזה? לסיפור הזה אין מקבילה
בתולדות הציונות, בתולדות ההתיישבות, הוא שונה, אחר, משהו יוצא דופן לחלוטין.
האבסורד הגדול, שאם הייתי שם מחסום על הכביש למטה, כביש שמחבר בין שער הגיא לבית
שמש, לעמק האלה, לבית גוברין ולקריית גת, בו עוברים הרבה מאוד אנשים והייתי שואל את
האנשים שעוברים מה יש כאן על הגבעה, תתברר תמונה עגומה, שלאנשים אין מושג וחצי
מושג על מה שקורה כאן. הסיפור הזה נמחק לחלוטין באיזשהו מקום.
אנחנו
נמצאים בשרידי המושבה הר-טוב. הנושא המרכזי שלנו היום זה בעקבות הל"ה ופרשת
גוש עציון. הרבה מאוד קבוצות שהולכות בעקבות הל"ה, מגיעות לכאן, למה? כי מכאן
יצאו הל"ה, או ליתר דיוק הל"ח. כל הסיפור של הר-טוב נבלע בתוך הסיפור של
הל"ה.
בשנות
ה-70 של המאה ה-19 בהמשך השלוחה כאן, יש כפר ערבי ממוצע, בשם "הרטוף",
הכפר הזה נקלע לקשיים כלכליים, והפיתרון שלהם היה למכור חלק מהקרקעות. זה לא הכפר
היחיד שמכר חלק מהקרקעות שלו. אדם בשם ספניולי רכש את הקרקעות. ספניולי היה קונסול
ספרד בירושלים. כשהסתובבתם בירושלים, סביב המאה ה-19, ודאי שמעתם את המושג
"הקונסולים" והתרשמתם שהקונסול בירושלים של המאה ה-19 זה לא הקונסול של
היום. קונסול זה מדינה בתוך מדינה, זה האנשים הכי חזקים באותם ימים, שהאימפריה
התורכית הולכת ומתפוררת.
הוא
רכש את הקרקעות כדי לעשות כסף אבל באיזשהו שלב הבין שהעסקה גרועה מאוד. הוא ביקש
לחזור בו מהעסקה אבל הערבים לא הסכימו. הם הבינו שעוד מעט הוא חוזר הביתה, וגם הוא
מביא מתנות ומזכרות לילדים ולאישה, את האדמה הוא לא יוכל לקחת, ואז הקרקע תישאר
כאן, הכסף יישאר אצלם והם ירוויחו מכל הכיוונים. ספניולי הצליח למכור את הקרקעות
לשני מתווכים יהודים שישר מכרו את זה למיסיון הבריטי. במאה ה-19 הפעילות של המיסיונרים
הייתה רבה: פרוטסטנטים, אנגליקנים וכו', הקימו בתי חולים, ניצלו איזושהי מצוקה
קיימת ופעלו להחזיר אנשים בתשובה. פנו לאנשים מסכנים, קשי יום, והציעו להם הטבות
"ניתן לכם כסף, כלים הכול. תבואו לכאן, תחיו כאן, פעם בשבוע תבואו לשמוע את
פרשת השבוע ובסוף תמירו את דתכם".
אם
הייתי פותח לכם את העיתונות של אותם ימים, הייתם רואים מה זה מסכת גינויים מכאן
ועד להודעה חדשה, לא יעלה על הדעת. יהודים, בחלקם אנשי הישוב הישן, הולכים וממירים
את דתם עבור בצע כסף? בימי הביניים אנשים מעדיפים ללכת לאינקוויזיציה ומתים על
קידוש השם, ולו בשביל למות כיהודים. כאן אנשים ממירים את דתם. נכנסות לבית הזה 24
משפחות יהודיות. השנה היא 1882, במקביל לעלייה הראשונה.
הם
ישבו כאן שלוש שנים, מתוך ה-24 משפחות שהיו כאן, 3 משפחות, 11 נפשות, באמת המירו את
דתם. לא הייתה כאן איזושהי תנועת המונים של התנצרות. ב-100 שנות מיסיון בארץ, משנת
1800 ועד שנת 1900, מספר היהודים שהמירו את דתם כאן, נאמד בכ-100 יהודים בלבד. זה
בממוצע יהודי בשנה. על פניו זה נראה לא רציני, לא מי יודע מה. 11 נפשות המירו כאן
את דתם, וכל הפרוייקט הגדול הזה התמסמס ונפל.
באותן
שנים, במהלך שנות ה-80, צצו בעם היהודי במערב אירופה אגודות כחובבי ציון, תחת קורת
גג אחת של תנועת חיבת ציון. פינסקר, אוטואמנציפציה... האגודה שהגיעה לכאן היא
"אגודת אחים לישוב ארץ ישראל" ומה שמיוחד בה היא שהחבר'ה האלה הם
מבולגריה. הם עתידים להקים כאן את המושבה הספרדית הראשונה בארץ. בבולגריה יש
יהודים ממוצא אשכנזי וגם ממוצא ספרדי. לכאן הגיעו נציגים בשנת 1895, וחיפשו, כמו
עוד הרבה אגודות, קרקע להתיישבות. הם ידעו שהם לא מבינים כלום בחקלאות לכן הלכו אל
מי שנחשב באותם ימים לבר סמכא, למומחה בארץ לאיפה לרכוש קרקעות, מנהל בית הספר
החקלאי "מקווה ישראל" באותם ימים, נייגו. הוא הביא אותם בחנוכה, כשהיו
מים ופריחות. סיפר להם על מסילת הברזל החדשה שהונחה כאן אך לפני שלוש שנים בין יפו
לי-ם.
הם
שילמו 80,000 פרנק, זה המון. משכורת ממוצעת של פועל בעלייה הראשונה והשנייה הייתה
2-1 פרנק ליום. כל הכסף, מזומן על השולחן. המושל התורכי התעצבן שהיהודים עשו
עסקאות בלי לערב אותו והחליט לבטל את העסקה. גם הצגת הקבלות והקושאן לא עזרו. הם
נאלצו לגייס יהודי בעל מהלכים בחצר התורכית בשם יוסף נבון שבעזרת כושר השכנוע שלו
ובקשיש של 100,000 פרנק הוביל לאישור העסקה. שימו לב שהבקשיש היה גבוהה יותר מכל
העסקה שגם היא הייתה לא הוגנת.
כך
הספרדים המסכנים, מהיום הראשון היו למעשה עניים מרודים. הם הגיעו בדצמבר ובמרץ
השמש כבר יצאה וייבשה את השלוליות, הבינו לאיזה ברוך נכנסו ושלחו הודעות בהולות
לבולגריה שממליצות לשאר חברי הגרעין שלהם לא להעז ולעלות. אבל הם בכל זאת היו
ציונים. היו 60 משפחות באגודה, החליטו לעלות 12, כמניין שבטי ישראל. כל בן בכור
שנולד באגודה נקרא בנציון, כל בת בכורה ציונה.
הציונות
הייתה גדולה אבל התנאים היו קטנים: במשך 24 שנים, מ-1895 ועד 1919 חיו 12משפחות
בבית אחד. כל משפחה בחדר, המטבח והשירותים בחוץ. רוב מושבות העלייה הראשונה חיו
בתנאים קשים, אבל לדבר הזה אין מקבילה, לא בתולדות ההתיישבות, ולא בתולדות הציונות.
לתימנים היו סיפורי מצוקה בכינרת, בסילואן, בירושלים ועוד. אבל לא 24 שנים בבית
אחד. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה האנשים יצאו והקימו בתים.
כולנו
היינו בראשון לציון, בזיכרון יעקב, בראש פינה, בחדרה, בגדרה, במזכרת בתיה, כולנו
התרשמנו שבכל אחת מהמושבות הללו (של העלייה הראשונה), יש רחוב אחד ראשי, רחוב
המייסדים, רחוב המושבה, בדרך כלל בקצה רחוב המושבה יש גם בית כנסת בגובהה של עיר,
כי כולם יהודים אורתודוכסים, אפילו גדרה, שהיו סוציאליסטים בילויים הקימו בית כנסת
בגובהה של המושבה.
וכאן,
הרחוב החשוב של המושבה הר-טוב, תראו כמה זה נראה עצוב ואומלל. כולנו למדנו שאנשי
העלייה הראשונה שונים מאנשי הישוב הישן בדבר אחד מאוד עקרוני: בעוד אנשי הישוב
הישן, שכל האידיאולוגיה שלהם זה לעלות לארץ, לגור ולחיות בה, ללמוד תורה בארץ,
ולמות בארץ ולהיקבר בארץ, לא מתוך עצלנות, אלא זה אידיאולוגיה, יש כאן משהו עמוק,
זה חיל חלוץ לפני המחנה, ככה הם רואים את עצמם.
אז
באו אנשי עלייה ראשונה, ואמרו "גמרנו, לא עוד. אנחנו לא מתכוונים להתפרנס
מה"שטעטעל" בפולין, לשלוח שדרי"ם (שליחי דרבנן), לקבל את הכסף משם
ולהתקיים כאן. אנחנו רוצים להתפרנס בעמל כפנו, כלומר להיום פרודוקטיביים". זו
סיסמא מאוד חשובה של העלייה הראשונה.
אם
אני לוקח דמות אחת מהסיפור של העלייה הראשונה ושולף אותה החוצה, כמעט כל המושבות
נופלות כמגדל קלפים. הדמות היא הברון רוטשילד. הברון היה האבא של הקפיטליסטים, הוא
נתן פי 20 יותר מאשר כל תנועת חיבת ציון גם יחד. הוא נתן כסף כדי להעמיד אותם על
הרגליים, במטרה שיום אחד יגיעו לעצמאות כלכלית. ויהיו עצמאיים.
אבל
המושבה הזו, הבולגרים האלה, באופן אידיאולוגי ויוצא דופן לא ביקשו כסף מאף אחד. הם
ישבו בבית במיסיון, וטענו שהם אנשים צעירים ובריאים, ומה פתאום לבקש ולשנורר.
אבל
באיזשהו שלב גם הם הבינו שאי אפשר לחיות בארץ בסוף המאה ה-19 בלי איזשהו גוף תומך.
ואז
הם ביקשו כסף, אבל לא קיבלו גרוש, כי הם ספרדים. זו המושבה הספרדית הראשונה בארץ,
הנהגת תנועת חיבת ציון והתנועה הציונית שירשה את תנועת חיבת ציון, הייתה בעיקר
הנהגה ופעילים אשכנזים. זה לא שרצו לדפוק אותם, פשוט לא היו להם את הקשרים הנכונים,
את המהלכים והצינורות הראשונים. מי שרוצה להבין את ש"ס, לא צריך לחזור לשנות
ה-50. גם היום, שתלכו למועצות מקומיות, לערים שונות, תראו שבערים מסוימות יש מפעל
הפיס, והגינון נראה יותר יפה וכו', איך זה קורה? למי שיש קצת יותר מרפקים, קשרים
וכו', יודע לנתב את התקציבים בצורה טובה יותר, היום ועל אחת כמה וכמה אז.
למרות
זאת הם היו אנשים חרוצים, על זה הם התחנכו. הם גידלו עיזים וייצרו גבינה בולגרית,
הם גידלו פרחים, ייבשו אותם וייצאו אותם בחג המולד, הם פיתחו ארבעה כבשני סיד (שניתן
לראות כיום שניים מהם) וייצאו סיד וחצץ לתל אביב שהלכה והתפתחה בקצב מסחרר באותם
ימים. וביום בהיר אחד באו למאיר דיזנגוף , שהיה ראש העיר, וטענו שלא קיבלו את הכסף
עבור הסיד והחצץ למכרו והוא אמר שיש לערייה שלו "יש לי קשיי נזילות", והם
לא הבינו מה זה המשפט הזה, וחזרו לבית שלהם בהר-טוב.
אלו
אנשים תמימים, אבל חרוצים: היה כאן ילד שנולד במושבה, למד במקווה, ויום אחד בא
אליו נייגו, ואמר לו "אתה בחור רציני, מוכשר, אני מוכן לממן לך שלוש שנים
לימודי אגרונומיה בצרפת" הילד אמר לו "מה יש בפריס שאין בהר-טוב? אבל
מאחורי בית הכנסת שלך במקווה ישראל יש מגרש גרוטאות, יש שם דוד עגול גדול מתכתי,
אני רוצה את זה במקום שלוש שנים לנסוע לפריז". הוא לקח את הדוד הזה, שם אותו
שם למטה, והקים את מתקן שמן הזעתר הכי מתקדם במזרח התיכון. אלה האנשים והסיפור
שלהם.
ב-1909
הגיע לכאן אדם חשוב, י. ל. גולדברג, "הנדיב הלא ידוע". יצחק לייב
גולדברג. הוא קבור לצד אשתו בבית הקברות טרומפלדור. הוא קנה מהם שליש מהאדמות
והקים ב-1910 את חוות גולדברג. יש תמונה מצילומי אוויר של הצבא הגרמני מימי
מלח"ע 1 בה רואים את בית המיסיון ואת חוות גולדברג, ועוד רואים שאין מושבת
הר-טוב.
החווה
הייתה מאוד משוכללת ומרשימה לאותם ימים.
מה
שנשאר ממנה היום זה הקיר הקטן וה"מצ'וקמק" הזה שאליו אפשר להתייחס בשירו
של אלתרמן.
בפרעות
תרפ"ט ניסו להגן בהתחלה על היישוב שלהם, אבל מהר מאוד הבינו שזה לא ילך ורצו
חצי ק"מ דרומה, לתחנת הרכבת שבגללה הם הגיעו לכאן, הפנו את מבטם צפונה, וראו
את מפעל חיים שלהם נשרף להם מול העיניים. הערבים העלו הכל באש. רק כשהגיעו
לת"א הבינו לראשונה באיזה חור הם חיו. לאנשים האלה יש ילדים שפעם ראשונה
בחיים שלהם רואים ים, והם לא בעצמם ראו פעם ראשונה איך ממטרות משקות דשא. למרות
זאת חזרו, אחרי שנה של גלות בת"א, נאחזו בציפורניים ושרדו אפילו את מאורעות
המרד הערבי.
אבל
ת"א היא גם העיר שחייבה אותם סופית לעזוב את המקום, ליתר דיוק: מי שלימים
יהיה ראש עיריית ת"א, שלמה להט, שהיה אז מ"מ צעיר. ב-16 במאי 1948,
יומיים לאחר הקמת המדינה, הגיעה לכאן פקודה בכתב ידו לקחת את כולם ולהתפנות מכאן
לכפר אוריה. זה היה גם בהשפעת נפילת גוש עציון באותם ימים.
מבחינתם
זו הייתה הפתעה: הרי הוקמה המדינה, חטיבת הראל כבר ישבה לא רחוק מכאן, בשער הגיא, ודווקא
שיש את כל הסיבות שבעולם להעמיק שורשים, הגיעה פקודת פינוי. כאן יש סיפור מאוד לא
פשוט שמתגלגל: תוך כדי הליכה, ילד קטן פרץ בבכי. הסיפור שמתגלגל הוא ששלמה להט נתן
פקודה לחסל את התינוק.
ב-1995
נערך במקום טקס מרשים, אליו הוזמן גם שלמה להט אחד החברים קם ואמר: "אתה יודע
שתל אביב עוד חייבת לנו כסף?" וצ'יץ' הפנה אותו לבית הקברות בטרומפלדור,
לסגור את העניינים מול דיזינגוף. אח"כ שאלו אותו קצת יותר ברצינות על התינוק.
וציץ' הודה: "אני נתתי פקודה לחסל את התינוק. למה? כי ידעתי שכל החבורה עלולה
להסתכן. עברנו ליד כפרים ערביים, בשטח עויין. ישב לי בראש מה שקרה כאן ארבעה
חודשים קודם לכן, עם חברי הל"ה".
אבל
התינוק לא נורה. אחד האנשים לקח אותו הצידה והצליח להרגיע אותו. הוא חי בנינו עד
היום (נכון ל-2002).
האנשים
שעזבו כאן השתלבו בשני יישובים: אבן יהודה ואודים. רק יהודי אחד חזר לכאן, בנציון
גירון.
הוא
המשיך לעבד את אדמתו (גם כשחי בת"א) עד למותו באמצע שנות השמונים.
ב-1995,
במלאת מאה שנים לעלייתם על הקרקע, הוקם "בית עדות" או "בית
ראשונים", מוזיאון הר-טוב. המקום הזה הוא קטן, צנוע מאוד. הר-טוב נולדה
בקושי, הר-טוב חיה בקושי, אבל הר-טוב מתה מאוד מהר, ולקח מאה שנים להנציח אותה.
המוזיאון
הוקם בזכות יוצאי המושבה הר-טוב, המועצה לשימור אתרים ומבנים בראשית ההתיישבות,
המועצה האזורית מטה יהודה ובית ספר שדה רמות שפירא.
המבנה
היה קיים מאז שנות ה-30, מהשלב השני של המושבה. היו כאן שני חדרים פתוחים, פרוצים
לרווחה, "ג'אנק" אחד גדול, הכל מט ליפול, והחליטו לסדר את הדבר הזה.
המעצב, אדם בשם ברונו, לא קיבל את העצות של המעצבים השונים מטעם האגודות והודיע
שצריך לקחת תמונה אחת ששרדה של המושבה, בלי מלל וכיתוב. אפשר בתמונה לראות את
האקליפטוסים, מטע הזיתים, ורכס שורק שהיום חציו מיוער. וכדי שיהיה במוזיאון בכל זאת
תיעוד ומלל לקח את הכריות וצילם את התעודות על גבי הכריות. כל כרית היא שונה כאן,
מפות עתיקות, החוזה עם גולדברג, רשימת המייסדים, בחדר השני יש גם כמה מסמכים,
אלבום ותעודות וסרט בן 15 דקות.
ב-50'
הקימו כאן יישוב של תימנים בשם "נחם". הצומת שהיינו בה, נקראת צומת
שמשון, פעם קראו לה צומת הר-טוב. המקום הזה נמחק. הסיפור הזה נגמר, נבלע, נעלם.
הל"ה:
את
המכתב המרגש והמיוחד הזה, בן גוריון שלח במלאות שלוש שנים לנפילת הל"ה, 1951,
לרגל עליית הקיבוץ נתיבל"ה:
"צר
לי מאוד על שאין ביכולתי להשתתף באזכרת הל"ה, בטקס העלייה של קיבוץ לפיד
לנקודה שתיקרא על שמם. המאבק על ירושלים שימש נקודת מוקד למלחמת הקוממיות של עם
ישראל בימינו, והגנת גוש עציון הייתה אחד השיאים במאבק זה. ה-35 נחלצו להגנה נואשת
זו, ולא הגיעו למחוז חפצם, כי נפלו עד אחד, מול אלפים אויבים שנתקבצו מכל כפרי
הסביבה. איני יודע אם הייתה בצבא ההגנה לישראל, או באיזה צבא שהוא בעולם, מחלקה
שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם, וגבורת תום ואושר נפשי, ממחלקה זו שתעמוד לעד
בתולדות עמנו בשם "הל"ה". ובתוך גיבורי רוח וגוף אלה, היו צעירים
שנועדו להיות מאור, חוכמה ומדע לישראל ולגויים ואשר אבידתם, אין לה שילומים לא רק
להוריהם ולחבריהם ולמעריציהם, אלא גם לרוח ישראל סבא. במה נוקיר זכרם המבורך? לא
במצבות אבן, וגם לא בספרי זיכרונות, אלא ברצון
להידמות אליהם ככל האפשר. היצליח דורנו בזאת? שלום, בהוקרה ובאהבה, דוד בן
גוריון".
לבן
גוריון הייתה את היכולת ואת הכישרון, לקחת סיפורים מאוד גדולים ודרמטיים, ולתמצת
אותם למשפטים ספורים. כשבן גוריון כותב "איני יודע אם הייתה בצבא ההגנה
לישראל, או באיזה צבא שהוא בעולם, מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם, וגבורת תום
ואושר נפשי, ממחלקה זו שתעמוד לעד בתולדות עמנו…" זה לא אמירה בעלמא, או שהוא
מציין את המשפט "מאור, חוכמה ומדע לישראל ולגויים".
אחד
מהל"ה הוא טוביה קושניר. על שמו קרויים שני פרחים: 'אירוס טוביה' וכן
'סתוונית טוביה'. כנער היה חובב טבע וגילה פרחים שלא היו ידועים עד אז: את השושן
הצחור בכרמל ואת הדבורנית הגדולה שהייתה ידועה עד אז כפורחת רק במדבר יהודה.
כשהיה
בן 25 פרצה מלחמת העצמאות ולמרות גילו התגייס לפלמ"ח.
כתב:
"אין אני רואה את עצמי גיבור ובן חיל, גם אם המעשים שאעשה מחר מחרתיים,
יתוארו כמאוד עזים".
האנשים
האלה היו, בחלקם הגדול, אנשים גדולים באמת. אוהבי הארץ בליבם וברגליהם.
למרות
שנהגו בצניעות ותיארו עצמם במילים קטנות המעשים שלהם היו מאוד עזים.
דני
מס, היה מפקד הל"ה, אבא שלו, כאן בספר, מביא עדות מעניינת:
"כשהיה
בן שלוש, והיה מבקר בגן העברי בברלין, היו הילדים משתוקקים לשבת לידו, והגננת עשתה
אפילו פעמים אחדות משגה פדגוגי, בהענישה ילד טרדן, באיסור לשבת ליד דני".
ב-14
בינואר 1948, תאריך יסוד במלחמת העצמאות, בדיוק חודש מהחלטת החלוקה. עבד אל-קאדר
אל-חוסייני, המנהיג הנערץ של כל הערבים המקומיים כאן בהרי יהודה, ריכז כ-200 איש ותקף
את ארבעת היישובים המבודדים בגוש עציון, שבכלל אמורים היו להיות חלק מהמדינה
הפלסטינית: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. הוא הצליח להגיע עד לנקודת
שליטה ואיפשר לאנשיו לעשות בה הפסקת צהריים. בעוד אותם אנשים יושבים ואוכלים, יוצאה
מחלקת פלמ"ח, בפיקודו של אריה עמית טפר ז"ל, חבר קיבוץ יגור. הם היו 20,
שיצאו מעין צורים להסתער על 200 אנשי על חוסייני. הגיעו מאחוריהם, וחזרו ותקפו
שוב. עבד אל-קאדר אל-חוסייני ברח כל עוד נפשו בו ובביתו עושה הערכת מצב, שהובילה
אותו למסקנה גאונית מבחינתו, וממש קסטרופלית מבחינתנו: הוא ראה שהדרכים לחלק גדול
מהישובים, עוברות בתוך שטח ערבי והבין שאם יתפוס את הדרכים, הוא למעשה יתפוס את היישובים.
אבל
בגוש עציון לא ידעו על השינוי האסטרטגי הזה. עוזי נרקיס, שהיה מפקד הגוש, שלח מברק
בהול למפקד מחוז ירושלים, ישראל אמיר (דוד שאלתיאל בא אחריו, ואחריו בא משה דיין)
ובו קבע ש: "עוד התקפה אחת, אנחנו לא נהיה כאן, התחמושת הולכת ואוזלת, העזרה
הראשונה נגמרה, פצועים קל יכולים לדמם למוות, יש דחיפות אדירה להגיע מהר ולהביא
תגבורת לגוש". דני מס, שהיה סמג"ד, שירת זמן מה קודם לכן בגוש עציון
ובנה להם את מערך ההגנה. לכן נשלח לפקד על שיירת האספקה.
בהשראת
שיירת העשרה שבה נכח, העדיף לצאת עם האספקה ברגל, בלילה.
עוד
באותו לילה יצא ביחד עם 39 לוחמים נוספים, חלקם מהפלמ"ח וחלקם מחי"ש מסמינר
בית הכרם, דרך מנחת, הכפר הערבי. הם אמורים היו להגיע לגוש מצפון לדרום אבל התעכבו
בירידה ואולי קצת התברברו בדרך וקיבלו החלטה לחזור.
למחרת
ב-15 בינואר, יצאו שוב, הפעם מהר-טוב כדי לא לחזור על אותו ציר שמה נראו. הר טוב
היה היישוב היהודי הכי קרוב לגוש חוץ מירושלים. הבעיה הייתה להגיע לשם, והם נסעו
בדרך שער הגיא ואת הנשקים החביאו בדפנות כפולות ברכבם. כדי להסביר את סיבת נסיעתם
לבריטים, במידה וייעצרו, לקחו עימם את אשתו של טוביה קושניר.
הם
אכן נעצרו ליד שער הגיא ע"י משוריין בריטי וכשראו את הבחורה לא חשדו בהם
כלוחמים ונתנו להם להמשיך בדרכם. אך זה עיכב אותם בחצי שעה יקרה.
הגיעו
רק ב-21:30 ודני נפגש עם רפאל בן ארויה, המפקד של הר-טוב, שעזר לו לתכנן את הציר.
היו אמורים להיכנס לוואדי שנקרא ג'דור ומשם לעלות לגוש, מרחק 28 ק"מ. רפאל הציע
לדני לא לצאת, כי הם לא יספיקו להגיע בחשיכה, אך דני העריך שהם צריכים לעבור בלילה
רק את הקו של ג'בעה-צורייף, אחריו אין עוד יישובים ערביים והם יוכלו להמשיך משם את
תנועתם גם באור יום.
כל
אחד קיבל נשק אישי בנוסף לציוד שסחב, דבר מאוד נדיר ב-48'. שני חבר'ה שלא היה להם
נשק הורדו מהסד"כ וכך יצאו 38.
יצאו
ב-23:00. כוונתם הייתה להקיף את המשטרה הבריטית, לצאת מערבה לכיוון מטע הזיתים
ומשם לוואדי ג'דור. באחת מניסיונות ההתחמקות שלהם מהפרוג'קטור הבריטי, ליד היישוב
ישעי, בחור בשם ישראל גפני נקע את רגלו והחליטו להחזירו עם שני לוחמים נוספים -
הסייר אורי גביש (מהחי"ש) והלוחם משה חזן". הם פחדו על עצמם, איך יצליחו
לחזור שלושה לבד בתוך כל הכפרים הערבים שמסביב והבריטים עם הפרוג'קטור. לשלושים
וחמישה שהמשיכו ללכת לא דאגו בכלל. הם חזרו בקו הישר, מזנוח להר-טוב והלכו לישון.
בלילה
שבין חמישי לשישי הם לא הגיעו, וכך גם במשך היום. מכשירי קשר לא היו להם. העריכו
שנתקעו והחליטו להתחבא ולהמשיך למחרת, או שהתברברו ולכן ביקשו ממשואות יצחק
שידליקו מדורות ויהבהבו עם פנסים.
בשבת
בבוקר יצאו לחפש אותם. פלוגת אלכסנדרוני של חטיבת הראל יצאה לפי המפות של בן ארויה
90 בעקבות הל"ה.
אחרי
כמה ק"מ, ירו עליהם מהכפר דיר אבן, היום היישוב מחסיה. אחד מלוחמי הכוח נהרג
ושניים נפצעו. השעה הייתה כבר צהרים. הם הבינו שאין להם טעם להמשיך, שאם התגלו כל
כך מהר אין סיכוי שהל"ה הצליחו להגיע.
סיפור
הל"ה זה לא עוד סיפור במלחמת העצמאות, זה אחד הסיפורים הכי מופלאים במלחמה.
סיפור מחקר הל"ה הוא לא פחות מדהים, מחקר מדהים, אין הרבה אירועים במלחמת
העצמאות שזכו למחקר כל כך יסודי ורציני כמותו.
נסיעה
מהר-טוב לגבעת הקרב מול צוריף וג'בעה:
ידוע
שב-1 בלילה נפרדו השלושה מה-35.
הל"ח
יצאו מימין למטע הזיתים, ממש במקביל לנו, מאות מטרים מכאן, יצאו מתחום הזרקור של
הבריטים וחצו את העמק הגדול, עמק שורק. נחל שורק הוא הנחל הגדול ביותר בהרי יהודה,
כאן נקודת השפך שלו מההר אל השפלה. מסילת הברזל שנחצה הייתה בזמנו המסילה הכי
מהירה, הכי חדישה, מתקדמת ומשוכללת בכל המזרח התיכון. זו נקודת ציון מאוד חשובה
בסוף המאה ה-19, 1892.
אנחנו
עכשיו עולים לעיר מאוד חשובה, המחקר כמעט ולא יודע עליה שום דבר, תל בית שמש. יש
כאן מפעל מים, מערכות קברים מימי בית ראשון.
מימין
לנו הישוב ישעי, המקום שבסמוך לו נקע ישראל גפני את רגלו ומכאן המשיך עד עינות
דקלים. משמאל לנו, עיר גדולה, בית שמש, ואם יש מקום שעליו נאמר המשפט "על
המשלט יושבת עיר", זו העיר בית שמש. יש הרבה מקומות בארץ שהיו פעם משלטים והיום
הם ערים. אבל בבית שמש, במקום הזה לא היה סתם משלט, אלא "המשלט המשותף",
זה משלט שבמרחק של 70 מטר היו עמדות שלנו אל מול עמדות של הצבא המצרי. כאן נהרג
אחד המ"פים הנערצים במלחמת העצמאות, אהרון שמי המכונה "ג'ימי",
"חברים מספרים על ג'ימי".
בצד
שמאל רואים קבוצת דקלים, "עינות דקלים". כאן הל"ח עצרו למנוחה ועשו
הערכת מצב שבסופה נפרדו מהשלושה. הם המשיכו מזרחה, לאזור שהיום היישוב זנוח, במקביל
לדרך שקיימת שם לכיוון עמק האלה והשלושה פנו צפונה להר-טוב.
אנו
עוברים ליד תל ירמות. "ירמות" זה שם שמופיע במקרא, בהקשר לביצורי רחבעם,
בנו של שלמה. סיבת הביצור היא פילוג הממלכה התפלגה, רחבעם באזור הזה וירבעם בן נבט
בצפון.
בתל
הזה, לפני מספר שנים, משלחת חפירות מצרפת עשתה חפירות ומצאה עיר מבוצרת עם חומות,
חלקלקות וביצורים, עיר ממש מבוצרת. מה שמיוחד בעיר הזאת הוא שהיא נבנתה בתקופת
הברונזה הקדומה, סביב ה-3000 לפנה"ס. אברהם חי סביב ה-1800 לפנה"ס.
כלומר: כבר יותר מאלף שנה לפניו וכבר ישבו כאן אנשים בתוך עיר מבוצרת.
מימין
ניתן לראות ישוב יהודי בשם זכריה, ובמרכזו יש צריח של מסגד, שהוא שריד לכפר ערבי
שהיה כן, בשם "זכריה", הכפר הזה העניק את השם לתל שנמצא מימיננו ונקרא
היום "תל עזקה" ובמפות עתיקות "תל אל-זכריה". מה אומר השם
"עזקה"? "ויאספו פלישתים את מחניהם, ויחנו בין שכה ובין עזקה באפס
דמים", אחד הסיפורים הכי יפים במקרא והכי מוכרים במקרא, זה סיפור שמופיע בספר
שמואל א' פרק י"ז, ושם מופיע הסיפור הנפלא של דוד וגוליית. דוד שירד מבית
לחם, גוליית שבא מאיפה שהיום תל צפית, זוהי כנראה גת המקראית, והם נפגשים כאן
למטה, בעמק. תראו את הביטוי הגיאוגרפי, "אלה עומדים על ההר מזה, ואלה עומדים
על ההר מזה, והגיא ביניהם", זה הפסוק, ותסתכלו על השטח: אלה עומדים על ההר
מזה מצד שמאל, ישראל, אלה עומדים על ההר מזה, מצד ימין, הפלישתים והגיא ביניהם,
וזהו עמק האלה. הפלישתים מרוכזים "בין שכה ובין עזקה באפס דמים", ראינו
את עזקה, וכל הגבעות שמלוות אותנו כרגע מימין, עד לתל שכה, שם מרוכז הצבא הפלישתי,
וכאן באיזשהו מקום על הגבעות משמאל, מרוכזים בני ישראל. ואז יוצאים למאבק שנקרא
"קרב הביניים", זו שיטה מקובלת אותם ימים, על מנת לחסוך בדם, אז בוחרים
נציג לנו, נציג להם, ומי שינצח, העם המנוצח יהיה עבד לעם המנצח. וכולנו מכירים את
התיאורים, איך גוליית מגיע לקרב ואיך דוד מגיע לקרב, מקלו בידו, חלוקי נחל, לוקח
את הקלע ו"ותטבע האבן במצחו". מעניין שאותו ענק רנסאנסי בשם מיכאל
אנג'לו, שרוצה להנציח את דוד, ויש לו הרבה סצנות מקראיות לבחור והוא בוחר דווקא את
הסצנה הזאת, את דוד שיוצא אל מול גוליית, ועושה את אחד הפסלים הכי יפים בעולם,
דוד, בפירנצה, ורואים שם את דוד עם הקלע על כתפו. סקר של אנו' חיפה גילה בתל
ממצאים רבים ומגייס כסף לפרויקט גדול מאוד לעזקה ולתל ממול.
כאן
מימין, תל שכה, כאן בסוף פברואר, אחד המראות הכי יפים בארץ, ותראו את גבעת
הטורמוסים, אולי הריכוז הכי יפה של טורמוס ההרים, הגבעה הזאת נצבעת בצבע של
סגול-כחול, פשוט מטמטם, זה צמח גבוה מרשים ויפה.
מצד
שמאל, קיבוץ נתיב הל"ה, ומתחת לאנטנה ישנה רחבה קטנה, ועמוד זיכרון, ועליו
חקוקים שמות ה-35. כאן ב-1951 עלה הקיבוץ על הקרקע.
המשך
השלוחה, משמאל לנו יושב כפר ערבי גדול בשם בית נטיף, הל"ה איגפו את בית נטיף
ממזרח. מימין תחנת הלוויינים של עמק האלה.
עולים
על "דרך הל"ה" שלא הייתה קיימת ב-48', נפרצה רק לאחר מלחמת ששת
הימים, ומנסה לפתור את המצוקה הגדולה שגוש עציון היה נתון בה במלחמת העצמאות,
שלגוש בזמנו הובילה דרך אחת ויחידה, הדרך שהולכת מירושלים, דרך גב ההר, ועד לגוש
עציון.
כאן
פחות או יותר, פנו הל"ה. תכף נפנה שמאלה, מזרחה, ואז לאט לאט נעזוב את השפלה,
ונתחיל להעפיל ולטפס להרי חברון.
בצד
ימין, הוואדי הצמוד אלינו הוא ואדי ג'דור אליו נכנסו הל"ה. אתם יכולים להתרשם
שהוואדי בקטע הזה הוא מאוד רחב ונוח, אין בולדרים, אין מפלים, אין שום מכשול
טופוגרפי שיכל לעכב אותם. הם הלכו לאורך הוואדי, אנחנו במגמת עלייה, עוזבים את
השפלה ומתחילים לעלות להר. הדרך היא במגמת עלייה, אבל עלייה מתונה ביחס למשהו
שנראה בהמשך, יש לזה משמעות מאוד חשובה בהקשר לסיפור ההיסטורי שנספר עוד מעט.
גבעת
הקרב:
מולנו
צוריף, כפר ערבי גדול. היה כאן גם ב-48', אבל לא כל כך גדול אלא התרכז סביב הכיפה
הירוקה הבולטת במרכז הכפר, זה המסגד המרכזי.
למעלה
הכפר ג'בעה ולמעלה רואים את אלון שבות, מגדל, גוש עציון של היום, ובעצם גם של פעם.
גוש עציון של אז רוכז בסמיכות למגדל, שלא היה קיים אז. הגוש למעלה, על קו הרכס, על
קו פרשת מים ארצי.
כשמעבירים
קו דמיוני בין ג'בעה לצוריף, רואים דבר מעניין: פני השטח משתנים באחת. מהשפלה יש
עלייה מתונה ומקו ג'בעה - צוריף מזרחה פני השטח קופצים בכפיפה אחת מאוד חזקה. הרי
חברון הם לא סימטריים, גם לא בראייה גיאולוגית וגם לא בראייה טופוגרפית. מהקו הזה,
מהעלייה הזו ועד לגוש עציון, אין היום ולא היה אז שום כפר ערבי נוסף.
נקודת
ההתגלות של הל"ה היא במעין משולש עצים שרואים באפיק הוואדי, ככל הנראה בשש
בבוקר.
כשדני
מס אמר לרפאל בן ארויה "נתגלה, נתגלה, הם כבר יהיו מאחורינו", לכאן הוא
התכוון. לא רק בגלל העדר הכפרים הערבים בהמשך, אלא גם בגלל העלייה התלולה שתקשה
עליהם לרדוף אחרי הל"ה, במידה ויגלו אותם. מס, כאמור, היה מפקד גוש עציון. הוא
גם היה פלמ"חניק ותיק, והפלמ"ח, לפחות מ-1943, אז הוקם כפר עציון, היה
מקיים לא מעט סיורים מאזור כפר מנחם ומסמיה,
לכיוון כפר עציון. הציר הזה היה מוכר וידוע לפלמ"חניקים, דני הכיר אותו היטב.
איך
הוא תכנן לעבור את הקו? להגיע עד למשולש העצים, לעזוב את וואדי ג'דור, כי אם ממשיכים
בתוך הוואדי נופלים לתוך הכפר, ולהיכנס לאיזשהו וואדי קטן שנמצא בשטח מת עבורנו,
ממש מתחתנו, ואדי שייב א-סייף. זהו ערוצון קטן שהולך בין שני הכפרים. יש לזכור
שהכפרים היו יותר קטנים ולא התפרשו על השטח כמו היום. מס הבין, שגם אם יגלו אותם
בנקודה הזו בין שני הכפרים תוך 4-3 ק"מ של עלייה הם כבר בגוש, ומשם יכולים
לרדת חברים לעזרה. מיריות לא פחד, כי כל מטר שהם יצליחו להתקדם הם מגדילים את
העליונות הטופוגרפית שלהם. הוא לא העלה בדעתו שיכתרו אותם מכל הכיוונים ויסגרו עליהם
עד האחרון שבהם.
נעשה
חישוב פשוט: 28 ק"מ, 11 בלילה יוצאים. הדרך היא מאוד מאוד עבירה, קצב ממוצע
של חייל בשדה הוא 6-4 קמ"ש, מתחילים בקצב מהיר יותר ולאט לאט מתמתנים על כ-5
קמ"ש. סה"כ כ-7 שעות הליכה. כלומר... אמורים להגיע לגוש בסביבות 6
בבוקר, אם הכל הולך למישרין. ואפשר להסתפק ב-4 ק"מ פחות, כלומר בסביבות חמש
בבוקר להיות בקו ג'בעה צורייף.
הם
התגלו ב-6 בבוקר כאן, הייתה חסרה כחצי שעה.
מה
קרה להם בין 1 בלילה ל-6 בבוקר, בין פרידת השלושה לזמן ההתגלות, את זה אנחנו לא
יודעים ולא נדע לעולם. יכולים להיות הרבה דברים: נקע נוסף, אלף ואחת תקלות יכולות
לקרות בשעות הללו.
הם
מגיעים לכאן, וכאן הם מתגלים, וברגע שהם מתגלים, כל הקטע בין ג'בעה לצורייף נחסם
על ידי המון של ערבים, שיטת הפאזעה. ואז הם רצו צפונה, לשקע הטופוגרפי שנמצא בשדה
במקביל לנו, הגיעו לנקודה שהיום היא המחסום, ירדו למטה, לוואדי הגדול שנמצא מתחתנו
ונקרא "נחל עציונה". אתם רואים גבעה עם שביל עיזים עולה לפסגתה מולנו,
הם עולים איפה ששביל העזים ומגיעים לנ"ג 573, הגבעה קיבלה את השם הנורא לימים
"גבעת הקרב". בינינו לבין גבעת הקרב יש נחל גדול שמפריד, נחל עציונה.
מצפון לגבעת הקרב יש נחל נוסף שמפריד את גבעת הקרב מהרכס שנמצא מצפון לו. הנחל
הנוסף שנמצא מצפון לגבעת הקרב, יורד מצפון-מזרח לדרום-מערב. משלושה כיוונים, גבעת
הקרב מבותרת על ידי נחלים, מדרום, מצפון וממערב. יש כיוון אחד שגבעת הקרב מחוברת
להמשך השלוחה, לכיוון צפון-מזרח. מגבעת הקרב יורדים לאיזשהו אוכף קטן, ומהאוכף
עולים לגבעה קצת יותר גבוהה מגבעת הקרב, נ"ג 603.
למה
חשובים הגבהים? כי כשהל"ה הגיעו ל-573 ערבים ישבו כבר ב-603, בנקודה שיותר
גבוהה מגבעת הקרב, ואז הסיפור נגמר. נגמר, זה לא כל כך מהר, זה נמשך עד 4 אחר
הצהריים: ב-6 הם התגלו, עד 7 הם למעלה, ועד 4 אחר הצהריים התרחש הקרב. אך למעשה ברגע
שהערבים תפסו את הגבעה הגבוהה יותר, גורלם של הל"ה למעשה כבר נגזר ונחתם.
ברמת
השטח אנחנו יכולים להגיע למסקנה מאוד מעניינת, אין ספק שהיה כאן סיכון מאוד גדול,
לצאת ב-11 בלילה, במלחמת העצמאות. היה כאן בהחלט סיכון בתחום הריאלי, היה כאן
סיכוי סביר או סיכון מחושב, כדי לצאת ולעמוד במשימה. למה לצאת? למה לא לחכות עוד
לילה? אתה רואה שהגעת ל-11 בלילה ועוד לא יצאת, חכה עוד לילה. אבל מבחינתו של דני
מס התקפה נוספת על גוש עציון ואין גוש עציון. הם לא ידעו על השינוי האסטרטגי של אל
חוסייני.
רק
ב-70' החל מחקר רציני על הקרב, עד אז היה מיתוס ולא רצו לגעת בו, גם כי לא ידעו
שגבעת הקרב היא בעצם בשטח ישראל. הפספוס הגדול הוא שבמשך 19 שנה, בין 48' ל-67',
המשפחות השכולות יכלו מדי שנה ביום הנפילה לבוא ולהתייחד עם הבנים, במקום שזה קרה,
שם, כי גבעת הקרב היא בתוך שטח מדינת ישראל, על הקו הירוק, אבל את זה אנחנו לא
ידענו.
המיקום
של גבעת הקרב, צפונה מוואדי ג'גור, מעיד על הכוונות שלהם: הם נסוגים צפונה במטרה
להגיע לגוש, בין אם זה עכשיו או בלילה. אורי גביש אמר בצורה מאוד ברורה
"ניתקל על ידי ערבים, בעוצמת האש שהייתה לנו, וזה המון נכון לאותם ימים,
אנחנו נפרוץ, יכול להיות שחלק יפגעו וחלק יהרגו, אבל עשרות אנשים עם כלי נשק, במכת
אש ניצור נתיב ונרוץ למעלה".
דוגין
והגרסה המקובלת:
מחקר
הל"ה ע"י יהושוע כהן, מחליפו של יאיר בלח"י ורוצחו של ברנדוט.
הביאו לארץ מפקד משטרת חברון, דוגין. הוא
תיאר שביום שישי, 16 בינואר, קיבל בקשות מערבים שיסכים למצוא להם מקומות אשפוז כי
שלהם נסתמו. הוא פינה את פצועיהם לב"ש הערבית שעפ"י תוכנית החלוקה הייתה
אמורה להיות פלשתינית. כששאל אותם לפשר הפציעות אמרו לו שבקרב גדול בצורייף
וג'בעה.
למחרת,
בשבת, הגיע לצורייף כדי לעמוד על הדברים מקרוב. אמרו לו שהיה קרב גדול ושהראשונות
לזהותאת הכוח היו נשים שיצאו לקושש עצים. ייתכן שהיה זה תדריך אחרון לפני המעבר
המסוכן בקו הכפרים. הן צעקו "מין האדה?" ושמעו: "אנחנו מההגנה
הערבית". והחלו לצעוק "אל-יהוד! אל-יהוד!".
היום
אנחנו יודעים גם שבצורייף היה "בית ספר למ"כים" של עבד קאדר
אל-חוסייני.
הוא
מצא גופה בנחל עציונה, מה שמלמד שלא כולם הספיקו להגיע לגבעת הקרב, זינבו בהם כבר
שם. הוא גילה נקודת איסוף פצועים, הגנה היקפית למעלה, ובמרכז הגבעה מספר חתיכות
נייר מגואלות בדם, מכתבם שהוחבאו תחת אבן. הוא לקח את המכתבים הללו ושם אצלו בכיס,
טען שהעביר לסוכנות והם טוענים שלא קיבלו מעולם.
במוצאי
שבת חזר לחברון ומשם הבריק לי-ם: "אמש הגיעתנו הידיעה המרה, שנמצאו 35 גופות,
בין ג'בה לבין צוריף".
ביום
ראשון דוגין הגיע עם משאית לכפר צוריף, כדי לאסוף את הגופות ומצא את שלושת השוטרים
הבריטים עומדים עירומים, חשודים כיהודים שבאו לכבוש את הכפר. ייתכן שזו הסיבה
לחילול הגופות שנעשה מאוחר יותר, לטענתו של דוגין (תמוהה... מנסה להגן על
עצמו...).בגלל מצבם החליט להביאם לגוש עציון ולא לי-ם כדי למנוע זעזוע ומעגלי נקם.
ביום
ראשון בלילה קוברים את הל"ה בבית הקברות היהודי בכפר עציון.
הקרב
הזה נמשך מ-7 בבוקר ועד 4 אחר הצהריים. עדות של שייח' בדואי שנפצע מרימון ואושפז
מבאר שבע:
"עם
בוקר ראו יהודים ליד צוריף, זה היה לאחר מה שארע בכפר עציון. הבהלה לאחר מפלת כפר
עציון הייתה רבה, ומאות רבות מאוד נזעקו להילחם ביהודים, ירו בהם מכל הצדדים, והם
השיבו אש ולחמו עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שנשאר בחיים והוא פצוע, זרק בתוקפיו
רימון, לאחר שאזלה התחמושת מידיו, עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. משנגזר עליו למות,
הוא לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חיל אלו".
נסיעה
מגבעת קרב הל"ה לגוש עציון:
אנחנו
ממשיכים להעפיל ולטפס לכיוון גוש עציון. נעבור ליד הכפר ג'בעה, נוכל להתרשם ממנו,
ונעפיל למעלה עד קו פרשת המים. דרך יפהפייה, יפה נופית ונוחה לנסיעה.
צורייף
מימין לנו, ותכף נגיע למאחז קטן של צה"ל, באזור הצומת שמובילה אל שני הכפרים,
ימינה לצוריף ושמאלה לג'בעה. ג'בעה הוא כפר שמפוזר על כל הגבעות מסביב. מרגע זה
נהיה כל הזמן בעיקולים מאוד חזקים וחדים, סרפנטינות מאוד חדות. זאת מהסיבה
הטופוגרפית, כי עד לכאן עלינו לגובה של כ-600 מ' מעל פני הים, ותוך 4-3 ק"מ, גוש
עציון זה סביב 900.
תסתכלו
ימינה ותתרשמו מ"הרי חברון", חלק מהרי יהודה. אחת התופעות הבולטות בהרי
חברון, זה שרואים הרים קרחים, אין כמעט קרקע, הקרקע נסחפה, לאן? לעמק האלה. במקום
שיש בו קרקע, כל פיסת קרקע, כל קפל קרקע, מנוצל על ידי הכפריים המקומיים למטעי
זיתים. חקלאות בעל. בשלב הזה אנחנו עדיין רואים זיתים, שנחזור מגוש עציון
לירושלים, תראו שהזית יעלם לנו ונראה גידול יותר שכיח ונפוץ בפסגות למעלה, הגפן.
הגובה האופטימלי לזיתים הוא 800-600 מטר מעל פני הים, והגפנים מתאימים יותר לגבהים
של 1100-900 מטר מעל פני הים, מתאים לפסגות של הר חברון. חקלאות שלחין מרוכזת רק
במקומות שיש מים זמינים כל הזמן, בצמידות למעיינות, אבל אין הרבה מעיינות בארץ.
שלוש
ערים חרדיות גדולות שנמצאות מעבר לקו הירוק: עמנואל, קריית ספר בחבל מודיעין, שם
נמצאו שרידים ארכיאולוגים לבית כנסת מתקופת הבית השני, אין הרבה בתי כנסת שנמצאו
בארץ, במקביל לבית המקדש השני, מוכרים כאלו בגמלא, בהרודיון, במצדה ובקרית ספר,
ונמצאה כתובת, אחת הכתובות הכי חשובות, כתובת תאודוטוס, שנמצאת בעיר דוד ומציינת
במפורש בית כנסת שהיה במקביל לבית המקדש השני. והעיר הזאת, בית"ר עלית, יפה
ומתוכננת היטב.
מימין,
בדרכנו לגוש עציון, ניתן לראות שלוחה, במרכזה יש מספר מבנים ארעיים ולמעלה בפסגה
יש מבנה אבן לא גמור, הוא אחד השרידים הבודדים ששרדו כאן מגוש עציון של שנות ה-40,
של העלייה כאן על הקרקע, קיבוץ בשם משואות יצחק, אליו היו אמורים להגיע הל"ה.
מתחת
למשואות יצחק, למטה במדרון, ישנה מערכת מים יפה, מעיין נקבה בשם עין סַגְ'מֶה. מעבר
למשואות יצחק ישנו מעיין המים החיים החשוב ביותר בכל הגוש, עין חוּבֶּלָה.
גוש
עציון:
למעלה,
מימין לנו, גבעה עטורת ברושים, בינות לברושים רואים מספר סלעים חשופים. שם הגבעה
הוא "גבעת הסלעים". משלט מאוד חשוב, במלחמת העצמאות, ששולט על שני ישובים,
אחד, משואות יצחק והשני - כפר עציון. ברגע זה אנחנו נכנסים לקיבוץ כפר עציון. הכניסה
לקיבוץ כפר עציון בשנות ה-40 הייתה עוד כ-200 מטר קדימה, איפה שהיום חדר האוכל. שם
הייתה הכניסה. הלגיון הירדני שפרץ כאן פנימה, פרץ משתי נקודות, אחת מהש"ג
ומ"אוכף המוכתר".
אנחנו
נכנסנו לאיזשהו כביש צדדי, שמאגף את כפר עציון מדרום. מימין לנו אנחנו רואים את
בית הקברות של קיבוץ כפר עציון. ובמורד הוואדי הקטן, ביום ראשון בלילה מביאים
לקבורה את חללי הל"ה. הם נקברו כאן. היום הם לא קבורים כאן.
לידנו
דרך עפר לבנה, לידה נקברו חללי "שיירת העשרה". גם חללי "שיירת
העשרה" לא קבורים כאן היום.
דרך
עפר שעולה לאוכף קטן בין שתי כיפות. האוכף הזה נקרא "אוכף המוכתר", וגם
מכאן פרצו הירדנים, מהש"ג ומכאן.
יש
כאן איזשהו מסר. הרבה פעמים אתה מעביר אידיאולוגיה דרך ארכיטקטורה, סימבוליקה דרך
אומנות. לא עשו כאן מוזיאון של חדר אחד גדול, אלא שני חדרים. נתנו משקל מאוד
משמעותי גם לחדר הזה. אנשים שמגיעים לגוש עציון בדרך כלל, באיזשהו מקום, יושב להם
בתודעה הסיפור הכי משמעותי שקרה כאן, הקרב האחרון, כלומר הטבח שהיה כאן. זה דבר
שתמיד יושב לנו בראש. יש איזושהי נטייה אנושית וטבעית להתחבר, להתביית לדרמות הכי
גדולות. אבל לאנשי גוש עציון שהקימו את המוזיאון, היה כאן עניין להעביר מסר נוסף,
שגוש עציון זה לא רק סיפור של טבח, של הקרב האחרון, שגוש עציון זה סיפור לא פחות
משמעותי בהיבט ההתיישבותי, וזה גם סוג של מערכה, מערכה להפרחת השממה, מערכה שבמידה
מסוימת הרבה יותר סיזיפית, ונמשכת הרבה יותר זמן ולא פחות קשה.
תסתכלו
על ההבדל במקרא בין תקופת הכיבוש לתקופת ההתנחלות. הכיבוש מהיר. אחר כך, שאתה בוחן
את זה, אתה לא יושב בכל מקום, ובכל מקום שאתה לא יושב זה לא שלך, וביטוי מאוד חשוב
בתקופת השופטים זה "הארץ הנשארת", זה אותם אזורים, חבלים, שנכבשו
בהתחלה, אבל לא התיישבת בהם, וכנענים ממשיכים לשבת שם, מובלעות כנעניות. גם כאן.
את
הסיפור כאן אפשר לתחם ברמה של חודשים והימים הקשים הם ברמה של ימים. הסיפור של
ההתיישבות הוא קצת יותר עם נפח, קצת יותר ארוך ולא פשוט, וזה מה שרצו להעביר כאן.
הסיפור
של גוש עציון מתחיל בלוח האדום שם. פעם ראשונה בעת החדשה שיהודים עולים לכאן, היה
בשנת 1927, אז הם קראו לעצמם "מגדל עדר", בתמונה ניתן לראות מי היהודים
שעלו לכאן. תוכלו להתרשם משתי קבוצות, אחת קבוצה של יהודים, אנשי הישוב הישן,
חרדים. שתיים, תימנים. הם לא מגיעים בדיוק למקום שאנחנו יושבים בו כרגע, אלא למקום
שהיום צומת גוש עציון.
הם
עלו ב-1927 לכאן, למה? אני לא יודע. למה הם ירדו ב-29', זה ברור לכולם: במאורעות
שפרצו כאש בשדה קוצים נרצחו 133 יהודים, יישובים שלמים ניטשו, נעזבו, נפלו באותם
מאורעות, אחד מהם זה הר-טוב. הניסיון הראשון לעלות לכאן ייפול.
הפעם
השנייה שיהודים עלו לכאן הייתה בשנת 1932. למה עלו אז? לא יודע. למה הם ירדו ב-36',
כולנו יודעים, מאורעות, שהפעם נמשכו 3 שנים ברוטו, שנתיים נטו. במאורעות האלו נהרגו
למעלה מ-500 יהודים.
היוזם
הוא שמואל צבי הולצמן. הוא הקים חברה שנקראה "אל ההר". מהשם שלו ילך
ויתגלגל לימים הביטוי "גוש עציון", כי הולצמן, הולץ = עץ, ומעץ קל מאוד
להגיע ל"עציון", גוש עציון.
ב-1943
התיישבה קבוצת חברים דתיים מבני עקיבא בעמק חפר והתלבטה אם לקבל את ההצעה של
המוסדות המיישבים ולעלות למקום הזה כאן. דילמה לא פשוטה. יש שני ניסיונות מהעבר
שלא הצליחו. יש סיכוי? ולעומת האנשים האלה שהיו מאוד ריאליים, רציונאליים, קמו
אנשים אחרים ואמרו "צריך לעלות". מחליטים לעשות הצבעה ועוד החלטה,
שההחלטה המשמעותית אם לעלות או לא, לא תוכרע על חודו של קול, רק ברוב מכריע של שני
שליש לעומת שליש, תתקבל ההחלטה או לעלות או לא לעלות. ואז הם ניגשים להצבעה.
בהצבעה, מנחה הדיון ספר בקול 29 מתנגדים ו-58 בעד עלייה. חסר קול אחד כדי לקבל את
ההחלטה, קולו שלו. כך, ברוב המיוחס של 59 לעומת 29 התקבלה ההחלטה ההיסטורית שנוסחה
במברק למוסדות המיישבים: "לכבוד מזכירות הקיבוץ הדתי. נוסף להודעתנו בעל פה,
הננו להודיעכם שבאסיפה הכללית שהתקיימה ביום
י"ח לחודש זה, הוחלט ברוב של שני שליש מבין כל חברי הקבוצה, היינו 59
מול 29 קול, לקבל את הצעת ההתיישבות בכפר עציון. החלטה זאת היא חוקית וסופית,
ומחייבת את כל הקבוצה". וכך קרה באביב 1943.
זמן
קצר אחרי עלייתם פרץ מרד גטו ורשה. שנתיים אחריהם הוקם "משואות יצחק", שנה
נוספת לאחר מכן הוקם כבר הקיבוץ השלישי, "עין צורים" ו-7 חודשים לאחר
מכן הוקם "רבדים" של השמו"צ. שני קיבוצים של משפחות ושניים של
חבר'ה רווקים (רבדים ועין צורים).
האנשים
התחנכו על חקלאות בעמק, ואילו כאן התנאים שונים מהותית: אין מים זמינים, אין קרקע.
להיות חקלאי בהר זה שונה מהותית מלהיות חקלאי בעמק.
נקודה
שנייה, מאוד משמעותית: מעט יהודים בתוך סביבה שיש בה הרבה ערבים. צפונה עיר ערבית
גדולה, בית לחם, למעלה את בית ג'אלה, ומתחת לבית לחם בית סחור. דרומה חלחול ובית
עומאר ואחרי זה את חברון. מזרחה בית פג'אר, ומערבה ג'בעה וצורייף. למעשה זה אי קטן
של יהודים בתוך ים של ערבים. זה עושה לך משהו, אתה מרגיש במעין מצור, לא רק פיזי,
גם פסיכולוגי, זה קומץ יהודים, סביבה עם התיישבות מאוד רבה של ערבים בסביבה.
מה
שהכריע לעלות לכאן, בניגוד להגיון, זו התחושה והידיעה שכל מטר שאתה דורך כאן, אתה
מתחבר בצורה ישירה עם אברהם, עם יצחק, עם יעקב, עם יהודה המכבי, עם שמעון
בר-כוכבא, אתה מתחבר לשמות האלה הרבה יותר חזק ממה שאתה מתחבר אליהם שאתה יושב בתל
אביב. כאן צעדו אבות האומה, כאן הלך אברהם כאן לא רחוק נולד בר כוכבא, כאן היה
המרד הגדול, כאן היה המרד של המכבים, כאן אתה מרגיש שאתה בבת אחת מדלג על 2000 שנה
ומתחבר לסיפורים מכוננים בתולדות העם היהודי.
עפ"י
תוכנית החלוקה 32 יישובים אמורים היו להיות מחוץ לגבולות המדינה היהודית: גוש
עציון וגם נווה יעקב, עטרות, בית הערבה, חניתה, מצובה, איילון, נהריה, יד מרדכי,
ניצנים...
מנקודת
מבטם של אנשי גוש עציון, תוכנית החלוקה זו מכה. לא הספיקו להתאושש מזה, ו-10 ימים
לאחר מכן, שבוע וחצי אחרי החלטת החלוקה, יצאו ארבעה טנדרים פתוחים, לא משוריינים,
בדרך מירושלים לגוש עציון, אז הדרך האחת והיחידה הייתה מירושלים לגוש, דרך בית
לחם. כשנכנסו אליה נפתחה לעברם אש, הרכב הראשון נתקע, הרכב השני לא יכול היה לזוז.
במשוריין האחרון ישב דני מס, ניסה להסתובב ולהזעיק עזרה ולא הצליח לתמרן את הרכב, נסע
איזה שני ק"מ ברברס, שם מצא חלק קצת יותר רכב והגיע למשטרת בית לחם. עד
שהבריטים זזו נהרגו 10 אנשים, ביניהם שלום קרניאל, האידיאולוג שלהם, שכתביו
מופיעים במוזיאון. אלו היו הקברים הראשונים בגוש עציון.
הבאת
הגופות מתוארת ע"י בן המקום, שאול רז:
"הגופות
הוכנסו לבית התרבות, והונחו על הרצפה הנקייה, השבתית. נרות הוצבו למראשותיהם,
ומניין אנשים אמרו פרקי תהילים. הבריטים האיצו שהקבורה תעשה מהר, הם בושו להסתכל
בפנינו. עמדנו סביבם ורגליהם הנעולות נעלי עבודה סיפרו לנו את כל מה ששקע אי שם
בזיכרון, כך וכך גבולות חצינו, מדבריות עברנו, התגלגלנו במחנות ההשמדה וימים רבים
הלכנו אחרי המחרשה. נעליים בלות, משופשפות ומטולאות. נעלי חלוצים שזכו ללוות את
בעליהם לשדה הקרב, המקנה כבוד לנצח, ונותרו איתם בדרכם האחרונה לחיק האדמה האם.
יותר מכל, הכאיבו הרגליים היחפות שהפורעים חלצו מהם את הנעליים כדי לבזותם".
כיום
יש לכל אחד מאיתנו יותר מזוג נעלים אחד. יש לנו נעליים לטיולים, נעליים לשבת,
נעליים לספורט. שאול רז תיאר שהאנשים האלה בחלקם יצאו ממחנות ההשמדה, עם בגד לגופם
ונעליים לרגליהם, בארץ אף אחד לא אמר להם שמחליפים להם את הנעליים, עם אותם נעליים
הם הולכים אחרי המחרשה, ועם אותם נעליים הם יצאו לקרב. "יותר מכל הכאיבו
הרגליים היחפות שהפורעים חלצו מהם את הנעליים כדי לבזותם" נעליים זה דבר מאוד
אישי ואינטימי, דבר שכף הרגל שלך מטביעה בו חותם. בצבא מחליפים בגדים והכל, אבל
נעליים, לכל אחד יש את הנעליים האישיות שלו.
דני
מס, שראה את הזוועה בעיניים, לא הסכים לחזור ולנסוע בתוך עיר ערבית ולכן הל"ה
חודש לאחר מכן, יצאו ברגל ולא ברכב.
שלושה
שבועות לאחר מכן פינוי האימהות והילדים ב-5 בינואר, הפינוי הראשון האזרחי בכל
הישובים במלחמת העצמאות.
פינו
הרבה מאוד, אבל רוב הפינויים היו עם הפלישה, כ"מבצע תינוק". מי העלה
בדעתו, שילד קטן שאומר שלום לאבא בכפר עציון, אומר לו שלום ולא להתראות. מישהו
העלה בדעתו שהפרידה הזאת תיהפך להיות פרידת עולמים? אף אחד לא דמיין את הדבר הזה.
היום אנחנו יודעים את הטרגדיה.
ואז,
אנחנו מגיעים לקרב הגדול הראשון כאן, בגוש עציון, קרב ג' בשבט.
בארבעת
הקיבוצים, כולל לוחמים מבחוץ היו כ-500 איש.
הל"ה
ב-16 בינואר. עד מרץ, שקט יחסי. ב-27 במרץ אסון שיירת נבי דניאל, בדרך בין ירושלים
לגוש.
'ההר
הרוסי', הוא המשלט הכי חשוב מבין המשלטים שנמצאו כאן. הוא קרוב מאוד לכביש הראשי
שמחבר בין ירושלים לבין חברון. בעיני התושבים, הם נמצאו בגוש בין השאר כעמדה קדמית
של ירושלים. ואם ערבים חוסמים את כביש שער הגיא ומונעים מאספקה יהודית להגיע מתל
אביב לירושלים, הם קיוו למנוע את התגבורות
מהר חברון לירושלים. בחזיון האור קולי בקצרין מספר שמריהו גוטמן שהדבר שהכי ריגש
אותו בחפירות גמלא, זה שהוא מצא מטבע קטן עליו כתוב "לגאולת ירושלים".
ואז רואים בחזיון את שמעיה גוטמן עם לחלוחית של דמעה על עיניו, הוא נורא מתרגש,
הוא ממש על סף בכי, ואומר "תראו, יהודים נלחמים באימפריה הרומית, בגמלא, בשנת
67-66 לספירה, כמה זה רחוק מירושלים, טובעים מטבעות וכותבים 'לגאולת ירושלים', הם
בטוחים שבזה הם מצילים את ירושלים, והם נלחמים נגד המעצמה הכי גדולה בעולם,
האימפריה הרומית". זה בדיוק מה שקורה כאן.
ב-4
במאי 1948, עשרה ימים לפני הקמת המדינה, לגיון ירדני כבש את המנזר הרוסי, 12
יהודים נהרגו ונקברו בכפר עציון. עוד לפני סיום המנדט, לפני התחלת הפלישה, היו
יחידות של הלגיון במסגרת הצבא הבריטי. רוב הזמן היו נתונות למרותו של הצבא הבריטי,
אבל מדי פעם תפסו עצמאות, כמו במקרה הזה. מפקד גוש עציון באותם ימים, אדם בשם מוש
זילברשמיט, אמר בהספדו"
"נכה
באויב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לו לממש את זממו. תשובתנו נחושה, נצח
ירושלים".
זה
נהפך להיות סיסמת גוש עציון - "נצח ירושלים". זמן קצר לאחר מכן תפסו את
המנזר עוד פעם, התמקמו בו.
הקרב
האחרון:
ב-12
במאי הלגיון הירדני הסתער שוב על המנזר הרוסי, ולא היה שום סיכוי לעצור אותם,
בעוצמת האש ובכלים שהיו להם. מפקד המשלט צבי בן יוסף, היה גם משורר, עולה חדש
מגרמניה. הוא חטף צרור, ולפני שנפח נשמתו ממלמל בית משיר שכתב ימים ספורים לפני
כן, כשישב במשלט:
"ואם
בקרב פול אפולה, רע, אתה את נשקי לנקמתי תיטולה".
בסוף
היום הראשון של הקרב האחרון, בין ה-12 ל-13 במאי, כפר עציון היה מכותר, ושלושת
הקיבוצים מנותקים ממנו. בלילה, כשסחבו עשרות פצועים בשקט, ידנית, מכפר עציון למשואות
יצחק, אחד האנשים, דוב קנור, תיאר את תחושתו, איך נזכר באותה אסיפת חברים בה
התחבטו אם לעלות או לא לעלות, 29 אמרו לא, "ואני" מספר דוב "אני
הצבעתי בעד. ואולי אלה שאמרו שאין שום סיכוי צדקו? נראה על פניו שהם צודקים, אין
לנו שום סיכוי".
ב-5
בבוקר ב-13 במאי הירדנים חידשו את ההתקפה. נתנו להם להתקרב לגדרות של כפר עציון
וכשהתקרבו פתחו במכת אש והם חזרו אחורנית, וכך עד שעות הצהריים, עד 12 יחסית שקט.
ב-12 החלה ההסתערות האחרונה. תושבי הגוש שמו מוקש חשמלי בש"ג, כדי שהיה
ומשוריין ירדני יעלה ויגיע לש"ג, הפיצוץ שלו אולי ירתיע שוב.
הירדנים
התקדמו, המוקש לא הופעל, מי שיכלו ברחו והאחרים ניהלו מלחמה מבית לבית.
בשלב
מסוים, אדם בשם אברהם פישגרונד מבין שהסיפור נגמר, מרים ידיים יוצא אל מול הירדנים
ואומר "חלאס! חלאס! הכל נגמר", לרגע פסקה האש, לפתע מישהו פתח בצרור
והוא הוטל מת, שוב חודשה האש וזמן קצר לאחר מכן חדלו את האש וצעקו לאנשי כפר עציון
להיכנע. אמרו להם: "אל תדאגו, לא יקרה לכם שום דבר, באנו רק לצלם אתכם" ואדם
עם חליפה לבנה צילם את כולם.
תוך
כדי צילום, משוריין שעמד בצד פתח באש וקצר את כולם. ארבעה אנשים הצליחו למלט את
נפשם בין הגופות, 151 הרוגים בצד שלנו, לא ידוע כמה מהם נפלו בקרב שקדם לטבח.
עדויות אחרות מספרות שהלגיונרים ניסו לשמור על השבויים שלהם אבל הכפריים הם אלה
שרצחו אותם לבסוף.
מכפר
עציון נהרגו 81 חברי קיבוץ. אין עוד ישוב במלחמת העצמאות שמשלם מחיר כזה. רובו
המכריע של הכפר שנשארו הם יתומים ואלמנות.
הירדנים
ידעו שכפר עציון חולש על כל הגוש ולכן המשמעות היא שבעצם שלושת הקיבוצים הנותרים
ייכבשו עכשיו במהרה ובקלות.
גם
הפיקוד העליון הבין את זה, ולכן החליט מיד ששלושת הקיבוצים הנוספים ייכנעו ולא
ילחמו, רק בפני הצלב האדום. מספרים שהגיעו כפריים ירו לרגליהם וצרחו שייכנעו רק
לפי ההסכם. כי אחרת יהיה כאן טבח נוסף. למחרת, 14 במאי, ה' באייר, שלושה קיבוצים
בידיים מורמות, הובלו לבית הממשל בחברון, ומשם לוקחים לשבי בירדן. 9 חודשים ישבו
שם, מרחק של כמה עשרות ק"מ ממקום הכרזתו של ב"ג על הקמת מדינת ישראל
באותו יום. כשהתבשר, פקד לפנות גם את נווה יעקב, עטרות, בית הערבה, והר-טוב.
מהר-טוב
יצאו 35 להגיש עזרה לגוש עציון, והר-טוב מתפנית בגלל נפילת גוש עציון. מדינת ישראל
קמה לאורו של גוש עציון החרב, כפי שאמר בן גוריון.
שישה
ימים אחרי זה הצבא המצרי כבר הגיע לרמת רחל. ביד מרדכי הם נעצרו והצליחו להגיע
לאשדוד רק ב-29 במאי, כשאשדוד זה מרחק קצר מאוד מעזה, כ-30 ק"מ, אבל כאן הם
כבר ב-20 במאי ממש בפאתי ירושלים.
נסיעה
מכפר עציון לדרך האבות:
הכביש
היה שדה התעופה, רכשו מטוס על חשבונם שיכול היה לשנות את יחסי הכוחות אך הגיע
באיחור. בפייפר אפשר 100 ק"ג בלבד בנוסף לטייס.
העץ
הבודד, הפך סמל. נראה מכל הסביבה, גם ממקום גלותם של הילדים והאימהות. גילו כ-700
שנה. ההר היה ריק, חוץ מהעץ הזה, שהיה ממש בולט בשטח, היה פה יותר מדי רעייה של
צאן, אבל המקומיים שמרו תמיד לא לפגוע בעץ עצמו, נתנו לו מעין קדושה. יש לנו את זה
בעוד כמה מקומות בגוש עציון, למשל, ליד נווה דניאל, יש שם כמה אלונים שלפי המסורת
הערבית מציינים את הקבר של דניאל, לפי המסורת שלנו הוא קבור בבבל.
עוד
ציון חשוב זה שמכפר עציון ואיך שאנחנו רואים פה את הבסיס, שהיום זה החטיבה
המקומית. לפי כמה שנים הבסיס הזה היה בסיס טירונים של ההנדסה הקרבית. בתוך הוואדי,
בין כפר עציון והבסיס, היה קרב בית זכריה, היכן שאלעזר המכבי, ב-162 לפנה"ס,
נפל מתחת לפיל. שימו לב שגם אז הכניסה לירושלים בשביל היוונים הייתה משם.
השם
בית זכריה עדיין מופיע, יש מעבר לכביש שם חמולה ערבית שעדיין שומרת על השם הזה,
למקום שם קוראים חירבת זכריה. גם היום העץ הפך להיות מרכז של הגוש, ביה"ס,
המועצה והמתנ"ס נבנו בסביבתו. לכן אנחנו מעבר לו בנינו את בית הספר שלנו, את
המועצה שלנו ואת המתנ"ס שלנו. אם תבואו פעם עם קבוצה, אני מציע לעלות על הגג
של המתנ"ס, יש שם תצפית מדהימה.
בצומת
הגוש, בתוך מטעי התפוח של מגדל עוז עומד הצריף שהיה ביה"ח של הבן של הולצמן.
יכול
להיות שהעץ היה ציון לנחיתה של המסלול של השדה תעופה.
ביציאה
מהגוש, לפני צומת כביש חברון-ירושלים, קצת לפני המשטרה, נמצאים שרידיו של מבנה
הרוס, המנזר הרוסי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה