באכדית עתיקה
"נהר" זה "יר", ומכאן התחילית של הנחלים המוכרים לנו כיום:
ירמוך, ירדן, ירקון.
השם עג'מי הוא כינוי לאדם
ממוצא פרסי (למרות שהערבים מכנים בשם זה כל אישיות שמוצאה זר). איברהים אל עג'מי
היה אחד מהסח'בה וקברו זוהה מדרום ליפו. על שמו קרויה השכונה כולה. על פי ספרו של
עופר רגב, "טיול קטן בעיר הגדולה".
אחיו של שמעון רוקח, אלעזר רוקח, היה היוזם של
ההתיישבות בגיא אוני.
בניין הקישלה
בית המשטרה ובית המעצר
בתקופת העות'מאנית. נשאר כזה גם במנדט ובתחילת מד"י. כיום בדרכו להיות מלון
בוטיק.
ב-1961 היה מקום כליאתו של
אייכמן. כדי שלא ירצחו אותו לפני המשפט, בנו קיר בטון לפני המבנה שחוסם למעשה את
החלונות. על אותו קיר בטון מוצג כיום ציור של יפו העתיקה משנת 1863.
עד לפני יותר מ-100 שנים כאן
היה גבולה של העיר יפו המוקפת חומה. כחלק מהפיתוח התיירותי הוחלט להאריך את הטיילת
ולהוריד את חומת הבטון כך שיתאפשר מבט לים. במהלך פיתוח הטיילת מצאו את שרידי
החומה העות'מאנית והחליטו לרצף את הכביש באבני אקרשטיין שחורות ואת החומה לקבור אך
להשאיר את התוואי שלה באבנים לבנות.
חארת אל יאהוד
השכונה היהודית שהחלה להתפתח
בסוף המאה ה-19 תחילת ה-20 (מעל מסגד הים).
מאז סוף ימי בית שני ובמשך
שנים רבות, לא היה ישוב יהודי ביפו. העיר שימשה עיר נמל חשובה, אבל רוב האנשים רק
עגנו בה, לכל היותר עשו בה חניה של יום-יומיים, והמשיכו בדרכם, על פי רוב
לירושלים. במאות ה-15, 16 ו-17 אסרו רבני א"י על ישיבה ביפו כדי לא לבוא
ע"ח היישוב היהודי בירושלים.
זה השתנה בסוף המאה ה-19. הגיעו
לכאן יהודים מתורכיה, הבלקן ומאוחר יותר מצפון אפריקה (כמו משפחת מויאל, משפחת
אמזלג ומשפחת שלוש), וכולם ישבו כאן, בחארת אל יאהוד.
בעקבות תרפ"ט ברחו
יהודי יפו (כפי שעשו כל ריכוזי יהודים בישובי רוב ערבי) ואלה שלא ברחו אז ברחו
ב-36'. בשנות ה-60 ניקתה מד"י את חורבות הרובע היהודי.
גן הפסגה - ההסיטוריה של יפו
30 דונם של תוואי העיר בימי
דאהר וג'אזר.
בעת העתיקה: יפו היא מיקום קלאסי להתפתחות עיר בעת העתיקה וגן
הפסגה מדגים זאת: גבעה (חלק מרכס הכורכר המרכזי של מישור החוף) השולטת על כל האזור
מסביב ומספקת הגנה. מתחתיה אקוויפר החוף - מי תהום גבוהים מאד שמאפשרים חפירת בור
לא עמוק כדי להגיע אליהם (5-10 מ') ובים שורת סלעים שמרדדת את הים ויוצרת שובר
גלים טבעי שמאפשר עיגון סירות. ואכן, כבר בתקופה הניאוליתית, אחרי המהפכה החקלאית התפתח
כאן ישוב: יפו היא אחת הערים העתיקות בא"י ובעולם כולו.
מיקומה בין שתי מעצמות העולם
העתיק הועיל לה: במהלך תקופת הברונזה (הכנענית) התפתחה האימפריה המצרית ומצפון מזרח-
התרבות המסופוטמית. אחת הדרכים החשובות שחיברו בין הציויליזיות הללו היא דרך הים
שחצתה את סיני והמשיכה במישור החוף הדרומי של א"י (דרך יפו) ועד הירקון, עקפה
אותו דרך מעיינות ראש העין והמשיכה צפונה בתוואי של כביש 6 של היום. יפו נמצאת על
צומת הדרכים של המעקף ועוד עם נמל: בחופי א"י אין מפרצים טבעיים, למעט מפרץ
חיפה-עכו. הקרבה לירושלים הפכה את יפו לשער הכניסה. בתקופות שבהן שירושלים שגשגה,
נמלה של יפו והעיר יפו שגשגו. בתקופות שירושלים ירדה מגדולתה, גם יפו ירדה. אחד
משערי יפו נקרא י-ם ולהפך.
בתקופת המקרא: שלמה הביא את ארזי הלבנון לבניית ביהמ"ק מחירם
מלך צור לימה של יפו.
יפו יועדה להיות בנחלת שבט
דן, אלא ששבט דן לא הצליח להתגבר על הפלישתים ונדד צפונה לליש, היא תל דן של היום.
גם אשר, שאמור היה להתנחל בעכו, לא הצליח להתגבר על הפניקים: לאורך רוב התקופות,
ערי החוף של א"י היו נוכריות. גם עכו, שיועדה להיות בנחל שבט אשר, לא נכבשה
על ידו אלא ישבו שם הפניקים, עמים נוכריים.
יונה הנביא, שניסה לברוח
מהשליחות האלוהית, עלה על ספינה בנמלה של יפו בדרכו לתרשיש, וכשהיה בלב ים פרצה
סערה והאוניה עמדה לטבוע. אז אמר יונה למלחים לזרוק אותו הימה מכיוון שהוא הסיבה
לסערה. המלחים זרקו אותו והוא נבלע ע"י לוויתן, שהקיא אותו כנראה בחוף יפו.
לא סתם אחד הפסלים שמוצגים ביפו הוא הלוויתן.
בית שני: כשנכנסה לארץ התרבות ההלניסטית, ערי החוף כולן עברו
תהליך של הלניזציה וסלע אנדרומדה הוא דוגמא לכך. במרד החשמונאי יהודה כבש את יפו
וחיסל את היישוב הנוכרי שהיה בה ובסוף ימי בית שני היה ביפו ישוב יהודי, שנזכר
בתקופת המרד הגדול: אחרי שאספסיאנוס דיכא את המרד בגליל הוא רצה להמשיך לירושלים
וכשבא עם הספינות שלו ליפו יצאו יהודיה בסירות להילחם בספינות הרומאיות, ללא
הצלחה. פרצה סערה גדולה בים, הסירות של היהודים הוטחו אל הסלעים והים נהפך לאדום,
לפי יב"מ. בתוך בסדרת מטבעות הניצחון 'יהודה השבויה' יש מטבע שנקראת 'יהודה
הרומאית' ומד"י החליטה להכניס את גל"צ ברחוב יהודה הימית.
אחרי חורבן ביהמ"ק ירדה
מגדולתה ביחס ישיר לירידת י-ם ומאוחר יותר נבנתה מחדש כעיר אוטונומית שרוב תושביה
היו נוכרים, אך היתה בה גם קהילה יהודית גדולה. קהילה זו הורכבה מיהודים בני הארץ,
ואליהם הצטרפו, כמקובל בערי נמל, גם זרים מיוצאי ארצות אחרות. הם עסקו בסחר
אריגים, בשמים וסחבות, במלאכה ובדיג. בתלמוד נזכרים כמה חכמים בני יפו, כמו ר'
אדא, ר' חיא, ר' תנחום, ר' יוחנן מיפו ור' יודן בן טרפון.
בתקופה הביזנטית: התקדשה יפו בזכות שני אירועים הנזכרים בברח"ש:
חזון פטרוס בעת ששהה בבית שמעון הבורסקאי ונס החייאתה של טביתא.
בתקופה המוסלמית: הקדומה ובעיקר בתקופת בית עבאס, ירדה יפו מגדולתה והגיאוגרף
הערבי אלמוקאדסי בן המאה ה-10 הזכיר אותה כעיירה קטנה בשם יאפא, שהיא לימן רמלה
(הנמל של רמלה, ששימשה אז כעיר הבירה). באותה תקופה היתה בעיר קהילה יהודית קטנה.
עלה שוב בתקופה הצלבנית:
אחרי שלא הצליחו להבקיע את החומות של י-ם בתקיעה חזרו ליפו ופירקו ספינות גנואזיות
שחלקיהן שימשו אותם לבניית מכונות מצור. יפו היתה הנמל הראשי של א"י, שוב -
בגלל קרבתה לירושלים. אחרי שצאלח הפיל וריצ'רד הרים, חומותיה בוצרו וחוזקו
ע"י פרידריך השני ואחריו- ע"י לואי התשיעי.
ובייברס שהפך אותה לכפר קטן.
דאהר אל עומר ואח"כ אל
ג'זאר בנו אותה מחדש על הגבעה הזו שגודלה כ-30 דונם.
בעת החדשה: נפוליאון היה האירופאי הראשון מאז מסעות הצלב. הביא
להתעניינות ולהתעוררות מחודשת ביחס לא"י של מעצמות המערב. לאחר מכן החלו
להגיע לארץ צליינים נוצרים, ויהודים באו להתיישב בה, מה שאפיין את המאה ה-19. כיבושו
היה אכזרי מאד שהשאיר הרס גדול.
מוחמד אגא, הידוע כאבו נבוט,
היה דומה לאל ג'זאר: אכזר ובנאי. הוא שיקם את חומותיה ובנה את המסגד הגדול של יפו,
שנקרא על שמו - מסגד המחמודיה.
הכיבוש המצרי של מוחמד עלי (שבנו,
איברהים פחה שלט בפועל) הכניס לא"י שלטון מודרני. הוא נתן מעמד ואפשרות
למעצמות המערב להגיע לכאן וכשהשלטון התורכי חזר לא"י בעזרתן של המעצמות
המערביות, דריסת הרגל שלהן קידמה אותה צעד נוסף.
איברהים פחה החליט לייבש את
הביצה הגדולה שממזרח ליפו (שמה אז באסה והיום בלומפילד), והקים נמל מודרני. הוא
תכנן לבנות תעלה שתביא מי ים פנימה ותיצור נמל פנימי, ולצורך כך הביא פועלים
ממצרים ויישב אותם מצפון ליפו. כך התפתח כפר מחוץ - מנשייה. במזרח הוקם כפר נוסף -
אבו כביר.
זהו זמן המעבר מאוניות מפרש
לקיטור והנגישות לא"י הפכה קלה יותר. עולי רגל (גם יהודים) יכלו להגיע ברכבות
לנמלים באירופה ולהפוך את יפו לעיר נמל ומסחר שוקקת. הצפיפות גרמה ליציאה מהחומות בשנות
ה-70 של המאה ה-19 בדומה לירושלים, חיפה וערים נוספות. החומות איבדו את מטרתן
ופורקו ועליהם בנו בתים. הראשונים לצאת היו תושבי העיר הערבים הנוצרים והמוסלמים,
שיצאו לכיוון דרום - שכונות עג'מי וג'בלייה, וכעשור אחריהם החלו יהודים לצאת צפונה
לנווה צדק ונווה שלום.
את הביצה ניקזו, והפרדסים
הוציאו שמוטי - זן מתוק מאד שניתן לקילוף בקלות. באותו זמן באירופה היה ביקוש אדיר
לפירות הדר בגלל פרוץ מחלת הצפדינה, שנוצרת בגלל חוסר בוויטמין סי, שיש בפירות
הדר. כיום אין פרדסים אבל יש מותג: בדרום אפריקה ובספרד משלמים לאיגוד הפרדסנים על
הזיכיון בשם ג'פה. כאשר ישראל נדרשה לשלם סכום עתק לברה"מ על נכסי מגרש
הרוסים ולא הייתה יכולה לשלם, סוכם ב-1964 שמתוך 3.5 מיליון לירות - מיליון וחצי
ישולמו בתפוזים. הוזרמו לברית המועצות אלפי טונות Jaffa ולתושבי רוסיה סיפרו שהתפוזים ממרוקו.
בתקופת המנדט הייתה יפו העיר
הערבית הגדולה בארץ, כ-80 אלף תושבים. יפו היתה אחד המוקדים הגדולים של המרד הערבי
הגדול ובתגובה על השבתת הנמל הקימו היהודים את נמל ת"א. הבריטים, שלא הצליחו
להשתלט על המרד בין הסימטאות הצרות, גילחו בדחפורים חלק ניכר ממבתי העיר העתיקה
(מבצע עוגן). ב-48' ברחו רובם לעזה ונשארו כ-5,000.
החברה לפיתוח יפו העתיקה,
שהוקמה בשנות ה-60, פינתה רבים אחרים והפכה אותה לקרית אומנים (גם כי התפתח אזור
של סמים ופשע.
תצפית לפני מאה שנה מגן
הפסגה: מזרחה פרדסים על שרידי ביצה שנוצרה
מעליית מי נחל איילון. צפון חולות וכמה כפרים ערבים קטנים כמו מנשייה, שעמד במקום
שבו נמצאים היום מלון דן פנורמה ובית התעשייה. מסגד חסן בק, שקרוי על שם המושל
הצבאי של יפו, עמד ב-1948 בקו התפר של יפו הערבית ות"א והיה עמדת צליפה.
מנשייה נכבש באפריל 1948, ואחד מבתי הכפר שופץ והוקם בו מוזיאון האצ"ל
בתש"ח. ת"א קמה מן החולות והיא אחד הביטויים המדהימים של המהפכה הציונית.
התפתחה בדגם קונצנטרי: גרעין העיר שבגלל צפיפותו נבנים במרחק ממנו פרברים ובשלב
השלישי ממולא הרווח שבין הגרעין והפרברים - ושוב פרברים רחוקים יותר. אחרי
ת"א הוקמו ר"ג וגבעתיים, בני ברק, חולון ובת ים, וכיום אין בכלל רווח
בין הערים הלו. אח"כ הוקמו הרצליה, פתח תקווה וראשל"צ, וכיום כל הרווח
מכאן ועד הערים הללו התמלא גם הוא - הטיילת אמורה להגיע עד הרצליה.
שער רעמסס השני
שחזור שרידי שער מצרי שהתגלו
בשנות השבעים. השער מלמד על נוכחות מצרית שהיתה ביפו בתקופת הברונזה. תחותמס
השלישי לא הצליח לכבוש את יפו במסע שלו במאה ה-15 לפנה"ס (שבמהלכו כבש את
מגידו בקרב הראשון המתועד בהיסטוריה). בכתב חרתומים של מסעו מסופר שכאות הערכה על
גבורתם של מגיני העיר, הציע קצין הצבא המצרי למושל הכנעני להעניק במתנה 500 סלי
נצרים שמתוכם יצאו לוחמים מצריים כמו בטרויה. רעמסס השני הגיע כ-200 שנים מאוחר
יותר במסע משלו ולאחר שכבשה הקים בה שער ניצחון.
עץ התפוז המרחף
פסל סביבתי שנעשה ע"י
האמן הירושלמי רן מורין, שלמד במכון וולקני כיצד לגדל עץ בתנאים של עציץ, ועשה
סדרה של כמה פסלים כאלו: אחד מהם ניצב ליד קיבוץ רמת רחל (פסל עצי הזית), אחד בכפר
תבור, הגפנים בזיכרון יעקב ופסל נוסף של עץ שיטה מרחף נמצא בפיר המדרגות של מלון
דן אילת. כאן, כמחווה לפרדסיה ותפוזיה של יפו שהיו ואינם, הוא הציב את הפסל הזה,
שמדי כמה שנים העירייה דואגת להחליף אותו.
אופי הרחובות והבתים
ב-1961, במסגרת השינויים
בעיר, שונה שמו של הרחוב המרכזי בעיר העתיקה לנתיב המזלות וממנו מתפצלות סמטאות
שקרויות בשמות המזלות השונים, למעט מקומות שיש להם אזכור היסטורי, כמו סמטת שמעון
הבורסקאי.
ליפו העתיקה, שנבנתה
ע"י אבו נבוט, יש מבנה קלאסי של עיר מזרחית ים תיכונית, עם סמטאות צרות שחלקן
רחובות ללא מוצא, בתים צפופים מגובבים אחד ליד השני וללא תכנון עירוני. בניגוד
לעיר העתיקה בירושלים, ביפו העתיקה אין חצרות בין הבתים ולכן רוב מלאכות הבית נעשו
על הגג וכדי שלא יציצו לנשים יש משרבייה.
הבתים בנויים מכורכר, האבן
המקומית המצוינת לבנייה - גם אטומה וגם נושמת (היום לא בונים יותר בכורכר כי כמעט
ואין עתודות של כורכר, ולכן לא חוצבים יותר). אבל אז הכוחל - החומר המלכד בין
האבנים - היה באיכות ירודה מאד ומים חדרו לבתים. למי שלא היה כסף לחדש את הכוחל מדי
שנה-שנתיים טייח מבחוץ ולמי שלא היה גם את זה סתם עם פחים שהדביק על הקירות. החברה
לפיתוח יפו חשפה את האבנים המקוריות ושמה כוחל מודרני.
אדני הברזל שמשמשים תומכות
לקומה השנייה הם ריילסים של מסילות רכבת. בריילסים השתמשו מאז 1892 ועד המנדט, אז
עברו לשימוש בבטון ולא היו זקוקים לתומכות ברזל.
לפני כ-30 שנה החלו יהודים
לרכוש בתים ערבים מתפוררים במחירי רצפה, שיפצו אותם ויצרו טרנד נדל"ני. בין
תושבי השכונה אפשר למצוא את השף חיים כהן, את השחקן יוסף שילוח, האדריכל אילן
קיפקו ועוד. הביקוש עלה על ההיצע, ולכן הקימו קומפלקסים של דירות יוקרתיות מאד,
קנו אדמות מהכנסייה היוונית אורתודוכסית ועל האדמות בנו שכונה יוקרתית בשם "אנדרומדה".
כנסיית פטרוס הקדוש
הגדולה והמרכזית בתוך חומות
יפו העתיקה. הכנסייה הפרנציסקאנית, שנבנתה בשנות ה-90 של המאה ה-19, מנציחה את
ביקורו של פטרוס ביפו ואת החזון שנתגלה לו, למרות שהמקום המדויק נמצא במרחק-מה.
גדול תלמידיו של ישו, שמעון
בר יונה הידוע גם בשמו כיפא הוא פטרוס כי ישו אמר לו בבניאס: "כי אתה הוא
פטרוס ועל הסלע הזה אבנה את קהילתי". כשהגיע ליפו, פגש אנשים שסיפרו לו על
צדיקה בשם צביה, או בשמה ההלניסטי טביתא, שנפחה את נשמתה. פטרוס אמר לה:
"טביתא קומי" והנה, כמו ישו שאמר בזמנו לטליתא, כך גם לממשיכו יש יכולת
לרפא ולחולל נסים.
נס שני, חשוב שקרה לו בבית הבורסקאי: האישור לאכול טרף.
כשראה חזון וסרב, שמע קול: "לאשר טיהר אלוהים אתה אל תקרא טמא". לאחר מכן המשיך פטרוס לקיסריה ושם ניצר את הפגאני
הראשון, שר הצבא הרומי קורנליוס.
כלומר: יפו היא קו פרשת מים.
פטרוס הוכיח את יכולתו להמשיך את ישו וקיבל אישור לפנות גם אל עובדי האלילים.
בסופו של דבר פטרוס הגיע
לרומא ושם נצלב הפוך במקום שבו עומדת כיום כנסיית סנט פטרוס שבוותיקן.
בתקופה הצלבנית נבנתה ביפו
כנסייה להצנחת האירוע שנהרסה בכיבוש הממלוכי, ובמקום בו עמדה נבנתה כנסייה מודרנית
בסוף המאה ה-19. פונה למערב כאומרת: מכאן יצא פטרוס לרומא והנצרות לרחבי העולם.
כבכל כנסייה קתולית, באפסיס
של הכנסייה יש את הציור המרכזי שמנציח את המאורע שלכבודו הוקמה ובתוכה הסממנים
הקבועים של כנסייה קתולית: 14 התחנות, תאי וידוי, האפסיס חשוף (שלא כמו בכנסיות
האורתודוכסיות), ציורים ופסלים (בניגוד לכנסייה המזרחית שבה יש רק איקונות - דו
מימד ולא תלת-מימד). מאז ועידת ותיקן השנייה יש בכנסיות הקתוליות שני שולחנות מזבח
- שולחן פנימי ושולחן חיצוני, כי בוועידת ותיקן השנייה הוחלט שהכומר ינהל את המיסה
עם פניו אל הקהל, ולכן הוסיפו את השולחן החיצוני.
במת הדרשה עשויה מעץ, ולמעלה
יש עץ זית: יפו הוקמה ע"י יפת, בנו של נוח, מיד אחרי המבול. עלה הזית שהביאה
היונה לנוח מסמל את הברית הראשונה שנכרתה בין הקב"ה לאנושות.
בית שמעון הבורסקאי וקדושתה
לנצרות
כיום גרה בו משפחה ארמנית.
עד לפני כ-15 שנה אפשר היה לעלות לעליית הגג ולהתפלל. כיום, על גג המבנה יש מסגד
מוסלמי בבעלות הוואקף ואי אפשר לפתח את המקום כאתר תיירותי.
הנמל
שובר הגלים מתקופת המנדט. זוהי
מעגנה לספינות קטנות: ספינה גדולה מעולם לא עגנה כאן. הגדולות עמדו מאחורי הסלעים
וחלק גדול מפרנסתם של אנשי יפו היתה להשיט את הבאים בסירות קטנות בין האוניות ובין
החוף, ולהפך. רבים מאנשי העלייה הראשונה תיארו את הטראומה הגדולה במפגש שלהם עם
ארץ הקודש, כאשר שני גברתנים ערבים תפסו אותם והורידו אותם אל הסירה הקטנה, חלק
מהציוד שלהם נפל למים פעמים רבות, והמים המלוחים הכו בפניהם. עבור וילהלם השני (1898)
בנו הטמפלרים מזח מיוחד בחיפה, ולאחר מכן עלה אל הכרמל ומשם השקיף על המושבה
הגרמנית שלמרגלותיו, במקום שבו יש כיום אובליסק המנציח את האירוע, בקצה של טיילת
לואי.
סלע אנדרומדה
ביתם של קפיאוס, מלך
האתיופים וקסיופיאה היפה. קסיופיאה התפארה שיופייה של ביתה רב מיופיין של אלות
הים, ובכך עוררה עליה את זעמו של אל הים פוסידון. הוא היכה את אתיופיה בשיטפון
ובמפלצת ים (מדוזה) וכדי לפייס את המפלצת דרש להעלות עולה את אנדרומדה. היא נקשרה
לסלע בנמל יפו, אך פרסיאוס, בן זוגה, רכב על הסוס המכונף פגסוס ושיחררה. לשם כך
התמודד עם מדוזה, המפלצת הנוראית שכל שערה משערותה - נחש, וכל מי שמסתכל עליה
מתאבן בו במקום. פרסאוס התקרב אל מדוזה עם מגן עשוי מראה והצליח לכרות את ראשה
והמפלצת הפכה לאבן שהתפרקה לאלפי רסיסים שאת חלקם אפשר לראות עד היום כסלעים
הבולטים מן המים בנמל יפו.
הנמל קיבל במהלך המאה ה-20
שלוש מכות מוות: הקמת נמל חיפה ע"י הבריטים, נמל ת"א ע"י היהודים
ובהסכמת הבריטים בעקבות המרד הערבי ונמל אשדוד ב-1964.
המנזר הארמני הוא מקום ריכוז
חייליו החולים של נפוליאון ממגיפת הדבר שפרצה עם הכיבוש. אחת הסברות שמגיפת הדבר
התחוללה בעקבות זיהום המוות ברחובות של הכיבוש האכזרי במיוחד: עם הגעתו לפאתי יפו,
שלח נפוליאון, כמקובל בעולם המערבי, קצין עם דגל לבן שהציע למפקדי העיר הזדמנות
להיכנע. אולם החיילים של ג'זאר לא הכירו את המנהג הזה, כרתו את ראשו והציגו אותו
על חומת העיר. הצרפתים טבחו בתושבי העיר ורצחו את החיילים התורכים שלקחו בשבי.
כדי לא לגרום לדמורליזציה
בקרב חייליו הבריאים, לקח נפוליאון כמה קצינים והלך לבקר את החולים בדבר, ולחץ את
ידיהם. הוא דאג לכך שהמעמד יונצח בציורו של הצייר גרו, שנלווה אליו לביקור, והציור
מוצג עד היום במוזיאון הלובר בפריז. את החיילים שמחלתם פרצה בהמשך ריכז בסטלה
מאריס. כאשר נכשל בעכו ונסוג, ציווה על רופאיו להרעיל את כל חולי הדבר כדי שלא יעכבו
אותו. הסיפור הופץ ע"י היסטוריונים בריטים. עם הגעתו לצרפת הוכתר הגנרל
לקיסר.
סיביל אבו נבוט
האגדה על חיתוך ראשיהם של
השומרים שלא נתנו לו להיכנס בלי לדעת שזה הוא (וקיללו את מנהיגם שלא מתקין סיבילים
לנמצאים מחוץ לחומות). הוא נתן להם פרסים על כך שלא הכניסו אותו בלי שיכל היה
להזדהות, ערף את ראשם על הקללות והקים את הסביל כשם שהמליצו על הדרך היוצאת מיפו
לי-ם (כיום דרך לוד-בן צבי). על הסביל כתובת ובה שמו של אבו נבוט, ולמטה כתוב:
"ארור בן ארור מי שיקלל את אבו נבוט". הסיפור והכתובת שעל הסביל מצוינים
במדריך ישראל הישן, אבל לימים מישהו החליט לבדוק את הנושא וגילה שאין בכלל כתובת
על הסביל, אלא הסיפור הוא סיפור של זאב וילנאי, שהשתרש.
בית הסראיה
ובית החלוץ ברחוב הראשי
רחוב יפת, הרחוב הראשי של
העיר, עובר על תוואי החפיר של החומה. לא רחוק מכאן עמד שער ירושלים.
במאה ה-19 עבר לכאן המרכז
העירוני של יפו. אם בעבר מרכז העניינים היה בתוך החומות, בעת החדשה מרכז העניינים
עובר ליד שער העיר, תופעה שמתרחשת בכל הערים. בירושלים במאה ה-19 המרכז המסחרי
התפתח ליד שער יפו, בחיפה סביב כיכר פריז.
מי שהבינה ראשונה את התפתחות
העניינים והמעבר לאזור הזה, היתה הכנסייה היוונית אורתודוכסית, שהשכילה לקנות כאן
שטחים עליהם מתפרש כיום שוק הפשפשים. הכנסייה הקימה את סוק א-דייר - השוק של
המנזר. עד היום אפשר לראות על חלק מהבתים שבשוק הפשפשים את הטאפוס, סמל הכנסייה
היוונית אורתודוכסית, ועד היום חלק מבעלי החנויות שבשוק משלמים דמי שכירות לכנסייה
היוונית אורתודוכסית.
גם מושל העיר ובית הממשל
(הסארייה), שהיו בתוך העיר, עברו לכאן. ב-1948 אנשי מחתרת הלח"י הצמידו אליו טנדר
עמוס חומר נפץ ופוצצו אותו. נשאר רק עמוד וחצי וכחלק מפיתוח העיר העתיקה הוחלט
לשחזר את כל החזית. שני העמודים משמאל הם חדשים לגמרי.
בית החלוץ שימש אכסנייה
לעולים. בתהלוכת 1 במאי תרפ"א, שהחלה את המאורעות, נכנסו ערבים לבית החלוץ
ורצחו 14 יהודים.
מלון קמיניץ: היה קיים ברחוב לאורך הדרך
הראשית החדשה. התנופה החלה בשני ערבים
נוצרים, בוסטרוס ועוואד שקנו אדמות ליד הדרך והחלו להקים עליהן בתי מסחר. כדי להקל
על מצוקת הערבים שלא ידעו להחליט האם לקרוא לרחוב על שמו של בוטרוס או ע"ש
עווד הוחלט לקרוא לרחוב רזיאל, ע"ש אחד ממפקדי האצ"ל שנהרג בפעולה
בעיראק ב-1942. המלון היה ברזיאל 5. הרצל התאחסן בו בדרכו למפגש עם ווילהלם.
בנק לאומי: ביפת 18 ב-1903. נקרא אפ"ק (Anglo Palestine Bank) והיה
הבנק הציוני הראשון, חברת-בת של 'אוצר התיישבות היהודים' מייסודו של הרצל. הבנק שימש
הזרוע הכלכלית המבצעת של ההסתדרות הציונית באמצעות המשרד הארצישראלי, ששכן אף הוא
ביפו. תוך זמן קצר הוקמו סניפים של הבנק בירושלים, בחברון ובערים אחרות, כולל עזה
וביירות. בעקבות תרפ"א נאלץ (כמו גם מוסדות יהודיים אחרים) לעבור מיפו לתל
אביב, לרחוב הרצל.
גימנסיה הרצליה: נוסדה בבית של פניה ויהודה מטמון כהן בתחילת רחוב
בוסטרוס. נפתחה ב-1905 וכשמספר תלמידיה הלך ועלה עברו למקומות גדולים יותר, עד
שנבנה להם כלבו שלום.
מגדל השעון: במלאת 30 שנים לשלטונו של עבדול חמיד השני (1906).
חהחה של שעון - כי לא היו הרבה סולטנים שהחזיקו כל כך הרבה זמן. את השטח והכספים
למימון הבניה תרם יהודי בשם מויאל, בעל נכסים שכנראה רצה לבסס את קשריו עם השלטון.
את המנגנון של השעון המקורי הכין שען משכם, והוא הובא משכם ליפו דרך נחל אלכסנדר.
שני שעונים הראו את השעה בא"י, ושניים הראו את השעה באירופה. מעל הקומה השנייה
של המגדל (מכל ארבעת הכיוונים) נראה התוגרא (סמל השלטון) של עבדול חמיד השני
בזכוכית ירוקה.
שדרות ירושלים
הוקמו ב-15' ע"י חסן בק, המושל של יפו, שראה את
שדרות רוטשילד של היהודים באחוזת בית (וגם ביקר בשאנז אליזה). תכנן אדריכל יהודי (אח של מניה שוחט) ותלמידי מקווה
ישראל נטעו את עצי הפיקוס. היא הובילה משום מקום לשום מקום . כיום זהו ציר ראשי.
כי הוא חוצה את יפו החדשה ומחבר בין ת"א ובת ים.
המושבה הגרמנית
הייתה קודם לכן המושבה
האמריקאית. הבתים כולם מעץ, כולל בתים שנראה כאילו קירותיהם עשויים מאבן, ולמעשה
אלו לוחות עץ ששמו עליהם טיח.
אפשר לראות כאן עצי פיקוס
בנגלי, סוג של עץ שגדל בארצות טרופיות, שבהן אחוז הלחות באוויר גבוה מאד. העצים
מוציאים שורשי אוויר, ובמקום לקחת מים מהאדמה, הם סופגים את הלחות מהאוויר וכך
שותים מים. עצים כאלה ניטעו בא"י, שהיא אמנם מדינה חמה אבל לא טרופית, ועצי
הפיקוס שניטעו כאן הופכים את שורשי האוויר שלהם לשורשים מעוצים. הפיקוס הבנגלי הוא
סמלה של ביה"ס החקלאי מקווה ישראל.
מקורה של המושבה בכומר אמריקאי
בשם ויליאם מילר, שקבע תאריך להגעת ישו. התקבצו מאמינים רבים סביבו אבל ישו לא. אחת
הנשים, מינור, הכריזה כי רק בא"י ניתן להכין את הקרקע לשובו ועלתה לארץ במטרה
"לסלול את הדרך לפני מלכות השמים". הגיעה ביחד עם קבוצה ב-1849 והתמקמה
בסמוך ליפו על גבעת התקווה.
מונטיפיורי עזר להם, אבל לא
הצליח: חלקם מתו ממחלות או נואשו וחזרו לאמריקה. מינור מתה ב-1855 אחרי שבדואים
התקיפו את משפחתו של בנה. אומנם הקונסולים האמריקאים נחלצו לעזרה והרוצח נתפס
ונתלה בפומבי בשוק של יפו, אבל אחרוני האמריקאים עזבו ב-1858 את הגבעה שעליה ישבו,
שנמצאת כיום באזור רחוב המסגר בתל אביב.
והייתה גם החבורה ממין של הכומר
אדמס, שהטיף לאנשי הקהילה שלו לעזוב את בתיהם ולמכור את נכסיהם לקראת ביאתו של
המשיח בארץ הקודש. הם עלו ביחד איתו ב-1865 עם חלקי הבתים שלהם מהעץ וזמן קצר לאחר
מכן הוא עזב אותם. הם נשארו בסוף הקיץ ליד באסה, בלי מזון ומי שתייה ומתו בזה אחר
זה. שנתיים לאחר מכן, כאשר הגיע לארץ הסופר מארק טווין עם קבוצה, התחננו האמריקאים
לחזור איתו לאמריקה ולרובם המכריע נמצא מקום על ה'קוויקר סיטי'.
ביפו נשאר מתיישב אחד בשם
רולה פלויד, הראשון שהפעיל קו עגלות מיפו לירושלים (ב-1869 נסללה לראשונה הדרך בין
יפו ירושלים, לכבוד ביקור הקיסר פרנץ יוזף. עד אז לא היו דרכים, ולא היו
עגלות).
שנה אחרי שהם עזבו הגיעו
הטמפלרים של כריסטוף הופמן. הם רכשו את הקרקעות של האמריקאים והתפרנסו בעיקר
מתיירות. המלון שלהם (שהיה בית בתקופה האמריקאית) היה אחד הטובים. רכש אותו אבא של
פיטר יוסטינוב, השחקן, שמכר אותו לחברת מיסיון בריטי, שכיום מחזיקה את המקום
כאכסניה וכבית לקהילה של יהודים משיחיים. הצאצאים של אדמס רכשו את אחד
מבתי העץ והקימו בו מרכז מבקרים שהביקור כרוך בתיאום אך לא בתשלום יש גם בית קפה.
מנווה צדק ונווה שלום לאחוזת
בית
אהרון שלוש היה חלפן כספים
שבא מאלג'יר, עגן בחיפה אבל הבין שאין שם עתיד לעסקיו ועבר ליפו. ביפו הוא עסק
במסחר ונדל"ן ורכש חלקת אדמה מצפון ליפו במטרה לבנות שם ארמון למשפחתו ב-1886.
באותו זמן הגיע ליפו יהודי
ממשפחה צפתית, שמעון רוקח, שלימים כולם קראו לו 'השר' - ר"ת 'האדון שמעון
רוקח'. הוא הקים את חברה 'עזרת ישראל' שביקשה לשכנע יהודים להקים שכונה מחוץ ליפו,
כמו שעשו בירושלים כמה שנים קודם לכן. כשרוקח שמע שאהרון שלוש קנה חלקת אדמה מחוץ
ליפו, הוא שכנע אותו למכור את השטח במעט כסף להקמת שכונה ליהודים. הרעיון היה
שכונה של 4 רחובות מקבילים שלפי התקנון לכל בית תהיה חצר, שירותים פרטיים ומטבח - איכות
חיים שכמותה לא היתה ביפו. חפרו 4 בארות שמהם העלו מים והביאו לבתי השכונה.
נווה צדק נבנתה כשכונה של
יפו, ותושביה עבדו ביפו ועשו שם את קניותיהם. בסוף אותה שנה הגיע יהודי בשם זרח
ברנט, שבאותה שנה הקים ליד נווה צדק את השכונה היהודית השנייה מחוץ לחומות - שכונת
נווה שלום. השכונה השלישית שנבנתה נקראה 'מחנה יוסף' ואחריה הוקמה כרם התימנים -
כל השכונות הללו נבנו מחוץ ליפו אבל ראו את עצמן כחלק מיפו. ב-1909 נבנתה אחוזת
בית שמבחינה גיאוגרפית היתה המשך אותו תהליך, אבל הייחוד שלה היה בכך שהיא
מלכתחילה ראתה את עצמה כמשהו שונה מיפו.
נווה צדק ונווה שלום הפכו
לכור היתוך לעולים חדשים: אנשי רוח באו לכאן כברנר, קוק, אז"ר, עגנון ועוד
והשכונה הפכה למרכז חשוב. לימים, כשמספר תושבי השכונה גדל, נוצר צורך להקים בתי
ספר גדולים וחדשים, וסמוך לנווה צדק נבנו שני בתי ספר לבנות ע"י אגודת 'חובבי
ציון', ולבנים - ע"י כי"ח.
כאשר אחוזת בית התפתחה
לכיוון השני השכונות הראשונות הפכו לחצר האחורית והחל משנת 1909 ירדו מגדולתן. אחרי
עזיבת היהודים ב-21' הן נותרו קרובות ליפו הערבית ואח"כ שכונות גבול.
את הבתים רשמו ע"ש חיים
אמזלג שהיה סגן קונסול לכמה קונסולים ובעל אזרחות תורכית.
זרח ברנט היה האבא המייסד של
נווה שלום שנוסדה ב-1890 שאירגן את גיוס הכספים. שכונת נווה צדק נוסדה ע"י
אנשים מבוססים, שכונת נווה שלום - ע"י פחות. אחוזת בית, שקמה הרבה אח"כ -
למבוססים, נחלת בנימין - לפחות.
מרכז סוזן דלל: הייתה מרכז החינוך של השכונה. הוקמה ע"י משפחה
עיראקית מלונדון שביקשה להנציח את זכרה של בתם סוזן, שהיתה רקדנית כישרונית שנפטרה
בגיל צעיר ממחלה. מכספי הקרן שהקימו, שיפצו את המתחם ויצרו רחבה יפה שהפכה
לאטרקציה תיירותית. המקום הוא המרכז של המחול הישראלי, ומועלים בו מופעי מחול של
להקת בת-שבע ולהקת ענבל. מדינת ישראל היא מהמובילות בעולם בתחום המחול המודרני.
במרכז החצר של ביה"ס
לבנות יש באר מהתקופה העות'מאנית, ואחד מהמבנים שסביב החצר הפנימית היה חדר האחות,
שבו ביקר פעם בשבוע הסופר דוקטור שאול טשרניחובסקי שהיה גם רופא של עיריית
ת"א ועבר בין ביה"ס של העירייה. שלט הסבר על קיר המבנה מסביר שהבאר
שימשה להשקיית פרדס צמוד, אך זה לא נכון. השלט נועד להנציח את מאיר ומרים הלמר,
סבה וסבתה של סוזן דלל, שהיו פרדסנים מבנימינה.
בית אהרון שלוש: בתיה של נווה צדק הם בתים קטנים בני קומה אחת, אבל
אהרון שלוש, שנתן את השטח לרוקח, בנה לעצמו ארמון בדגם של בית הליוואן, וכל מה
שמעבר לחומה הוא בית המגורים שלו.
לשלוש היו שני בנים, והוא
בנה להם סמוך לביתו מפעל קטן לייצור בטון וחומרי בנייה (ברח' שלוש 32), ושני בתים
תאומים זהים. בחצר ביתו בנה בי"כ פרטי בסגנון ספרדי ומרפסת שצפתה לים.
כשהוחלט לשדרג את נווה צדק,
עיריית ת"א לאנשים אחוזי בנייה ונקבע כי גובהם של הבתים החדשים לא יעלה על
ביתו של שלוש, וכך ייווצר קו רקיע אחיד.
בית אבולעפיה - עגנון: שלמה אבולעפיה היה מורה לעברית ולערבית והוא נינו
של ר' חיים אבולעפיה, מחדש הישוב היהודי בטבריה. הדייר שלהם היה ש"י עגנון,
כשהיה עולה חדש בן 21 בשמו המקורי צ'צ'קס. הוא חי כאן בין השנים 08'
ל-13' וב'תמול שלשום' תיאר את חדרו והנוף
הנשקף ממנו.
גשר שלוש: מעל מסילת הרכבת לי-ם מאז 1898.
בית הסופרים (גוטמן): שברוקח 21. ברנר, יוסף אהרונוביץ' ואשתו דבורה
בארון. מאז 1998 המבנה משמש כמוזיאון נחום גוטמן ויש בו תערוכות מתחלפות, והשנה
נפתח בו אגף חדש שבו תצוגת קבע על חייו ופועלו של גוטמן, שצייר את תל אביב
בראשיתה.
נחום גוטמן מעולם לא גר או
יצר כאן ואין לו שום קשר לבניין, אבל עירית ת"א ורשות השימור רכשו את הבית
מתרומות כשבין התורמים פרופ' חמי גוטמן, בנו יחידו של נחום.
בית רוקח: שברוקח 36. השכונה מתחילה בבית שלוש ומסתיימת בבית
רוקח, שכמו שלוש, גם הוא בנה ארמון ולא בית קטן כמו רוב תושב השכונה. נכדתו של
רוקח, הפסלת לאה מג'רו-מינץ, שיפצה את הבית יחד עם עיריית תל אביב ובתוכו מוזיאון
שמשלב את סיפורה של השכונה ואת יצירותיה של הפסלת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה